כיפה (יהדות)

כיפות סרוגות

נער חבוש כיפה ועטוף בדגל ישראל, בהפגנת סולידריות בגרמניה בעקבות מתקפת הפתע על ישראל

כיפה היא פיסת בד או סריג, דקה ועגולה לרוב, שחובשים על ראשם גברים יהודים דתיים, מסיבות הלכתיות וכסימן זיהוי דתי.

חבישת הכיפה נפוצה גם בקרב חילונים רבים בעת השתתפות בטקסים דתיים או בהיכנסם לבית כנסת.

מקור המנהג

על פי ההלכה ישנן שתי רמות חיוב לחבישת הכיפה:

1. בעת כניסה לבית כנסת או בעת אמירת שם השם (כגון באמירת ברכה), יש חיוב דרבנן קדום לכסות את הראש. החיוב מוזכר לראשונה במסכת סופרים ונפסק להלכה על ידי רבנו ירוחם, ולאחר מכן גם בשולחן ערוך.
2. חבישת הכיפה במהלך היום כולו, כמנהג חסידות (שאינו חובה) המעורר ליראת שמים. במשך הזמן התפשט המנהג בכל תפוצות ישראל, עד שנקבע בהלכה כאיסור ללכת 4 אמות בלא כיסוי ראש.

המנהג בעבר

בעבר לא היה נהוג לכסות את הראש במהלך כל היום. אומנם בשלהי תקופת בית שני ובתקופת המשנה, היו הסוּדָר, הכובע או הטלית פריטי לבוש מצוי, והם מוזכרים כחלק משמונה עשר פריטי הלבוש בברייתא במסכת שבת, אך הם לא חבשו אותם כלבוש חובה. כך למשל כאשר היו עורכים גורל בין הכהנים בבית המקדש, היה הממונה נוטל את מגבעתו של הכהן ממנו הוא מתחיל למנות.

בגמרא מוזכר כיסוי הראש כמנהג טוב המביא ליראת שמים:

רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי (הלך) ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי

— תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"א, עמוד א'

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא (תבוא לי טובה על שלא הלכתי) ארבע אמות בגילוי הראש

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב'

אימיה דר"נ בר יצחק, אמרי לה כלדאי (חוזים בכוכבים): בריך גנבא הוה (בנך יהיה גנב). לא שבקתיה גלויי רישיה (לא נתנה לו לגלות את ראשו), אמרה ליה: בכסי רישיך, כי היכי דתיהוו עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי (תכסה את ראשך, בכדי שתהיה עליך מורא שמים, ותבקש רחמים שלא ישלוט בך היצר הרע). לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה (לא הבין למה אמרה לו כך). יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה (יום אחד ישב מתחת לדקל, ונפל הכיסוי מראשו). דלי עיניה, חזא לדיקלא, אלמיה יצריה (הרים את עיניו, תקף אותו יצרו). סליק, פסקיה לקיבורא בשיניה (טיפס וקטף אשכול תמרים בשיניו מרוב תאוה).

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ו, עמוד ב'

בנוסף מוזכר כיסוי הראש כחובה באירועים מסוימים. כך למשל מוזכר שעל דיינים לשבת בכיסוי הראש, וכן ישנה ברייתא האומרת שעל המבקר את החולה להתעטף (בראשו), כשבשניהם מבאר רש"י שהסיבה היא מפני מורא השכינה.^{[דרוש מקור]}

הרב יהודה אריה ממודנה, גלוי ראש

מפסיקת הפוסקים הראשונים^{[דרוש מקור]} ניתן להסיק כי חבישת כיפה לא הייתה רווחת באותה עת מחוץ לבית הכנסת.

נהוג להניח^{[דרוש מקור]} כי חבישת כיפה כמעשה של יום־יום, במהלך כל היום אצל אשכנזים החלה רק אחרי פרסומו של שולחן ערוך ב־1565; ביהדות הקראית למשל לא נהוג ללכת עם כיפה מחוץ לבית הכנסת.^{[דרושה הבהרה]}

פסיקת ההלכה

ר' יוסף קארו פסק: ”ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש” (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ב', סעיף ו').

המהרש"ל, שחי ופעל בזמנו של ר' יוסף קארו במאה ה־16, סבור כי אין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי ראש לגבר; בתשובה לשאלה על המנהג לכסות את הראש בשעת עשיית דבר קדושה, ענה מהרש"ל: ”אין אני יודע איסור לברך בלא כיסוי”. הוא סבור כי רב הונא פעל מתוך מידת חסידות, שאינה מחייבת את כלל הציבור. הוא אף מצר על מנהגי הציבור בימיו שמחמירים בזוטות ומקילים בחמורות:

משמע דווקא בקומה זקופה הוא איסור, אבל בגילוי הראש אין בו איסור, אלא שרב הונא החמיר על עצמו מכוח מידת חסידות; ועכשיו הוא להפך - בקומה זקופה אינם נזהרים, ואדרבה הגאים והעשירים הולכים נטויי גרון, ובגילוי הראש נזהרים לא מחמת חסידות, אלא סוברים דת יהודית הוא.

