הווה

כפי שניתן לראות, ההווה הוא חסר משך, לעומת שבירת הצנצנת המהירה

הווה הוא פרק זמן בתפיסת העולם המקובלת בתרבות האנושית. משמעותו היא מה שקורה כרגע, בזמן הנוכחי, או מה שישנו ומה שמתהווה בעכשיו המתמשך.

להווה חלק בלשון, בספרות ובפילוסופיה וביתר תחומי החיים.

משמעות ההווה

במושג החכם (קווי) של זמן, ההווה הוא החלק של קו-הזמן שקורה בזמן אמת. משמעות ההווה היא הדבר הקורה עכשיו – הנקודה בזמן שמחליפה את הדברים בין עתיד לעבר, כלומר בין דברים שקרו לדברים שעדיין לא קרו. מכאן ניתן להסיק שבעתיד מצויים דברים שלא קרו עדיין, ובעבר מצויים דברים שקרו קודם, משמע שההווה הוא הנקודה שבמהלכה הדברים קורים, משם הם עוברים לעבר. ניתן לדמיין את העבר באמצעות צירים גרפיים: ניקח נקודה, שהיא מושג גאומטרי חסר ממדים, כלומר שאין לה אורך, רוחב או גובה (אבל יש לה זמן – המימד הרביעי), ונמקם אותה תאורטית בתנועה מתמדת על ציר זמנים, בדיוק בנקודת המעבר בין העבר לעתיד. כך קורה, שכמו שלנקודה אין ממדים, כך להווה אין משך.

מבחינה פיזיולוגית, אדם אינו יכול לדעת מה קורה בהווה הנקודתי, שכן לקרני האור, גלי הקול ולזרמים החשמליים (המשדרים מידע בנוירונים למוח) לוקח זמן עד שהם מגיעים לתודעתו, כלומר למוח. כך קורה, שכמו העתיד, גם ההווה המדויק בלתי נודע, עד אשר הוא נעשה לעבר.

מבחינה פסיכולוגית אנו חווים את כל החיים ברגע ההווה בלבד מתוך חוויות העבר שלנו, כך לדוגמה אנו חווים את ההווה בעברית כי בעבר למדנו עברית. העבר שמהווה את יסודות ההווה כבר התרחש ונמוג והעתיד עדיין לוט בערפל. וכך, אף על פי שהעתיד לוט בערפל והחיים מתרחשים רק בהווה, הרי ההווה הוא גם העבר של העתיד. כך שאף על פי שאנו חשים רק את ההווה ואין לנו כל יכולת לתקן את העבר, אם חיים בהווה בידיעה שהוא העבר של ההווה העתידי, אפשר לחיות בהווה כאילו העתיד כבר הגיע ומתרחש בהווה ובעזרת משאלת קסם הצלחנו להחזיר עצמנו לעבר כדי לתקן את ההווה העתידי. וכך, מכיוון שאנו חיים בהווה מתוך חוויות העבר שלנו חשוב מאוד להקדיש מחשבה ורצינות להווה כי בקרוב הוא יהיה העבר של ההווה העתידי שלנו.

לשון

בלשון העברית המודרנית, הווה הוא אחד משלושת הזמנים, עבר הווה ועתיד. בהווה משתמשים כדי לתאר דברים שקורים כעת (בדומה לאנגלית: Present Progressive), כלומר שההווה בלשון, מכיל יחידת זמן, לדוגמה: "אני מכין ריבה עכשיו", שמשמעו שבמהלך ה-10 דקות הנוכחיות אני מכין ריבה, כלומר נקודת ההווה נמצאת במהלך הכנת הריבה. ההווה מתאר כאן פעילות שהיא מתמשכת ואיננה רגעית. כך, דברים שמבחינתנו קורים בהווה, הם דברים שנקודת ההווה נמצאים במהלכם.

