המתת חסד

ערך זה עוסק בהמתה למניעת סבל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו המתת חסד (פירושונים).

המונח "מיתה טובה" מפנה לכאן. לערך העוסק בסרט קולנוע, ראו מיתה טובה (סרט).

המתת חסד (בלועזית: אֵיתָנַסְיָה, אֵאוּתָנַסְיָה או אוּתָנַסְיָה, באנגלית: Euthanasia, פירוש: "מיתה טובה") היא המתת אדם או בעל חיים מתוך מטרה להיטיב עמו כאשר הוא סובל ממחלה סופנית.

ברפואה קיים ויכוח סוער על השימוש בהמתות חסד כדי לזרז את קיצם של חולים סופניים וכדי לקצר את תקופת סבלם. הנושא מהווה אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות באתיקה הרפואית. לצד המתת החסד האקטיבית (פעילה) קיים סוג נוסף של המתת חסד שבו נעשה שימוש נרחב ברפואה והוא המתת חסד פסיבית (סבילה) – הימנעות מטיפולים מאריכי חיים במקרה שהטיפולים לא ישנו את מצבו של החולה הסופני, אם הוא סובל או נטול הכרה. בנוסף יש להבחין בין המתה רצונית, כאשר אדם דורש אותה בעצמו, לבין המתה של חולה המצוי במצב של חוסר הכרה. במקרה האחרון ההמתה מבוצעת על בסיס אישור קרובי משפחה, אפוטרופוס וכדומה.

טיעונים מוסריים מנוגדים עולים בדיון על המתת החסד. מצדדיה מדגישים את זכותו של אדם על גופו, את זכותו של אדם שלא לסבול ואת זכותו לבכר מוות על חיים נטולי כבוד. המתנגדים מטעימים את קדושת החיים ובראש ובראשונה מזהירים מפני סכנת המדרון החלקלק – מתן היתר לקיפוד חיים, אף בנסיבות קיצוניות, עלול להוביל ברבות הזמן להתרת דמם של חולים, גם במקרים שאין לכך כל הצדקה.

עמדת החוק ביחס להמתת חסד

בישראל

החוק הישראלי עד שנת 2005 ראה אדם אחראי למותו של זולתו אם: "במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל או ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה". בתי המשפט בישראל מעולם לא נתנו הרשאה להמתת חסד אקטיבית, אם כי במקרים רבים אפשרו להימנע מטיפול מאריך חיים. ניתוק ממכונת הנשמה, הימנעות מדיאליזה, הפסקת אספקת מזון ונוזלים – כל אלו פעולות פסיביות שקיבלו הכשר במשפט הישראלי בנסיבות מסוימות.

ישנם מקרים שבהם אי הארכת חיי חולה סופני היא בגדר נורמה שכבר אין מערערים עליה. כך, למשל, בבתי החולים בישראל אין מנשימים חולים עם סרטן מפושט ואין ממעיטים בתרופות משככות כאבים לחולים סופניים, גם אם ברור שהן עלולות לקצר את ימיהם.

ב-6 בדצמבר 2005 אישרה הכנסת את חוק החולה הנוטה למות, המתיר שלא להאריך את חייו של חולה סופני, שנתן הוראה מתאימה בעניין זה. עם זאת החוק מציין מפורשות בסעיף 19: "אין בהוראות חוק זה כדי להתיר עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, המכוונת להמית, או שתוצאתה, קרוב לוודאי, היא גם גרימת מוות, בין שהיא נעשית מתוך חסד וחמלה ובין שלא, ובין לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר ובין שלא".

בערעור בפני בית המשפט העליון על חומרת עונשו של אדם אשר ניסה להמית את אימו המתת חסד ונגזרה עליו שנת מאסר בפועל, קבע בית המשפט^[1]:

בסופו של יום, משנגזר עלינו להידרש לגזר הדין ולהכריע, סבורים אנו כי חובתנו לדבוק בעקרון קדושת החיים, לידע ולהודיע כי אין מנוס נוכח ניסיון ליטול חיים בכוונת מכוון - ממאסר מאחורי סורג ובריח. וכאמור, רק בשל הנסיבות הקשות והמיוחדות הושת עונש בן שנה אחת, שאילולא כן היה העונש חמור בהרבה - ואפשר לקרוא לענישה שהושתה כמעט "לפנים משורת הדין"

— השופט אליקים רובינשטיין, ע"פ 4688/09

בשנת 2013 הוגשה הצעת חוק שחולים סופניים יוכלו לשים קץ לחייהם בעזרת מינון גבוה של כדורי הרדמה, שיונפקו להם על ידי רופא מוסמך, לבקשתם.^[2] הצעת חוק זו נדחתה.^[3]

כיום, במדינת ישראל, אין לאדם את היכולת למות מרצונו על פי חוק.

