יהדות וילנה
יהדות וילנה שבליטא הייתה אחת הקהילות החשובות בעולם היהודי במשך מאות שנים. בשנות תפארתה הייתה וילנה מרכז דתי ותרבותי ומוקד פעילותן של תנועות משמעותיות בהיסטוריה של עם ישראל. בשל מרכזיותה של העיר בחיי הרוח היהודיים במזרח אירופה, כונתה העיר בספרות העברית "ירושלים דליטא".
וילנה הייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר בליטא לפחות מן המחצית השנייה של המאה ה-17. הקהילה קיימה שלטון אוטונומי פנימי שבו שלט ביד רמה 'הקהל', ועד קהילה אליטיסטי שמשלו בו תלמידי חכמים ובעלי הון. במאה ה-19 איבד ועד זה מכוחו והשלטון בקהילה נעשה דמוקרטי והתחלק בין המפלגות השונות שפעלו בעיר. וילנה איחרה להתפתח מבחינה תורנית ביחס לקהילות גדולות אחרות במרחב הפולני-ליטאי, אך כבר במאה ה-17 ביססה את מעמדה בעולם היהודי והתיישבו בה רבנים נודעים. גולת הכותרת של תפיסת 'מעמד התורה' בווילנה, התגלם במאה ה-18 בדמותו של הגאון מווילנה ותלמידיו "רואי פני הגר"א", אלו ביססו את מעמדה של יהדות ליטא כיהדות תורנית, יצרו את טיפוס הישיבה הליטאית, והיו לגאוותם של בני העיר בדורות הבאים.
במאה ה-19 הייתה העיר מרכז לתנועת ההשכלה היהודית ביהדות מזרח אירופה וערש תנועת המוסר בהיותה מקום מושבו ופעילותו של רבי ישראל מסלנט בשנותיה הראשונות של התנועה, ובמאה ה-20 מוקד לפעילות סוציאליסטית-יהודית; בעיר נוסדה תנועת הבונד היהודית-סוציאליסטית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית היישוב היהודי בווילנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף שווילנה הוקמה כבר בראשית המאה ה-14 וזכתה למעמד מרכזי בין ערי ליטא, זכויות מגדבורג והעדפות כלכליות נוספות, נראה שבתחילה נתקלו היהודים בהתנגדות לישיבתם בעיר. היהודים הראשונים שהגיעו להתיישב בעיר עשו זאת רק לקראת מחצית המאה ה-15 ואף אז הייתה זאת התנחלות בודדים. רק בראשית המאה ה-16 כבר ישבו בעיר יהודים במספר שהיה בו כדי לפתח מוסדות קהילתיים, הקמת בית כנסת וכדומה. גם ביסוס ראשוני זה של הקהילה נתקל בהתנגדות עזה של תושביה העירוניים, ובשנת 1527 הצליחו להשיג כתב זכות מאת זיגמונט הראשון, מלך פולין, שאסר על יהודים להתגורר בווילנה. הוראה זו אסרה למעשה על יהודים גם את המסחר בעיר בשל כתב-זכויות קודם משנת 1492 שאסר על סוחרים אורחים לסחור בווילנה ולהתחרות בסוחרים המקומיים. במהלך המאה ה-16 היו יהודים בודדים שקיבלו היתר מיוחד לחרוג מכתב הזכויות של העירוניים ולהתיישב בעיר, מוזכרים שמעון דוקטורוביץ וישראל בן יוסף שקיבלו ב-1551 אישור לשכור נכסי דלא-ניידי בעיר ולסחור בה. מה שאיפשר למעשה את ראשית ההתיישבות היהודית המשמעותית בעיר הייתה הפרדת רשויות שנכפתה בידי בני משפחות האצולה שהעבירו החלטה בוועד הליטאי ולפיה בתים שירכשו חברי מועצת הנסיך בעיר לא יהיו כפופים לבית המשפט העירוני ולא יחויבו במיסים עירוניים. הפרדה זו יצרה הלכה למעשה טריטוריות בעיר שלא היו כפופות לכתב-הזכויות של העירוניים, וכך התיישבו יהודים רבים בבתים של חברי המועצה, אף שעדיין נמנעו מהם פעולות אזרחיות במרחב העירוני כמו הקמת בית כנסת ומוסדות אחרים[1].
בעקבות איחוד לובלין ב-1569 התחזק מעמד האצולה הליטאי-פולני. האצילים שהעדיפו את שיתוף הפעולה עם סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי הון יהודיים, על פני חיזוק מעמד העירוניים, החלו מסייעים ליהודים להשגת תנאי קיום נאותים בווילנה. בעקבות הכרזת חופש דת בידי שלטונות האיחוד הליטאי-פולני ב-1573, יכלו האצילים להקים בתי כנסת בשטחים שברשותם ואף מימשו את זכותם זו. בית הכנסת הגדול של וילנה הוקם לראשונה בתקופה זו, על שטח שהיה שייך לאחד האצילים ולפיכך מחוץ לתחום השיפוט העירוני. סביב בית הכנסת החלה מתגבשת קהילה יהודית וב-1592 או קודם לכן נקרא הרחוב שבו ניצב בית הכנסת, רחוב היהודים. התבססות הקהילה היהודית בעיר תוך עקיפת החוק העירוני, הביאה להתמרמרות בקרב המקומיים וב-7 במאי 1592 התקהלו עירוניים רבים ובהם גם חברי מועצת העיר וחבר בית המשפט העירוני וערכו פוגרום ברחוב היהודים. בית הדין הגבוה של האיחוד הליטאי-פולני שישב אז בווילנה ששימשה באותה תקופה בירת האיחוד, גזר על המתפרעים מאסר ופיצוי כספי, הם סירבו לעונש והעניין סודר לבסוף בהסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. בעקבות פסיקת בית הדין הגבוה, פנו היהודים ותומכיהם בקרב חברי מועצת האיחוד ותבעו להכשיר חוקית את ישיבתם והתנהלותם כקהילה דתית מובחנת בווילנה, כדי למנוע התפרעויות דומות בעתיד. ב-3 ביוני 1593, העניק המלך זיגמונט השלישי ואזה כתב-זכויות ליהודי וילנה. בכתב הזכויות הודגשה העובדה שהוא מהווה למעשה רק אשרור של המציאות בשטח שבה היהודים גרים בבתי האצילים, תוך הרחבה ואישור של קיום מסחר, שכירת ורכישת בתי האצילים וחופש פולחן. מבחינה משפטית הוכפפו היהודים לבית המשפט במבצר העיר שאליו היו כפופים האצילים ולא לבית המשפט העירוני הכללי. במקביל, כתב-זכויות נפרד אישר ליהודים להקים מערכת שיפוט אוטונומית, להקים בית קברות ובית מרחץ ולקיים איטליז. סעיפים רבים בכתבי הזכויות הושארו מעורפלים, והשאירו תלות של הקהילה בפרשנות בית המשפט לזכויותיהם[1].
המאה ה-17
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיצול מערכות המשפט של היהודים ושל שאר העירוניים בווילנה עמד בעוכריהם של היהודים ב-1606 כאשר ביקשו להעמיד לדין את האספסוף שהתנפל בפוגרום על בית הכנסת ובתי כמה יהודים, בית המשפט של המבצר היה נטול סמכויות באשר לעירוניים, ומנגד סירב בית המשפט העירוני להעמיד לדין את המתפרעים בטענה שאין לו סמכות שיפוטית לדיני היהודים. מצב זה תוקן עם התבססות הקהילה היהודית בהמשך המאה, בולטים בכתובים מתקופה זו שמואל בן משה ואליעזר בן משה, שני יהודים ילידי פרנקפורט בעלי הון והשפעה רבה, שהביאו לאשרור כתבי הזכויות של היהודים ולהחלת כתב-זכויות כללי שהיה תקף לשטחי האיחוד הליטאי-פולני כולו. ההסדר החדש והתיאום בין כתב-הזכויות הכל-ארצי לכתבי-הזכויות המקומיים, הטמיע את הקהילה היהודית עמוק יותר במרקם החברתי העירוני בהשיתו עליה מסי עירייה כעל יתר העירונים, היהודים שהיו חייבים במס גולגולת נפטרו בשל כך מתשלום מיסים חריגים בלתי-קבועים והשלטון המרכזי הכיר בהסכמי תושבות שערכו ערים מסוימות מול יהודיהן. יהודי וילנה הורשו להתדיין בפני בית המשפט המקומי, ואולם לא היה ניתן לתבוע יהודי שלא בבית המשפט של המבצר, הן בדיני ממונות והן בדיני נפשות. שתדלנים אלו השתתפו במושב ההכתרה של המלך ולדיסלב הרביעי ואזה לאחר פטירת המלך זיגמונט ב-1632, ובעקבות פעילותם אושרר כתב הזכויות של יהודי ליטא כולה מחדש. במקביל השיגו כתב-זכויות חדש ומשופר לקהילת יהודי וילנה, המסמך שנחתם ב-19 בפברואר 1633 היה הבסיס החוקי לקיומה של קהילת וילנה היהודית ומוסדותיה בשנים הבאות והרחיב את הפטור של יהודי העיר ממסים. המסמך העניק ליהודים זכות שווה בשימוש בנכסי העירייה ובשירותי העירייה השונים, התירה להם לנהל בתי מרחץ נפרדים ליהודים, והסדירה את עסקי ההלוואות בכך שהתירה למלווים היהודים למכור משכונות ללא הודעה מוקדמת כעבור שלוש עשרה וחצי חודשים מתאריך ההלוואה. במקביל ביטל כתב-זכויות זה את תוקפם של כל כתבי-הזכויות של עירוני וילנה או הסכמים מוקדמים לו, ככל שיעמדו בסתירה לזכויות המוקנות ליהודים[1].
בכתב-הזכויות של ולדיסלב ה-4, הוגבל לראשונה שטח המושב העירוני של יהודי וילנה. הגבלה זו באה באופן רשמי כדי להגן על היהודים בפני הפוגרומים שהתרגשו ובאו במשך השנים, עם קביעת הגבולות ניתן היה להחריג את השטח היהודי מתחום השיפוט של מערכת החוק העירונית וניתן היה להטיל איסור כניסה לאזור זה בזמנים מועדים לפורענות. עם תיחום השטח, חויבו היהודים לרכוש את השטח שהוקצה עבורם במשך חמש עשרה שנה שבסיומן ייאסר עליהם לגור בשאר חלקי העיר. כדי למנוע הפקעת מחירים בתהליך ההגירה הוקמה ועדת שומה עירונית שתפקידה היה להעריך את שווי הנכסים. יהודים הורשו להמשיך להחזיק בתים מחוץ לתחום המושב אם קיבלו אותם כתשלום על הלוואה, אך היה ניתן לחייב אותם למכור את הבית לפי שומה[1].
