יהדות תוניסיה

תפרוסת קהילות יהודי תוניסיה בשנת 1946

יהדות תוניסיה היא קהילה יהודית באזור תוניסיה שבצפון אפריקה, המאופיינת בשורשים הטרוגניים, כולל חלקים שמקורותיהם קדומים מאוד, עוד בטרם היות האימפריה הרומית, לפני כ-2,300 שנים. מרבית הקהילה עלתה ארצה ומיעוטה היגר לצרפת, וכיום יש בתוניסיה כ-1,500 יהודים, רובם באי ג'רבה. רבים מיהודי ג'רבה ותוניסיה שעלו לישראל התיישבו בירושלים, בנתיבות, בישובי הצפון וביישובי הדרום, בהם באר שבע, אופקים, תלמים, איתן, זמרת, גילת, שרשרת, בית הגדי וברכיה. בשיאה מנתה הקהילה כ-100,000 יהודים.

בעת העתיקה

ערך מורחב – יהדות קרתגו

נחום סלושץ, שהיה חוקר כתובות פיניקיות וביקר במהלך מסעות החקר שלו גם אצל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, מציין בספרו האי פליא (האי ג'רבה), שיצא בעקבות שני ביקוריו באי במחצית הראשונה של המאה ה-20, שעל פי מסורת בעל פה בקרב יהודי ג'רבה, הם הגיעו לתוניסיה יחד עם הפיניקים יוצאי הערים צור וצידון שהגיעו באוניות, בין היתר, גם לאזור שקרוי היום תוניסיה. אחת המושבות הראשונות שהוקמו באזור, ושימשה כתחנת סחר, היא קרתגו, ליד עיר הבירה תוניס של היום. עיר זו נחרבה לחלוטין, בתקופה מאוחרת יותר על ידי האימפריה הרומית, לאחר סדרה של מלחמות ביניהן על ההגמוניה באזור זה של אגן הים התיכון. השרידים המצויים באתר היום הם, ברובם, של העיר הרומית שהוקמה על חורבותיה.

לדעת יוסי פרי בספרו "בלאד אלפאל וליסמין", היהודים שהצטרפו לסוחרים הפיניקים היו בני שבט זבולון. בני השבט התברכו על ידי יעקב אבינו בברכה: "זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אוניות, וירכתו על צידון" (בראשית מ"ט, י"ג). בעת חלוקת הארץ על ידי משה ויהושע השבט אכן קיבל את נחלתו לחוף הים ובסוף הפסוק מצוין כי גבולה הצפוני של נחלתו הייתה צידון.

בספר מלכים כתוב "וישלחם חירם באוניות את עבדיו עם עבדי שלמה" (מלכים א', ט', כ"ז). מכאן סבורים כי ראשית היישוב היהודי בתוניסיה היה בקרתגו הפיניקית.

קטע מרצפת הפסיפס של בית הכנסת בחמאם ליף (נארו הרומית-ביזנטית); מתוארך למאה ה-6

בחפירות ארכאולוגיות בחמאם ליף, כ-17 ק"מ מדרום לעיר הבירה תוניס, נמצאו שרידים לבית כנסת מהמאות ה-4 עד ה-6 לספירה עם פסיפס רצפה מרשים. כמו כן נמצא בגמרת שבקרבת קרתגו נקרופוליס מהמאות הראשונות לספירה שמכיל 17 קומפלקסים של קברים, עיטורים יהודים וכתובות בעברית, בלטינית וביוונית. מבחינת עדויות טקסטואליות, בתלמוד מופיעים שישה אזכורים לרבנים מקרטיגנין, אשר יש אומרים שהיא קרתגו. במספר כתבים נוצרים מהתקופה יהודים נזכרים לעיתים כגורם בר-השפעה שיש להיאבק בו.

בתקופה שבה האימפריה הביזנטית שלטה בצפון אפריקה, לפעמים קיסרים גזרו גזרות שונות על יהודי האזור, על אף שלא ברור עד כמה הן נאכפו על ידם. כך למשל הקיסר יוסטיניאנוס הראשון במאה ה-6 הוציא צו נגד היהודים ועמים לא-נוצרים אחרים בצפון אפריקה שהגביל את הפולחן הדתי שלהם, הורה על הפיכת בתי כנסת לכנסיות, והביע תקווה שהם יאמצו את דת הנצרות, עם זאת ההוראות של הצו כנראה לא נאכפו בפועל. ישנן עדויות שגם בתקופת שלטונו של הקיסר הרקליוס (610-641) היו רדיפות על רקע דתי כנגד היהודים בצפון אפריקה. בספר דוקטרינת יעקב מהמאה ה-7, חיבור פולמוסי כנגד היהדות, כתוב שהיהודים בצפון אפריקה אולצו להיטבל לנצרות. אולם יש מחלוקת בין חוקרים של התקופה לגבי טיבן ואמינותן של עדויות אלה.

