השען העיוור

השען העיוור
The Blind Watchmaker

כריכת הספר בתרגומו לעברית
מידע כללי
מאת	ריצ'רד דוקינס
שפת המקור	אנגלית
סוגה	מסה
נושא	ביולוגיה אבולוציונית
הוצאה
תאריך הוצאה	ארצות הברית: 1986 ישראל: 1993
הוצאה בעברית
הוצאה	הוצאת זמורה ביתן
תרגום	עמנואל לוטם
סדרה
ספר קודם	הפנוטיפ המורחב
הספר הבא	נהר יוצא מעדן
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001302465

השען העיוור (באנגלית: The Blind Watchmaker) הוא ספר מאת ריצ'רד דוקינס.

הספר, אשר פורסם בשנת 1986, מסביר וטוען בזכות תורת האבולוציה באמצעות הברירה הטבעית. כמו כן, מביא הספר טיעונים להפרכת ביקורות מסוימות שנמתחו על ספרו הקודם "הגן האנוכיי". שני הספרים נועדו להציג לקהל הרחב את תפיסת האבולוציה המציבה את הגנים במרכז, ושמים דגש רב על מיקרו-אבולוציה על פני תאוריות המאקרו-אבולוציה.

בבחירת שם הספר התייחס דוקינס לאנלוגיית השען המפורסמת, שבה השתמש ויליאם פיילי בספרו "תאולוגיה טבעית" בשנת 1802. פיילי, שהציג את טיעוניו יותר מחמישים שנה לפני שצ'ארלס דרווין פרסם את "מוצא המינים", סבר שמורכבותם של האורגניזמים החיים היא עדות לקיומו של בורא אלוהי, כשם שקיומו של שעון דורש אמונה בשען תבוני. דוקינס הציג את הניגוד וההבדלים בין עיצוב מעשה ידי אדם ואפשרות התכנון הגלומה בו לבין פעולתה נעדרת התכנון של הברירה הטבעית, ולפיכך כינה את התהליך האבולוציוני וספרו - "השען העיוור".

הספר הוא ספר המשך לשני ספרים חשובים ופורצי דרך של דוקסינס בתחום חקר האבולוציה והסברתה לקהל הרחב - הגן האנוכי והפנוטיפ המורחב. הספר זכה בפרס החברה הלאומית לספרות בשנת 1987, ובפרס הספרותי של העיתון "לוס אנג'לס טיימס".

פרקי הספר

• פרק 1- להסביר דבר מאד בלתי סביר - הפרק מתאר מורכבות של איברים ותופעות באובלוציה, ומתאר מדוע אין זה סביר כי איברים אלו התפתחו באופן מקרי. [1]
• פרק 2- עיצוב טוב - אנשים רבים מתקשים להאמין שתאוריית האבולוציה נכונה בגלל שדברים רבים בעולם החי, כגון ניווט עטלפים על ידי סונאר, יוצרים אשליה של עיצוב טוב, מדהים במרוכבותו. [2]
• פרק 3 - שינוי קטן מצטבר - בו מסביר דוקינס מדוע ברירה טבעית מצטברת, או שינויים קטנים לאורך זמן, היא הבסיס לתיאוריה האבולוציונית. [3]
• פרק 4- יצירת מסלולים במרחב בעלי חיים - הפרק מסביר כיצד התפתחו איברים מורכבים כמו עיניים בעקבות שורה של מוטציות מקרייות קטנים. [4]
• פרק 5- הכוח והארכיון - הפרק מתאר את הקשר בין אבולוציה לבין גנטיקה המבוססת על DNA. [5]
• פרק 6 - מקורות וניסים - עוסק במוצא החיים. [6]
• פרק 7 - אבולוציה בונה [7]
• פרק 8 - פיצוצים וספירלות- תפיקדם של לולאות משוב בהתפתחות אבולוציונית. [8]
• פרק 9 - לנקב את המקוטעות (Puncturing Punctuationism ) דוקניס מבקר בפרק את התאוריה של שיווי משקל מקוטע [9]
• פרק 10 - עץ החיים האמיתי - הפרק עוסק ב"עץ החיים", מגוון מינים ומיון טקסונמי של מינים [10]
• פרק 11 - יריבים שגורלם נחרץ - הפרק עוסק בתאוריות יריבות לתאורית האבולוציה הדארווינסטית - כמו לאמארקיזם, וביריבות שהייתה בעבר בין גנטיקה לבין אבולוציה. [11]

