יצחק רווה
יצחק רווה (רויס) (10 בנובמבר 1906 – 8 בנובמבר 1989) היה שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, מומחה בדיני מקרקעין. כיהן כשופט במשפט אייכמן.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רווה נולד בשם פרנץ רויס (Franz Reuss) בשנת 1906 בעיר אאוריך (Aurich) שבצפון-מערב גרמניה למשפחת רויס, הצעיר מששת ילדיהם של זֶלמה והיינריך רויס, מורה ומלומד עברי. ב-1908 עברה המשפחה לבירה ברלין, שם גדל. בשנת 1924 סיים לימודים תיכוניים בגימנסיה בעיר, ולמד משפטים באוניברסיטת ברלין ואוניברסיטת האלה. לאחר סיום לימודיו בשנת 1927, החל להתמחות במשפטים בבתי משפט ואצל עורכי דין פרטיים. בשנת 1929 קיבל תואר דוקטור למשפטים. בשנים 1931–1933 כיהן כשופט בבתי משפט השלום ברבעים נויקלן ושרלוטנבורג שבברלין. בסוף חודש מרץ 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, התפטר ממשרתו, וכעבור חודש עלה עם אשתו בתיה לארץ ישראל. בארץ עבר את הבחינות לעורכי דין זרים, היה פעיל בהתאחדות עולי גרמניה[1] ואף כיהן כמזכיר ההתאחדות. בשנת 1939 פתח משרד עריכת דין שהתמחה בדיני קרקעות. בשנת 1948 היה מנהל רישום המקרקעין (הטאבו), ובשנים 1949–1952 היה פקיד הסדר הקרקעות באזור תל אביב[2]. בשנת 1952 מונה לכהונת שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ועברת את שמו. כשופט הוא ישב במשפטים פליליים רבים[3], ובין השאר היה בהרכב שזיכה את עו"ד יעקב חרותי מהשתייכות לארגון טרור. בעת משפט רצח בו ישב בדין נורה למוות אחד הנאשמים על ידי קרוב משפחה של הנרצח[4].
בפברואר 1961 נבחר על ידי בנימין הלוי לכהן בהרכב השופטים במשפט אייכמן[5]. בתחילת המשפט הוא הקשיב בפסיביות, אולם בהמשך היה מעורב יותר במשפט ושאל שאלות שונות את העדים[2]. בשאלותיו הוא הצליח להוציא מאייכמן הודאה באחריותו המוסרית[6].
בינואר 1972 הוא החליט להעדיף את שהותם של עיתונאים באולם בית המשפט על פני קרובי משפחה של הנאשמים כאשר האולם הקטן לא אפשר את שהות כל אלו שבקשו להיכנס אליו[7].
נפטר בתום מחלה בסוף שנת 1989, בגיל 83. נקבר לצד אשתו בתיה (שנפטרה ב-1983) בבית עלמין הדרום.[8] היה אב לשתי בנות.
ועדות בענייני מקרקעין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעשור הראשון של מדינת ישראל היה רווה חבר בוועדה בראשות השופט משה לנדוי שהכינה טיוטה לחוק המקרקעין. בשנים 1965-1969 עמד בראש ועדה ציבורית לבדיקת חוקי הגנת הדייר. הוועדה הוקמה במאי 1965 על ידי שר השיכון יוסף אלמוגי ובאישור הממשלה[9] במטרה לבחון את הסדרי דמי מפתח והגנת הדייר, לאור תלונות בעלי בתים על שכירות נמוכה מדי ותלונות על הזנחת הדירות המושכרות[10]. השר אלמוגי ביקש לקבוע מסגרת של מספר חודשים לעבודת הוועדה אולם ויתר על הבקשה לאור דרישתו של רווה שעבודת הוועדה לא תוגבל בזמן[11]. תחילה עסקה הוועדה בהעלאת שכר הדירה ובסוף שנת 1965 המליצה הוועדה על העלאת שכר הדירה בחוק הגנת הדייר ב-80-120%[12], המלצות שאושרו על ידי הממשלה[13] והכנסת[14]. באמצע שנת 1966 המליצה הוועדה בהמלצת ביניים, לפטור מחוק הגנת הדייר את הדירות הפנויות ואת אלו שיתפנו בעתיד[15], כדי לאפשר השכרתן של אלפי דירות שעמדו ריקות ובעליהן נמנעו מלהשכירן מחשש שהדיירים יתקעו בהם בדמי שכירות נמוכים[16]. המלצות אלו הוקפאו על ידי שר השיכון, מרדכי בנטוב, אשר הודיע שידון בהמלצות אלו לאחר מתן ההמלצות הסופיות[17]. בספטמבר 1967 המליצה הוועדה להפוך לקבוע את הפטור הזמני שניתן מחוק הגנת הדייר לבניינים שנבנו משנת 1953. כן הומלץ לפטור מהחוק דירות בהן הגיע המשכיר והשוכר להסכמה לגבי פינוי הדירה[18]. הוועדה לא התייחסה בהחלטותיה לחדרים שאינם מהווים דירה ורווה סירב לשוב לדון בנושא בוועדה בגלל העומס על הוועדה. המלצות הוועדה אושרו על ידי הממשלה בנובמבר 1967[19] ועברו בכנסת באוגוסט 1968[20].