תהליכי גיור בעת העתיקה

תהליכי גיור במרחב הים התיכון

בתקופה שבין מרד המכבים במאה ה-2 לפנה"ס לבין מרד בר כוכבא במאה ה-2 לספירה, עלה שיעור המאמינים היהודים בעולם התרבות הים תיכונית, לשיא שלא יחזור על עצמו אלא בראשית העת המודרנית. למרות הניגוד העצום בין היהודים ואומות העולם, ניכרת נטייה לדת היהודית, בקרב הקהל האלילי. היוונים והרומים המשכילים, שהכירו את דעות היהדות מתוך התרגום היווני של התורה ומתוך הספרות היהודית ביוונית, נמשכו לפעמים אחרי המושגים הנעלים של אלוהים, מוסר ותכלית החיים שבספרות זו. תורת האל המופשט, בורא העולם ומקור האמת העליונה כאחד ואחדות האל. דבקותם של היהודים באמונתם, קידוש השבת לצורכי הנפש העליונים, טהרת המשפחה, מסירת נפשם על אמונתם – כל אלה עוררו כבוד ליהדות. בנוסף, עיקר גדול הייתה ההטפה של היהדות. יהודי הגולה היו נאלצים לעיתים מזומנות להוכיח לנוכרים את צדקת דת ישראל, ומתוך כך באו לידי הוכחת הטעות שבדעות מתנגדיהם. כך הלכו והתפשטו האמונות והדעות היהודיות בין המוני עובדי האלילים שבארצות הגולה.

הקשרים בין היהודים לתושבים הפיניקיים והברברים

ההשפעה השמית החלה להסתמן בצפון אפריקה, עם תחילת ההתיישבות הפיניקית, בתחילת המאה השמינית לפנה"ס. המתיישבים היהודים הראשונים, שעזבו את ארץ ישראל, בטרם תירש שם הארמית את העברית, התיישבו בסביבה פונית ודיברו בשפתם המקורית שהייתה מובנת לאחיהם-שכניהם החדשים. יחסי השכנות התהדקו בזכות השיתוף בלשון, שהכשירה את הקרקע להשתלבות עמוקה בין היהודים לפונים והברברים שבמגרב. אחרי כישלון מרד הגלויות והטבח ביהודים, התרחקו היהודים הפזורים ביבשת אפריקה, מן העולם הרומי, והתקרבו אל הברברים. סכסוך נוסף היה המאבק המתמיד של המתיישבים נגד הנוודים. בתקופת בית סוורוס (הקיסרים ספטימיוס סוורוס ובנו מרקוס אורליוס אנטונינוס), הדפה ההתנחלות הרומית את הנוודים הברברים אל המדבר, ואת שטחי המרעה שלהם החרימה לטובת המתנחלים. ההיסטוריון אבן ח'לדון, חילק את הברברים לשני ענפים עיקריים: הבותר (נוודים) והבראנס (תושבים).

השפעות יהודיות ותהליכי התגיירות

פעולת הגיור היהודית, זכתה להצלחה בעיקר בקרב שבטי הבותר. לפי אבן ח'לדון, היו יהודים בקרב הברברים של טמינה ותדלה. גם בתואת, מספרים היסטוריונים ערביים על קיומם של יהודים ברברים בני שבט זינאתה. גם באזורים מרוחקים של המגרב, נמצאו יהודים בשבט בני-מדיונה. אבן ח'לדון מזכיר שבטים ברברים נוספים שהחזיקו ביהדות: בני-ג'ראווה, שבטי נפוסה, בני פנדלאוה, בני בהלולה, בני גראתה ובני פזאן. ליהודי צפון אפריקה הייתה השפעה עמוקה גם על יושבי קבע, שמקובל היה אצלם מין סינקרטיזם יהודי-פוני. האבלונים והקליקולים, היו כיתות שכללו יהודים שהתנגדו לאדיקות נוסח ארץ-ישראל וגם פגנים מתייהדים. יהודים-פוניים אלה, שידעו את התנ"ך, היו מָלים את ילדיהם, ומקומם היה "על הגבולות המטושטשים שבין היהדות, הנצרות והעכו"מיות השמית". הנוצרים והרומים ראו בהם יהודים, ובשם זה התקראו גם הם עצמם, על אף שלא היו אדוקים בדתם. נטייה זו לסינקרטיזם, הופיעה כאחד מגורמי-הקבע בהיסטוריה היהודית בצפון-אפריקה. מהמאה השלישית עד למאה השביעית, יש מכלול של עדויות להשפעתה של היהדות בצפון-אפריקה. עובדה ראויה לציון: ההשפעה היהודית לא נשענה על כוח חילוני. הנצרות, החל מימי קונסטאנטינוס, והאסלאם אחריה, היו עטורים ביוקרה של השלטון, ונשענו על אמצעי הלחץ של השלטון. היהדות, כנגד זאת, לא היה לה שום אמצעי אחר מחוץ לכלי הבלתי-גשמי, של ההטפה. הברברים, שכבר נעשו שמיים במידה רבה, לאחר דורות של השפעות קרתאגניות, נוטים היו לעזוב את פסיליהם ולהתווסף לאוהדי ונאמני בית-הכנסת. טרטוליאנוס מספר במאה השלישית לספירה, איך היו הברברים שומרים את השבת, את ימי החג והצום, ואת דיני הכשרות. במאות הבאות, תחת שלטון רומא הנוצרית ולאחר מכן השלטון הביזנטי, היהודים נדחקו בהדרגה מהחיים האזרחיים והוטלו עליהם מגבלות קשות. ההטפה הנוצרית זכתה להצלחה בקרב המוני הברברים ורבים מהם התנצרו, עד לכיבוש המגרב על ידי חסן אבן אל-נעמאן אל-גסאני, מושלה של מצרים. הכובש ניהל מלחמת מצווה (ג'יהאד), ותוך זמן קצר התרחשה המרה המונית של מרבית שבטי הברברים, לדת האסלאם.