פרק 3 - שינוי קטן מצטבר

תוכנת הסמור

דוקינס מתאר ניסוי דמיוני הדומה למשפט הקוף המקליד, כדי להמחיש את ההבדל בין קצב הופעה של סדר (או תופעה מורכבת) עקב תהליך מקרי לגמרי, לבין קצב התפתחות סדר עקב תהליך שמשלב בחירה מקרית יחד עם בחירה לא-מקרית.

מתנגדי האבולוציה מתארים אותה לעיתים קרובות כתהליך מקרי לגמרי ומגיעים למסקנה נכונה באופן מקומי כי לא סביר שתהליך כזה יגרור הופעה של סדר מורכב. דוקינס מבחין כי אבולוציה אינה תהליך מקרי לגמרי שכן משולבת בה ברירה טבעית ודבר זה משנה מאד את הסיכוי להופעת סדר והתפתחות של סדר כזה.

לא סביר להגיע לסדר באמצעות מקריות בלבד

דוקינס מתחיל בתיאור ניסוי דמיוני דומה, שבו מגיעים לכך שהסיכוי לקבל סדר, ואפילו פשוט, עקב תהליך מקרי לגמרי, לוקח זמן רב מאד. דוקינס שואל מה הסיכוי לקבל את המשפט, "נדמה לי שהוא כמו סמוּר" (METHINKS IT IS LIKE A WEASEL)- מתוך המחזה המלט, על ידי הגרלה מקרית מתוך 26 אותיות באנגלית ומקש רווח. לדוגמה על ידי קוף שמקליד בצורה מקרית על מקלדת מחשב.

במשפט האנגלי יש 28 תווים (כולל רווחים) הסיכוי לנחש נכון את האות הראשונה הוא 1 חלקי 27. הסיכוי לנחש שתי אותיות נכונות באופן מקרי הוא 1 חלקי 27*27, וכך הלאה - כך שניחוש כל המשפט באנגלית הוא 27 בחזקת 28 שהם בקירוב 10 בחזקת 40. גם אם במקום קוף נכניס תוכנת מחשב שתבחר במהירות אותיות באופן מקרי, הזמן הממוצע הנדרש להגיע לתוצאה נכונה צפוי להיות מאות מיליארדי שנים - ארוך יותר מגיל היקום. הנכונות של "משפט הקוף המקליד" נבעה מכך שמניחים באופן משתמע את קיומו של זמן ארוך ככל שנרצה לסיום התהליך - דבר זה נכון במקרה של משפט מתמטי תאורטי אבל לא מתקיים בהכרח בשאלות מעשית.

המסקנה של דונקינס היא כי מאד לא סביר להגיע לסדר באמצעות מקריות בלבד. למסקנה זו מגיעים גם מתנגדים לאבולוציה באמצעות שימוש בטיעונים כמו טורנדו במגרש גרוטאות - מאד לא סביר שטורנדו שיעבור דרך מגרש גרוטאות יסדר באופן מקרי את הגרוטאות וירכיב מטוס בואינג 747.

הוספת בחירה לא מקרית גורמת להופעה מהירה של סדר

דוקינס ממשיך את הדיון בכך שהוספת מימד של בחירה לא מקרית, יחד עם שמירה על מקריות משנה את התוצאה מקצה לקצה. הוא מתאר תוכנת מחשב פשוטה, "תוכנת הסמור", ששומרת על אותיות נכונות מתוך המשפט כאשר היא מאתרת אותן. מגרילים בבת אחת את כל האותיות, אם האות השלישית היא מ', התוכנה תשמור עליה ואז נמשיך להגריל את כל האותיות שלא נכתבו נכון. בעזרת תוכנה כזו ניתן להגיע מכל קלט תחילי של אותיות וניחוש מקרי של אותיות אחרות, למשפט המטרה, תוך כמה עשרות אינטראקציות של התוכנה, כלומר תוך כמה שניות במקרה של תוכנת מחשב וכמה דקות במקרה של קוף מתקתק. דבר זה מדגים את ההבדל העצום בין מקריות סתם לבין מקריות שמשולבת בסדרת שיפורים קטנים.

