חדר 40
חדר 40 היה כינויה של מחלקה באדמירליות הבריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה. מחלקה זו עסקה בקריפטוגרפיה, והתפרסמה – לאחר שנים – בעקבות הצלחתה בפיצוח הקוד הצבאי הגרמני במהלך המלחמה.
המחלקה הוקמה באוקטובר 1914, זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. אדמירל משנה הנרי אוליבר, שהיה האחראי על המודיעין הימי, העביר לאלפרד יואינג (Ewing), שהיה האחראי על ההדרכה בצי, תשדורות שנקלטו מתחנת אלחוט גרמנית ליד ברלין. יואינג עסק בבניית צפנים להנאתו, ובשל כך החל לעסוק גם בצפנים אלה. יואינג גייס לעזרתו אזרחים שעסקו בתרגום מגרמנית.
פעילותו הממשית של חדר 40 החלה לאחר שאחד מספרי הצופן הגרמניים הועבר לידי הבריטים. ספר צופן זה נקרא "ספר האיתות של הצי הקיסרי הגרמני" (Signalbuch der Kaiserlichen Marine, SKM), שאליו היו מצורפות מפות צופן. הספר נתפס על ידי אוניות של הצי הרוסי הקיסרי, והועבר לבריטים.
באוקטובר 1914 הצליחו הבריטים לשים את ידם גם על ספר הצופן שהיה בשימוש אוניות המלחמה של הצי הגרמני, וכן שימש את אוניות הסוחר, הצפלינים והצוללות. ספר זה נתפס על ידי הצי האוסטרלי ב-11 באוקטובר. כחודש וחצי לאחר מכן משתה מכמורתנית את הכספת ובה ספר הצופן הגרמני השלישי, שהיה בשימוש דיפלומטים גרמניים בשגרירויות, נספחים הימיים וכן אוניות מלחמה שהיו באזורים מרוחקים. במרץ 1915 נמצא ספר הצופן של השירות הדיפלומטי הגרמני, שאבד לוילהלם ואסמוס, סוכן גרמני שפעל באיראן.
תפקודו של חדר 40 הופרע פעמים רבות בשל התעקשותה של האדמירליות על מתן פרשנות משלה לידיעות שהובאו על ידי המחלקה. המפענחים של חדר 40 הורשו לתרגם, אך לא לתת פרשנות למידע שאספו.
מחלקת הפענוח נקראה "חדר 40" גם כאשר התרחבה למשרדים נוספים בבניין האדמירליות. אל המחלקה הועברו כל התשדורות הגרמניות שיורטו, כולל תשדורות שהועברו בטלגרף ובקשר רדיו. לפי ההערכה פוענחו במחלקה זו בסביבות 15,000 תשדורות גרמניות. מנהל המחלקה עד מאי 1917 היה אלפרד יואינג, ואחריו נוהלה המחלקה על ידי רג'ינלד הול (Hall), בסיועו של ויליאם מלבורן ג'יימס.
התחלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלילה שבין 3 ל-4 באוגוסט 1914, יומיים לאחר תחילתה של מלחמת העולם הראשונה איתרה אוניית הכבל הבריטית Alert את חמשת כבלי התקשורת התת-מימיים שקישרו בין גרמניה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי ואת ששת הכבלים שקישרו בינה ובין בריטניה. ניתוקם של הכבלים הביא לעלייה חדה בשימוש שעשו הגרמנים בקשר רדיו, סוג של תשדורות שקל היה בהרבה ליירט.
ואולם, תשדורות רדיו הן תשדורות מוצפנות ברובן, ולבריטים (וגם לגרמנים) לא היה ארגון שמטרתו לפענח צפנים. בתחילת המלחמה הפעיל הצי המלכותי הבריטי רק תחנת רדיו אחת שמטרתה הייתה יירוט תשדורות, אך תוך כמה שבועות הצטרפו למאמץ גם תחנות רדיו של שירות הדואר ושל חברת מרקוני. גם אזרחים שהיה ברשותם ציוד פרטי הצטרפו למאמץ ההאזנה. התשדורות שנקלטו הועברו לאדמירליות, אך איש לא ידע מה לעשות בהן.