בימי הביניים

שמואל אברהם פוזננסקי, "אנשי קירואן", 1909 ורשה. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 5

חלפן כספים יהודי בתוניסיה

במהלך המאה ה-7 נכבשה תוניסיה על ידי הצבא המוסלמי בראשות הגנרל עוקבה בן נאפע. ישנן מסורות לגבי מנהיגה ברברית בשם קהינה שאיחדה את השבטים הברברים והובילה אותם במאמצם להדוף את הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה. על פי חלק מהמסורות קהינה אף הייתה יהודייה או משבט ברברי שהתייהד, אך מקובל כיום לפסול השערות מעין אלה. השאלה האם אל-קהינה הייתה אישיות היסטורית או דמות בדיונית נתונה למחלוקת בין החוקרים.

כמו שאר הטריטוריות שנכנסו תחת שליטת האסלאם, היהודים באזור תוניסיה הוגדרו כד'ימים ונאכפו עליהם המגבלות של חוקי עומר. לפיכך הובטח להם ביטחון אישי והגנה על רכושם אם לא יחרגו מהמעמד הנחות שמוקצה להם על פי חוקים אלו. מידת אכיפת חוקי עומר השתנתה בין שליט לשליט והיו כאלה שהקלו עם היהודים בעוד שהיו כאלה שרדפו אותם.

עם כיבוש תוניסיה, עוקבה בן נאפע הקים את העיר קירואן, שנחשבה למרכז רוחני של עולם האסלאם. עד מהרה הפכה העיר גם לאחד המרכזים הרוחניים, תרבותיים, וכלכליים של העולם היהודי. במסמכי גניזת קהיר נמצא מידע רב על הקהילה היהודית של העיר. מהגניזה וממקורות נוספים ניתן ללמוד על פריחה כלכלית ותרבותית של היהודים בקירואן ובערים המרכזיות האחרות שבאזור תוניסיה של היום מסוף המאה ה-8 ועד לתחילת המאה ה-11. מעמדם של הסוחרים היהודים בקירואן היה גבוה במיוחד והם היו מהסוחרים הבולטים ברשתות המסחר הים-תיכוניות. בעיר פעלה ישיבה מפוארת, ובין המלומדים היהודים הגדולים שעמדו בראשה או למדו בה נכללים רב נסים גאון, רבי חושיאל בן אלחנן, חננאל בן חושיאל והרי"ף (רבי יצחק אלפסי). מלומדים יהודים מקירואן עלו למעמד רם גם בזכות מומחיות ברפואה. יהודי בשם יצחק בן שלמה הישראלי שימש כרופאם האישי של שליט השושלת האע'לבית האחרון ושל שליט השושלת הפאטמית הראשון, והוא עמד בקשר עם הרב סעדיה גאון בתחילת המאה ה-10. הוא חיבר מספר מאמרים על רפואה שתורגמו לאחר מכן לשפות נוספות. עוד נודע שמו של דונאש בן תמים, רופא ופילולוג בן העיר, ששימש גם הוא כרופא בחצר הפאטמית והיה פילוסוף שחיבר מאמר פרשנות לספר היצירה.

יהדות תוניסיה לקחה חלק בפעילות מסחרית רחבת היקף בין הלבנט, מצרים המגרב וספרד, כפי שניתן ללמוד מתעודות רבות שהתגלו בגניזת קהיר. לאזור תוניסיה הגיעו עד סוף המאה ה-11 מהגרים יהודים רבים מאזור הלבנט, והדבר תרם גם הוא לבניית הקשרים הכלכליים והאינטלקטואליים בין הקהילות היהודיות באגן הים התיכון. יהודים בתוניסיה היו דומיננטיים בתחום הצורפות והמסחר ועסקו גם במגוון מלאכות יד.

בין השנים 952–1022 חי בעיר תוניס חכם הלכה מוסלמי בשם סידי מחרז. על פי המסורת, חכם הלכה זה הוא שהתיר ליהודים להתיישב בין חומותיה של העיר תוניס, בנימוקים של טובת העיר והרחבת המסחר. אבן הפינה לבית הכנסת העתיק בעיר הונחה בנקודה שאליה השליך סידי מחרז את מקלו מן הצריח של המסגד הראשי. כך כנראה נוסדה השכונה היהודית (חארת אל-יהוד) בתוך חומות העיר תוניס. עד אז, היהודים אשר באו לסחור בעיר היו מחויבים לישון אך ורק ב"פונדוק" שהיה מיועד להם. וכל מי שלא מצא מקום בפונדוק נאלץ ללון בכפר קטן מחוץ לחומות העיר, שהוא כפר "מלאסין", השוכן כקילומטר מחומת העיר תוניס. הכפר מכונה עד היום "בלאד אל-יהוד" על אף שמזה שנים רבות אין גרים שם יהודים. היהודים שהגיעו לגור בעיר תוניס ב"חרת אל-יהוד" היו סוחרים ומהגרים שהגיעו מהעיר קורואן לאחר חורבנה על ידי שבטים בדואיים. לימים בעיר תוניס צמחה הקהילה הגדולה ביותר של יהודים בתוניסיה.

בית הכנסת הגדול בתוניס

קסת דיו יהודית; אוסף מוזיאון בארדו, תוניס

היהודים סבלו מירידות ועליות במעמדם הפוליטי בתוניסיה לאורך ימי הביניים. במהלך התקופה הפאטמית בדרך כלל לא ננקטו הגבלות או רדיפות קשות כנגד יהודים. מאידך לאחר שהזירים (زيريون) מרדו בפאטמים והחלו לשלוט באופן עצמאי על תוניסיה החלה תקופה קשה יותר עבור היהודים. בתגובה למרידה של הזיריים, השושלת הפאטמית שילחה בהם את שבטי בנו הלאל הבדואים, ואלה גרמו נזק רב לערים רבות ברחבי תוניסיה ובמיוחד לקירואן, אותה הם כבשו והרסו בשנת 1057. במהלך תקופה זאת התהפך זרם ההגירה ויהודים החלו להגר אל מחוץ לתוניסיה.