על אף מחאות העירונים על הזכויות שהוענקו ליהודים, המשיכו השתדלנים הווילנאים לדאוג להרחבת זכויות המסחר של היהודים בפנותם אל האצילים ששמחו להעמיד גורם כלכלי מתחרה למעמד העירוני. מנגד הגישו עירוני וילנה את התנגדויותיהם לזכויות היהודים, והמלך שהגיע לעיר עם בית המשפט המלכותי הוציא כתב זכויות מתוקן שמחד הגביל יותר את היהודים אך במקביל העניק להם זכויות נוספות. היהודים חששו שאין בכוונת העירייה לממש את זכויות המסחר שהוענקו להם, ופנו אל המלך שעשה את דרכו בחזרה מן העיר. מכתב האזהרה ששלח המלך לעיריית וילנה ובו איום שאם ייפגעו זכויות היהודים יקנוס את העירייה וישלול מן העיר את זכויותיה, עורר את רוגז ההמון. המון זועם, לטענת היהודים בארגון העירייה, התנפל ב-3 במרץ 1634 על בית הקברות היהודי, תקף ופצע עשרות יהודים ששהו במקום. במרץ 1635 נערך פוגרום נוסף, הפעם בבית הכנסת החדש. נקרעו וחוללו מספר ספרי תורה ונבזזו בתים אחדים. בעקבות הפוגרומים הורה המלך על הקמת ועדת חקירה, שתבדוק את מקרי ההתנפלות ואת הדרכים למניעת הישנותם. חברי הוועדה היו: הבישוף העירוני אברומאס ווינה (אנ'); הנסיך והוויווד הווילנאי קשישטוף רדווילה (אנ'); מיקולאי קישקה (Mikołaj Kiszka) הוויווד של מסטיסלב (אנ'), הקנצלר הליטאי אלברכט סטניסלב רדזיוויל (אנ') וסגן הקנצלר סטפן פאץ (אנ'). הוועדה החליטה כי אין להאשים את כלל האוכלוסייה העירונית של וילנה במעשיו של אספסוף אנונימי, כדי לפצות את היהודים הוענקו להם הטבות מסחר עתידיות, וכדי להבטיח את הפסקת הפוגרומים נקבע קנס עתידי שיושת על העירייה במקרה של פוגרום שבו יוכח כי העירייה לא מנעה את התרחשותו ולא העמידה את המתפרעים לדין. יישומם המוחלט של מסקנות הוועדה ושל כתבי-הזכויות הקודמים התנהל בעצלתיים, תוך הארכות חוזרות ונשנות של תוקף הזכויות ושל זמן המימוש של הגירת היהודים ומכירת הנכסים, תביעות הדדיות בבתי המשפט ותקנות-שעה של המלך. הלכה למעשה במשך מאה וחמישים שנה מאז הוצא הצו המורה על תחום מושב ליהודי וילנה, מעולם לא התגוררו כל היהודים בגטו, לא רכשו את כל בתיו ולא מכרו את כל נכסיהם ברחבי העיר. רק ב-1783 בוטלה ההוראה על כינון גטו יהודי בווילנה מתוך הבנה שיישום הדבר לא אפשרי[1].
במהלך המאה ה-17, הצליחה הקהילה למצב את מעמדה כקהילה ראשית וחשובה בליטא, מעמד שהיה שמור עד אז לקהילות הוותיקות שבערים בריסק, גרודנו ופינסק. התרכזו בה רבנים ודיינים מן המעלה הראשונה, בין השמות הבולטים: רב העיר, רבי משה לימא, וחברי בית הדין שלו: רבי אפרים הכהן מחבר "שער אפרים", רבי שבתי כהן ("הש"ך") ורבי שמואל קאיידנובר מחבר "ברכת הזבח". רב נוסף מפורסם היה רבי משה רבקש, מחבר "באר הגולה".
המחצית השנייה של המאה ה-17 לא האירה פנים ליהודי וילנה, פרעות ת"ח ות"ט אמנם לא הגיעו עד וילנה, אבל מצבם התערער משמעותית עם מות המלך ולדיסלב הרביעי ועליית אחיו יאן קז'ימייז' לכס המלוכה. המלך החדש היה ישועי והיה עוין ליהודים, הוא אישר את כל הצווים שחתם אחיו לטובת היהודים והאריך את התקופה שבה הותר ליהודים למכור את בתיהם שמחוץ לגטו ולרכוש בתים בגטו, אך לא האריך את הסכמי חופש המסחר וכשהתעוררו ויכוחים על היקף הזכויות הכלכליות הכריע נגדם. מלבד זכויות מסחר רבות שנשללו מן היהודים, נאסר עליהם להעסיק משרתים נוצרים, בשל טענה שלפיה היהודים מקפידים להעסיק דווקא נוצרים כמשרתים כדי להשפיל את "כבוד הדם הנוצרי". האיסור הורחב לכלל יהודי ליטא, ועל יהודי וילנה הושת קנס של אלף טאלר על כל הפרה של האיסור ונאמר כי לאחר שלוש הפרות יוחרם מבנה בית הכנסת של הקהילה ויהודי העיר יגורשו. במקביל הורעו תנאי המחיה של יהודי וילנה מחזית נוספת - פליטים יהודים רבים שקהילותיהם נחרבו בפרעות ת"ח ות"ט התקבצו לווילנה והתחרו על מקורות הפרנסה בנוסף לתחרות מול הסוחרים הנוצרים[2].
| ” | ...והנה המלכים נועדו עברו נתעברו עברה וזעם להלחם, וגברה יד האויב שר יון המאסקוויטר בהתחברו עם המורדים ונחרבו גם בשנה ההיא שנת תי"ד ותט"ו קהלות קדושות רבות במדינת ליטא ורוסיא ונהרגו ונשרפו על קדושת שמו יתברך... ויהי כאשר קרב האויב אל העיר ק"ק ווילנא ביום ד' כ"ג לתמוז שנת תט"ו, נמלטו על נפשם ויצאו מן העיר כמעט כל הקהל כאחד. את אשר הכינו להם סוסים ועגלות, יצאו טעונות עם נשותיהם בניהם ובנותיהם וקצת מנכסיהם. ואשר לא הכינו, יצאו ברגליהם ומשארותם - בניהם הקטנים - על כתפיהם... ואני נשארתי לבדי שם כי לא האמנתי עדיין בסכנה ההיא, ולעת ערב אימתה ופחד נפלה עלי ולמחרתו כ"ד תמוז במקלי בימיני יצאתי וכיס תפילין אחזתי... ובנו לקצה מדינת זאמוט סמוך לגבול פרייסן וגם שם לא שקטנו... שבאו גם שמה לרב חיל מלכות שווידן... | “ |
– רבי משה רבקש, הקדמה לספרו "באר הגולה" על שולחן ערוך | ||
כזה היה מצבה הכלכלי של קהילת יהודי וילנה בשנים שלפני פרוץ מלחמת רוסיה-פולין, המלחמה פרצה בעקבות הצלחותיו של ההטמאן בוגדן חמלניצקי ופנייתם של המורדים הרותנים שלו בבקשה לחסות תחת צאר מוסקובי. בראשית יולי 1655 נודע על התקדמות הצבא המוסקובי (רוסי) לעבר העיר, ורוב ככל יהודי העיר נטשו אותה ונמלטו. הבריחה החפוזה הצילה את היהודים מהטבח שערכו הרוסים באנשי העיר בטרם הציתו אותה, בתי העיר בערו במשך 17 ימים רצופים והרובע היהודי חרב ונשרף. תושבי העיר הנוצרים מיהרו להתעשת ושיגרו משלחת אל הצאר אלכסיי הראשון בבקשה לאסור את ישיבת היהודים בעיר, הוא נענה להם והתיר ליהודים לשבת בשטח מחוץ לעיר מעבר לנהר הוויליה שבו היה בית הקברות היהודי. רבני העיר נפוצו לכל עבר: הרב רבקש נטש העיר את ספרייתו הגדולה ובה גם חיבורים בכתב ידו שאבדו, השתקע באמסטרדם ועסק בהדפסת ספרו; רבי משה לימא עבר לכהן כרבה של בריסק ונפטר כעבור שנתיים, ודייני בית הדין נמלטו למוראביה וקבלו בה משרות רבנות - הרב אפרים הכהן בטריביטש, הש"ך בהאלישוי, ורש"ק שנעשה נכה בשתי רגליו ושיכל את שתי בנותיו נעשה רב בניקלשבורג ובגלוגאו וערים נוספות. המלחמה חיסלה למעשה את היישוב היהודי בווילנה ושמה קץ לכאורה לשאיפות הקהילה להיות למרכז תורני.
וילנה עמדה שוממה מיהודיה במשך חמש וחצי שנים, ורק עם מתקפת הנגד הפולנית-ליטאית וכיבוש העיר במרץ 1661 החלה מלאכת השיקום של הקהילה, תוך מתן הקלות מטעם השלטונות בתחום המסחר, בשל העובדה שהאזור היהודי היה שרוף כולו ולא ניתן לקיים בו מסחר ראוי. הטבה משמעותית נוספת שניתנה ליהודי העיר בעשרות השנים שלאחר חורבן וילנה במטרה לסייע במאמצי השיקום הייתה הארכה כללית של תאריכי הפירעון של כל חובות הקהילה, פריסת החובות לתשלומים ואיסור על גביית ריבית בגין פריסה זו[2].
התאגדות מקצועית של בעלי מלאכה בתחומים שונים הצרה מאוד את צעדי הסוחרים היהודים שלא הורשו להתאגד באגודות אלו, בכמה מקרים התנפלו אנשי אגודה מקצועית אחת על מקביליהם היהודים בקבוצות מאורגנות כפוגרום, הטילו אימה ברחוב היהודי, ניפצו את שמשות החנויות ובזזו סחורה: ב-1666 אירע פוגרום כזה בידי סוחרי המלח ובהמשך המאה אירעו אירועים דומים בידי הבורסקאים, הקצבים, הזגגים והפרוונים. כדי למנוע את המשך הפגיעה הכלכלית בסוחרים היהודים הורה המלך מיכל הראשון שלא להכיר באגודות אלו שהתאגדו לאחר 1633 כך שיותר לבעלי מלאכה יהודים שלא הורשו להתאגד בהן, לפעול עצמאית במקצועות אלו. הוראה זו פגעה ביכולת האגודות לשלוט במחירים וחבריהן נאלצו לכרות חוזים עם אגודות יהודיות מקבילות[2].
תקרית חמורה אירעה באחד המפקדים (ב-1681) שבהם נמנו הגברים העתידים להשתתף בהגנה על העיר, העירייה סרבה לבקשת היהודים לשלם סכום גדול כדי שייפקדו בנפרד בארמון ממשל המחוז ולא יחד עם נוצרים חמושים, חלקם מתחריהם, במגרש מחוץ לעיר. חששות היהודים התממשו, רבים מהם הופשטו ונורו בידי אנשי האיגודים המקצועיים וחייהם ניצלו רק בשל התערבותם של סטודנטים מהאקדמיה הישועית בעיר. אך לא תמיד עמדו אלו לעזרת היהודים, בפוגרום שנערך ב-26 במרץ 1687 ברחוב היהודי, עמדו האקדמאים - שחלקם עסקו עכשיו בגביית חובות - בראש הפורעים. הם עקרו סורגים, גנבו רכוש רב וסחורות, והחרימו משכונות שנתנו אצילים למלווים יהודים. הנזק החומרי נאמד ביום הפוגרום נאמד ב-120,000 זהובים, כמה יהודים נהרגו וכמה נשים הפילו את עובריהן, אחדות מהן נפטרו. קבוצת פורעים החלה לחבל ביסודות בית הכנסת הגדול במטרה למוטט את קירותיו, והיהודים שהזעיקו את עזרת העירייה נתקלו בהתעלמות. לבסוף חסמו כמרים ישועים את הפורעים בגופם, ורק אז ניאותה העירייה להתערב ושלחה משמר חמוש להגן על רחובות היהודים. בעקבות פוגרום זה, הזהיר המלך יאן סובייסקי את ראשי העיר כי יחזיק בווילנה גדודי התערבות חמושים במימון שיגבה מקופת העירייה, במקביל אסר על תלמידי האקדמיה לעסוק בגביית חובות והטיל עליהם פיקוח[2].
עד סוף המאה המשיכה עיריית וילנה לנסות ולהצר את צעדי יהודי העיר, נשלחו קובלנות למלכי פולין המתחלפים על השתלטות היהודים על אזורים נרחבים במרכז וילנה ועל שכירת משרתים נוצרים ותחרות מסחרית קשה, אך המלכים חידשו את רישיונות היהודים בזה אחר זה גם במאה ה-18: יאן סובייסקי (1676 ו-1681); אוגוסט השני (1698 ו-1726); אוגוסט השלישי (1738) וסטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי (1776). בהוראת המלכים יאן קז'ימייז' ומיכל הראשון (ב-1669) הייתה עיריית וילנה אמורה להפסיק לגבות מיסים עירוניים מיהודי העיר, אולם ההוראה בוצעה רק בשנים אחדות ובתקופה ארוכה אחת, במחצית הראשונה של המאה ה-18 (1699–1742)[2].
