לדלג לתוכן

מוזיאון ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוזיאון ישראל, ירושלים
מוזיאון ישראל
סמל המוזיאון
מוזיאון ישראל ממעוף הציפור, בראש התמונה ניתן לראות גם את משכן הכנסת
מוזיאון ישראל ממעוף הציפור, בראש התמונה ניתן לראות גם את משכן הכנסת
מידע כללי
סוג מוזיאון לאמנות, אתנוגרפיה וארכאולוגיה
כתובת שדרות רופין 11, ירושלים
מיקום ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים טדי קולק עריכת הנתון בוויקינתונים
מבקרים בשנה 900,000 (נכון ל-2018)
מנהל סוזן לנדאו, אוה מדז'יבוז'-לוי
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1965
תאריך פתיחה רשמי 11 במאי 1965 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל אל מנספלד ודורה גד
קואורדינטות 31°46′21″N 35°12′15″E / 31.7725°N 35.204166666667°E / 31.7725; 35.204166666667
www.imj.org.il
(למפת ירושלים רגילה)
 
מוזיאון ישראל
מוזיאון ישראל
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מוזיאון ישראל הוא המוזיאון הגדול והחשוב בישראל. המוזיאון שוכן בגבעת רם בירושלים והוא אחד המוזיאונים הגדולים במזרח התיכון. במוזיאון רשומים כחצי מיליון חפצי אמנות המשקפים את תרבויות העולם; מצויים בו אוספים בתחומי הארכאולוגיה, האתנוגרפיה, היודאיקה, האמנות הישראלית ואמנות העולם ותערוכות מתחלפות.

אבי המוזיאון ומייסדו הוא טדי קולק, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה ולימים ראש עיריית ירושלים, שגם הביא למוזיאון תרומות של אוספים חשובים מהעולם. אדריכלי המוזיאון הם אל מנספלד ודורה גד. המוזיאון נפתח בחודש מאי 1965. המוזיאון פועל תחת חברה מעורבת בבעלות בחלקים שווים של ממשלת ישראל, עיריית ירושלים, הסוכנות היהודית, אקדמיה בצלאל, האוניברסיטה העברית, בית הנכות בצלאל וקרן היכל הספר.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המוזיאון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 הוחלט על הקמת מבנה חדש ל"בית הנכות בצלאל", ששכן בבניין במרכז העיר ירושלים מאז הקמתו בשנת 1929. המוזיאון שימש כמוזיאון לאומי והציג תערוכות אמנות מתחלפות, לצד תצוגת קבע אקלקטית של פריטי אמנות יהודית וישראלית. הבניין הוותיק לא ענה עוד על צרכיו של המוזיאון, שאוספו הקיף באותה עת 23,000 פריטי יודאיקה, 1,000 ציורים, 35 אלף פריטי גרפיקה ו-17 אלף מטבעות, אוספי ארכאולוגיה של ארץ-ישראל, של פרס וחפצים רבים נוספים[1]. בנוסף, החפירות הארכאולוגיות שנערכו בארץ ישראל בשנים שלאחר הקמת המדינה חשפו ממצאים רבים, שהממסד הארכאולוגי ביקש להציג.

מרדכי נרקיס, מנהל בית הנכות, היה מן הראשונים שפעלו להקמת מבנה מוזיאון חדש לבצלאל, ואף הזמין תוכנית אדריכלית מלאופולד קראקואר, במטרה לקדם נושא זה. בנוסף, ניהל נרקיס משא ומתן עם קק"ל, במטרה לקבל שטח שעליו יוקם המוזיאון העתידי וכן ניסה לגייס כספים לבנייה[2].

לאחר מותו של נרקיס, בשנת 1957, היה המוזיאון שרוי במשבר ניהולי. למרות זאת חודשו המאמצים לבנייה על ידי קארל כץ, המנהל החדש של בית הנכות, ומרדכי ארדון. הצעתם המחודשת כללה גם את בנייתו של אגף עתיקות חדש[2].

אחד ממקורות המימון הראשונים לתכנון המוזיאון היו כספים שהוקצו בשלהי שנת 1957 על ידי ברנרד קאצין בשם ממשלת ארצות הברית. התיווך לתרומה זו הושג על ידי טדי קולק, אז מנהל משרד ראש הממשלה, שהפגיש את קאצין עם נרקיס. בשנת 1958 שימשו כספים אלו להקמת "קרן המוזיאון ישראל-אמריקה", גוף שסיפק את הבסיס הכספי לתכנון ובנייה של "קריית מוזיאונים" לאומית בירושלים. מוזיאון זה עתיד היה להכיל, לצד בניין חדש לבצלאל, גם הקמת מוזיאון ארכאולוגי חדש.[4]

השטח שנבחר מוקם בגבעת רם, בקרבת עמק המצלבה, האוניברסיטה העברית וקריית הממשלה. במקום זה שכנה שכונת "נווה שאנן"[5], שאדמותיה הופקעו ובנייניה פונו לצורך הבנייה, למרות התנגדות התושבים[6].

