לדלג לתוכן

ז'אן דה דנטוויל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן דה דנטוויל
Jean de Dinteville
לידה 21 בספטמבר 1504
טרואה
פטירה 23 במרץ 1555 (בגיל 50)
פוליזי
מדינה ממלכת צרפת (1376–1589)ממלכת צרפת (1376–1589) ממלכת צרפת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ז'אן דה דנטווילצרפתית: Jean de Dinteville;‏ 21 בספטמבר 150423 במרץ 1555) היה אציל ודיפלומט צרפתי ששימש כשגריר צרפת לאנגליה בחמש שליחויות לאורך חייו. על פי מחקריה של היסטוריונית האמנות מרי הרווי, דמותו של דה דנטוויל מופיעה בציור המפורסם "השגרירים" (1533), מעשה ידיו של הנס הולביין הבן. בציור, דה דנטוויל עומד לצד חברו הכומר והדיפלומט ז'ורז' דה סלב (15081541). היצירה מוצגת בגלריה הלאומית שבלונדון.

משפחתו וראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כנסייה בעיירה פוליזי, מחוז אוב, צרפת

ז'אן דה דנטוויל נולד ב-21 ספטמבר 1504 בטרואה, למשפחת אצולה צרפתית ששורשיה במאה ה־13, שהייתה בעלת קשרים הדוקים לחצר המלוכה. אחד מאבותיו הקדומים, פייר דה ז'אוקור, אימץ במאה ה־14 את שם המשפחה "דה דנטוויל", על שם נחלתו במחוז שמפאן. בנו השני של פייר, ז'אן, התיישב בפוליזי, דרומית לטרואה, ב־1321.[1]

סבו של ז'אן דה דנטוויל, קלוד (Claude de Dinteville), שימש כממונה על האוצר עבור הדוכס הבורגונדי שארל הראשון, ונפל לצדו בקרב על נאנסי ב-5 בינואר 1477.[1] בנו השביעי (מתוך תשעה) של קלוד, גושה דה דנטוויל (Gaucher de Dinteville), שירת בחצרות המלוכה של לואי ה־12 ופרנסואה הראשון, שהעניק לו את עיטור מסדר סן־מישל.[2] באותם ימים, מספר החברים בחצר המלוכה בפריז גדל מכ־300 ליותר מ־500 בתוך שנים ספורות.[1] בנוסף, גושה היה אדון פוליזי ומנהל המלוכה (ביילי) של טרואה. ב-1496 נישא גושה לאצילה אן דו פלסיס, ונולדו להם שמונה ילדים.[2]

ז'אן דה דנטוויל היה בנו השלישי של גושה. בדומה לאחיו הבכור פרנסואה השני, הבישוף מאוסר, למד ז'אן את שבע האמנויות החופשיות באוניברסיטת פריז. בשנים 1521-1524, כאשר אביו שירת כרב המלצרים הראשי של יורש העצר פרנסואה (לימים המלך פרנסואה הראשון), ז'אן כבר שימש כנושא הגביע עבור ילדי המלוכה. ב־1520 ירש ז'אן את אביו כביילי של טרואה, ובשנת 1527 נהפך למושל בר־סור־סן. בתפקיד זה שירת גם נציגו של המלך לאזור והיה אחראי על הסדר והביטחון. לאחר מות אביו ב־1531, נהפך ז'אן לאדון פוליזי באופן רשמי. סביר להניח, שהוא התמנה לחבר במסדר סן־מישל במקום אביו, שאת השרשרת והמדליון שלו הוא עונד בציורו של הולביין.[1]

עבודתו הדיפלומטית באנגליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקנו של ז'אן דה דנטוויל, אדון פוליזי, מאת ז'אן קלואה (1533 לערך)

ב־1531, בשנה שבה ירש את תואר האצולה של אביו, נשלח ז'אן דה דנטוויל לראשונה לאנגליה מטעם פרנסואה הראשון. שנתיים לאחר מכן, בפברואר 1533, חזר בשנית לאנגליה כשגריר. באותה שנה, אנגליה הייתה נתונה במשבר דתי ופוליטי – המלך הנרי השמיני עמד להתגרש מאשתו קתרין מאראגון ולהינשא בשנית לאן בולין. זאת, בניגוד לדוקטרינה הקתולית. המאורעות האלה הובילו לקרע של ממלכת אנגליה עם רומא והאפיפיור.[3] שליחותו הדיפלומטית של דה דנטוויל הייתה לעקוב אחר מהלכי המלך הנרי ולקדם את האינטרס של ממלכת צרפת ביצירת חזית מאוחדת נגד מעגל הכוח המתעצם של האימפריה הרומית הקדושה. בהמשך, נאלץ דה דנטוויל להאריך את שליחותו עד ספטמבר 1533 לכל הפחות, כדי למלא את מקומו של פרנסואה הראשון כסנדק בתה של אן בולין, לימים המלכה אליזבת הראשונה.[4]