אדמירל משנה הנרי אוליבר מונה כמפקד אגף המודיעין ב-1913. באוגוסט 1914 הייתה מחלקתו כולה מועסקת באיסוף מודיעין למלחמה שזה עתה החלה, ולא היו בה מומחים לפיצוח צפנים. אוליבר החליט לפנות לידידו, סר אלפרד יואינג, האחראי על ההדרכה בצי. יואינג היה פרופסור להנדסה, והיה בעל ידע בנושאים הקשורים לקשר רדיו; הוא גם התעניין בצפנים. כולם העריכו באותה עת שהמלחמה לא תארך יותר מכמה חודשים, ולפיכך לא נראה היה שיש צורך דחוף בתפקידו של יואינג כאחראי על ההדרכה; הוא התבקש, לפיכך, להקים קבוצה של מפענחי צפנים. יואינג פנה בתחילה לאנשי סגל של קולג'ים ימיים. המרצים בקולג'ים אלה היו פנויים, בשל חופשת הקיץ במוסדותיהם (המדובר, כאמור, על חודש אוגוסט) וכן כיוון שהצוערים בקולג'ים גויסו לשירות פעיל. המרצים ששוכנעו היו מרצים לגרמנית, למתמטיקה, לבלשנות ואנשי סגל שעסקו בנושאים ימיים. סגולה נוספת שראה בהם יואינג הייתה יכולתם לשמור על סודיות. פעילותם נעשתה במקביל ובנוסף לפעילותם הרגילה, והייתה חשאית; הם נאלצו לעיתים להסתתר כאשר יואינג קיבל מבקרים שעסקו בנושאים אחרים.
במקביל להקמת חדר 40, הוקם ארגון דומה במודיעין הצבאי שבמשרד המלחמה הבריטי. הצעה שהועלתה לאיחוד שני הארגונים לא צלחה, אך שני הארגונים חלקו ביניהם מערכת משותפת לאיסוף ומיון הודעות גרמניות, ופעלו במקביל בפענוח מסרים הקשורים לחזית המערבית.
ידיד של יואינג, פרקליט בשם ראסל קלארק, יחד עם ידידו קולונל היפיסלי (Hippisley), החלו לקלוט, כאזרחים, הודעות גרמניות. יואינג שילב אותם בבסיס של משמר החופים הבריטי; זו הייתה תחילתו של שירות ההאזנה, שנודע כ"שירות Y" (באנגלית: Y service). שירות זה התבסס, כאמור, על שירות הדואר הבריטי ועל חברת "מרקוני", כמו גם על היכולות שפיתח השירות עצמו.
למרות ההצלחה באיסוף המסרים הגרמניים, נותרו הבריטים במבוי סתום. שירות Y הצליח ליירט הודעות גרמניות רבות, אך הן היו מוצפנות; לא הייתה לבריטים דרך לפענח אותן, ולכן לא היה הרבה מה לעשות איתן מעבר לאיסופן.
תפיסת ספרי הצופן הגרמניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לכידת הסיירת "מגדבורג" וספר הצופן הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פריצת הדרך הראשונה של חדר 40 הגיעה עם לכידת אחד משלושת ספרי הצופן הגרמניים, שהיה ידוע כ-"Signalbuch der Kaiserlich Marine" (בקיצור: SKM).
בסוף אוגוסט 1914 יצאה פלגה של הצי הקיסרי הגרמני מקלייפדה (מֶמֶל) מזרחה, לסיוע לכוחות ימיים גרמניים אחרים, שעסקו בפעילות נגד יחידות צי של הצי הרוסי הקיסרי. הפלגה כללה את שתי הסיירות הקלות מגדבורג (Magdeburg) ואמאזון, וכן משחתות לליווי. ב-26 באוגוסט לפנות בוקר, בשל ערפל כבד, עלתה "מגדבורג" על שרטון. הספינות שהיו עמה התקרבו כדי לסייע לה להיחלץ מן השרטון, ובמקביל החל צוות האונייה להשמיד את ספרי הצופן ומפתחות הצופן, כאמצעי זהירות. לא כל החומר הסודי הושמד, וחלק נשמר כדי להמשיך בקשר עם האוניות המחלצות.
במהלך ניסיונות החילוץ התקרבו לאזור שתי סיירות קלות רוסיות. מפקד ה"מגדבורג", קורבטנקפיטן ריכרד האבניכט (Habenicht), החליט לנטוש את האונייה ולהשמיד אותה. רוב הצוות כבר הועבר לאוניות המחלצות, והנותרים היו אמורים להכין מטעני חומר נפץ להשמדת "מגדבורג", לנטוש את האונייה ולהשמיד אותה. ואולם, בטרם יושלמו צעדים אלה פתחו הרוסים באש, והביאו לבלבול אצל הגרמנים; האוניות הגרמניות האחרות נסוגו, מטעני חומר הנפץ הופעלו מוקדם מן המתוכנן, והצוות הנותר נטש את האונייה בבהילות וללא סדר. 15 אנשי צוות נהרגו בעת פינוי האונייה, ו-56 נפלו בשבי, בכללם האבניכט.