על אף קשיי השיקום הכלכלי של הקהילה, במישור התורני התאוששה יהדות וילנה במהירות רבה ועד המאה ה-18 שבה ונהייתה למרכז תורני חשוב. נבנה בעיר בית הכנסת הגדול והמפואר בסגנון הרנסאנס-בארוק, וסביבו מקוואות ומוסדות קהילתיים, בהם 12 בתי כנסת ובתי מדרש, בניין מועצת קהילה, בית הרב אליהו - הגאון מווילנה, דוכני בשר כשר, ספריית "שְטרָאשוּן" ועוד. בתקופת השואה נחרב בית הכנסת, ושרידיו נחקרים ב-5 עונות של חפירות ארכאולוגיות נכון לשנת 2024[3].
המאה ה-18
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאה ה-18 החלה בתקופה קשה עבור יהדות וילנה, מלחמות שהביאו לרעב ובעקבותיו מגפת דבר. אחרי מלחמת האזרחים (אנ') שהתנהלה ברחובות העיר בסוף המאה ה-17 בין הוויווד מיכל פרנצישק ספייהה (אנ') וכוחותיו של הבישוף קונסטנטי קז'ימייז בז'וסטובסקי (אנ'), שעשתה את החיים בעיר קשים ומסוכנים, פרצה המלחמה הצפונית הגדולה שעד מהרה סחפה לתוכה את כלל האוכלוסייה הליטאית-פולנית. כאשר הצבא השוודי כבש את וילנה והטיל עליה מיסים כבדים, האוכלוסייה היהודית נסחטה אף היא. מצבה של יהדות וילנה הורע עוד כשבאו הרוסים וכבשו את העיר. כחלק מהמלחמה הגדולה השתוללה בשנים 1704–1706 מלחמת האזרחים הפולנית (אנ') ובשל מצב המלחמה השתרר רעב המוני בשנים 1708–1710. לפי ההיסטוריונים הפולנים מיכל בלינסקי (פול') ויוזף איגנצי קרשבסקי[4] במגפה שפרצה בעקבות הרעב מתו בעיר וילנה בין 20,000 ל-30,000 נוצרים ובין 3,700 ל–4,000 יהודים. אך ישראל קלוזנר מפקפק במספר היהודים המתים במגפה משום שלפי הידוע ממקורות אחרים כנראה לא היה מספר היהודים בווילנה באותה תקופה גדול עד כדי כך. יהיה מספר המתים אשר יהיה, בעקבות המוות ההמוני הורה שר הצבא לודוויק פוציי (אנ') לאפשר ליהודים לקבור את מתיהם גם בשטחים שמעבר לגבולותיו המקוריים של בית העלמין היהודי. מצבה הכלכלי של הקהילה נעשה בלתי-אפשרי והיא לא יכלה לעמוד אף בהחזרי הריבית על חובותיה, כדי לאפשר את שיקומה חידש אוגוסט השני את דחיית תשלום חובות הקהילה ושר הצבא שהחליף את פוציי, הוויווד הווילנאי מיכל סרווצי וישניובייצקי (אנ') פטר את הקהילה מתשלומי כל המיסים שהיו אמורים להגיע לקופת הצבא[5].
וילנה הגיעה לשיאה כמרכז תורני עולמי בתקופת פעילותו של רבי אליהו, שנודע בעולם היהודי בתוארו "הגאון מווילנה". הוא היה מושא להערצה בדורו ובדורות שלאחריו, יוחסה לו בקיאות אינסופית בכל ספרות היסוד היהודית וכבר בחייו זכה למעמד אוטוריטרי בלתי מעורער ולסמכות יוצאת דופן, עד שגם בקרב מנהיגי תנועת החסידות שנרדפו על ידו ומכוחו, היו שכינו אותו "יחיד בדורו". בקרב הקהל הכללי הלא-חסידי נאמד מעמדו בסדרי גודל היסטוריים ונחשב כאחד מתקופת הראשונים. הוא השתמש בסמכותו זו כדי לקבע דרכי לימוד ופסיקה שהתרחקו מהפלפול האשכנזי הרווח ונטו לדרך הפשט, וגם התווה דרך משלו בתורת הקבלה. בצורה זו של יהדות ראה הגאון מווילנה את המשכיותה של היהדות המסורתית מדורי דורות, תלמידיו הקרובים שכונו "רואי פני הגאון" העמידו תלמידים רבים והפיצו את משנתו ובעיקר את תפיסת היהדות שלו. בהתאם לתפיסה זו, צמחה דווקא בווילנה תנועת ההתנגדות לחסידות שהטילה חרמות על אנשי תנועת החסידות שקמה אז בדרום פולין והחלה לחדור למרחב הליטאי ושראו בה סכנה וסטייה מן הסדר המסורתי[6].
במחצית הראשונה של המאה ה-18 אירעו בעיר מספר מקרי שרפות ענק באזור היהודי ובזרצ'ה שגם בה התרכז חלק מהקהילה היהודית, השריפות גרמו נזק חמור לרכוש היהודי ובמקרים שבהם נזקו גם בתי הנוצרים הואשמו היהודים באחריות לשריפות. השריפות המשמעותיות באזור היהודי אירעו ב-1706, ב-1724, ב-1734, ב-1737, ב-1758 וב-1749. בשרפה של 1737 נשרפו גם בית המדרש הישן ובית הכנסת הגדול כמעט כליל, ולאחר השרפה של 1734 אסרה עיריית וילנה על בנאים נוצרים לעסוק בשיקום בתי היהודים. אף על פי שגורמים מקומיים האשימו את היהודים באחריות לכל השריפות ואף פרסמו כך את הידיעות ברחבי העולם[7], הטענות לא היו מבוססות ויהודי וילנה הצליחו בגלל השריפות לקבל ארכה נוספת לתשלום חובותיהם שעליה חתם ב-1738 המלך אוגוסט השלישי[5].
במשך כל המאה ניסו אנשי העירייה להצר את צעדי היהודים במסחר ובמגורים. אנשי המנהל של הוויווד – סגנו וממלא מקומו – עמדו לצד העירייה, והיא נתמכה גם בידי כמרים מן הכרמליטים היחפים (אנ') שנודעו בשנאתם לקהילה. כדי להתגונן בפני רדיפות אלו השתדלו היהודים ליצור קשרים עם הוויווד עצמו ועם בישופי העיר שיחסם אל היהודים היה בדרך כלל טוב: בז'וסטובסקי (אנ') הסדיר את הקבורה היהודית, פנצ'ז'ינסקי (פול') הורה לראשונה לאפשר ליהודים לנהל מסחר בימי ראשון בהגבלות מסוימות, מיכל יאן זינקוביץ (פול') העסיק רופא יהודי בשם אהרן גורדון ואף הוא נתן הקלות ליהודים בתחום הקבורה, והבישוף הנסיך איגנצי מסלסקי (אנ') נחשב לאדם נאור וסייע רבות לקהילה היהודית בעיר. בפועל נשמרה כל העת המתיחות בין מעמד העירונים בגיבוי העירייה לבין היהודים שנהנו בדרך כלל מהגנת המלכים והדרגים הבכירים של הכמורה והשלטון המקומי. כתבי זכויות הונפקו מעת לעת ותביעות בדבר אי-קיום הזכויות הוגשו כל העת לערכאות. במקרה קיצוני אחד ב-1740 התייחסה אחת הערכאות למסמך מ-1527 שאסר מגורי יהודים בווילנה כאל מסמך תקף, היהודים עזבו את המשפט באמצע והשופטים בחרו להמשיך בדיונים ולהחמיר את צעדי הענישה נגדם. המלך אוגוסט השלישי סירב להתערב בלי בסיס חוקי ונשקפה סכנת גירוש לכל יהודי העיר. מיכל סרווצי וישניובייצקי, הוויווד ושר הצבא, ניסה להתערב לטובת היהודים ופנה לקרובו הקנצלר יאן פרדריק ספייהה (אנ'), האחרון סבר שהצווים המוקדמים והסותרים אכן תקפים ושהמלך לא יתערב, לכן יעץ לנקוט בסחבת ("כדרכם של היהודים") באשר לביצוע צו הגירוש, בינתיים יעבירו חוק מדינה בסיים שיסדיר את מגוריה היהודים בווילנה בטענה שאישור זה יבטיח את תשלומי החובות של הקהילה היהודית למנזרים ובעלי הון פרטיים נוצרים בעיר[5].
ברצונו להסדיר את הבעיה לרצון היהודים ואוצר המדינה הוציא וישניובייצקי צו-מניעה זמני על כל פעולת הפרעה למסחר היהודי עד לבואו לווילנה בראשות ועדה שתבחן את הדרכים ליישוב הסכסוך. הוועדה באה לווילנה באפריל 1741 וניסחה הסכם שהרע את מעמדם המסחרי של היהודים, באי-כח הקהילה נאלצו לחתום על המסמך ואולם העירייה התנגדה לסגת מכמה זכויות שהקנו המלכים הקודמים למעמד העירונים והגישה נוסח חוזה משלה. המשא-והמתן התפוצץ וכנופיות אלימות בעידוד העירייה החלו לפגוע במסחר היהודי, בית המשפט האזורי הזהיר את העירייה והעניק ליהודים כתב הגנה זמני ולבסוף נחתם חוזה פשרה מתוקן בין ועד הקהילה לעירייה ב-29 במרץ 1742 שבו קיבלו היהודים על עצמם פירעון סכום גדול לקופת העירייה ובתמורה לא תממש העירייה כתבי-זכויות שבידה שיישומם יפגע ביהודים. מיד לאחר חתימת ההסכם נפנו הצדדים לאשרור כתבי-זכויות ישנים שהיו בידיהם ממלכי פולין במאות השנים הקודמות, היהודים עמדו בפני מצוקה של ממש - רבים מכתבי הזכויות נשרפו או אבדו במאורעות הרבים שפקדו את הקהילה מראשית המאה. אחד מראשי קהילת וילנה, רבי יהודה, שנודע בכינויו היסו"ד (=הרב יהודה ספרא ודיינא) והיה שותף לכינון הסכם הפשרה עם העירייה, דאג לאסוף את כתבי הזכויות או הוכחות לקיומם ולהעמידם למשמרת. השתדלן הווילנאי שאול בן מרדכי הצליח לקבל אשרור של כל הזכויות הללו מידי המלך אוגוסט השלישי. גם העירייה אשררה כתבי זכויות ישנים שלה וב-1756 הגיעו הדברים לפיצוץ מחודש: העירייה הגישה תביעה לטריבונל הליטאי (אנ') נגד הקהילה היהודית בטענה שהחוזה מ-1742 לא יושם בידי היהודים, היהודים הציגו מנגד את טענותיהם נגד העירייה וביקשו להשאיר את החוזה בתוקפו אף על פי שהכביד עליהם מאוד. הטריבונל קיבל במקרה זה את עמדת היהודים והשאיר את החוזה בתוקף, אך לא עסק בסוגיות האחרות שהועלו. בעשרים השנים הבאות הועלו מעת לעת טענות על כך שהיהודים אינם מקיימים את החוזה והיהודים השיבו שהעירייה אינה משקיעה את כספי המיסים ששילמו באבטחת האזור היהודי ובמערכת המים העירונית כפי שהוסכם בחוזה, הטריבונל סירב להכריע ודחה את ההחלטה בעניין כמה פעמים. עמדת העירייה נחלשה עם הזמן בשל שתי קבוצות לחץ עיקריות שהעמידו דרישות משלהן מול הקהילה היהודית ומול העירייה: מעמד הסוחרים ומעמד הפועלים. כל אחת מקבוצות אלו האשימה את העירייה שבעת ההסכם מול הקהילה זנחה את האינטרס שלה, והעירוניים הנוצרים התקשו להציג חזית אחידה מול הקהילה היהודית. היחלשות עמדת העירוניים סייעה במידת מה למעמד הקהילה, אך מנגד הפחיתה את הצורך של מעמד האצולה בתחרות היהודית מול העירוניים והדבר הוביל לאורך כל המאה למקרים של התעמרות מצד האצילים ביהודים, ולמקרי שוד של אצילים עניים שהופיעו ברחובות היהודים כשהם חמושים ודרשו לקבל ממון ומזון[5].