בתקופת שושלת אל-מוואחידון החלו הרדיפות הקשות ביותר בתולדות יהדות צפון אפריקה. היהודים הועמדו בפני בחירה להתאסלם או להיהרג. רבים בחרו "למות על קידוש השם" או שנטבחו במהלך כיבושי אל-מוואחידון, בעוד שיהודים אחרים התאסלמו, חלקם תוך המשך קיום מצוות היהדות בסתר. על פי "ספר הקבלה" לר' אברהם אבן דאוד, בשנות שלטונם של אל-מוואחידון "לא נותר יהודי אחד ממהדיה [בתוניסיה] ועד סילווס [בפורטוגל]". בממצאי גניזת קהיר נמצאו קינות המבכות את חורבן הקהילות היהודיות בערי איפריקיה (תוניסיה של ימינו) תחת אל-מוואחידון.

בימי השושלת החַפצית (1229–1574), חוקי עומר נאכפו בקפדנות אך הרדיפות האלימות נפסקו, והקהילה היהודית בתוניסיה החלה בהשתקמות מהמאורעות בתקופת אל-מוואחידון. זרם ההגירה היהודי כתוצאה מגירוש ספרד גם כן סייע לשקם ולבנות את הקהילה.

קהילת יהודי תוניסיה הורכבה בעבר משלוש קהילות עיקריות - הקהילה היהודית המקומית, שכונתה אל תוו'אנשא, מגורשי ספרד שהגיעו לתוניסיה לאחר הגירושים הגדולים מספרד ופורטוגל ב-1391 וב-1492 וקהילת היהודים הספרדים אשר הגיעו מליבורנו, איטליה במהלך המאה ה-18 וכונו בשם גורנים.

בעת החדשה

ה"גראנה" – יוצאי ליבורנו בתוניסיה

ערך מורחב – גראנה

שוק הגראנה בתוניס

בשם גראנה (Grana או Gornim) כונו אלה מיהדות ליבורנו אשר היגרו לתוניסיה במאה ה-18. לעיתים הם כונו גם בשם יהודים פרנקים (Ebrei franchi). הם הקימו בעיר קהילה נפרדת, שבחלק מהזמן פעלה בשיתוף פעולה עם יהודי המקום ובחלק מהזמן פעלה בנפרד מהם. הם לא חויבו לגור בשכונה מיוחדת וללבוש לבוש מיוחד, כפי שנדרש מיהודי המקום. לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.

הגעתם של יהודי ליבורנו לתוניסיה סייעה להתחדשות הקהילה כולה ולהיווצרות קשרים קרובים בין הקהילה היהודית בתוניסיה לבין דרום איטליה. הדבר הוביל, בין השאר, לקשרי מסחר מפותחים וכן לזרימה של ספרים רבים בשני הכיוונים וכן לפריחה תרבותית בקרב יהודי תוניסיה. רבנים חשובים רבים פעלו במאות ה-16 עד ה-18, ויצירה הלכתית רבה חוברה בתקופה זאת, בעיקר בכל הקשור לפרשנות של התלמוד. גם משוררים פעלו בתקופה הזו, כולל המשורר פרג'י שוואט שזכה לפרסום בקרב כלל קהילות יהודי צפון אפריקה. החיד"א שביקר בתוניס ב-1773–1774 כתב שהוא פגש בעיר כ-300 תלמידים חכמים ואלה שפגש היו מלומדים ביותר.

במאה ה-18

משפחה יהודית מתוניסיה עם כלי נגינה

המספר הכולל של היהודים בתוניסיה במהלך המאה ה-18 המאוחרת עמד על מספר עשרות אלפים, כנראה סביב 50 אלף. החיים היהודים בתוניסיה התרכזו סביב הבירה תוניס, שם חיו למעלה ממחצית היהודים במדינה. מספר קטן יותר של יהודים חיי גם בערים אחרות, בג'רבה, ספאקס, סוסה, נאבל, מהדיה, אל-כאף, גאבס ועוד. בין הרבנים שפעלו באותה תקופה בתוניסה יש למנות את הרב יעקב פיתוסי המוזכר גם בכתבי החיד"א, הרב נתן בורג׳יל או הרב יוסף זרקא.

במאה ה-18 סוחרים יהודים, צרפתים ואנגלים היו בתחרות עיקשת בתחום המסחר והיצוא והיבוא מתוניסיה, ולעיתים קרובות יהודים נאלצו לשלם מכס ומיסים גבוהים יותר. למרות זאת הקונסול הצרפתי בתוניס התלונן על ההצלחה שהיהודים זוכים לה בסחר והטיל עליהם מספר רב של הגבלות בכל הנוגע למסחר עם צרפת או עם סוחרים צרפתיים, ואסר על כל סיוע לסוחרים יהודים מתוניסיה. מאמציו נכשלו והיהודים עדיין הובילו את המסחר; על פי נתוני הקונסול בין השנים 1755–1764 היהודים היו אחראים ליבוא בשווי 6.5 מיליון מטבע מקומי בעוד שסוחרים צרפתים היו אחראים ליבוא בשווי 2.1 מיליון בלבד.