הרוסים השתלטו על הסיירת הנטושה וההרוסה, ובחיפוש על סיפונה התגלה ספר צופן שנשכח באחד התאים בחלקה האחורי של האונייה. צוללים מצאו מאוחר יותר ספר צופן נוסף, ועמו מפתח הצופן. פריטים אלה הוצמדו למשקולת והושלכו על ידי הגרמנים לים. הרוסים מצאו גם את ספר האיתות המלחמתי, את יומן האונייה, וכן מפות של הים הבלטי. לאחר הסריקה השמידו הרוסים את האונייה.
לא ברור מה אירע למסמכים הסודיים. על האונייה הגרמנית היו כמה עותקים של ספר הצופן; עותק שמספרו 151 הועבר לבריטים. הדיווח הגרמני היה שכל המסמכים הושלכו לים; על פי הסיפור שעבר בצי נמצא העותק בידיו של מלח גרמני, שנהרג ונפל לים כשהוא חובק את העותק בידיו (סיפור זה נמצא גם בזכרונותיו של וינסטון צ'רצ'יל). ואולם העותק הבריטי נמצא שלם וללא פגע.
יחד עם ספר הצופן נמצא גם המפתח הדרוש לקריאתו, מפה של הים הבלטי, יומן האונייה ויומנים מבצעיים. הרוסים השאירו אצלם את העותקים מס' 145 ו-974 של ה-SKM. עותק נוסף נשלח כאמור לבריטניה על גבי הסיירת הממוגנת אוניית הוד מלכותה ת'זאוס. אונייה זו נשלחה במיוחד מסקפה פלו לאלכסנדרובסק כדי לאסוף את העותק שהוצע לבריטים. האונייה הבריטית הגיעה לרוסיה ב-7 בספטמבר, אך בשל בלבול וטעויות יצאה בדרכה חזרה רק שלושה שבועות לאחר מכן, ב-30 בספטמבר, והגיעה ב-10 באוקטובר, ספר הצופן נמסר רשמית ללורד הראשון של הימיה, וינסטון צ'רצ'יל, ב-13 באוקטובר.
למרות השגת הספר, לא היה ההישג שלם, שכן ה-SKM לא סיפק את כל הנדרש לפענוח התשדורות הגרמניות. תשדורות אלו לא היו רק מקודדות אלא גם מוצפנות. ההודעות היחידות שניתן היה להבין היו הודעות לגבי מזג האוויר. פענוח של הודעות אחרות העלה ג'יבריש, עד שהובן שההודעות גם מוצפנות. פיצוח הצופן התאפשר לאחר שאלחוטנים גרמניים שלחו רצף הודעות ממוספר, ולאחר מכן שלחו אותו רצף שוב בצופן. הצופן הסתבר כפשוט למדי; במהלך נובמבר כבר הצליחו הבריטים לפצח אותו.
ההודעות שפוענחו הסתברו כדו"חות מודיעין על מיקומן של אוניות מדינות ההסכמה. זה היה חומר מעניין, אך לא חיוני. קלארק הבחין שישנן הודעות מקודדות הנשלחות בגלים קצרים, אך אינן מיורטות בשל מחסור בציוד קליטה. אנשי חדר 40 הונחו להפסיק לשבוע את ההאזנה להודעות הצבאיות שנשלחו בגלים ארוכים, ולנסות ליירט בפרק זמן זה את המסרים שנשלחו בגלים הקצרים. התשדורות שנקלטו באותו שבוע היו משמעותיות בהרבה: הן עסקו בתנועותיו של צי הים הפתוח – צי אוניות המערכה הגרמניות. חדר 40 החל ליירט בקביעות תשדורות בגלים קצרים, ואנשי הצי שעסקו עד אז בסיוע לאנשי הצבא בקליטת תשדורות גרמניות הוסבו להאזנה למקור החדש. לאנשי הצבא לא הוסבר השינוי, מסיבות של סודיות, וכתוצאה מכך רחשו טינה כלפי אנשי הצי ושיתוף הפעולה בין שתי המחלקות הופסק עד 1917.