ב-1783 הגיעה עת ההכרעה, העירייה הגיעה להבנות עם הסוחרים ובעלי המלאכה ונערך משפט בטריבונל הליטאי בינם ובין הקהילה היהודית. על הפרק עמדו הגבלות המסחר, חופש המגורים והמסים העירוניים. שני הצדדים גייסו את מרב המאמצים לקראת ההכרעה הסופית שתסדיר מכאן ואילך את מעמד היהודים בעיר, באווירה ששררה באותן שנים לא היה ניתן עוד להשאיר את מעמדה של אוכלוסייה גדולה בלתי-מוגדר ונתון לגחמותיהם של כוחות מקומיים. היהודים גם ידעו שרוח השוק החופשי, רעיון שהחל צובר תאוצה, לא תאפשר להשאיר עליהם הגבלות בתחום זה, ולכן התמקדו בניסיון להסיר מעליהם כל מגבלה מפלה. הם קיוו לעזרתו של סגן הקנצלר הליטאי, יואכים חרפטוביץ (אנ'), שיעמוד כעבור עשר שנים בעצמו בראש הטריבונל, אדם משכיל ומתקדם שהסכים לייצג אותם ולסייע להם. גם השתדלן הווילנאי אריה ליב מייטס פעל רבות בקרב כל הנוגעים בדבר. פסק-הדין שהוציא הטריבונל שיפר משמעותית את מעמד יהדות וילנה והסדיר מחדש את קיומה בתוך המרקם העירוני[5].
- עיקרי פסק הדין
- פסק הדין מהווה הנחיה מחייבת חדשה להתנהלות העיר (לכן אין אחד הצדדים זוכה בדין וכל צד יישא בהוצאותיו)
- ההגבלות הקודמות על היהודים, גם אלו שהוסכמו בחוזה 1742, אינן מתאימות לרוח התקופה והן מבוטלות
- מס היהודים השנתי שתשלומו פטר אותם ממסי העירייה, אינו חוקי. הוא יבוטל והיהודים ישלמו מיסים כשאר התושבים
- תחום המושב בן 3 הרחובות שנקבע ליהודים ב-1633 ומעולם לא יושם, אינו בר-ביצוע ואינו מן היושר, לכן:
- יותר ליהודים להתגורר בכל חלקי העיר למעט הרחוב שבין האוסטרה ברמה (אנ') לקתדרלה של וילנה, והרחוב שבין שער טרקאי לכנסיית יוחנן הקדוש (אנ')
- גם ברחובות אלו: 1. יותר ליהודים להחזיק בבתים שכבר רכשו או לבנות בתים על מגרשים שברשותם כי הדבר יתרום לחזות פני העיר. 2. יוכלו היהודים לרכוש בתים באישור העירייה
- הקהילה תדאג לכך שלא יהיו בה הולכי-בטל, מובטלים מרצון יורחקו מן העיר בידי הקהילה
התקנות החדשות יושמו ככתבן וכלשונן. העירייה ערכה סקר מקיף של כל נכסי היהודים בעיר כדי לתכנן את גביית המיסים, ורשימת תושבים יהודיים ארעיים שבה הופיעו כ-300 יהודים שלא שלמו מסי קהילה ולא היו רשומים בה. בתום הסקר עלה שמסי היהודים יוכלו לממן מדי שנה שליש מהוצאות העירייה. כאמור, היו התקנות החדשות טובות לקהילה היהודית ואפשרו את המשך התפתחותה. קלויזנר מצטט את האפיטף על מצבת קברו של מייטס, השתדלן שהביא את ההישג הגדול. נאמר בה: ”הוא אשר עשה התשועה הגדולה לישראל בשנת תקמ"ד ומלט את העיר בחכמתו”[5]. במקביל לתהליכי השוויון שהחלו בתקופה זו, התערערה במחצית השנייה של המאה האוטונומיה של ועד הקהילה ("הקהל") ששלט עד אז באוכלוסייה היהודית שלטון ללא מצרים, גם בשל אירועים פנימיים בקהילה. תרמו להתערערות זו: 1. הסכסוך הקשה בן שלושים השנים (1762–1791) בין ועד הקהילה לרבה האחרון של העיר, רבי שמואל בן אביגדור, חתנו של היסו"ד, על סמכויותיו ועל שיתוף קרובי משפחתו במוסדות הוועד. בעקבות פרשה קיבל ועד הקהילה החלטה שלא למנות יותר רבנים לאיוש משרת רב העיר ולהסתפק במשרת המו"ץ (ראו להלן "נושאי משרות בקהילה"). במהלך סכסוך זה הועברו תלונות לשלטונות בנוגע לאי-סדרים בקופת הקהל, לא נמצא דבר אך עצם ההתערבות פגע קשות באוטונומיה של הקהילה וערער אותה. 2. סבבי המחלוקת והחרמות נגד כת החסידים שהובילו להלשנות הדדיות בפני השלטונות, תרמו אף הם לערעור מעמדה האוטונומי של הקהילה והגברת מעורבות השלטונות בנעשה בין יהודי העיר[8].
ב-1788 קיבלה המפלגה הפטריוטית רוב בסיים הפולני, מפלגה זו פעלה בניגוד לעמדת בית המלוכה לניתוק הקשר עם האימפריה הרוסית. סייעה למגמה זו פרוסיה, וב-1790 הובילו הפטריוטים לחתימת הסכם הגנה עם פרוסיה. כאשר העביר הסיים את החוקה החדשה ב-1792 החלו הרוסים לחשוש שבכוונת הפולנים להגדיל את שטחי האיחוד הפולני-ליטאי לגבולות המקוריים שלו בטרם חלוקת פולין הראשונה (1772), והחלו להפעיל את המפלגה הפרו-רוסית בפולין כנגד מגמה זו. הרוסים פלשו לפולין והפרוסים הפרו את חוזה ההגנה וכבשו אף הם משטחי האיחוד, חלוקת פולין השנייה הייתה לעובדה מוגמרת בינואר 1793. בעקבות חלוקה זו, פרץ ב-1794 מרד קושצ'ושקו (אנ') בהנהגת תדאוש קושצ'ושקו, הגנרל יאקוב ישינסקי (אנ') כבש את וילנה וכונן בה ממשלה זמנית. ביום שבת 17 במאי 1794 נאם ד"ר שלמה פולונוס, מיהודי העיר, בעד המורדים. הקהילה התחייבה לשלם למורדים 25,000 זהובים, וראש הקהל נח בלוך התחייב לספק להם תחמושת. המפלגה הפרו-רוסית שרצתה להטות את היהודים לתמיכה בה, דאגה ליחס טוב של האימפריה הרוסית ליהודים, ועם הכרעת המרד וסיפוח שטחי ליטא לאימפריה, הסכים הנסיך ניקולאי רפנין שהיה המפקד העליון של כוחות הצבא הרוסי לבקשת יהודי וילנה וגרודנו לבטל את הכפפתם לשיפוט בבתי המשפט העירוניים, חוק שהתקבל בסיים בהרכבו הפטריוטי המרדני ב-1791. התנגדות עיריית וילנה נדחתה, והחרגת יהודי וילנה וגרודנה מסמכות השיפוט העירוני הייתה בתוקף עד 1808, אז נחקק חוק אחיד לכל תושבי המדינה בנושא זה[5].
בסוף המאה ה-18, בעקבות ההתפתחויות המדיניות ושוך הקרבות, התחזק מעמד יהודי וילנה. מספר היהודים בעיר גדל מאוד, הם מנו קרוב ל-6,000 איש מתוך 17,000 תושבי העיר, והיו לכח הכלכלי הגדול בעיר[9].
המאה ה-19
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית המאה ה-19 הנהיג את קהילת יהודי וילנה רבה הראשון של הקהילה שלא הוכתר רשמית כרב ונשא בתפקיד ראש בית הדין, רבי אברהם אבלי פאסוועלער. הוא היה נערץ על יהודי עירו ובהשפעתו המשיכה וילנה להיות מרכז התורה בליטא. במקביל, בעקבות הגר"א ותלמידיו לא נמנעו חכמי וילנה מלעסוק לצד לימודי הקודש שלהם במדעים כלליים ובדקדוק השפה העברית ברמה כזו שיכלה לתת להם תועלת ללימודם. האפשרות לעסוק ב"חכמות חיצוניות" בדקדוק ובלימוד תנ"ך בדרך הפשט מבלי להיתפס ככופרים בעיקר וכמפרי המסורת היהודית, קסמה לשכבה גדולה של צעירים וילנאיים שהחלו להיחשף לספרות הדור הראשון של תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה, באמצעות בני וילנה שנסעו לאיטליה ולגרמניה ללמוד רפואה ושבו לביתם. הם לא ראו סתירה בין העמדות וכך התפתחה אליטה משכילית מסורתית ששמרה על קיום המצוות בד בבד עם פיתוח השכלה כללית רחבה. בשל העובדה שמשכילי וילנה היו מסורתיים ובעלי תפיסה עצמית יהודית, הקדימו לטפח את השפה העברית ויצרו קרקע נוחה לאתוס הלאומי-ציוני במקביל להנחלת רעיונות הנאורות[10].
בעשרות השנים הראשונות של המאה ה-19 חוותה יהדות וילנה גידול אוכלוסין מהיר מאוד, העיור היהודי היה מהיר יותר מזה של האוכלוסייה הכללית והמאזן הדמוגרפי השתנה ונטה לטובת היהודים, אלו שכבר קודם לכן היו המיעוט האתני הגדול ביותר בליטא, הפכו בעשרות שנים אלו לרוב בקרב אוכלוסיית וילנה. ב-1832 נמנו בעיר 20,706 יהודים ו-15,216 נוצרים[11].
בסוף שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19 העיקה על יהודי וילנה גזירת הקנטוניסטים, חוק הגיוס משנת 1827 שכלל גיוס ילדים לפרקי זמן של עשרות שנים עד בגרותם, פגע לא רק ביהודים, אך בשל המרכיב העיקרי שלו: התערות מיעוטים באוכלוסייה הכללית כדי לחזק את האוטוקרטיה של ניקולאי הראשון, היו היהודים מיעוט גדול ונוח לפגיעה. רק בימי ניקולאי הראשון גויסו בשיטה זו 50,000 ילדים יהודים. וילנה כקהילה עירונית נפגעה מאוד בגיוסים אלו, שגם פגעו במרקם החברתי של הקהילה בשל העובדה שבעלי ממון ושררה הצליחו בדרך כלל לחלץ את ילדיהם מגיוס באמצעות שוחד והמכסה התמלאה בילדים מהמעמדות הנמוכים, עניים ויתומים. אם לא די בכך, הכירה הממשלה ב-1836 בדרישת תושבי וילנה הנוצרים לאסור על יהודים להיבחר כחברי מועצת העיר למרות היותם רוב באוכלוסיית העיר, וב-1844 ביטלה את קיומו של מוסד "הקהל", הגוף השלטוני האוטונומי של יהדות וילנה[8].
בתקופה זו שאף השלטון המרכזי של האימפריה הרוסית לרוסיפיקציה של העמים השונים באימפריה, משכילי וילנה ראו במגמה זו הזדמנות לשינוי סדרי החינוך היהודי הישן והקניית תרבות עדכנית להמון היהודי ושיתפו פעולה עם מהלכי הממשלה, אף שלא תמיד שירתו מהלכי הממשלה את שאיפות המשכילים. בהתאם למגמה זו הוקם בווילנה באמצע המאה בסיוע ממשלתי בית המדרש לרבנים שזכה בראשית דרכו לתמיכה של חלק מהרבנים, בהמשך נכשל ונעשה ללעג וקלס הן בקרב האדוקים שראו בו סמינר רפורמי והן בקרב החוגים החילוניים שראו בו בית יוצר ל"רבנים מטעם", ומוסד שאין בו חפץ בקהילה נאורה. ב-1873 הפך המוסד לבית מדרש למורים ובמאה ה-19 היה מעוז לפעילות סוציאליסטית. פעילות הממשלה לרוסיפיקציה של היהודים המשיכה כל העת, וב-1850 התקבלה בסנקט פטרבורג גזירת הלבוש, החוק שאסר על הגברים היהודים להתהלך בביגוד הארוך האופייני להם ובפאות, ועל הנשים היהודיות לכסות את ראשן בפאה נכרית[8].