אפשר גם להגדיר הווה קצר מאוד או הווה נקודתי, לדוגמה: "אני פותח את צנצנת הריבה". יש קושי להגדיר בהווה דברים שמשכם קצר מאוד, שכן הם קורים מהר, ומתחוללים פחות מהזמן שנדרש כדי לומר שהם קורים. ועל כן, נוהגים להגדירם כדברים שקרו בעבר המיידי. לדוגמה: "כרגע (ביטוי זמן בהווה) נשברה (פועל בעבר) צנצנת הריבה".

בנוסף, אנו משתמשים בהווה כדי לתאר דברים שקורים בתדירות מסוימת (באנגלית: Present Simple), לדוגמה "אני מכין ריבה כל יום חמישי". גם אם היום יום שלישי. זה נאמר מפני שבציר הזמנים, כל שבוע, ביום חמישי, אני מכין ריבה, כך שנקודת ההווה נמצאת במהלך הביצוע, הכולל את כל ימי החמישי.

בהגות

הפילוסופים תמיד תהו על מהות ההווה בפרט, והזמן בכלל. כמה וכמה פרדוקסים מבוססים על ההווה. לדוגמה, על ההבדלים בין תפיסת ההווה של שני אנשים מדבר פרדוקס התאומים, שבו ההווה של האחד "מתארך" על פני זמן שונה, מזה של השני השני. פרדוקס נוסף, התוהה על נקודתיות ההווה באופן ישיר, הוא: אם אדם אחד מרגיש סבל ממשהו, וכתוצאה מכך אדם שני מרגיש רחמים עליו, כיצד ייתכן ששניהם חשים את אותו הדבר בהווה? (שכן התחושה של האדם הראשון, גוררת את התחושה של האדם השני).

אמיל שארטייה – סופר צרפתי – אמר כי "ההיסטוריה היא הווה גדול ולא עבר בלבד", כלומר שאין לנו להתייחס להיסטוריה כמשהו שחלף אלא כמשהו שמשפיע על חיינו כיום. לדוגמה: כיוון שפעם קיבלנו את התורה, כיום (החלק שומר המסורת של) עם ישראל שומר את השבת. ההווה מוצג גם הרבה פעמים כחידה שיש לפענחה או מנעול שיש לפותחו כדי להטיב את העתיד (לדוגמה: "העבר הוא המפתח להווה". עוד משפט הוא "מי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו, ואילו ההווה שלו אינו אלא הוויה מרוקנת, חסרת תוכן ומשמעות", או קביעתו של יגאל אלון – "עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל – ועתידו לוט בערפל."). אנדרה מורואה אמר "במקום לנסות למחוק את העבר שאיש אינו יכול לבטל, נסה לבנות הווה שבו תהיה גאה". משפט זה אומר כי מה שקרה קרה, ואי אפשר לשלוט בכך. עם זאת, בהווה אפשר לשלוט וראוי לנו במקום להתעסק בדברים הרעים שקרו בעבר (שהם לא ברי ביטול), לדאוג שדברים טובים יקרו בהווה. פתגם בקשר לתקווה לשיפור מההווה לעתיד מאת ז'אן-פול מארה הוא: "כלום אין ההווה דומה למדבר אשר גבולותיו מוריקים תמיד? אלא שכל הרואה את הגבול – כבר מעבר למדבר הוא."

קיימים מספר פתגמים הסותרים זה את זה בנושא ההווה. שני פתגמים הסותרים זה את זה בקשר לתכנון העתיד בהווה הם:

• "בדאגותיהם על החיים שלעתיד לבוא, מפסידים השוטים את חיי ההווה",^{[דרוש מקור: מדויק]} מאת גוטהולד אפרים לסינג
• "כשכל אחד יבחן מחשבותיו הוא ימצאן עסוקות כולן בעתיד ובעבר. על ההוה אין אנו חושבים כלל, ואם אנו חושבים עליו, זה אינו על מנת להאיר ולערוך את העתיד",^{[דרוש מקור]} מאת בלז פסקל

הביטוי "מהיד אל הפה" מתאר מחייה למען ההווה בלי לפעול למען העתיד (בין אם מסיבות של חוסר מחשבה ותכנון ובין אם מבעיות כלכליות), ולעומתו פתגם ערבי טוען כי "טובה ביצה היום מתרנגולת מחר".^{[דרוש מקור]}