— שו"ת מהרש"ל סימן ע"ב

הגאון מווילנה, הגר"א, שחי במאה ה־18, פסק כי כיסוי ראש הוא רק ממידת הקדושים העוסקים בעבודת ה': ”כללא דמילתא אין איסור כלל בראש מגולה לעולם, רק לפני הגדולים וכן בעת התפלה אז נכון הדבר מצד המוסר, ושאר היום לקדושים שעומדים לפני ה' תמיד” (מתוך ביאור הגר"א על אורח חיים).

תלמידי ישיבה חרדים עם כיפות שחורות

קצין צה"ל עם כיפה לראשו

הרב יוסף קאפח ענה בתשובה לשאלה, שאין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי ראש, אלא שחבישת כיסוי ראש ראויה ומכבדת את האדם. אך עם זאת מאחר שבימינו נשתרש הדבר וחבישת כיסוי ראש התקבלה כסימן ליראת שמיים ומנהג שלמי אמוני ישראל ישנה חובה לחבוש כיפה (שו"ת הריב"ד עמ' סא–סב). גם יהודי גרמניה (עד עלייתם ארצה) לא נהגו לחבוש כיפה שלא בזמן עיסוק בדברי קדושה.^{[דרוש מקור]}

אל מול מציאות של חילון נרחב בעם ישראל, פוסקים כדוגמת הרב עובדיה יוסף ראו את הכיפה גם כסמל להזדהות עם הציבור הדתי. הרב אביגדר נבנצל כתב שגילוי הראש במטרה להיחשב ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות, הוא איסור חמור.

יש מהפוסקים שקבעו כי יהודי שמתהלך ללא כיפה לראשו עובר על האיסור של ”בחוקותיהם (=של הגויים) לא תלכו”, מכיוון שכיום דרך היהודים לחבוש כיפה לראשם ואילו הגויים הולכים בגילוי הראש. פוסקים אחרים חידשו שמכיוון שכיום המנהג הוא ללכת עם כיפה, נחשב המקום המכוסה בכיפה כחלק מהמקומות המכוסים שאסור לגלות אותם (גם אצל גברים) מפני צניעות. יחד עם זאת, פוסקים שונים פסקו כי מאחר שאין חיוב הלכתי חד־משמעי בנושא, מותר ליהודי ללכת בגילוי ראש כאשר כיסויו עלול להביא אותו לסכנה. בנוסף, נקבע כי בעיסוקים בהם חבישת כיפה עלולה לסכן את האדם יהא האדם פטור מחבישתהּ.

גודל וצורת הכיפה

לפי דעת רבי שלמה קלוגר (ה"חכמת שלמה") על הכיפה להיות בגודל שיכסה את רוב הראש; אך מרבית הפוסקים חלקו עליו וסברו שדי שחלק מהראש יכוסה, ומכל מקום רבים כתבו שצריך שהכיפה תראה מכל צדדי הראש, כך מכל צד שיסתכלו על האדם יראה שחובש כיפה.

כיום

כיפת קטיפה שחורה מרמזת על השתייכות לזרם החרדי

בטקסים דתיים שונים מחולקות לעיתים קרובות כיפות עבור אלה שאינם נוהגים לחבוש כיפה כדרך קבע.

כיום מקובל בכל הזרמים הדתיים לחבוש כיפה במהלך כל היום.

קיימים סוגים שונים של כיפות, השונות זו מזו בסוג החומר, בגודל, בצבע, בעיצוב, ברקמה וכדומה.

זרמים שונים בציבורים הדתיים נוהגים לחבוש כיפות בסגנונות מסוימים, כך שהכיפה משמשת גם להזדהות עם הזרם אליו חובשה משייך את עצמו.

הואיל והכיפה נתפסת כיום כבסיס ליראתו של האדם, נהוג בקרב היהדות האורתודוקסית להציג גם דמויות קדומות כשלראשן כיפה או כיסוי ראש הנחשב מתאים לאופן הלבוש שהיה מקובל בזמנן.