ה-SKM היה הקוד שבו השתמש הצי הקיסרי הגרמני במהלך פעולות חשובות. הקוד נשאב מספרי הקוד השגרתיים בהם נעשה שימוש בציי גרמניה ובריטניה; קוד זה כלל אלפי הוראות שנקבעו מראש, שאותן ניתן היה לייצג באמצעות צירופים פשוטים בדגלים או באיתות אור. באמצעות ה-SKM ניתן היה להעביר 34,000 הוראות, שכל אחת מהן הייתה מיוצגת באמצעות צירוף של שלוש אותיות. חלק מן הצירופים התייחס לפעילות שהייתה שייכת לימים עברו, וכבר לא הייתה עוד רלוונטית, ומאידך נושאים חדשים כמו מטוסים לא היו מיוצגים בקוד. אוניות היו מיוצגות באמצעות קבוצות של שלוש אותיות, שלפניהן האות בטא. מסרים שלא יוצגו בספר הקוד ניתן היה להכתיב, אות אחרי אות, באמצעות סמלים שייצגו אותיות בודדות. מרכיב אחד בקוד שלא היה ברור לבריטים בתחילה היו ארבעה סימנים שלא היו קיימים בקוד מורס המוכר. לאחר מבוכה ראשונית, הסתבר למפענחים שהמדובר בארבע האותיות היווניות אלפא, בטא, גמא ורו.
גודלו העצום של הקוד היה הסיבה לכך שהגרמנים לא היו יכולים להחליפו באופן מיידי. הם המשיכו לעשות בו שימוש עד קיץ 1916, אז נכנס לשימוש ספר הקוד החדש, ה-Flottenfunkspruchbuch (ספר הודעות הרדיו של הצי, FFB). כניסתו של ספר זה לשימוש לא הייתה חלקה; צוותי האוניות סירבו תחילה להשתמש בו בשל מורכבותו הרבה, והקוד החדש נכנס לשימוש מלא רק במאי 1917.
הגרמנים חשדו שקוד ה-SKM נפרץ. הועלו חששות שהרוסים הצליחו למשות את הספר מן המים הרדודים, אך הצי הגרמני סמך על תהליך ההצפנה שימנע את קריאת ההודעות הסודיות, אך גם תהליך ההצפנה לא שונה עד 20 באוקטובר ושונה שוב רק לאחר 3 חודשים. ההצפנה נעשתה באמצעות מנגנון מכני; ההוראות על שינוי הצופן שודרו בקשר רדיו, ולעיתים קרובות נגרם בעת ההחלפה בלבול, שהביא לשידור אותה הודעה בצופן החדש ושוב בצופן הישן. החלפת הצופן נעשתה לעיתים רחוקות יחסית: ב-1915 הוחלף הקוד שש פעמים, אך מ-1916 והלאה עלתה תדירות ההחלפות.
הבריטים לא הצליחו להשיג מיד את ספר הקוד החדש, אך ניתוח של ההודעות הישנות והשוואתן לחדשות ששודרו בצופן החדש הביאו לפיצוח הקוד. מומחי חדר 40 כבר הכירו את השיטה הגרמנית, ולכן הצליחו תוך כמה ימים לפצח את המפתח, ותוך כמה חודשים לשחזר את הספר כולו. דו"ח מודיעין גרמני שנערך זמן רב לאחר המלחמה, ב-1934, סיכם את הנזק הרב שנגרם לגרמניה עקב אובדן הספר, נזק שנגרם במידה רבה עקב אי-נקיטת צעדים כלשהם לאחר גילוי האובדן.
לכידת אוניית הקיטור "הובארט" ותפיסת ספר הצופן השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר הצופן השני של הגרמנים נלכד מיד בתחילת המלחמה באוסטרליה, אך הגיע לאדמירליות רק בסוף אוקטובר. אוניית הקיטור הובארט, שהייתה בבעלות אוסטרלית-גרמנית, נתפסה במפרץ פורט פיליפ (בחופה הדרומי של מדינת ויקטוריה באוסטרליה, ליד מלבורן), ב-11 באוגוסט 1914. על האונייה נמצא ספר הקוד Handelsverkehrsbuch (ספר התעבורה המסחרית, HVB); בספר זה היה הקוד בו השתמש הצי הגרמני לקשר עם אוניות הסוחר הגרמניות. בקוד זה נעשה שימוש גם בתוך צי הים הפתוח. הידיעה על תפיסת הקוד הועברה ללונדון רק כחודש לאחר מכן, ב-9 בספטמבר. העתק של הספר נשלח לבריטניה על גבי ספינה מהירה, אך הגיע רק בסוף אוקטובר.