"כל האומר אין לי אלא ההווה, אף ההווה אין לו. החיים מתאימים לשמם רק בזמן שהם משמשים חוליה בין ההווה והעתיד, וכל החי רק ליומו וחושב כי מחר ימות, קרוי מת גם בחיים", מאת מאיר בר-אילן, נוגד את אמרתו של המחזאי והמשורר פול קלודל – "מה לי העבר? איני חי אלא בהווה שאלוהים מכריח אותי לפענחו".^{[דרוש מקור: מדויק]}

בספרות וסגנון דיבור

במספר סוגות בספרות העברית, נוהגים שלא להתייחס להווה הנקודתי אלא להווה ה'מתמשך' (השעה הנוכחית, היום הנוכחי, החודש הנוכחי, השנה הנוכחית, התקופה הנוכחית וכו'). לעיתים סופרים כותבים ספרים שלמים בזמן הווה, או חלקים גדולים מספריהם, כדי להמחיש את הכרונולוגיה ואת השתלשלות האירועים. מנגד, סופרים אחרים כותבים את ספריהם בזמן עבר, כדי לציין שהאירוע קרה וזהו תיאור השתלשלות האירועים ש(כבר) קרו.

כיום, בסגנון הדיבור הישראלי, ניתן לשמוע שימוש קלוקל בפועל בהווה בזמן עבר, לדוגמה: "אתמול (ביטוי זמן בעבר) אני הולך (פועל בהווה) ברחוב, ורואה לפניי...". סביר להניח שסגנון התבטאות זה הוא תרגום שגוי מאנגלית ("Yesterday I was walking in the street"). ואולם למעשה סגנון מעין זה מופיע בעברית המקראית בתיאור סיטואציה על ידי המספר, על פי רוב בצירוף המילה "והנה". לדוגמה, בחלום פרעה: "בחלומי, הנני עומד על-שפת היאור, והנה מן היאור עולות שבע פרות", או בסיפור עבד אברהם: "הנה אנוכי ניצב על עין המים".

דת

המצרים הקדומים האמינו שההווה – כלומר החיים, הם שלב בר חלוף בין מצב של אי-קיום, כלומר לפני הלידה, לבין מצב של נצח, הוא המוות. המצרים האמינו שעליהם להיות טובים בהווה, כדי שיחיו חיי נצח טובים בעולם הבא. כמוהם הנוצרים, שמאמינים שצריך להיות אדם טוב ולחיות בצניעות, שכן לא החיים הם שנועדו לתענוגות, אלא העולם הבא הנצחי. גם ההינדים חיים את ההווה למען העתיד – ההינדים מאמינים שהם צריכים להתנזר כדי לצאת ממעגל החיים והלידות מחדש. בבודהיזם, דת נוספת ומרכזית בהודו, חיים למען העתיד – הבודהיסטים מאמינים שעליהם להיות טובים כדי להתגלגל מחדש בגלגול הבא ליצור ממלכה טובה. רק על ידי סבל והליכה בנתיב ההארה אפשר לצאת מהמעגל האינסופי הזה.

לקריאה נוספת

• יעקב קלצקין, הערך: הווה, אוצר המונחים הפילוסופיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח-1928.
• מרדכי מישור, ההבחנה הווה/עתיד – עיון דיאכרוני, דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, חטיבה ד, כרך א, ירושלים תש"ן-1990, עמ' 77–84.
• יצחק צדקה, נראה לי - נראה לי, לשוננו לעם, נ, ד, תשנ"ט-1989, עמ' 190–193.
  • חיים אליעזר כהן, עוד לעניין "נראה לי" לשון הווה, לשוננו לעם, נג, ד, תשס"ב-2002, עמ' 208–210.

קישורים חיצוניים

• טלי שמיר, האינטרנט חיסל את העתיד, באתר כלכליסט, 25 באפריל 2013
• אריאל הנדל, ‏הווה, מפתח ‏9, אביב 2015, עמ' 7–30