סוגי כיפות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

• כיפת קטיפה שחורה - חובשים בעיקר חרדים; ליטאים, חסידים וספרדים, וגם מעט מסורתיים. חלק מהחרדים יחבשו כיפת בד שחורה, בעיקר חרדים עובדים.
• כיפה סרוגה - חובשים בעיקר דתיים לאומיים וגם מעט מסורתיים. כיפה סרוגה עשויה להיות בעלת צבע אחד או צבעים רבים, לשאת דוגמאות שונות ולהיות בגדלים שונים, מ"כיפת אסימון" ועד כיפה המכסה את רובו של השיער. הבדלים אלה יסמלו לרוב את תת-הזרם אליו משתייך חובש הכיפה ואת מידת אדיקותו, כך למשל כיפה גדולה בעלת צבע אחד ומסגרת בצבעים שונים בשוליה ('כיפת מרכז') תסמל דתיות לאומית שמרנית, כיפה קטנה ('כיפת שקל') תסמל דתי לייט, וכדומה. לעיתים יופיעו על הכיפה כיתובים וסמלים שונים (היכולים לבטא גם יחידה הצבאית שאליה משתייך החובש, קבוצת ספורט שהוא אוהד וכדומה).
• ירמולקה - כיפה סרוגה לבנה גדולה ועבה, עם פונפון בקדקדה, אותה חובשים אנשי העדה החרדית וחסידי ברסלב.
• כיפת נייר - כיפה לבנה העשויה מקרטון בציפוי בד דק. חובשים אותה חילונים ומסורתיים, לרוב כאלו שאינם חובשים כיפה ביום יום.
• כיפת "נ נח" - כעין ירמולקה, עם כיתוב שחור גדול בשוליה 'נ נח נחמ נחמן מאומן', אותה חובשים ננחים.
• כיפת "יחי אדוננו" - כיפה בד שחורה עם כיתוב בשוליה 'יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד', אותה חובשים חסידי חב"ד מהזרם המשיחיסטי.
• כיפה בוכרית - כיפה גבוהה העשויה מבד שחור וצפוף, שעליה תפורים עיטורים צבעוניים. נפוצה בעיקר בקרב יוצאי בוכרה.
• כיפה רקומה - כיפת קטיפה צבעונית רקומה בחוטים מוזהבים או מוכספים בדוגמאות שונות, יחבשו לרוב בני עדות המזרח, למשל יוצאי פרס.
• כיפת משי צבעונית - חובשים לעיתים מסורתיים ובני עדות המזרח במועדים ובחגים.
• כיפת עור/לבד - חובשים בדרך כלל יהודים מיהדות התפוצות, וכאלה שאינם רוצים להשתייך לשום ציבור.

"שבבניקים" עשויים לחבוש במהלך פעילויות מסוימות לא מקובלות במגזר שממנו באו, כיפה המייצגת זרם דתי שונה, בדרך כלל זרם דתי הנחשב אדוק פחות בעיני הזרם שאליו הם משתייכים, כדי שלא לבייש את הזרם הדתי אליו הם משתייכים.^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

בציבור החילוני

חילונים רבים נוהגים לחבוש כיפה במהלך טקסים דתיים, כגון: בר מצווה, לוויה, חתונה, אזכרה וקידוש, ובכניסה לבתי כנסת. בישראל רווח בעשורים האחרונים מנהגם של חשודים ונאשמים רבים, שאינם דתיים, בחקירות ובמשפטים פליליים, לחבוש כיפה לראשם לצורך שיפור תדמיתם, בעיקר בהופעתם בבית המשפט.

חבישת כיפה בקרב נשים

נשים רפורמיות חובשות כיפה

ביהדות האורתודוקסית מנהג חבישת הכיפה הוא של גברים בלבד. עם זאת, נשים נשואות מכסות את ראשן במטפחת, בכובע או בפאה נוכרית.

אצל הרפורמים והקונסרבטיבים הכיפה משמשת את שני המינים, ובדומה לגברים יש נשים החובשות אותה בשעת התפילה ומעט נשים שחובשות אותה בקביעות.

• 
  הרב הליטאי ישראל רוֹזֶנסון (1888–1940) חבוש בכיפה רבנית ליטאית – כיפה בצורת גליל בד נמוך
• 
  הכיפה כמסמלת השתייכות לקבוצה דתית מסוימת: כיפת נ נח
• 
  כיפה סרוגה
• 
  כיפה מבד
• 
  כיפות מנייר
• 
  כיפה בוכרית – נקראת כך משום שמקורה באזור הקהילות היהודיות במרכז אסיה – יהדות בוכרה
• 
  כיפת "יחי אדוננו" סטנדרטית המשתייכת לחסידי חב"ד
• 
  כיפת "יחי אדוננו" בהוספת 'דגל-משיח' בהזמנה אישית

ראו גם

• כובע היהודים

לקריאה נוספת

• דנצ'ו ארנון, כובעים בראש: על כיסויי ראש בארץ־ישראל ועל מה שמתחתם, תל אביב: עם עובד, תשנ"ה 1995.
• אריה דוד וסרמן, ספר אוצר הכיפה : כיפות, כובעים ועטיפת הראש : הלכה ומנהג, חקר ועיון, ירושלים תשע"ה. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• דוגמאות לכיפה מאגר המכיל דוגמאות סריגה לכיפות וכובעים
• הרב אליעזר מלמד‏, הלכות כיפה, באתר פניני הלכה
• הרב שי פירון, למה חובשים כיפה?, באתר "כיפה"
• מושגים ביהדות- כיפה, בערוץ "אורות – טלוויזיה יהודית"
• אבישי אלבוים, חבישת כובע יהודי, רשימות "עם הספר" של ספריית הרמב"ם
• לורן רוזובסקי, הכיפה: מה ולמה (אורכב 16.08.2016 בארכיון Wayback Machine), אתר בית חב"ד
• יעל פרידסון, מעור של תנין או נחש פיתון: כיפות לעשירים בלבד, באתר ynet, 6 בספטמבר 2017
• כיפות, דף שער בספרייה הלאומית
• מאמרים בנושא כיפה, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.