ה-HVB נכנס לשימוש ב-1913, ובמקור ניתן לכל אוניות המלחמה שהיו מצוידות בקשר רדיו, וכן לפיקודים ימיים ולתחנות חוף. הספר ניתן גם למנהלי 18 חברות הספנות הגרמניות הגדולות ביותר, על מנת שהם יעבירו אותו לאוניות שבבעלותם. קוד זה עשה שימוש ב-450,000 קבוצות אפשריות בנות ארבע אותיות כל אחת, שאפשרו גם ייצוג חליפי לאותה משמעות. בנוסף, ניתן היה לצרף קבוצות של עשר אותיות לשימוש בתקשורת באמצעות כבלי תקשורת. גם במקרה זה נעשה שימוש בהצפנה, אם כי הצופן היה פשוט יותר, למרות שהוחלף בתדירות רבה יותר.
בקוד ה-HVB נעשה שימוש בעיקר על ידי ספינות קלות יותר, כמו ספינות סיור, וכן לענייני שגרה, כמו כניסה ויציאה מנמל. גם צוללות עשו שימוש בקוד זה, אך עם מפתח הצפנה מורכב יותר. התקשורת עם הצוללות באמצעות הקוד הייתה בעייתית, שכן הצוללות שהו בים לתקופה ארוכה יחסית, ולכן לא תמיד קיבלו את הצופן החדש. בשל כך היה צורך לשדר את ההודעה פעמיים, בצופן הישן והחדש, דבר שאיפשר פיצוח מיידי של הצופן החדש. המודיעין הגרמני הבין כבר בנובמבר 1914 שהקוד נפל בידי האויב, ועל כך העידו תשדורות גרמניות שהזהירו מפריצת הקוד, אך הקוד הוחלף רק ב-1916 בספר קוד חדש, שנקרא Allgemeinefunkspruchbuch (ספר כללי השיחה ברדיו, AFB). קוד זה נכנס לשימוש יחד עם שיטה חדשה להצפנה. ואולם, הבריטים הצליחו להבין את שיטת ההצפנה על ידי קליטת שידורי הניסיון שהקדימו את כניסת הקוד לשימוש מבצעי. הקוד החדש חולק אף ליותר ארגונים מאשר הישן, כולל ארגונים באימפריה העות'מאנית ובבולגריה. בקוד זה היו יותר קבוצות מאשר בקוד הקודם, אך היו אלה קבוצות בעלות שתי אותיות בלבד. הבריטים הצליחו להשיג עותק ראשון של ה-AFB מתוך צפלין שהופל, ועותקים נוספים נתפסו בצוללות שהוטבעו.
טביעת המשחתת S-119 ותפיסת ספר הקוד השלישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר הקוד הגרמני השלישי נתפס לאחר הטבעתה של המשחתת הגרמנית S-119, בקרב מול חוף טסל, סמוך להולנד. הקרב התחולל ב-17 באוקטובר 1914, ובו הוטבעו ארבע משחתות גרמניות על ידי סיירת קלה וארבע משחתות בריטיות. צוותה של המשחתת הגרמנית S-119 השליך לים את כל המסמכים הסודיים, בתוך כספת חתומה. שני הצדדים הניחו שהמסמכים אבדו, והעניין נשכח. ואולם, ב-30 בנובמבר שלתה מכמורתנית בריטית שעסקה בדיג באזור בו התחולל הקרב את הכספת, וזו הועברה לידי אנשי חדר 40 (מאוחר יותר טען רג'ינלד הול שהגילוי לא היה מקרי). בתוך הכספת נמצא ספר הקוד השלישי, ה-Verkehrsbuch (ספר התעבורה הימית, VB), שהיה בשימוש הקצינים הבכירים של הצי הגרמני. קוד זה כלל 100,000 קבוצות של חמישה מספרים, כשלכל קבוצה משמעות משלה. הקוד נועד לשימוש בתשדורות קוויות אל יעדים רחוקים: אוניות מעבר לים, נספחים ימיים, שגרירויות וקונסוליות. לא ברור מדוע נמצא קוד שנועד לתקשורת רמת דרג על סיפון משחתת קטנה. חשיבותו של קוד זה הייתה בכך שפענוחו נתן למודיעין הבריטי גישה לתקשורת בין הנספחים הימיים הגרמניים בברלין, מדריד, וושינגטון, בואנוס איירס, פקינג וקונסטנטינופול.