אלכסנדר השני ביטל עם עלותו לשלטון (1855) את חוק הגיוס לאחר כמעט 30 שנה שבהן היה בתוקף, והעניק הקלות נוספות לאוכלוסייה היהודית, אך לאחר מרד ינואר 1863, הכבידה הממשלה את ידה על האוכלוסייה הפולנית בכלל והאיצה בתהליכי הרוסיפיקציה. המומר יעקב ברופמן כתב והפיץ את "ספר הקהל" שבו טען שביטול "הקהל" הווילנאי בידי הממשלה נעשה רק להלכה ולא למעשה, לדבריו קיימו היהודים את המוסד וניהלו למעשה מדינה בתוך מדינה, הספר היה נפוץ בקרב משכילים ופקידי ממשל רוסים, שראו בו ספר הדרכה על היהדות ועל התלמוד. מערכת שתדלנות שהפעיל המדינאי והעסקן הווילנאי, רבי יעקב בריט, ששימש גם ראש ישיבה והתמסר לפעילות פוליטית ומדינית מול דרגי השלטון בסנקט פטרבורג, נחלה הצלחות בודדות בלבד, בעיקר במערכה נגד האנטישמיות. הקהילה ויהודיה היו עניים מאוד בתקופה זו בשל חוקים רבים שהגבילו את היהודים, אך פרחו בה לימודי התורה וחוגי הספרות והאמנות (העיר הייתה מרכז חשוב לספרות עברית ולספרות יידיש), ותססו בה תנועות חברתיות שהתגבשו לכדי מפלגות וארגונים מוכרזים לקראת סוף המאה[8].
.jpg)
החל ממחצית המאה הייתה וילנה לבירת הספרות העברית, התקבצו אליה סופרים ואינטלקטואלים יהודים חילונים רבים, חלקם הודות לאוניברסיטה הפולנית בעיר שאימצה מדיניות נוחה ליהודים בתקופה שבה אוניברסיטאות רבות באירופה הדירו את רגליהם. פריחה זו הועבה בעשרים השנים האחרונות של המאה, עם תחילת תקופת הראקציה בעקבות רצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני וגל האנטישמיות. באזור וילנה היה התועמלן הבכיר שהסית את הכפריים ופשוטי העם לפרעות ביהודים, כומר אנטישמי בשם איפוליט לוטוסטאנסקי (אנ'). התערבותו של הברון הוראצי גינצבורג שביקש את הגנת הצאר החדש אלכסנדר השלישי, הביאה להקמת ועדות בפלכים השונים של האימפריה הרוסית לטיפול ב"בעיית היהודים". למעשה הוכתבה עבודת הוועדות מראש בידי שר הפנים החדש ניקולאי איגנאטייב שאימץ קו אנטישמי. יהדות וילנה שלחה מטעמה לוועד הפעולה בסנקט פטרבורג את הרב אליהו אליעזר גרודזינסקי, החוקר ר' מתתיהו שטראשון והבלשן-הסופר יהושע שטיינברג, אך המשלחת כולה נתקלה ביחס צונן בבירת האימפריה וחזרה כלעומת שבאה. המתיחות בערב השנה העברית החדשה ה'תרמ"ב הגיעה לכדי כך שבהוראת רבני העיר נאסרה ההליכה לנהר לקיום מנהג ה"תשליך" ביום השני של ראש השנה מחשש לחיי היוצאים. מסקנות וועדות הפלך, אף שהמליצו על ביטול תחום המושב, אימצו תפיסות אנטישמיות באשר לאפשרות שהיהודים יקדישו את כשרונותיהם למען המולדת וקראו להטלת הגבלות על רכישת קרקעות בידי יהודים ועל עיסוק היהודים במכירת משקאות חריפים[12][13].
המושל הכללי (גנרל־גוברנטור) של וילנה, הגנרל אדוארד טוטלבן (אנ') כתב אף הוא חוות דעת שלילית על אופי היהודים, אך בפועל נערך כיאות ומנע את התפשטות הפרעות (הסופות בנגב) מדרום-מערב האימפריה לאזור וילנה. בתקופת ההמתנה המתוחה, הכינו היהודים אמצעי הגנה עצמית ורבים מתושבי העיר היהודים, בעיקר בעלי יכולת כלכלית גבוהה, עזבו בתקופה זו את המדינה ורבים מהם היגרו לארצות הברית. הגנרל־גוברנטור הבא, איוואן קחאנוב (אנ'), יישם את רעיונות הרוסיפיקציה בכפייה בנוקשות יתר והכביד את ידו על יהדות וילנה. בסוף 1892 התפטר ובמקומו מונה פיוטר אורז'בסקי (אנ') שהיה אף הוא אנטישמי ונהג ביד קשה ביהודי העיר. המושל הכללי האחרון שפעל בעיר במאה ה-19, היה ויטאלי טרוצקי (Witalij Nikołajewicz Trocki) שעזב את העיר ב-1901, הוא היה הוגן ליהודי העיר וזכה להערכתם[13]. האוכלוסייה הפולנית אף היא הלכה והקצינה את ביטויי האנטישמיות והשקט בעיר נשמר מתוח בעזרת המשטרה, המשטרה התערבה גם בגילויי הסתה במרחב הציבורי וכנראה השתתפה בהסרת מיצג אנטישמי שהציג צייר מקומי בחלונות הראווה של חנויות ברחובות הראשיים[14].
גם בתחום המעורבות המוניציפלית חלה נסיגה במעמד יהודי העיר לקראת סוף המאה, ב-1873 הוגבל מספר היהודים שיכלו להיבחר כחברי מועצת העיר לכדי שליש ממספרם הכולל של חברי המועצה, זאת למרות חלקם היחסי באוכלוסייה שהיה גבוה הרבה יותר. ראש העיר חייב היה להיות נוצרי, אך יהודים הורשו להשתתף בבחירתו. ואולם ב-1892 הצרה הממשלה עוד את מעמד היהודים, לפי ההוראה החדשה נאסר על יהודים להיבחר למועצות הערים והנהלותיהן, הנציגות היהודית בגופים אלו לא בוטלה אלא הפכה לממונה מטעם השלטונות והוטלה עליה מגבלת מקסימום של עד 10% מכלל חברי המועצה. בסוף המאה, היו ארבעה יהודים ממונים במועצת עיריית וילנה: אהרן הירשוביץ', שמואל לוין, אהרן ליפץ והעסקן הוותיק שפטל קלצ'קו. מספר הממונים הוגדל לשישה בראשית המאה ה-20[13].
אסון בולט שאירע בקהילה היהודית בווילנה באוגוסט 1893, התרחש באירוע גשם חד-פעמי חזק שהציף את העיר וגרם לשיטפונות במקומות הנמוכים. 18 יהודים עניים שגרו בקומות נמוכות מפני הקרקע, 16 מהם באותו בניין, בקרן הרחובות ז'מודסקי-לידסקי-זבולנויה, טבעו למוות באסון זה[15].
המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
ב-1900 כפו השלטונות על הקהילה מינוי "רב מטעם". לפי החוק הרוסי הייתה חייבת כל קהילה גדולה להחזיק רב מטעם הממשלה, בווילנה כיהן זמן רב יהודה ליב קנטור כרב מטעם, הוא הסתדר היטב עם רבני הקהילה. כעת עמדה משרת הרבנות פנויה, השלטונות דרשו לאייש אותה והחוגים החילוניים בעיר ראו בהוראה זו הזדמנות פוליטית וניסו לקדם את הרב ד"ר חיים טשרנוביץ ("רב צעיר") ששימש קודם לכן במשרה דומה באודסה. תנאי היסוד למשרה היו השכלה אקדמית ולחרדים לא היה מועמד ראוי להציב. רבה הלא-רשמי של וילנה, רבי חיים עוזר גרודזנסקי זימן אליו את המנהיגות החילונית של הקהילה והבהיר כי מינוי טשרנוביץ שדעותיו על התלמוד לא היו מקובלות על החרדים כרב בעיר כווילנה הוא קו אדום, וכי החרדים יסכימו לכל מועמד הגון שאינו טשרנוביץ ("תוכלו למנות את שמריהו לוין, אם רק יסכים לגלח את זקנו, שלא יטעו בו שהוא באמת רב..."). לבסוף הוצעה מועמדותו של הרב יצחק רובינשטיין, בוגר ישיבת סלובודקה שכיהן עד אז כרב בקרים והיה בעל תעודה אקדמית. הרב גרודזנסקי נפגש עמו וקיבל את התחייבותו כי יצטמצם לתפקידיו הרשמיים ולא יתערב בהחלטות הרבנות הלא-רשמית. ועד הרבנים הטיל את כובד משקלו במערכת הבחירות מול החוגים החילוניים שלא ויתרו על מועמדם. בווילנה היו באותה עת 104 בתי כנסת ששלחו צירים לוועדה הבוחרת ובסך הכל השתתפו בבחירות 1039 נציגים. הרב רובינשטיין זכה ב-58% מהקולות וניצח את הרב ד"ר טשרנוביץ שקיבל רק 38%. הוא התמנה כרב מטעם ועבד בשיתוף פעולה עם החרדים.
במרץ 1900, ערב חג הפסח ה'תר"ס, התרחשה עלילת הדם בווילנה. העלילה הביאה את המתיחות הבין דתית בעיר לשיאים, והמשפט שהתנהל במשך זמן רב נגמר לאחר ערעור בזיכויו של הנאשם, דוד אברמוביץ' בלונדס, רק בפברואר 1902, אז נחגג שחרורו מן הכלא במסיבה גדולה בקהילה היהודית. למשפט זה הייתה חשיבות רבה במאבק באנטישמיות באימפריה הרוסית כולה[13].
התנועות הלאומיות והסוציאליסטיות הלהיבו את ההמון ובעיקר את הצעירים ברעיונותיהן ובעיר שרר מתח פוליטי גבוה. בעקבות השפלה פומבית של פעילי הבונד בתום תהלוכת האחד במאי 1902, התנקש הירש לקרט, צעיר יהודי וילנאי בן 22, במושל הכללי החדש של גוברניית פלך וילנה, ויקטור פון ואהל (אנ'). ההתנקשות נכשלה ולקרט היה לגיבור בעיני הריאקציונרים, דוחי הסדר הישן, ולסמל קומוניסטי. בפסחא של 1903 אירעו פרעות קישינב שתרמו אף הם להגברת המתח בין יהודים לנוצרים ברוסיה כולה.
מלחמת רוסיה–יפן הביאה בראשיתה ללחץ עצום על היהודים, מחד גויסו רבים - חלקם בעלי משפחות - ונשלחו לחזית העקובה מדם שבה ידעו הרוסים אבדות והפסדים, ומאידך סבלה האוכלוסייה היהודית מחוק גירוש שנועד להרחיקה חמישים ורסטאות מגבולות האימפריה. שר הפנים ויאצ'סלב פלבה החריג את הפלכים וילנה, קייב ובסרביה מהוראת הגירוש. במקביל, כדי לשמור על הסדר בווילנה מהתפרעויות של מגויסים, נשלח פיוטר סביאטופולק-מירסקי שנחשב לליברל לכהן כמושלה הכללי החדש של וילנה. בווילנה התחבב סביאטופולק-מירסקי על כל האוכלוסייה ויצר קשרים אישיים עם פעילי ציבור יהודיים בולטים ובהם שמריהו לוין. חבריו אלו הופיעו לפניו בתוך משלחת יהודית, ערב נסיעתו לסנקט פטרבורג ביולי 1904 להחליף את שר הפנים פלבה שנרצח בידי טרוריסט, כדי לבקש את שינוי היחס הכללי ליהודים באימפריה, הוא הזדהה עם המצב הלא-נורמלי של הקיום היהודי בשטחי האימפריה ואף הבטיח לעשות כמיטב יכולתו "ביושר ובטוב לב"[16], הוא זכה בשל כך להנצחה במוסדות יהודיים בווילנה והנציגות היהודית במועצת העיר דחפה להעניק לו אזרחות כבוד והשתתפה במשלחת שנסעה לעיר הבירה להעניק לו את העיטור. גם מחליפו כמושל, הגנרל אלכסנדר אלכסנדרוביץ' פרזה (רו'), היה ליברל ונהג ביהודים בהגינות. בספטמבר נערך ביקור חגיגי של הצאר ניקולאי השני ורבני העיר ובראשם רבי שלמה הכהן הישיש (נפטר 1905) העניקו לו ספר תורה מיוחד[17].