למרות ההצלחה בתחום המסחר, היהודים סבלו לפחות משתי פגיעות חמורות בביטחון הקהילה במהלך מאה ה-18. בשנת 1752 צבאו של עלי ביי (1735–1756) חזר מקרב נגד כוחות מורדים שהובלו על ידי בנו, והחיילים בזזו את בתי היהודים והנוצרים בעיר תוניס במשך ממספר ימים. רבי נהוראי ג'רמון כתב שהיהודים לא נותרו עם דבר לאחר השוד, וגם רוב כתביו וספריו שלו הושמדו במהלך הפרעות. את השרידים מכתביו הוא אסף ופרסם בספר תחת השם "יתר הבז".

הפגיעה המשמעותית ביותר בביטחון היהודים במהלך המאה ה-18 באה עם כיבוש תוניס על ידי אלג'יריה. הצבא האלג'ירי טבח באלפים מתושבי העיר, מתוכם יהודים רבים, רכוש רב נבזז ונהרס והיו מקרי אונס של נשים. יהודים רבים נמלטו מתוניס לערים אחרות. בין ההרוגים בטבח כלולה כנראה גם המשוררת היהודייה פריחא בת יוסף ומשפחתה הייתה בין הפליטים שברחו מהעיר.

במאה ה-19

טקס ברית מילה בתוניס

ב-1808 פורעים בזזו חלק גדול מהרכוש של היהודים והנוצרים, אך השליט חמודה ביי (1782–1813) שנחשב לשליט שנהג בהוגנות עם היהודים, הורה לתפוס אותם ולהחזיר ליהודים את רכושם. מהומות כאלה היו שכיחות יחסית, ב-1811 שוב החלו מהומות כנגד השליט שדוכאו במהרה, אך שוב היהודים היו הנפגעים הראשונים.

עדות על מצב היהודים בתחילת המאה ה-19 מופיע בכתביו של הקונסול האמריקאי בתוניסיה באותה תקופה, מרדכי מנואל נח, שהיה יהודי בעצמו. הוא מתאר אמביוולנטיות גדולה במצב היהודים. מצד אחד הם דומיננטיים מאוד בסחר הבינלאומי מתוניסיה, אך מצד שני הוא כותב שבתור מיעוט חסר הגנה, אין להם ברירה אלא להשיג את הצלחתם דרך רמייה. הוא מציין כי היהודים מקורבים מאוד לשלטון וכי לא ראה את הביי או הווזירים ללא מספר יהודים ברי-השפעה מסביבם, אך מצד שני הם נתפשים ברחוב כ"מטרה קלה" וכמיעוט שאפשר להתעמר בו; "ליהודי בברבריה אין חברים, אך העושר שלו רוכש עבורו הגנה וסובלנות". הקונסול תיאר גם את פגישתו עם נשים יהודיות תוניסאיות בנות למשפחות עשירות. הוא משבח את הנימוסין, נדיבות, נאמנות ויראת שמיים של נשים יהודיות באופן כללי. המחנך והסופר היהודי התוניסאי שלום פלאח מתאר מציאות דומה בכתביו בסוף המאה ה-19; לדבריו התופעה שיהודי עובר ברחוב ומוכה על ידי עוברי אורח מוסלמים לא הייתה נדירה, והוא עצמו סבל ממנה לא פעם.

ישראל יוסף בנימין כתב שהיו כ-16 אלף יהודים בעיר תוניס בעת ביקורו בשנת 1853. הוא כותב שהיו בה 800 מלומדים רבניים ו-12 דיינים; 3 גורנים ו-9 מקומיים. כמו כן הוא מציין שיש למקומיים בעיר 3 בתי כנסת גדולים ו-50 בתי כנסת קטנים ולגורנים בית כנסת גדול אחד ועוד 2 קטנים. החינוך לילדים בתוניסיה נערך באופן מסורתי על ידי רבנים בבתי הכנסת, בצורה המקבילה ל"חדר" אצל יהודי מזרח אירופה. אולם מתקופה זאת החלו לפעול גם מספר בתי ספר יהודים מודרניים בעיר תוניס, הגדול שבהם עם יותר מ-200 תלמידים.

בשנת 1855 עלה לשלטון בתוניסיה מוחמד ביי שניסה לערוך רפורמה ליברלית למען המיעוטים, ובהם היהודים, ובמהלך זה הוריד מעליהם את עול תואר ה"דימי" ואת תשלום מס הגולגולת שחויבו לשלם. הוא מינה את נסים שמאמה לראש הקהילה. כתוצאה מרפורמה זו בשנת 1864 פרץ מרד קשה כנגד דרכו הליברלית של ביי והוא נאלץ להחזיר את המצב לקדמותו. כחלק מהמרד הגדול שהתרחש נפגעו יהודים רבים, נפגע רכוש בהיקף נרחב ובתי כנסת רבים נפגעו. המאורעות נמשכו עוד מספר שנים ובשנת 1869 הם אף פרצו בעיר הבירה תוניס^{[דרוש מקור]}. ביי מינה שר כספים יהודי, נסים שמאמה.

בית החולים היהודי בתוניס

לאון מישל, מטייל צרפתי לא-יהודי שביקר בתוניס באמצע המאה ה-19 מציין בהפתעה שעל אף שמצבם הכלכלי והחברתי של היהודים השתפר, עדיין הם שואפים לחזור לארץ ישראל. ההיסטוריון חיים זאב הירשברג מציין שההערכה שמצבם החברתי של היהודים השתפר בשנים אלו אינה בהכרח נכונה; בשנת 1868 בין 17–18 יהודים נרצחו בתוניס. הקונסולים הזרים כתבו על כך תזכיר, אך הרשויות המקומיות לא הביאו את הרוצחים למשפט ולא נערכה חקירה.