ב-1917 עברו הנספחים לשימוש בקוד חדש. רק 70 תשדורות ששודרו בקוד זה נקלטו, אך גם קוד זה פוצח. הקוד הקודם, VB, המשיך להיות בשימוש גורמים אחרים עד תום המלחמה. גם קוד זה הוצפן, וגם צופן זה פוענח בתוך כמה ימים.
מבנה וארגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת נובמבר 1914 מונה קפטן ויליאם רג'ינלד הול כראש המודיעין הימי, במקומו של הנרי אוליבר, שהועבר לשמש כמזכיר הימי של הלורד הראשון של האדמירליות, ואחר כך ראש מטה המלחמה של האדמירליות. הול היה לפני כן מפקד סיירת המערכה אה"מ קווין מרי, אך נאלץ לוותר על תפקיד מבצעי בים בשל בריאותו הרופפת. הסתבר שהול היה בחירה מעולה לתפקיד ראש המודיעין הימי, אף על פי שבחירה זו הייתה בת מזל בלבד.
הארגון החדש החל לגדול, וגם להראות את יעילותו; היה צורך ליצור לו מבנה ארגוני ברור יותר ולמצוא לו מקום מסודר יותר מאשר משרדו של יואינג. ב-6 בנובמבר 1914 עבר הארגון לפעול בחדר מס' 40 בבניין האדמירליות הישן; מספר החדר הפך להיות שמה של המחלקה (החדר עודנו קיים, אם כי מאז ניתן לחדר זה מספר אחר). היה זה חדר בקומה הראשונה של הבניין, שחלונותיו פונים לחצר הפנימית של הבניין. מחלקות אחרות ששכנו בחדר זה לפני כן התלוננו שאיש אינו מוצא את המקום, אם כי באותו מסדרון היה חדר הישיבות של האדמירליות ומשרדו של לורד הים הראשון ג'קי פישר, אחד מהאנשים הספורים שידע על קיומה של המחלקה. סמוך לחדר 40 היה גם משרדו של הלורד הראשון של הימייה, וינסטון צ'רצ'יל, שהיה גם הוא אחד משותפי הסוד הבודדים. בנוסף לצ'רצ'יל ופישר ידעו על המחלקה גם לורד הים השני, מזכיר האדמירליות, ראש מטה האדמירליות, ראש אגף המבצעים ועוזרו, ראש אגף המודיעין הימי, ושלושה קציני המשמרת באדמירליות, קצינים בדרגת קפטן, דרגה המקבילה לקולונל ואלוף-משנה. ייתכן שגם ראש ממשלת בריטניה ידע על קיומה של המחלקה.
כל הידיעות שהתקבלו ופוענחו במחלקה נשמרו בסודיות מלאה; העתקים של ההודעות המפוענחות הועברו לידיעת ראש המטה וראש המודיעין בלבד. הוחלט שיש צורך באדם ממחלקת המודיעין שיסקור את ההודעות המפוענחות ויפרש אותן לאור מידע שהגיע בערוצים אחרים. האדם שנבחר היה קומנדר (סגן-אלוף) הרברט הופ (Hope), שלפני כן הופקד על סימון מקומן של אוניות אויב. להופ ניתן משרד קטן באגף המערבי של בניין האדמירליות, שם ישב והמתין בסבלנות לידיעות המועטות שאושר לו לראות. הוא ניסה להסיק מן המעט שקיבל לגבי תמונה כוללת יותר, אך המידע המצומצם שקיבל הפך את תפקידו ללא יעיל. הוא ביקש מהול מידע נרחב יותר, אך הול לא יכול היה לסייע; ואולם, בפגישה מקרית עם לורד הים הראשון, ג'קי פישר ב-16 בנובמבר, הצליח הופ להסביר את קשייו, וזכה לגישה מלאה לכל המידע שנאסף, בצד הוראה להגיש שני דיווחים ביום ללורד הים הראשון. הופ לא ידע דבר על קריפטוגרפיה ולא הבין גרמנית, אך הכרתו הנרחבת את הצי ואת הלוחמה הימית סייעו למפענחים להבין טוב יותר את ההודעות המפוענחות ולתרגם אותן נכון יותר.