בעת שהותו באנגליה, היה דה דנטוויל שרוי במצב ירוד לנוכח מזג האוויר הסגרירי והכיסופים הביתה. הוא סבל מהצטננות, מאס באופיו ההפכפך והכעסני של הנרי השמיני, והתלונן על ההוצאות הגבוהות הכרוכות בשליחותו. במכתב שכתב לאחיו פרנסואה, הוא מכנה את עצמו "השגריר המלנכולי והנלאה ביותר שאי פעם חי". עם זאת, במכתב נוסף ששלח לאחיו באפריל 1533, מצוין כי דה דנטוויל זכה לביקורו של חברו ז'ורז' דה סלב.[5] דה סלב היה כומר צעיר ממשפחת מדינאים ושגרירים ענפה, שמונה בגיל 18 לתפקיד הבישוף של לאבוֹר שבדרום צרפת.[3] ממכתב נוסף ששלח לאחיו ב-25 במאי 1533, ניכר כי נוכחותו של דה סלב עודדה את דה דנטוויל ורוממה את רוחו: "האדון מלאבור כיבד אותי בנוכחותו, מה שהסב לי עונג רב. אין כל צורך שה-grand maître ידע אודות פגישתנו". ה-grand maître המדובר הוא אן דה מונמורנסי, מצביא ומדינאי צרפתי. ניתן אפוא לשער שהפגישה בין השניים הייתה סודית, או שביקורו הבלתי רשמי של דה סלב היה למורת רוחו של דה מונמורנסי.[6]

בין השנים 15351537 נשלח דה דנטוויל לשלוש שליחויות דיפלומטיות נוספות באנגליה: ב־1535 נשלח כדי לברר האם המלך הנרי ערוך לשלם עבור תפקיד המתווך הצרפתי לוותיקן; באביב 1536, הוא חזר לאנגליה כדי לשכנע את המלך הנרי לחבור לצרפת בברית צבאית נגד ספרד; וב־1537 נשלח כדי להזהיר את הנרי מפני האפיפיור ומרידותיו[דרושה הבהרה]. כל השליחויות האלה עלו בתוהו, וכך גם התקווה לברית נישואים פוליטיים בין צרפת לאנגליה.

דמותו בציור "השגרירים"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – השגרירים (הולביין)
"השגרירים" מאת הנס הולביין הבן (1533)

ב-1533, בעת שליחותו השנייה לאנגליה, התוודע דה דנטוויל לצייר הגרמני הנס הולביין הבן, שעבד אף הוא באותם ימים באנגליה. השניים הוצגו זה בפני זה והתיידדו הודות לאחד ממכריהם המשותפים, כגון סר תומאס מור, ניקולאס קרצר או הדוכס מנורפוק.[3] סביר שדנטוויל הזמין את הפורטרט הכפול מהולביין כדי להנציח את רגע פגישתו עם ידידו דה סלב.[4]

בציור, שממדיו כשני מטרים על שני מטרים, ניצבים שני השגרירים דה דנטוויל ודה סלב במלוא קומתם משני עבריו של מתקן לתצוגה. הולביין מפאר את נוכחותו של דה דנטוויל במעיל משופע עשוי קטיפה שחורה בעל שרוולי בד סאטן ורוד, בתוספת רפידות כתף נפוחות ומעוטר בגדילי זהב. לראשו מצנפת שחורה שחבושה בהטיה. הוא נושא בידו פגיון מוזהב, על פניו חרוטה כתובת בלשון הלטינית: "AET. SV Æ/ 29" ("הוא בן 29"), גילו המדויק בעת ציור ה"שגרירים". דה דנטוויל עונד על חזהו את תליון מסדר סן־מישל, אותו ירש ב־1531 לאחר מות אביו.

לעומתו, הופעתו של דה סלב בציור היא צנועה יותר. על אף שדה סלב היה בפועל בישוף, על פי המשפט הקאנוני, לא היה יכול להתקדש לתפקיד באופן רשמי עד גיל 26, שנה אחת לפני ציור "השגרירים". לכן, דה סלב אינו נראה לובש גלימת בישוף מסורתית, אלא חלוק עור מהודר בצבע חום, שקפלי בטנתו בולטים החוצה.[7] בדומה לדה דנטוויל, גם גילו של דה סלב חקוק בציור, על דפנות דפי הספר עליו מושען מרפקו – "AET. SV Æ/ 25", ("הוא בן 25").