החל משנת 1864 הגבירו המעצמות האירופיות, כגון אנגליה וצרפת, את מעורבותם בתוניסיה ופעלו במקרים שבהם הותקפו יהודים. כך למשל, בשנת 1875 נרצח יהודי על ידי מוסלמי בן מעמד גבוה. היהודים מחו על כך מול מבנה קונסוליית צרפת, והקונסול הבריטי הלך ומחה על כך בפני השליט התוניסאי. בעקבות הלחץ שהופעל עליו הביי הורה לתפוס את הרוצח ולהוציא אותו להורג. במקרה אחר, בלחץ חברת כל ישראל חברים (כי"ח) ונציגי ממשלת צרפת, הורה הביי להפסיק להשתמש בעונש של מלקות כנגד יהודים.

בתקופה זאת הוקמו בתוניסיה בתי הספר היהודיים הראשונים של חברת כי"ח בראשות דוד קאזס. לאורך השנים בתי ספר אלו תפסו את מקומם של בתי הספר המסורתיים ושירתו את מרבית יהודי תוניסיה.

המעורבות האירופאית המשיכה והתגברה עד שבשנת 1881 כוחות צרפתיים פלשו לתוניסיה וכבשו אותה. תקופת השלטון הצרפתי בדרך כלל הובילה לשיפור לטובה במצב היהודים והעניקה להם הגנה ואפשרויות כלכליות.

החל מהמאה ה-19 התפתחה ספרות ועיתונות יהודית מודרנית ענפה בתוניסיה, בעברית, ערבית יהודית וצרפתית. בהשפעת רעיונות ההשכלה אישים כגון אליעזר פרחי, שלום פלאח, יעקב שמלה, צמח הלוי, יעקב הכהן, מסעוד מעארך ונוספים, בני הדור הראשון של סופרים ועיתונאים מודרניים בסוף המאה ה-19, יצרו ספרות ועיתונות עשירה, בעיקר בערבית יהודית, שפרחו ביתר שאת בתחילת המאה ה-20. בני הדור השני של סופרים ועיתונאים, בהם רפאל לוי, ויטליס דנון, ז'ק ויקטור לוי, סזאר בן-עטר, פליקס אלוש דניאל חג'אג', מכלוף נג'אר ונוספים, שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20, שיקפו את התמורות התרבותיות שעברו על יהודי תוניסיה תחת הפרוטקטורט הצרפתי ויצרו ברובם בצרפתית ורק מיעוטם בערבית יהודית. סופרים ועיתונאים בני הדור השלישי, שהמפורסם שבהם הוא אלבר ממי, יצרו בצרפתית באופן כמעט בלעדי.

יהודי העיר תוניס מובלים לעבודות כפייה בעת מלחמת העולם השנייה, דצמבר 1942

יהודי העיר תוניס מובלים בדרכם לביצוע עבודות כפייה, דצמבר 1942

במאה ה-20

בתוניסיה, שהייתה תחת פרוטקטורט צרפתי משנת 1881, נמנעו השלטונות להעניק אזרחות צרפתית ליהודים באופן גורף, עקב הסיבוכים שצעד זה גרם באלג'יריה. עם זאת, הם לא נמנעו מלעודד את הרחבת החינוך הצרפתי בקרב היהודים ולאפשר ליהודים לקבל אזרחות צרפתית על פי קריטריונים מקלים. אולם מרבית הקהילה שמרה, בצד פתיחותה לתרבות צרפת, על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק אל המסורת.

במהלכה של מלחמת העולם הראשונה החלו להופיע בעריה הגדולות של תוניסיה אגודות ציוניות: בתוניס הוקמו האגודות "אגודת ציון", בראשות אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי, ו"יושבת ציון" בראשות הרב יעקב בוקארה ועו"ד ג' בונאן; בסוסה הקימו פעילים ציוניים את אגודת "תרחם ציון"; בספקס הוקמה "אהבת ציון"; ובבז'ה נקראה האגודה הציונית "בני ציון". הפדרציה הציונית ערכה התרמות כספיות בקרב יהודי תוניסיה להסתדרות הציונית העולמית. במסגרת הפעילות הציונית בתוניסיה התקיימו בחירות לצירים שייצגו את יהדות תוניסיה בקונגרסים הציוניים. גם רבנים גדולים בתוניסיה כגון הרב כלפון משה הכהן מג'רבה הביעו תמיכה נלהבת בציונות. יהודי תוניסיה השתתפו בתהליך הציוני ומנהיגיהם השתתפו במספר קונגרסים ציונים בינלאומיים. בשנות ה-20 של המאה ה-20 נבנה בית הכנסת אור תורה שלעילות בו נמשכה כמה עשרות שנים.

חברי הקהילה הקימה אגודה "מכבי תוניסיה" בה גלדו מספר ספורטאים בולטים לרבות זיזי טייב שהיה אלוף צרפת בשחייה.