בראשית המאה ה-20, לצד התבססותן של התנועות הסוציאליסטיות בעיר, פרחה גם הלאומיות היהודית. רבים הצטרפו לתנועות הציוניות השונות, והעיתונות הציונית הרשמית נדפסה בווילנה ביידיש ("דאס אידישע פאלק") ובעברית ("העולם"). ועידות ציוניות נערכו בעיר והוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית ברוסיה ישב בה. ב-1903 בא לעיר תאודור הרצל והתקבל בכבוד מלכים. ב-1908 ביקרו בעיר גם דוד וולפסון ונחום סוקולוב. מהפכת 1905 הכושלת הביאה לפריחה בדרישות הלאומים השונים ברחבי האימפריה להכרה עצמית ולזכויות מקומיות ולאומיות. מצב זה נתן עידוד לזרמים הציוניים ופעילות זו נמשכה במלוא עוזה עד 1911, אז פוזר הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית ברוסיה וחבריו הועמדו לדין[8].
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
וילנה, כמו שאר ליטא הפולנית, נכבשו במלחמת העולם הראשונה בידי צבא הקיסרות הגרמני שהחזיק בשטחים הכבושים מ-1915 ועד 1918. שנות הכיבוש הגרמני היו שנות סבל עבור האוכלוסייה כולה ועבור היהודים בפרט, אנשי העיר ידעו רעב ונדרשו לשלם סכומי כסף גדולים מכפי יכולתם לאחזקת הצבא, הם גם גויסו לעבודות כפייה עבור הצבא הכובש והמונים נמלטו לכפרים ולערים אחרות. מי שעמד בראש "ועד הסיוע" היהודי בעיר היה יעקב ויגודסקי שסירב לשתף פעולה עם שלטונות הכיבוש ובסופו של דבר נשלח למאסר בגרמניה. ב-16 בפברואר 1918 נחקק בווילנה החוק להשבת עצמאות ליטא (אנ') שהיה אמור להבטיח את עצמאות העם הליטאי מכל זיקה והיסמכות על עמים אחרים, ושמהווה את אחד היסודות לחוקת ליטא המודרנית. הגרמנים אסרו את פרסום המסמך ואכפו את האיסור עד נסיגתם מן העיר. בנסיגתם העניקו עצמאות לליטא.
לאחר יציאת הגרמנים מן העיר עברה על העיר תקופת בלהות שהעיקה מאוד על הקהילה היהודית ותפקודה השוטף, העיר נכבשה שוב ושוב והייתה למוכת חרב: וילנה נכבשה ב-19 באפריל 1919 בידי יחידות ההגנה העצמית הליטאית-בלארוסית (אנ'), מיליציה שהייתה מורכבת למעשה מלאומנים פולנים שזכו לתמיכת הרוב הפולני בעיר. בעת ההשתלטות הפולנית על העיר הוצאו להורג 80 יהודים, אך השלטון שקם בעיר העניק ליהודים זכות בחירה בבחירות שערך למועצת העיר. השלטון הפולני לא האריך ימים, במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית כבש הצבא האדום את העיר, ולאחר "הנס על הוויסלה" העניק הצבא האדום הנסוג את העיר במסגרת הסכם השלום הסובייטי-ליטאי (אנ') כדי לעכב את התקדמות הפולנים.
העיר שנחשבה לבירה ההיסטורית של ליטא אך רוב אוכלוסייתה הייתה ממוצא פולני עמדה במוקד סכסוך בין שתי המדינות העצמאיות החדשות: פולין וליטא. הושגה הפסקת אש ב־7 באוקטובר 1920, אך לא בא בעקבותיה כל פתרון מדיני. המפקד הפולני העליון יוזף פילסודסקי הורה לפקודו הגנרל לוציאן זליגובסקי (אנ') "למרוד" ביחד עם הדיוויזיה הליטאית-בלארוסית הראשונה שהייתה נתונה למרותו ולהשתלט על וילנה. כך יכלו הפולנים להחזיק בעיר, מבלי להכריז מלחמה על ליטא. ואכן, ב־8 באוקטובר 1920 נכנס הגנרל זליגובסקי לווילנה, ולא נתקל בהתנגדות כלשהי. ב־12 באוקטובר 1920 הכריז זליגובסקי בווילנה על הקמת "הרפובליקה של ליטא המרכזית", ואולם הישות החדשה לא הייתה צריכה להתקיים זמן רב, בבחירות שנערכו זמן מה לאחר מכן ושהוחרמו בידי האוכלוסייה הליטאית, זכו תומכי הפולנים ברוב גדול והעבירו בפרלמנט החלטה על איחוד הרפובליקה עם פולין. בכך הושלמה השתלטות הפולנים על וילנה, ב-1923 הכיר חבר הלאומים בסיפוח אזור וילנה למרות התנגדותה של ליטא שניתקה בשל כך את יחסיה הדיפלומטיים עם פולין. מכאן ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, עמדה וילנה תחת שלטון פולני. הבירה הליטאית הועתקה זמנית לקובנה[18].
וילנה הפולנית (1922–1939)
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
בסוף שנות ה-30 התגלע סכסוך קשה בין החוגים החרדים בעיר, החוגים הציוניים תמכו במועמדותו של הרב יצחק רובינשטיין שכיהן עד אז כרב מטעם של וילנה וחבר הסיים הפולני מטעם "המזרחי", למשרת הרב הראשי מטעם הקהילה. משרת הרבנות הרשמית מטעם הקהילה לא הייתה מאוישת מטעמים עקרוניים מאז פטירתו של הרב האחרון (רבי שמואל בן אביגדור) במחצית השנייה של המאה ה-18, החרדים הלא-ציוניים והמזוהים עם תנועת אגודת ישראל חששו שהמינוי יפתח את הדלת להשתלטות של החוגים הציוניים על הרבנות בעיר, ופתחו במאבק. הטענה הרשמית נגד המינוי הייתה שמסורת הקהילה מזה מאות שנים היא לקבל כרב רק אנשים מהשורה הראשונה בעולם התורה ברמתם התורנית, לפיכך מינויו של הרב רובינשטיין, שהיה בשיעור קומה תורני פחות מרבנים אחרים שגרו בעיר, כמו רבי חנוך אייגש ורבי חיים עוזר גרודזנסקי, תהווה אישור בעיני ההמון לכך שיכולותיו הפוליטיות של הרב הנבחר הן שהכריעו את גורל הרבנות, מהווה סכנה לעתיד הרבנות בצורתה המסורתית[19][20].
שלא באופן רשמי האשימו החרדים את הרב רובינשטיין כי ניצל את היעדרותו של הרב גרודזנסקי מן העיר בעת מלחמת העולם הראשונה, כדי להשתלט על מוסדות הקהילה. כנגדם טענו תומכי הרב רובינשטיין כי רבם גילה מנהיגות בכך שלא עזב את העיר בשעתה הקשה, ולכן הוא הראוי לכהן במשרת הרב הראשי. בבחירות שנערכו הצביע רוב הקהילה נגד עמדת הרבנים החרדים והרב רובינשטיין נבחר לתפקיד. ועד הרבנים הוציא הודעת גינוי חמורה, אך לא היה בידיו כוח לבטל את החלטת הקהילה.
חורבן יהדות וילנה בשואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה, עם נסיגת כוחות גרמניה הנאצית וכיבוש וילנה בידי הצבא האדום החלו חוזרים לעיר יהודים משארית הפליטה ומהמסתתרים ביערות הסביבה. עוד ב-1944 התרכזה בעיר קהילה של כ-6,000 איש שניסו לכונן מחדש חיי קהילה תקינים. הוקמו מוסדות לימוד (בית ספר בניהול של הלנה חצקלס עבד עד לשנת 1950 כאשר נסגר בהוראת השלטון הסובייטי), ספרייה ומוזיאון ואף מונה הרב ישראל גוטסמן מדייני העיר לפני השואה לרב הקהילה. הקהילה המאורגנת לא החזיקה מעמד זמן רב, שכן שלטונות הכיבוש הסובייטי לא ראו פעילות לאומית או דתית יהודית בעין יפה ודכאו ביד קשה את ההתארגנות. יתרה מזאת, מרכז החיים היהודיים בווילנה, מתחם בתי הכנסת של חצר ה"שולהויף": בית הכנסת הגדול ובית הכנסת העתיק של הגר"א, הקלויז של חברת גחש"א וקלויז היסו"ד, ומוסדות ציבור נוספים שחלקם נפגעו בהפצצות הגרמנים על העיר במהלך כיבוש העיר בידיהם, לא נכללו בתוכניות השיקום המצומצמות של מבנים חשובים בעיר, הם נהרסו עד היסוד ועל חורבותיהם נבנה שיכון מגורים בסגנון הסובייטי.
במפקד הלאומים שערכו השלטונות הסובייטים ב-1959 הזדהו 7% מתושבי העיר כיהודים ומניינם עמד על 16,400[22].
לאחר התפרקות ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי מפקד האוכלוסין האחרון שנערך בווילנה בימי קיומה של ברית המועצות, היוו יהודי וילנה 1.6% מכלל אוכלוסיית העיר[23].
במפקד הליטאי הרשמי שנערך ב-2011 הצהירו על עצמם 109 מתושבי וילנה כיהודים[24].
בשנת 2016 מונה כרבה של העיר הרב שמשון דניאל איזקסון[25].
מבנה הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה][26].
על הפן הכלכלי, מקורות הכנסה והוצאות[27].
נושאי משרות בקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקהילה החזיקה נושאי-משרות רבים, חלקן משרות אמון וחלקן משרות כבוד שנקנו תמורת תרומה כספית לקופת הקהילה. קופת הקהילה נשאה במשך השנים בהחזקת רופא קבוע לקהילה שכונה בתארים "אסיא דמתא" (מארמית: רופא העיר) ו"דוקטור דק"ק וילנא"; קופת הקהילה מימנה יחידת אבטחה ובה ארבעה שומרים שפטרלו ברובע היהודי, וכן את החזקת חזן בית הכנסת הגדול וחזן משנה, בעל קורא, איש אחזקה (הוא כונה "שמש שני", שמש מדרגה שנייה), ומאבטח למתחם בתי הכנסת שסביב בית הכנסת הגדול (ה"שולהויף")[28].
יתר המשרות היו משרות אמון שבצידן כבוד רב ולעיתים גם מעמד וכוח, על מהות המשרות הללו ועל האישים שנשאו בהן השתמרו פרטים רבים, מהם משתקף מעמד בעלי השררה ומשתקפת היטב תמונת מבנה הקהילה:
גזבר (נאמן)
[עריכת קוד מקור | עריכה]רב העיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מו"ץ (מורה צדק)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרא דדייני (סו"ד)
[עריכת קוד מקור | עריכה]תפקיד ששילב בדרך כלל גם משרת דיין
שמשים ושתדלנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מגיד מישרים (מ"מ)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוסדות קהילתיים חברתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחת הקהילה התנהלו במשך השנים 'חברות' שונות שהיו למעשה עמותות קהילתיות וחברתיות, חלקן היה כפוף להנהגת הקהילה וראשי הקהל אך בדרך כלל תוך שמירה על אוטונומיה באשר למינויים ותקנוני הפעילות. העמותות עסקו בשלל היבטים של החיים הציבוריים בווילנה היהודית, החל בצרכי שמים כתקציבים למוסדות הלימוד ומבני הדת וכלה בהתאגדויות מקצועיות של פועלים ובעלי מלאכה מיהודי העיר.
בדק הבית (ח"ק בדה"ב)
[עריכת קוד מקור | עריכה][29].
ביקור חולים (ח"ק בקור חולים)
[עריכת קוד מקור | עריכה][30].