ביומופרים

"תוכנת הסמור" שונה מאבולוציה, במספר היבטים. היבט אחד הוא שמכוונים למטרה מוגדרת מראש,- המתכנת של התוכנה יודע מראש מה יהיה הסדר שיתקבל בסוף. זאת לעומת תהליך אבולוציוני שבו כל דור רק מנסה לשרוד ולהתרבות ואין לו מטרה סופית ידועה כלשהי בעוד כך וכך דורות. המשותף לשני הדברים הוא שלא מדובר בתהליך מקרי לגמרי - שכן הברירה הטבעית מפעילה תהליך חזק של סלקציה שבו רוב הדגמים הפחות מותאמים לסביבה אינם שורדים או מולידים פחות צאצאים, כך שבכל דור יש יתרון עצום לעיצובים שמותאמים יותר לסביבה.

דוקינס מתאר בהמשך הפרק דוגמאות נוספות לשילובים של החלטות מקריות וחוקים לא מקריים, שמובילים להופעה של סדר מורכבות ומגוון. "ביומופרים" - תוכנה שמייצרת ציורים של מעין "עצים" במחשב שמשתנים על פי מספר מצומצם של "גנים". ה"גנים" בתוכנה קובעים לדוגמה את האורך של ענפים, מה הזווית שייווצרו בין בנים בקוקוד מסוים וכמה בנים כאלה יהיו. ה"גנים" יכולים לעבור "מוטציות" מקריות, והן עוברות סלקציה לא מקרית. הביומורפים מדגימים כיצד תוך מספר קטן יחסית של סלקציות ו"דורות" ניתן להגיע למגוון גדול מאד של צורות של "יצורים" - צורות הנראות כמו עצים, מטוסים, עטלפים, חרקים, עקרבים, יצורים דמוי אדם, פרחים, צפרדעים ועוד.

פרק 4- יצירת מסלולים במרחב בעלי חיים

הפרק מסביר כיצד התפתחו איברים מורכבים כמו עיניים בעקבות שורה של מוטציות מקרייות קטנות. דוקינס מתעמת בפרק עם רעיונות של בריאתנים לגבי מורכבות שאינה ניתנת לפישוט

מתנגדי אבולוציה ממשיכים לטעון גם כי העין היא מורכבת מידי מכדי שתתפתח "במקרה". הם מצביעים על כך שיש לעין עדשה, שרירים לכיוון העדשה, קרנית, רשתית, שק דמעות ועוד, וכדי לקבל תמונה חדה וטובה על כל הרכיבים של העין לעבוד ביחד. דוקינס מצטט את Francis Hitching, מתוך ספרו "The neck of the giraffe, or, Where Darwin went wrong":

זה די ברור שאם הדבר הקטן משתבש בדרך - אם הקורונה מטושטשת או שהאישון לא מתרחב, או שהעדשה הופכת אטומה או שהמיקוד משתבש - לא נוצרת תמונה הניתנת לזיהוי. העין מתפקדת כמכלול או לא מתפקדת בכלל. אז איך הגיעה להתפתח על ידי שיפורים דרוויניים איטיים ויציבים, אינטיפסימלים וקטנים?

דוקינס מציין כי ניתן לפסול בקלות את הטענה לפיה "העין מתפקדת כמכלול או לא מתפקדת בכלל". לדוגמה אנשים שיש להם קוצר ראייה סובלים מראייה מטושטשת אם הם בלי משקפיים, אבל הטענה כי "לא נוצרת תמונה הניתנת לזיהוי" אינה נכונה. ללא משקפיים אנשים כאלה יתקשו לזהות חבר ברחוב, אבל הטיעון לפיו ראיה הטיעון לפיו לא מושלמת אינה מועילה, שקול לטיעון לפיו עבורם הליכה בלי משקפיים משולה להליכה בעיניים עצומות. חולי קטרקט עוברים ניתוח הסרה של עדשת העין הטבעית ואיתה את היכולת לכוון את העדשה, ראייתם למרחק רחוק נפגמת ובכל זאת אין הם עיוורים. מי שראייתו מטושטשת יתקשה לשחק טניס, אבל יכול להציל את עצמו מנפילה מצוק.