תכנון המוזיאון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האדריכל אל מנספלד מציג את דגם המוזיאון לפני נשיא המדינה יצחק בן-צבי ומר מרדכי איש-שלום, ראש עיריית ירושלים
בניית קמפוס המוזיאון

בשנת 1959 הכריזה הוועדה להקמת מוזיאון לאומי בירושלים על תחרות אדריכלים סגורה לתכנון מתחם המוזיאון. במאי 1959 נבחרה הצעתם של אל מנספלד ודורה גד לתכנון קמפוס קריית המוזיאונים, הצעה שהתאפיינה ביכולת יישום הדרגתית וגמישה לביצוע הפרויקט השאפתני. בראשית שנת 1962 הוחל בגיוס כספים עבור הבנייה. עלות הקמת המוזיאון הסתכמה בכ-17 מיליון לירות ישראליות[7]. מרבית הכסף גויס מתרומות[8]. את עיקר המימון תרמו משפחת ברונפמן[9], דוד שמואל גוטסמן וקרן קאצין.

ההצעה של מנספלד לתכנון הארכיטקטוני של המוזיאון התבססה על מבנה מודולרי של יחידות ריבועיות שאורכן 11.2 מטרים. השימוש ביחידות אלו כבסיס לתכנון אפשר אחידות תכנונית, המושפעת ממסורת הבנייה המודרניסטית, ואפשרות עתידית להרחבה של מבנה המוזיאון באופן אורגני.

מבנה הקמפוס, הפרוס על שטח רחב, מזכיר בנייה ורנקולרית של כפר ים תיכוני המורכב מיחידות בניין קטנות המשתלבות בנוף. בתכנון המקורי של המוזיאון טיפסו המבקרים בעזרת גרם מדרגות ארוך אל מבנה הכניסה, שמוקם בחלקו העליון של השטח. על תכנון בניין המוזיאון זכו מנספלד וגד בשנת 1966 בפרס ישראל.

לצד מערך המבנים הוקם גם גן פסלים, בשטח של 20 דונם, שעוצב על ידי הפסל ואדריכל הנוף איסמו נוגוצ'י. נגוצ'י בחר לעצב את השטח בעזרת טרסות מעוגלות, היוצרות דיאלוג עם הטופוגרפיה של השטח ועם הנוף המקומי.

בדומה לניסיון המבני לקבץ במקום אחד מגוון מבנים, גם עיצוב הפנים עמד בפני אתגר קשה במסגרתו נוצרה שפה עיצובית אחידה להצגת המוצגים השונים והמגוונים שמכיל המוזיאון (ארכאולוגיה, אמנות פלסטית, תכשיטים וכדומה). האחדות הושגה באמצעות ציפוי הרצפה בשטיח אפור, בניית קירות עליהן נמתח בד יוטה טבעי ובניית ארונות תצוגה במידות שונות אך בעיצוב דומה.

במשך השנים נוספו בשטח הקמפוס מבנים שונים שנבנו על פי המודול המקורי של מנספלד. ביניהם מבנה אגף הנוער, ביתן ויסברג לתערוכות ווילה שרלוט. קומפלקס נוסף שהוקם בשטח המוזיאון הוא מבנה היכל הספר, שתוכנן על ידי ארמן פיליפ בארטוס ופרדריק ג'ון קיזלר.

פתיחת המוזיאון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1964 הוחל בתהליך של בניית הנהלת המוזאון והוקמה מועצת מנהלים זמנית, שטדי קולק נבחר לשמש כיו"ר שלה. בנוסף מונה וילם סנדברג, לשעבר אוצר מוזיאון סטיידלק באמסטרדם, לשמש כיועץ אמנותי למוזיאון המתהווה[10].

ב-13 באפריל 1965 הועברו המגילות הגנוזות למשכן החדש, שנחנך ב-20 באפריל. המוזיאון עצמו נפתח בטקס חגיגי ב-11 במאי 1965 בנוכחות נשיא המדינה ומכובדים רבים. לטקס הפתיחה הגיעו כ-500 אורחים מחוץ לישראל, ביניהם דיפלומטים ושרי חוץ רבים, תורמי המוזיאון וקבוצה של אוצרים וראשי מוזיאונים מן העולם[11].

בעת הפתיחה היו במוזיאון ארבעה אגפים ששכנו ב-13 ביתנים[12] על שטח של כ-12,800 מ"ר. שני האגפים העיקריים, שפעלו כשני מוזיאונים מקבילים, היו "מוזיאון שמואל ברונפמן למקרא ועתיקות", שהציג עתיקות וממצאים מן העת העתיקה ועד למאה ה-17 ו"בית הנכות בצלאל", שהציג חפצי יודאיקה, אמנות פרסית ואוספי ציור פיסול וגרפיקה. בנוסף, הוקמו גן אמנות ע"ש בילי רוז ו"היכל הספר על שם גוטסמן".