בארצות אחרות

בארצות המערב מקובלת באופן כללי גישה הדומה לזו שבישראל. 90% מרופאי היחידות לטיפול נמרץ בארצות הברית הצהירו כי ביצעו בדרך כלשהי המתת חסד סבילה. לעומת זאת המתת חסד אקטיבית עדיין פסולה מכל וכל. התפרסם מקרהו של הרופא ג'ק קבורקיאן ממישיגן שהמציא מכונת התאבדות שבה סיימו עשרות חולים את חייהם. לאחר שזוכה פעמיים בבתי משפט, שונה החוק במישיגן. משהמשיך קבורקיאן במעשיו גם אחר כך, נידון למאסר ארוך בכלא, ושוחרר לאחר 8 שנים בשל התנהגות טובה.

יוצאות דופן הן הולנד ובלגיה. בהולנד רווחת גישה מתירנית ביותר בנוגע להמתות חסד, והחוק מאפשר לרופאים להמית בפועל חולים, אם החולים במצב סופני ומבקשים את מותם. שולליה של הגישה ההולנדית טוענים שהשימוש בהמתות חסד בה יצא משליטה והתנאים הקפדניים שדורש החוק אינם מיושמים. בבלגיה המתת חסד מותרת משנת 2002, ומשנת 2013 היא המדינה הראשונה שמתירה המתות חסד לילדים^[4]. הספורטאית הפאראלימפית מריקה ורוורט קיבלה את כל האישורים הנדרשים בשנת 2008 וניצלה את הזכות בשנת 2019.

המתת חסד בהלכה

ערך מורחב – המתת חסד בהלכה

התפיסה שיש לנקוט כל פעולה בכל מצב על מנת להאריך חייו של אדם, גם אם הדבר נגד רצונו, נתפסת לעיתים כעמדתה של ההלכה בנושא המתות החסד, אך למעשה אינה רווחת. השולחן ערוך מבדיל בין עשיית מעשה המקרב מותו של אדם, דבר שהוא איסור חמור, לבין הסרת דבר המונע את פטירת החולה, שהיא מותרת. ככלל הפוסקים מתירים שלא לנקוט בפעולות שיאריכו את סבלו של אדם גוסס, ויש גם כאלו הסבורים שהארכת חיים במקרה כזה אף אסורה, אם אין הגוסס מעוניין בה. במקרים שבהם החולה אינו סובל, אך הוא נטול הכרה ואין כל תקווה לחייו, החובה להמשיך ולטפל בו שנויה במחלוקת בין פוסקים כרב יוסף שלום אלישיב, המצדד בהמשך הטיפול, לבין הרב שלמה זלמן אוירבך, שהתיר הימנעות פסיבית מפעולות להארכת חייו.

כאמור, רווחת הדעה שניתן להימנע מהארכת חייו של חולה סובל, דהיינו אין צורך לחברו למכשיר הנשמה או לערוך בו החייאה, ולפי דעות רבות, גם אין צורך לספק לו תרופות. עם זאת, לא ניתן להימנע מלספק לו מזון ונוזלים. במקרה שהחולה כבר חובר למכשיר הנשמה, חלוקות הדעות האם וכיצד ניתן לנתקו ממנו.

רוב הפוסקים אף מתירים להתפלל למען מותו בהקדם של חולה סופני בתקווה שייגאל מייסוריו.

ראו גם

התאבדות בסיוע רפואי
דיגניטאס
תוכנית T4 - אותנסיה – תוכנית רצח ההמונים בגרמניה הנאצית שאותה כינו הנאצים "המתת חסד".
DNR
בריטני מיינרד
רכבת ההרים אותנסיה

לקריאה נוספת

פיטר סינגר, מוסר הלכה למעשה, ירושלים: מאגנס, 2009.
פסק הדין של פרופ' מנחם אֵלון, משנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, בעניין פסק דין יעל שפר נגד מדינת ישראל (ערעור אזרחי מס' 506/88).
אברהם שטינברג, "החולה הנוטה למות: מבט השוואתי בין 'ערכים דמוקרטיים והלכתיים' ", בתוך קובץ מאמרים: "דילמות באתיקה רפואית", בעריכת ד"ר רפאל כהן-אלמגור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים 2002, עמ' 283–321.
ענת אסייאג, בחינתו של האיסור על הפסקת טיפול רפואי רציף בחוק החולה הנוטה למות, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 1 עמוד 160, תשס"ח
זהר גזית, עושים את המוות: ארגונים חברתיים המקדמים תפיסות והסדרים חלופיים בנושא מוות בישראל, רסלינג, 2016.