חברות בעלי המלאכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היו אלו אגודות מקצועיות כלכליות, אך בשל אופי חייהם הדתי של יהודי וילנה התאגדו בעלי המלאכה בדרך כלל סביב בתי כנסת ושיעורי תורה מיוחדים לכל 'חברה'.
[31].
חברא קדישא (ח"ק גחש"א)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
[32].
הצדקה הגדולה (הצ"ג)
[עריכת קוד מקור | עריכה][33].
תלמוד תורה (ח"ק ת"ת)
[עריכת קוד מקור | עריכה][34].
בית הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה][35].
קהילות כפופות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלבד כפרי הסביבה, היו כפופות לקהל וילנה ולמוסדותיו גם הקהילות הבאות, פרוורים ועיירות קטנות, ויהודי הכפרים שבסביבתן:
מוסדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבני דת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בווילנה היהודית היו במשך השנים בתי כנסת ובתי מדרש רבים. בולטים בהם אחדים:
- בית הכנסת העתיק בווילנה (ליט')[36]
- מתחם השולהויף:
- בית הכנסת הכוראלי של וילנה - היחיד ששרד מ-105 בתי הכנסת שהיו בעיר ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ומשרת את הקהילה המתחדשת בעיר.
מוסדות חינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ישיבת רמיילס
- בית המדרש לרבנים בווילנה[39]
- גימנסיה קגן
תנועות ותמורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חסידים ומתנגדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ההתנגדות לחסידות
תנועת ההשכלה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה אחרה להופיע זמן רב אחרי זו שבמערב היבשת. חוג משכילי וילנה קם בשנות ה-30 של המאה ה-19 והם היו פעילים בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-19 כשבמערב אירופה כבר קמה תנועת חכמת ישראל מקרב הדור השני למשכילי ברלין.
משכילי וילנה היו קבוצת יהודים משכילים מתושבי וילנה, שנודעו ביצירתם הספרותית ובחוג העילית שיצרו. ביניהם היו רבנים ואישי ציבור, סופרים ומשוררים (רשימת אישים מחוג משכילי וילנה שלהם ערך בוויקיפדיה העברית). קבוצה זו היוותה את חוד החנית של תנועת ההשכלה בליטא, וסיפורים אודותיה משמשים בספרות ההשכלה כבספרות ההתנגדות לה[40].
התנועה הלאומית הציונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]התנועה הסוציאליסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיי רוח חילוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תרבות ואמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יונג וילנה - חבורה ספרותית יהודית-יידישאית, שפעלה בעיר משנת 1927 ועד לשלהי שנות ה-30 של המאה ה-20.
- הלהקה הווילנאית (ביידיש: די ווילנער טרופע) - להקת שחקני במה שהוקמה בווילנה בעת מלחמת העולם הראשונה (1915), אך זמן קצר לאחר הקמתה עקרה לוורשה ופעלה בה עד פירוקה בראשית שנות ה-30.
ספרות ועיתונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בתי דפוס
- ספריות[41]
- עיתונים ועיתונאים[42]
- הכרמל
- גן פרחים
- דער חבר (ביידיש)
- גרינינקע ביימעלעך
יהדות וילנה בספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיי הקהילה היהודית בווילנה במאה ה-18 מתוארים כרקע לעלילת ספרו של פסח מרקוס "עולמות טמירים" (תל אביב תשי"ז). ארנסט יוסלביץ כתב מחזה בשם "לווילנה יש גולם", על להקתו של זיגמונד מוגולסקו, עלילת המחזה מתרחשת בווילנה בזמן הפוגרומים של 1899.
הפואמה "וילנה" (1923) של זלמן שניאור, מתארת פרק מחיי הקהילה. ספרו של חוסה אוראבואנה (גר') "רבה אמונתך: רומן של וילנה היהודית" (בגרמנית: "Groß ist Deine Treue: Roman des jüdischen Wilna") נכתב בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 ופורסם רק ב-1957, הספר מעניק מבט על חיי הקהילה והרחוב היהודי בתקופה זו. רבים מספריו של הסופר היידי בן העיר, אברהם קרפינוביץ', עוסקים בעירו וילנה[43]. מלבד הספרות האמנותית קיימים ספרי זכרונות של בני וילנה על עירם, ספרים רבים עוסקים במלחמת העולם השנייה ובערב המלחמה. בולטים שלושת ספרי הזכרונות ביידיש של יעקב ויגודסקי מראשי הקהילה, המגוללים את ההתרחשויות בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה עד שנת 1927.
מחקר יהדות וילנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשיתו של מחקר יהדות וילנה בספרו של ש"י פין "קריה נאמנה", שאושר לפרסום בידי הצנזורה במאי 1858 ונדפס בווילנה שנתיים לאחר מכן. הספר דל במקורות ומבוסס בעיקר על אפיטפים על מצבות הקבורה בעיר ועל מספר פנקסים של ה'חברות' השונות בעיר. הספר לא נכתב בצורה מדעית מקובלת, אך השתמרו בו פרטים רבים שאבדו בהמשך והוא משמש גם כיום כאחת מאבני היסוד לחקר יהדות העיר. מקור חשוב נוסף הוא ספרו של הלל נח מגיד שטיינשניידר "עיר ווילנא" (א, תר"ס, 1900, ב, ירושלים תשס"ג).
ההיסטוריון הרוסי סרגיי ברשדסקי (אנ') פרסם בשנות ה-80 של המאה ה-19 סדרת מאמרים בירחון "ווסחוד" על הקהילה היהודית בווילנה עד תום המחצית הראשונה של המאה ה-17, וגם ספרו ברוסית "Litovskie Yevrei" ("יהודי ליטא", 1883) מהווה מקור חשוב לידיעות אודות הקהילה ויחסיה עם הרשויות במאות ה-17 וה-18.
העבודה ההיסטורית המשמעותית לתולדות יהדות וילנה, יחסי הקהילה והסביבה, המאבקים על תחום המושב ואפשרויות הפרנסה, מבנה הקהילה ומוסדותיה, התככים הפנימיים וחלוקת המעמדות, בתי הכנסת ומוסדות החינוך, תנועת ההשכלה, חיי התרבות ופרטים רבים נוספים, היא עבודתו של ישראל קלוזנר בספרים ומאמרים רבים.
ארכיוני הממשלה מן התקופות שלפני המאה ה-18 הועברו בידי השלטון המרכזי של האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה למוסקבה, ומסמכים מן המאה ה-18 ואילך נשארו בארכיון הממשלתי ובארכיון העירוני בווילנה ובמוסדות הקהילה, עד שנות מלחמת העולם השנייה.
הנצחה בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברמת השרון ובחולון נקראו רחובות בשם "קהילת וילנה". בבית הקברות בקריית שאול הוקמה אנדרטה לזכר יהודי וילנה שנספו בשואה. ב-1965 הוקם בתל אביב "בית וילנה", ובו חדר הנצחה – "יזכור" – ועל כתליו לוחות עם שמותיהם של קרבנות השואה מווילנה והסביבה[44].
-
רחוב קהילת וילנה ברמת השרון -
אנדרטה לזכר יהודי וילנה שנספו בשואה, בבית הקברות בקריית שאול
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רשימת אישים יהודים שפעלו בווילנה ויש ערך על שמם בוויקיפדיה העברית
- מחנה HKP
- מוזיאון הגאון מווילנה להיסטוריה יהודית
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאריטין גראסמאן, יידישע ווילנע אין ווארט און בילד: אילוסטרירטער אלמאנאך (וילנה היהודית במילים ותמונות: לוח מאויר), וילנה 1925 (ביידיש)
- יעפים ישורין, ווילנע, ניו יורק 1935 (ביידיש)
- לייזר ראן (עורך), ירושלים דליטא: מאויר ומתועד, לעברית: אלחנן אינדלמן. ניו יורק: ועד אלבום וילנה, תשל"ד-תשל"ה, שלושה כרכים
- פרץ אלופי, וילנה, ירושלים דליטא: קורותיה וחורבנה של עיר ואם בישראל, יד ושם, תשל"ה
- ישראל קלוזנר, וילנה, ירושלים דליטא: דורות אחרונים, 1881–1939, שני כרכים, בית לוחמי הגטאות, תשמ"ג-1983
- ישראל קלוזנר, וילנה, ירושלים דליטא: דורות ראשונים, 1495–1881, בית לוחמי הגטאות, תשמ"ט-1988
- אלכסנדר (סניה) רינדזיונסקי, חורבן וילנה, בית לוחמי הגטאות, תשמ"ז
- שמואל ספקטור (עורך ראשי), פנקס הקהילות: חלק רביעי - פולין, כרך שמיני: מחוזות וילנה, ביאליסטוק ונובוגרודק, ירושלים: יד ושם, 2005, עמ' 30–92
- יולי מרטוב, נקודת המפנה בתולדות תנועת הפועלים היהודית: (וילנה, 2 במאי 1895); לעברית: מ’ מויאל, ירושלים: האוניברסיטה העברית – החוג להיסטוריה של עם ישראל והמפעל לחקר תנועת הפועלים היהודית ('קונטרסים לתלמידים: מקורות ומחקרים'), תשכ"ח. (עברית ורוסית, עמוד מול עמוד)
- יולי מרטוב, רשומות סוציאלדמוקראט (פרקי וילנה, 1893–1895), ירושלים: האוניברסיטה העברית – החוג להיסטוריה של עם ישראל והמפעל לחקר תנועת הפועלים היהודית ('קונטרסים לתלמידים: מקורות ומחקרים'), תש"ל
- ישראל ברטל, עירונות ולמדנות: וילנה בתקופת הגר"א, בתוך: אדרת אליהו, 1998, עמ' 29–34
- מרדכי זלקין, "מאפיינים ומגמות בפעילות מערכת הרווחה בקהילת וילנה" מווילנה לירושלים, ירושלים תשס"ב, 42-25
- מרדכי זלקין, "עיר של תורה": תורה ולימודה במרחב העירוני הליטאי במאה התשע-עשרה, בתוך: ישיבות ובתי מדרשות, תשס"ז, 131–161
- מרדכי זלקין (עורך), הלל נח שטיינשניידר, עיר ווילנא, חלק ב, ירושלים תשס"ג.
- מרדכי זלקין, "וילנה של מטה - עיר כ'אם' ועיר כ'בת', אבני דרך, ירושלים 2015, 259-249
- מרדכי זלקין, "פרק בתולדות בית הכנסת המשכילי 'טהרת הקדש' בווילנה", ישן מפני חדש, ירושלים תשס"ט, 403-385.
- Mordechai Zalkin, "Who wields the power? The Kahal and Associations in Vilnius in the 19th Century", The Gaon of Vilnius, Vilnius 1998
- Mordechai Zalkin, 'Wilno-Vilnius-Vilne: Whose city is it anyway?", Insiders and Outsiders, Oxford 2010, 221-230
- Mordechai Zalkin, "Community - City - History: Hillel Noah Maggid and the emergence of Vilner historiography", Jewish Intellectual Life in Pre-War Vilnius, Vilnius 2004, 7-24
- מרדכי זלקין, מגנזי וילנה, ירושלים 2003
- דב לוין, ירושלים דליטא : שישה שבועות בסוגריים (יהודי וילנה תחת השלטון הסובייטי: 19 בספטמבר- 28 באוקטובר 1939), בתוך: גלעד, כרך ג', תשל"ו, עמ' 213–244.
- דוד אליהו פישמן, אודים מוצלים מאש: הצלת אוצרות התרבות היהודיים בוילנה, מדעי היהדות, גיליון 37, תשנ"ז, עמ' 52-39, באתר JSTOR
- זלמן קלמנוביץ, יומן בגיטו וילנה, ספרית פועלים, 1977.