דוקינס מצטט דעה דומה לפיה "אנו נמנעים משאלה מצוינת, מה התועלת ב 5% עין?" וכי ראיה לא מושלמת אינה דבר מועיל. דוקינס מציין כי יצור עם 5% ראייה לעומת הראייה שלנו נראה לנו בעל יכולות ראייה גרועות, אבל ליצור כזה יש יתרון אבולוציוני גדול אם הוא היצורים האחרים סביבו הם עיוורים לחלוטין. כך גם יצור עם ראייה ביכולת של 1%.

דוקינס מציין כי שיפור קטן ביכולת הראייה יכול להיות בעל השלכות על התפקוד ומכאן גם על יכולת השרידות שלנו. בני אדם יודעים שראייה היא דבר שמשתנה בצורה רציפה כאשר הם נמצאים בתנאי תאורה שונים - החל מחושך מוחלט ועם יותר ויותר אור המאפשר לראות דברים, תחילה בצורה גרועה ובהמשך בצורה טובה יותר. הראייה שלנו שלא במרכז העין היא רחוקה מלהיות מושלמת, אך היא מאפשרת לזהות תנועה במרחב זה. ניתן להבחין כי דבר זה הוא שימושי כאשר ביום גשום נאלצים להסתובב עם כובע ושדה הראיה מוגבל יותר, דוגמה להשלכות של דבר זה על השרידה היא היכולת לזהות טורף או משאית שנמצאים לא במרכז שדה הראיה.

דוקינס מדגים כיצד העין של חולייתנים הייתה יכולה להתפתח מסדרה של שינויים אבולוציוניים קטנים, שראשיתם בעין פשוטה מאוד שמורכבת רק מתאים רגישים לאור. דוקינס טוען כי העין החלה את דרכה כאיבר פשוט מאוד שמסוגל רק להבחין בין אור לחושך באופן הגס ביותר. בהמשך דוקינס מתאר סדרה של שלבים בהתפתחות העין, שכל אחד מהם הוא שיפור קטן בתחכום של העין עד להגעה לאיבר המורכב והאלגנטי של עין כפי שהיא קיימת בקרב בעלי חולייות. לדוגמה אם התאים הרגישים לאור נמצאים בתוך גומה קטנה של תאים אחרים, האורגניזם יכול להבין מאין מגיע מקור האור. תאים נוספים יכולים לשפר את המיקוד וכו'. בתיאור התפתחות העין הוא מציין מספר יצורים חיים שהעיניים שלהם, הם אמנם דבר שימושי מאוד, אבל גם מהווים דוגמה חיה ליתרונות האפשריים של שלבי-ביניים של הסיבוכיות של העין, אם כי הם אינם מהווים שלבי ביניים אמיתיים ביחס לעיני חולייתנים. דוגמה לכך הם תאים של יצורים חד-תאיים שיש להם רק תא רגיש לאור ומעין מסך מאחורה – כך שהם יכולים לקבוע את כיוון האור. דוגמה אחרת הן תולעים שונות שהעיניים שלהן נמצאות בתוך "מצלמה עם חריר" או גומה כך שהדיוק של מקור האור יכול להיות גבוה יותר. קיום של עדשה בתוך הגומה יכול להיות שכלול נוסף.

מקורות

• ריצ'רד דוקינס, השען העיוור, תרגם עמנואל לוטם, הוצאת זמורה ביתן, תל אביב, 1986 (1993), ISBN 0-393-31570-3.

קישורים חיצוניים

• השען העיוור, באתר OCLC (באנגלית)
• סיכום של הספר, כולל כל אחד מהפרקים באתר coursehero