ככל שגדל מספר ההודעות המפוענחות היה על הופ לקבוע את סדר החשיבות של ההודעות: אילו מן ההודעות לא היו חשובות, וניתן היה לתייק אותן, ואילו היו בעלות חשיבות והיה צורך להעביר אותן הלאה. לצי הגרמני היה נוהג לשדר באלחוט מדי בוקר את מיקומה המדויק של כל אונייה, כולל אוניות שהיו במהלך הפלגה. בדרך זו הצליחו הבריטים לקבל תמונת מצב מדויקת על מיקומו של הצי הגרמני, ואף להסיק מנתיבן הנבחר של האוניות הגרמניות על מיקומם של שדות מוקשים ימיים. כאשר היה שינוי מהשגרה, ניתן היה להסיק על פעילות מבצעית של הגרמנים, וניתן היה להוציא התרעה מתאימה. המידע איפשר גם לקבל מידע רב על פעילותן של הצוללות הגרמניות.
למרות המידע הרב והמפורט שהגיע לחדר 40, נותר רובו במחלקה ולא הופץ הלאה. העדיפות העליונה מבחינת האדמירליות הייתה למנוע את הידיעה על פיצוח הצופן הגרמני, וכדי למנוע את דליפת הסוד הוגבלה מאוד הפצת הידיעות המפוענחות; כדי להעביר ידיעה הלאה היה צורך באישורו האישי של ראש המודיעין, אוליבר. מפקד ה"גרנד פליט" ("הצי הגדול"), אדמירל ג'ון ג'ליקו, ביקש שלוש פעמים מן האדמירליות להעביר אליו את ספר הצופן שהובא מרוסיה על אחת מן הסיירות שלו, כדי שיוכל לפענח את התשדורות הגרמניות שנקלטו. ג'ליקו ידע שישנו תהליך כלשהו של פענוח במודיעין הבריטי, אך רק מעט ידיעות הועברו אליו. ייתכן שעבודת פענוח על גבי אונייה הייתה בלתי מעשית, אך אנשי חדר 40 היו בדעה שלא נעשה שימוש מלא בתוצאות עבודתם, בשל הסודיות הרבה שמנעה מהם גם להעביר ידיעות למחלקות אחרות של אגף המודיעין ולאגף המבצעים.
יירוט תשדורות וגילוי מיקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]גם הבריטים וגם הגרמנים החלו ב-1915 בניסויים לאיכון מיקומם של משדרי אלחוט. האיכון מתבצע על ידי קליטת שידוריהן של תחנות אלחוט במספר תחנות איכון, ולאחר מכן חיתוך כיווני הקליטה. עד מאי 1915 היו לבריטים חמש תחנות איכון, ואלו היו יכולות לאתר צוללות גרמניות במהלך שיוטן בים הצפוני. תחנות אלו פעלו כחלק מ"שירות Y", שעסק בקליטת השידורים הגרמניים, אך המידע הועבר לחדר 40, שם הוקמה תת-מחלקה שעסקה במיפוי מיקומם של כלי שיט גרמניים. בהמשך הוקמו תחנות נוספות באירלנד כדי לאכן מיקום של אוניות ממערב לבריטניה, ותחנות נוספות ברחבי העולם.
הגרמנים ידעו על קיומן של תחנות האיכון, וכך היה חדר 40 יכול להיעזר בכיסוי זה להפצת המידע על מיקום יחידות הצי הגרמני. המידע שהגיע מתחנות האיכון השלים את המידע שהגיע מפיצוח הקוד הגרמני. ואולם, למרות המידע המדויק שסיפק חדר 40 הגבילה האדמירליות מאוד את השימוש בו, כאמור. מיוני 1915 לא נמסרו המיקומים שאיתר חדר 40 לקציני דגל (Flag Officers, קצינים מדרגת אדמירל משנה ומעלה). היחיד שהמשיך לקבל את הדיווח היה אדמירל ג'ון ג'ליקו, מפקד ה"גרנד פליט". הוא היה היחיד שקיבל גם דיווחים על מיקומם של שדות מוקשים שאותרו על פי המידע של חדר 40. מידע מצומצם יותר נמסר לאדמירל דייוויד ביטי, מפקד שייטת סיירות המערכה, קומודור רג'ינלד טיירוויט, מפקד שייטת המשחתות בהארוויץ', וקומודור רוג'ר קייס, מפקד שייטת הצוללות. ג'ליקו לא היה מרוצה ממצב זה. הוא תבע לאפשר לביטי גישה למידע שהעבירה האדמירליות.