בהמלצות הסופיות המליצה הוועדה לבטל את שיעורי המקסימום של דמי שכירות על בתי-עסק. המלצות הוועדה הוגשו לכנסת על ידי הממשלה רק לאחר שנתיים, לאחר שעברו קיצוץ[21] ולאחר דיון בכנסת היו הבסיס לחוק הגנת הדייר, תשל"ב–1972.
לאחר פרישתו לגמלאות כיהן במשך שנות ה-80 כיו"ר ועדת ערר לעניין מס שבח מקרקעין[22].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יצחק רווה, באתר הרשות השופטת
- השופט יצחק רווה, דבר, 16 ביוני 1961
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ במשמרות כפר סבא, דבר, 10 ביוני 1934
- ^ 1 2 השופט יצחק רווה, דבר, 16 ביוני 1961
- ^ יוסף לפיד, השופט רווה חדל להרגיש, מעריב, 27 בפברואר 1961
- ^ נאשם ברצח נרצח בבית המשפט, דבר, 17 במרץ 1971
- ^ מונו שלושת שופטיו של א. אייכמן, דבר, 27 בפברואר 1961
- ^ שלמה נקדימון, "יום השנה לקארל שיינפלד": ניחוח של הנסתר, באתר הארץ, 14 במרץ 2012
- ^ העיתונאים מייצגים את הציבור בבית המשפט, מעריב, 17 במרץ 1971
- ^ יצחק רווה באתר חברה קדישא ת"א–יפו
- ^ יוסף חריף, ועדת שרים תבדוק את תביעות בעלי הבתים להעלאת שכר הדירה, מעריב, 12 באפריל 1965
- ^ תוצע ועדה לשינויים בחוק הגנת הדייר, דבר, 23 במרץ 1965
- ^ הוקמה ועדה לבדיקת חוקי הגנת הדייר, דבר, 19 במאי 1965
- ^ 75-100 אחוז העלאה לחנויות, דבר, 24 בדצמבר 1965
ועדת רווה המליצה על העלאות ניכרות, מעריב, 7 בינואר 1966 - ^ הסתייגות בכנסת מהמלצות ועדת רווה בויכוח על משרד השיכון, דבר, 22 ביוני 1966
אושרה העלאת שכר דירה לפי המלצות ועדת רווה, דבר, 25 ביולי 1966 - ^ יהושע ביצור, הומתקה הגלולה המרה של העלאת שכר הדירה, מעריב, 28 ביולי 1966
- ^ ועדת רווה המליצה לשחרר דירות פנויות מחוק הגנת הדייר, דבר, 26 ביוני 1966
- ^ המלצות ועדת רווה - לביצוע או לגניזה?, דבר, 3 בינואר 1967
- ^ יעוכבו המלצות ביניים של ועדת רווה, דבר, 3 בפברואר 1967
- ^ ועדת רווה ממליצה לבטל חוק הגנת הדייר על בניינים חדשים, דבר, 14 בספטמבר 1967
- ^ יהושע משולח, המלצות ועדת רווה אושרו, דבר, 1 בדצמבר 1967
- ^ י. שדמי, מרוץ עם הזמן על שכר הדירה, מעריב, 23 ביולי 1968; המשך
יהושע ביצור, אושרו מסקנות ועדת הכספים על הדו"ח של מבקר המדינה, מעריב, 13 באוגוסט 1968 - ^ המאבק על שכר הדירה, מעריב, 31 בינואר 1971
- ^ הודעה בדבר מינוי ועדות ערר, 31 במרץ 1982, ילקוט הפרסומים 2812, עמ' 1691
הודעה על מינוי יושבי ראש לוועדות ערר, 30 במרץ 1984, ילקוט הפרסומים 3059, עמ' 2563
הודעה על מינוי יושבי ראש לוועדות ערר, 29 במרץ 1985, ילקוט הפרסומים 3190, עמ' 2101
מינוי ועדת ערר, 27 במרץ 1987, ילקוט הפרסומים 3450, 22 במאי 1987, עמ' 1630
בקרת זהויות  |
|
|---|