- דוד פישמן, מחתרת הנייר, המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא, הוצאת מאגנס, 2020
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספרי עיון על העיר
- שמואל יוסף פין, קריה נאמנה: קורות עדת ישראל בעיר ווילנא, וציונים לנפשות גאוניה, חכמיה, סופריה ונדיביה, מהדורה חדשה עם הוספות, וילנה תרע"ה (המהדורה הראשונה ראתה אור בתר"ך), באתר היברובוקס
- הלל נח מגיד שטיינשניידר, עיר ווילנא, וילנה: דפוס ראם, תר"ס, באתר היברובוקס
- חייקל לונסקי, מהגיטו הווילנאי: טפוסים וצללים, וילנה תרפ"א, באתר היברובוקס
- מ. ורובּיציק, רחוב היהודים בווילנה: 65 תמונות), הוצאת אוריל פיסלי (אנ'), ציריך-לייפציג, 1931, באתר היברובוקס
- ישראל קלויזנר, קורות בית-העלמין הישן בווילנה (בצירוף תרשים, תמונות ומקורות), וילנה תרצ"ה, באתר היברובוקס
- ישראל קלויזנר, תולדות הקהלה העברית בווילנה, וילנה תרצ"ה, באתר היברובוקס
- ישראל קלויזנר, וילנא בתקופת הגאון: המלחמה הרוחנית והחברתית בקהלת וילנא בתקופת הגר"א, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תש"ב-1942, באתר אוצר החכמה
- ד"ר ישראל קלויזנר, וילנה, בתוך ספר יהדות ליטא, ח"ג, עמ' 257–264 (באתר ספריית העיר ניו יורק, תמונה 1457 ואילך)
- ד"ר ישראל קלויזנר, וילנה, בתוך: נ"מ גלבר ושמואל הכהן וינגרטן (עורכים), ערים ואמהות בישראל - א, ירושלים תש"ו, עמ' 141–175, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- ד"ר ישראל קלויזנר, קהילת וילנא, מחניים, קכ, חשוון תשכ"ט, באתר "דעת"
- ישראל רודניצקי (עורך), וילנער זאמלבוך - מאסף וילנה, הרצליה תשל"ד, באתר ספריית העיר ניו יורק
- ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה, תערוכה באתר יד ושם
- יהודה ליב אפל, בתוך ראשית התחייה, פרויקט בן-יהודה
- חייקל לונסקי, ה"קלויזים" בווילנה, חצר בית-הכנסת ורחוב היהודים (לפנים ובשנות תרע"ו-תרע"ח), הצפירה, 4 ביולי 1921, המשך, המשך, המשך, המשך, המשך
- מידע ברשת
- וילנה (Vilna, Vilnius, Wilno), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- מידע על וילנה בקטלוג הספרייה הלאומית
- ארכיון אוסף פולקלור וילנה, בספרייה הלאומית[45]
- רשימת מאמרים על יהדות וילנה באתר רמב"י
- יהדות וילנה, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
- מרדכי זלקין, יהדות וילנה, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- קישורים למידע אודות יהדות וילנה, באתר JewishGen
- אתר איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
- ארכיון אוסף המכון הטכני היהודי של וילנה, בספרייה הלאומית
- ישראל דוב פרומקין, מסע ישראל (פרק מיומן מסע המתאר את יהדות וילנה בזמנו), חבצלת, 16 באוגוסט 1872
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק ראשון, פרק ראשון: היהודים בווילנה ושכניהם, עמ' 3–14.
- ^ 1 2 3 4 5 ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק ראשון, פרק ראשון: היהודים בווילנה ושכניהם, עמ' 15–22.
- ^ ynet (2024-07-25). "קירות מעוטרים ועמוד ענק נחשפו בהריסות בית הכנסת בווילנה, שהחריבו הנאצים". Ynet. נבדק ב-2024-07-27.
- ^ בספרו "Wilno od początków jego do roku 1750", וילנה 1842. קלוזנר מציין לכרך 2, דפים: 85, 177-179.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק ראשון, פרק ראשון: היהודים בווילנה ושכניהם, עמ' 23–45.
- ^ ישראל קלוזנר, וילנה, ירושלים דליטא: דורות אחרונים, 1881–1939, בית לוחמי הגטאות, תשמ"ג-1983. הקדמה עמ' 2.
- ^ Lewinsky, A. 1907. Zur Geschichte der Juden in Polen und Russlands während des 18. Jahrh from: Hakedem, I. pp. 195-203. מצוטט אצל קלוזנר.
- ^ 1 2 3 4 5 קלויזנר, קהילת וילנא, מחניים, קכ, חשוון תשכ"ט, באתר "דעת".
- ^ ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק ראשון, פרק שני: סטטיסטיקה, עמ' 48–49.
- ^ לקריאה נוספת על יהדות וילנה במאה ה-19 כפי שנתפסה בעיני סופרי תנועת ההשכלה ראו: שמואל ורסס, וילנה ותושביה היהודים במאה הי"ט בראי ספרות ההשכלה, גלעד (כתב עת) טו-טז, תשנ"ח, עמ' קצא–ריב.
- ^ מיכל בלינסקי (פול') בספרו "תיאור סטטיסטי של העיר וילנה" (Opis statystyczny miasta Wilna, 1853), עמ' 61, מצוטט אצל קלוזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק ראשון, פרק שני: סטטיסטיקה, עמ' 49, הערה 1.
- ^ להרחבה על תוכניות איגנאטייב והתקופה שבעקבותיהן: בן-ציון דינור, "תוכניותיו" של איגנאטייב ל"פתרון שאלת היהודים" וועידות נציגי הקהילות בפטרבורג בשנות תרמ"א-ב, העבר, י, תשכ"ג, עמ' 5–82.
- ^ 1 2 3 4 קלוזנר, וילנה, ירושלים דליטא: דורות אחרונים, 1881–1939 (להלן "קישורים חיצוניים"), תחת שלטון רוסיה 1881–1903, עמ' 15–30.
- ^ אבא ארס., ווילנא. אחד הציירים..., המליץ, 6 ביולי 1890.
- ^ ש. יעקבזאהן, מעשיים בכל יום: בארצנו. ווילנא, ר"ח אלול, המליץ, 16 באוגוסט 1893.
- ^ שמריהו לוין, מזכרונות חיי, ג, תל אביב תרצ"ט, עמ' 243. מצוטט אצל קלוזנר, וילנה, ירושלים דליטא: דורות אחרונים, 1881–1939 (להלן "קישורים חיצוניים"), תחת שלטון רוסיה 1904–1915, עמ' 31.
- ^ קלוזנר, וילנה, ירושלים דליטא: דורות אחרונים, 1881–1939 (להלן "קישורים חיצוניים"), תחת שלטון רוסיה 1904–1915, עמ' 31–54.
- ^ אסף קניאל, על מלחמה ושמירת מצוות: וילנה 1914–1922, גלעד, כד, תשע"ה, עמ' 37–74.
- ^ ראו תרגום של כרוז הרבנים, בספר אגרות ר' חיים עוזר, ב, ניו יורק תשס"א, איגרת תקיח, עמ' לז-לח.
- ^ יצחק גנוז, התייחסותו של ה"חפץ חיים" זצ"ל לבחירת רב ראשי לווילנה לאור מכתביו, בתוך: סיני, 131, תשס"ג, 2003, עמ' לט-מה.
- ^ ש. קוצ'רגינסקי, ירושלים דליטא בצל צלב הקרס (כיצד הומתו בוילנא נח פרילוצקי, ד"ר ויגודסקי, ז. קלמנוביץ' וסופרים יהודים אחרים) (מכתב מפולין), דבר, 20 בנובמבר 1946
- ^ Timothy Snyder, The Reconstruction of Nations: Poland, Ukraine, Lithuania, Belarus, 1569-1999 (Yale University Press, 2003). pp. 92-93.
- ^ Saulius Stanaitis, Darius Cesnavicius. Dynamics of national composition of Vilnius population in the 2nd half of the 20th century. Bulletin of Geography, Socio-Economic Series. No. 13/2010. pp. 35-37.
- ^ בסיס הנתונים של המפקד.
- ^ חיים לב, מונו רבנים לוילנה ולליטא, באתר ערוץ 7, 1 בפברואר 2016.
- ^ ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק שני, פרק ראשון: הקהל, עמ' 89–94.
- ^ ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק שני, פרק שנים עשר: כספי-הקהל, עמ' 156–167. פרק שלושה עשר: חובות הקהל וסידור תשלומם בשנת 1766, עמ' 168–185. פרק ארבעה עשר: תקציב הקהל בשנות 1766–1793, עמ' 186–218. ופרק חמשה עשר: חיסול החובות בשנת תקנ"ג (1793), עמ' 219–231.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק שני, פרק תשיעי: פקידי הקהל, עמ' 126–137.
- ^ ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק שני, פרק רביעי: "בדק הבית", עמ' 100–104.
- ^ ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק שני, פרק שביעי: ח"ק בקור חולים, עמ' 120–122.
- ^ ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק שני, פרק שמיני: חברות בעלי-מלאכה, עמ' 105–117.
- ^ ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק שני, פרק חמישי: חברא-קדישא גחש"א, עמ' 105–117.
- ^ ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק שני, פרק שלישי: הצדקה הגדולה, עמ' 97–99.
- ^ ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק שני, פרק ששי: ח"ק תלמוד תורה, עמ' 118–119.
- ^ ישראל קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בווילנה (להלן "קישורים חיצוניים"), חלק שני, פרק שני: בית הדין, עמ' 95–96.
- ^
עופר אדרת, ארון הקודש והבימה של בית הכנסת הגדול שנחרב בווילנה נחשפו בחפירות, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2021
- ^ קטעים מ"פנקס הקלויז" של הגאון מווילנא זצ"ל, (מארכיון ייווא), בתוך: ישורון, ו, תשנ"ט, עמ' תרעח-תרפד; הרב אשר כצמאן, זכרונות מ"הקלויז" של הגאון מווילנא זצוק"ל, בתוך: ישורון, ו, תשנ"ט, עמ' תרפה-תרצ; שלמה זלמן הבלין, פנקס קלויז-הגר"א בווילנא: תעודות אחדות מתוך הפנקס וביאורן, בתוך: ישורון, טז, תשס"ה, עמ' תשמו-תשס, באתר היברובוקס.
- ^ ישראל קלוזנר, בית הכנסת הגדול בווילנא, טורי ישרון, טז, חנוכה תשל"א, עמ' 26–30, באתר היברובוקס.
- ^ יהודה סלוצקי, בית המדרש לרבנים בווילנה, בתוך: הדת והחיים, תשנ"ג, 217–239.
מרדכי זלקין, בית המדרש לרבנים בווילנה - בין דימוי למציאות, גלעד, יד, תשנ"ה, עמ' נט-עב. - ^ לקריאה נוספת על משכילי וילנה במאה ה-19, ראו: מרדכי זלקין, "ואלה ימלטו - החרש והמסגר": אידאה ומציאות בעולמם הכלכלי של משכילי וילנה במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, בתוך: יזמות יהודית בעת החדשה, תשס"א, עמ' 79–95.
- ^ ישראל קלויזנר, בתי-עקד ספרים בירושלים דליטא, בתוך: ספר רפאל מאהלר, תשל"ד, עמ' 67–82.
- ^ מקורות להרחבה: גדליה אלקושי, העיתונות העברית בווילנה במאה ה-19, בתוך: העבר, יג, תשכ"ו, עמ' 59–97; ושם, יד, תשכ"ז, 105–152.
חיה לזר, כתבי־עת ועיתונים יומיים יהודיים בווילנה, בתוך: עיתונות יהודית שהיתה, תל אביב: האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים, תשל"ג, עמ' 237–256.
מוסיה ליפמן, עיתונות יהודית בווילנה בצל ארבעה משטרים קשר, 2, 1987, עמ' 51–60. - ^ מרדכי יושקובסקי, וילנה היהודית דרך צחוק ודמע: אלמנט הומוריסטי ביצירותיו של אברהם קרפינוביץ’, מראה, 5, תשע"א, עמ' 75–79.
- ^ בית וילנה והסביבה, באתר של איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
- ^ האוסף כולל עוקדנים שבהם תויקו דפים מודפסים במכונת כתיבה, מאת יצחק מילאקאווסקי, ובהם נאספו ביטויים וסיפורים מהווי יהדות וילנה