כל האוניות הבריטיות הונחו לעשות שימוש מינימלי באלחוט ובעוצמה נמוכה ככל האפשר. הן הקפידו לא להעביר באמצעות האלחוט אף תשדורת חשובה מהאדמירליות לסקפה פלו, בסיסו של ה"גרנד פליט". כאשר היה ה"גרנד פליט" בים הועברו ההודעות בעוצמה נמוכה באמצעות ספינות ממסר, כדי להקשות על קליטתן. הגרמנים, לעומתם, לא הקפידו על משמעת קשר, וחדר 40 למד רבות מהתשדורות הרבות שהועברו בין האוניות הגרמניות, תשדורות ששודרו בדרך כלל בעוצמה רבה שהקלה על קליטתן. רק ב-1917 החלו הגרמנים לנסות לצמצם את היקף ועוצמת התעבורה האלחוטית שלהם, וגם זאת רק לפני שחששו מתחנות האיכון הבריטיות, ולא מפני שחששו מפיצוח הקוד שלהם.
הצלחות מבצעיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – קרב יוטלנד, מברק צימרמן
פענוחים של חדר 40 היו קשורים ישירות לכמה מן הקרבות הימיים החשובים של מלחמת העולם הראשונה. חדר 40 קלט את התשדורות שהיו קשורות ליציאתו של תת-אדמירל פרנץ פון היפר לפשיטה באזור שרטון דוגר; המידע הועבר בזמן לביטי, והמארב שהונח להיפר הביא לקרב שרטון דוגר, ב-24 בינואר 1915.
מידע שהעביר חדר 40 הביא לקרב יוטלנד, הקרב הימי הגדול ביותר במלחמה ואחד הקרבות הימיים הגדולים בהיסטוריה. חדר 40 פענח מידע שהצביע על כך שהצי הגרמני נערך למבצע, ובהתאם החליט ג'ליקו לצאת עם ה"גרנד פליט" לקראתו. יחד עם זאת, במהלך הקרב התערבו קצינים באדמירליות בהעברת המידע לג'ליקו: הוא לא ידע שצי הים הפתוח הגרמני כולו יוצא לים, ומאוחר יותר לא קיבל ידיעות על ניסיונות הנסיגה של הגרמנים. לו היה מקבל אותן בזמן, ייתכן והיה מצליח להביא לתוצאה מכריעה בהרבה.
אחת ההצלחות הגדולות של חדר 40 היה יירוט ופענוח "מברק צימרמן". מברק זה נשלח ב-16 בינואר 1917 על ידי שר החוץ הגרמני, ארתור צימרמן, לשגריר גרמניה בארצות הברית, הרוזן יוהאן פון ברנשטורף, כדי שיעבירו לשגריר גרמניה במקסיקו, היינריך פון אקארדט. במברק הוסמך פון אקארדט להציע למקסיקו ברית עם גרמניה נגד ארצות הברית, תמורת תמיכה כספית נדיבה והבנה מצד גרמניה לכיבוש מחדש של דרום-מערב ארצות הברית (המדינות טקסס, ניו מקסיקו ואריזונה) על ידי מקסיקו. המברק הועבר על ידי הול לארצות הברית; העובדה שהמברק פוענח על ידי הבריטים הוסתרה, והמברק הוצג כאילו נחשף על ידי מרגל בריטי במקסיקו סיטי. לפרסום המברק הייתה השפעה עצומה בארצות הברית, והגילוי היה זרז רב עוצמה לכניסתה של ארצות הברית למלחמה לצד מדינות ההסכמה, ב-6 באפריל 1917.
מיזוג עם המודיעין הצבאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה, ב-1919, הופסקה פעילותו של חדר 40. פעילות הפענוח מוזגה עם המחלקה שהייתה אחראית על פענוח צפנים באגף המודיעין של הצבא הבריטי, מחלקה שנקראה MI1b. האגף החדש נקרא "בית הספר הממשלתי לקוד וצופן" (Government Code and Cypher School, בקיצור: GCCS). אגף זה שכן במלחמת העולם השנייה בבלצ'לי פארק, ובו עסקו המפענחים בפיצוח הקוד הגרמני במלחמה זו. לאחר המלחמה שונה שמה של המחלקה שוב ונקרא "מטה התקשורת הממשלתית" (Government Communications Headquarters, בקיצור: GCHQ). מפקדה זו מוקמה מחדש בצ'לטנהם.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סודות ההצפנה מאת סיימון סינג, בהוצאת משכל (חמד + ידיעות אחרונות)