במלחמת העולם השנייה נפגעו יהודי תוניסיה עקב שיתוף הפעולה בין משטר וישי ששלט בה וגרמניה, אולם המצב הפך נואש באמת בנובמבר 1942, כאשר גרמניה הנאצית תפסה את השלטון בתוניסיה, באופן ישיר במקום ממשלת וישי ששלטה במדינה עד אז. בתוניסיה חיו אז כמאה אלף יהודים, ומיד עם הכפפתה של תוניסיה לשלטון הנאצי הישיר הם חויבו לענוד את הטלאי הצהוב בכמה ערים והחל התהליך הרגיל כלפי היהודים, כפי שהתנהל גם באירופה. בתוך כחצי שנה, עד שחרור תוניסיה מידיהם הספיקו הנאצים לשלוח כ-5,000 יהודים למחנות עבודה ו-24 יהודים נשלחו למחנות הריכוז. יהודים רבים גם נורו למוות בבתיהם, הומתו ברעב, ממחלות ומהפצצות. יותר מ-260 יהודים נהרגו בתוניסיה הצרפתית בשואה, רובם במחנות העבודה. על פי מחקרו של ד"ר ויקטור חיון, 576 יהודים מתוניסיה הצרפתית נספו בשואה. אך ככל הנראה יהודי תוניסיה לא עמדו בפני איום ממשי של השמדה.

הנאצים אף הספיקו להקים יודנראט מקומי ולקחו בני ערובה. הם החרימו את רכוש היהודים, הטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים, ושדדו אוצרות אמנות יהודיים. הקהילה נדרשה לספק את צורכי הצבא הגרמני, ובית-הכנסת הגדול בבירה תוניס הפך למחסן גרמני ואורווה לסוסי הצבא הנאצי. על פי ההערכות, הנאצים החרימו רכוש בשווי כ-45 מיליון פרנק.

יהודים תוניסאים תולשים מבגדיהם את הטלאי הצהוב מול חיילי בעלות הברית, 1943

למזלם של היהודים נקטע תהליך המוות בתוניסיה תחת גרמניה הנאצית בראשיתו במאי 1943, עם שחרורה של המדינה תחת שלטון צרפתי מידי הנאצים. בשנת 1947 נמנו בתוניסיה כ-100,000 יהודים.

היהודים קשרו קשר תרבותי ופוליטי עם השלטון הצרפתי, ורובם חששו לעתידם בתוניסיה העצמאית. משקיבלה תוניסיה עצמאות ב-1956 החלה התנכלות של השלטון ליהודים. נאסר קיומו של ועד הקהילה היהודי ונאסרה פעילותם של האגודות ומוסדות התרבות והספורט היהודיות. ב-1958 התגברו הסנקציות הממשלתיות, בוטלה פעילותו של בית הדין הרבני, הרובע היהודי המסורתי של תוניס נהרס בידי השלטונות ובית העלמין היהודי הופקע "לטובת הכלל". באותה תקופה התגברה ההסתה בעיתונים התוניסאים כנגד יהודים, וכן גברה העוינות הציבורית נגדם. בעקבות תהליכים אלו בשנים לאחר עצמאות תוניסיה ונסיגת צרפת עזבו את תוניסיה כשמונים אלף יהודים. ב-1967 החריפה מאוד האנטישמיות והיהודים סבלו מפגיעות והתנכלויות משפילות שכללו מהומות אנטי-יהודיות בתוניס והצתה של בתי כנסת של הקהילה. לאחר 1967 עזבו שארית יהודי תוניסיה, כמחציתם עזבו לצרפת וכמחציתם עלו לישראל. מדיניות העלייה הסלקטיבית שהעדיפה את הצעירים והבריאים על פני ילדים או קשישים גרמה לעיכוב ההגעה לארץ של המבוגרים יותר מהקהילה.

במאה ה-21

בתחילת המאה ה-21 התגוררו בתוניסיה על פי הערכות כ-1,500 יהודים, מהם כ-1,000 באי ג'רבה. ב-11 באפריל 2002 פוצצה בסמוך לבית הכנסת אלגריבה משאית עמוסה בחומר נפץ. בפיגוע, שאל-קאעידה נטל אחריות עליו, נהרגו 21 מבקרים, וביניהם 14 תיירים מגרמניה. באותה שנה הושחת בית הכנסת קרן ישועה.

במהלך 2014 ראש הממשלה הזמנית ושרת התיירות של תוניסיה אישרו לישראלים לבקר במדינה.

בשנת 2014 התגוררו בתוניסיה כ–2,000 יהודים. יותר מ-1,000 מהם חיים בג'רבה בשני יישובים, שבהם הם מטפלים ב–14 בתי כנסת ובישיבה שבה לומדים מאה תלמידים.

ב-17 בינואר 2015, יהודים ומוסלמים התכנסו בבית הכנסת הגדול בתוניס לזכרו של יואב חטב, יהודי תוניסאי, שנהרג בפיגוע במרכול הכשר בפריז. המשתתפים גינו את הטרור, וקראו לסולידריות ולדו-קיום בין בני הדתות השונות בתוניסיה.

ב- 9 במאי 2023, שוטר שהוצב במעבורת המובילה מתוניס לג'רבה רצח את חברו לקח את נשקו והתכוון לערוך טבח בבית כנסת אל גריבה יום לאחר ההילולה הגדולה שנערכה בבית הכנסת, באותו הזמן שהו בבית הכנסת וסביבתו כ 1000 יהודים מקומיים ותיירים מישראל ומהעולם אשר הגיעו להילולה, השוטר הצליח לרצוח עוד 2 שוטרים תוניסאים נוספים שהועמדו כחלק ממערך השמירה סביב בית הכנסת וגם את בני הדודים בן ואביאל חדד, בני דודים יהודים, אביאל הוא גם אזרח ישראלי שהתגורר בג'רבה, ואילו בן התגורר בצרפת. בזמן הירי ואחריו מאות יהודים וישראלים היו נצורים בבית הכנסת, שבו התקיים האירוע המסורתי לרגל ל"ג בעומר.