על שני מדפי המתקן לתצוגה מונחים חפצים רבים, הממוקמים בקפידה על גבי שני המדפים. על התחתון מונחים חפצים הקשורים לחיים הארציים, כגון כלי נגינה, ספר מזמורים, ספר לימוד אריתמטיקה, מחוגה וגלובוס ארצי. ראוי לציין שעל פני גלובוס כדור הארץ מוטעמת העיירה פוליזי (Polisy), נחלתו של דה דנטוויל. מנגד, על המדף העליון מונחים חפצים הקשורים לרקיע – גלובוס שמימי וארבעה מכשירי מדידה של גרמי השמיים, כגון אצטרולב וסקסטנט. ריבוי החפצים מפאר את מעמדם והשכלתם של שני השגרירים, ובייחוד מנכיח את דה דנטוויל, שנודע כתומך באמנויות ובמדע וכאסטרונום חובב.

אחרית ימיו ומותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלונותיו הדיפלומטיים באנגליה, החלו חייהם של דה דנטוויל ושל אחיו להתערער. בסתיו 1538, אחיו גושה (1509-1550) הואשם במעשה סדום (משכב זכר) כלפי אחיינו מצד האם, ז'אן דו פלסיס. מלך צרפת, פרנסואה הראשון, קיבל את בקשתו של דו פלסיס לעריכת דו־קרב בין הצדדים בפרשה. בתגובה, נמלט גושה לוונציה, ואליו הצטרפו אחיו פרנסואה השני (הבישוף מאוסר) וגיום (Guilluame de Dinteville, 1559-1505), בעוד האח ז'אן פרש לנחלתו בפוליזי. ב־19 באפריל 1539 הוקיע המלך פרנסואה את שלושת האחים דה דנטוויל (שעזבו את צרפת), בעוון מזימותיהם ופשעיהם נגד הממלכה. בנוסף, פרנסואה דה דנטוויל נושל ממשרתו כבישוף אוסר.[2]

ב־1542 הורשו שלושת האחים פרנסואה, גושה וגיום לחזור למולדתם וזכו להכרתו המחודשת של המלך, הודות לתרומתם הצבאית של גיום וגושה למערכה של צרפת נגד קרל החמישי באיטליה. פרנסואה הצליח להשיב על כנה את משרתו כבישוף של אוסר, תוך נטילת ויתורים כבדים על נחלות ומנזרים שהיו בבעלותו. אחיו ז'אן סייע לו בעריכת המשא ומתן. במקביל, חזר ז'אן לשירות הממלכה כיושב ראש משק ביתו של שארל, בנו השלישי של המלך.[2]

ב־1546 חלה ז'אן דה דנטוויל ולקה בשיתוק. הוא השקיע את תשע שנותיו הנותרות בחייו בהרחבתה ובעיצובה מחדש של טירתו בפוליזי ברוח הרנסאנס האיטלקי, בעודו נאבק בניסיונות אחיו גיום להשתלט על נכסי המשפחה. על אף חוליו וחולשתו, זכה לכבוד מצד המלך החדש, אנרי השני, שהעניק לו את התואר gentilhomme ordinaire (צר'). ב־23 במרץ 1555, בגיל 50, נפטר ז'אן דה דנטוויל, רווק ומחוסר צאצאים.[2]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'אן דה דנטוויל בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 Jean de Dinteville, SUNY Oneonta
  2. ^ 1 2 3 4 5 Elizabeth A. R. Brown, The Dinteville Family and the Allegory of Moses and Aaron before Pharaoh, Metropolitan Museum Journal 34, 1999, עמ' 73–9 doi: 10.2307/1513047
  3. ^ 1 2 3 Kenneth Charlton, Holbein's Ambassadors' and Sixteenth-Century Education, Journal of the History of Ideas 21, 1960, עמ' 99–109 doi: 10.2307/2708001
  4. ^ 1 2 Marguerite A. Tassi, Review of Making and Meaning: Holbein's Ambassadors, The Sixteenth Century Journal 30, 1999, עמ' 866–868 doi: 10.2307/2544860
  5. ^ Susan Foister, Ashok Roy, Martin Wyld, Holbein's Ambassadors: Making and Meaning, London: National Gallery Publications, 1997, עמ' 16, ISBN 0300073267
  6. ^ Mark Calderwood, The Ambassadors’ Secret, ‏13.06.14
  7. ^ The National Gallery, Holbein's extraordinary 'Ambassadors' | National Gallery, YouTube, ‏April 27, 2018