ראו גם

• יהדות ג'רבה
• שואת יהודי תוניסיה
• הפליטים היהודים ממדינות ערב
• הפדרציה העולמית של יהדות תוניסיה בישראל

לקריאה נוספת

• חיים סעדון (עורך), תוניסיה, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, תשס"ה
• חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, 2 כרכים, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה
• ירון צור, סיפור תרבות: יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2003. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• מנחם בן ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם: קירואן 1057-800, הוצאת מאגנס, התשנ"ז, 1997
• נחום סלושץ, האי פליא (האי ג'רבה), תל אביב, הוצאת דביר, 1957
• שרלס בר טוב - שרלו, "המפתחות", ספר מרתק על מסעו של המחבר לעיר הולדתו נאבל, ותוניסיה. הוצאת נ.מ.ש.ד. נכסים והשקעות בע"מ 2006
• רבקה נגר, מסורת במבחן - רבני ג'רבה בין שמרנות לתמורה (1914-1945), אשקלון, פאר הקודש, 2011
• רוברט סטלוף, בין צלב הקרס לסהרה, ירושלים, בהוצאת יד ושם ודביר.
• אבי פיקאר, עולים במשורה: מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951, קריית שדה-בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2013
• יוסף פרי, בלאד אלפאל וליסמין: תולדות יהדות תוניסיה, 2006
• פנקס הקהילה היהודית הפורטוגיזית בתוניס, מהדיר יצחק אברהמי, אורות יהדות המגרב, לוד תשנ"ז
• יוסף יובל וצביה טובי – "תיאטרו אמורי" ו"תדגיז אלאמורי" לצמח הלוי: פרודיות סטיריות בשרות הביקורת הנוקבת על החברה היהודית בתוניס בסוף המאה הי"ט, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017
• אברהם הטל, הספרות הערבית-היהודית בתוניסיה, מאה שנות יצירה (1961-1861), הוצאת יד בן צבי, 2007
• אפרים חזן וחיים סעדון (עורכים), תרשיש, מחקרים ביהדות תוניסיה ומורשתה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2009
• אסתר דגן קניאל - מחברת הספר : " קוראים אותי אסתר" לקט מנהגים, היסטוריה, השואה בתוניסיה", חגים, אמונות, בתי כנסת, שירים, סיפורים, מתכונים . 175 עמודים, כריכה עבה, 60 תמונות צבע. הוצאת חדרים שנת 2018
• חיים סעדון, הציונות בתוניסיה, בין קולוניאליזם צרפתי ללאומיות מקומית, הוצאת יד בן צבי, 2020 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• "תּוּנִיס (טוּניס)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 233–235, באתר היברובוקס
• האתר "תוניסיה מורשת"
• מידע על יהדות תוניסיה בקטלוג הספרייה הלאומית
• עמית, האתר לשימור מורשת יהדות תוניסיה
• יוסף שטרית, מודרניות לאומית עברית מול מודרניות צרפתית: ההשכלה העברית בצפון-אפריקה בסוף המאה הי"ט, "מקדם ומים", ג', תש"ן, עמודים 11–76
• Alexander Rosenzweig, THE HISTORY OF THE JEWS OF TUNISIA
• עירית אברמסקי-בליי, הנצחת קהילות ישראל בלוב ובתוניסיה, על קהילת בארצ'ה בלוב וקהילת בן גארדאן בתוניסיה, שורשים במזרח, קובץ ד, 1998, עמודים 156–182
• עירית אברמסקי-בליי, מאמר על ההנהגה היהודית בלוב ובתוניסיה בתקופת השואה, באתר יד ושם
• ברכה יניב, השפעות מאיטליה ומצרפת על עיצוב תיקי ספר-תורה בלוב ובתוניסיה(הקישור אינו פעיל), פורסם בפעמים 57, סתיו תשנ"ד, עמודים 82–113, מתוך אתר מפעל התיעוד יהודי ארצות האסלאם
• תמונה של שתי נשים מיהדות תוניסיה, תחילת המאה העשרים, באתר הספרייה הדיגיטלית העולמית
• ציורים של תוניס, מתחילת המאה ה-20, מנקודת מבט של יהודיה תוניסאית
• חיים סעדון, ‏שליחותו החינוכית של נחום ירושלמי לתוניסיה (1945-1938), פעמים 74, חורף תשנ"ח
• יובל מלחי, פרק 190: מציל היהודים מטוניסיה – 'סיפור אחר' לזכר שירה בנקי, באתר "קטעים בהיסטוריה", 17 במאי 2017
• חן מלול, כתב יד שנרכש לאחרונה חושף כיצד פעלה ספריית ההשכרה הראשונה ביהדות, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 5 ביולי 2017
• אלי אשכנזי‏, היומן הנדיר שמספק הצצה לחיי יהודי תוניסיה בזמן השואה, באתר וואלה, 15 באפריל 2015
• אוסף קהילות יהודי תוניסיה, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
• חיים סעדון, גם אנחנו היינו קרובים להשמדה, באתר הארץ, 6 במאי 2019
• שמעון יעיש, הטרגדיה הנשכחת של יהדות תוניסיה, באתר ישראל היום, 7 באפריל 2021
• אלדד בק, אבודים בתוניסיה: המלכוד של הקהילה היהודית, באתר ישראל היום, 2 בספטמבר 2021

• Nimrod Etsion-Koren, The Livornese Jewry in Tunis: Experiences of the Diasporic Community in the Unification of Italy and Beyond, 1830s-1939, Journal of Education, Society and Behavioural Science, 26 (2), 1-10, 2018