בניית מוזיאון ישראל, 1962

בעוד שבפתיחת המוזיאון הארכאולוגי הוצג אוסף עתיקות, הרי שבמוזיאון בצלאל צוינה הפתיחה בתערוכה בנושא התנ"ך באמנות, בהיקף של כ-100 יצירות, רובן בהשאלה ממוזיאונים ברחבי העולם. בין היצירות בלטו עבודות של רמברנדט, מארק שאגאל וז'אק ליפשיץ. בנוסף, הוצגה בבנייני האומה תערוכה שנושאה זרמים באמנות הישראלית ובה הוצגו כ-100 עבודות של 29 אמנים ישראלים[13], תערוכה זו הועברה בחודש אוגוסט אל מבנה "בצלאל" במוזיאון.

לאחר פתיחת שלושת האגפים הראשונים של המוזיאון, נמשכו העבודות להקמת שאר המבנים בקמפוס. ב-1 ביוני 1966, לדוגמה, נחנך אגף הנוער וב-8 בנובמבר 1966 נערך במוזיאון טקס הנחת אבן פינה לספרייה, במימון של אקסל שפרינגר[14].

רפי אתגר, חצי יובל למוזיאון ישראל, 1990

במחצית שנות ה-80 של המאה ה-20 נוסף למוזיאון מבנה תצוגה נוסף, בכניסה אל המוזיאון, שתוכנן על ידי הארכיטקט יורגן בו (Jørgen Bo). בשנות ה-90 הורחב המבנה בשנית על ידי תוספת אגף לאמנות מודרנית[15].

חידוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2005 הוחלט על שיפוץ של המבנה והקמפוס והתאמתם לאוסף הגדל, לכמות המבקרים ולתקני בנייה חדשים. ב-25 ביוני 2007 נסגרו רוב שטחי התצוגה של המוזיאון לטובת שיפוץ מקיף בעלות של יותר ממאה מיליון דולר שגויסו מתרומות[16][17][18] במסגרת השיפוץ נוספו מבנים חדשים בשטח 7,800 מ"ר וכן הורחב ושופץ כשליש משטחו הבנוי של המוזיאון[19]. כמו כן עוצבה למוזיאון כניסה חדשה ומקורה. תוכנית השיפוץ הוכנה בידי חברת העיצוב של ג'יימס קרפנטר מניו-יורק בשיתוף עם האדריכלים הישראלים צבי אפרת, מאירה קובלסקי ואסף לרמן. מבחינה אדריכלית שמר השיפוץ על התווי הכללי החיצוני של המוזיאון, אולם חלליו הפנמיים אורגנו מחדש כדי להדגיש את מבני האגפים השונים של המוזיאון.

במסגרת השיפוץ נעשה ארגון מחדש של חלל התצוגה, ששטחם הוכפל לכ-20 אלף מ"ר[20]. חלקים גדולים מהם הוקדשו להקמת תצוגות קבע המציגות מבחר מאוספי המוזיאון השונים. הדבר הודגש בייחוד לגבי תצוגת הקבע של האמנות הישראלית, שהיוותה חידוש על רקע תצוגות לא סדירות של ההיסטוריה של האמנות הישראלית בקרב המוזיאונים בישראל[21]. בנוסף הזמין המוזיאון שתי יצירות מיוחדות – הפסל "היפוך העולם, ירושלים" מאת אניש קאפור והציור "והייתה קשת" מאת האמן האיסלנדי אולאפור אליאסון[22].

עבור יצירת המעבר המקורה, המוליך אל ה"קרדו", נחצבו כמיליון פיט מעוקבים של אדמה, מתחת למבנה המוזיאון, המוליכים אל חלל מרכזי – ה"קארדו", ממנו מתאפשרת גישה אל כל שלושת אגפי המוזיאון המרכזיים[23].

במבני המוזיאון שופרה הנגישות לאנשים עם מגבלת ניידות[24] וכן הוסר אוהל גדול ששימש את המוזיאון לאירועים פרטיים.

ב-25 ביולי 2010 נחנך מחדש מבנה המוזיאון באירוע חגיגי. בשבועיים שלאחר פתיחתו ביקרו במוזיאון מספר שיא של קרוב ל-50,000 מבקרים[25].

מנכ”ל המוזיאון במשך עשרים שנים מ-1996 ועד 2016 היה ג’יימס סניידר[26]. סניידר עורר ביקורת על כך שקיבל שכר כפול גם מהמוזיאון וגם מאגודת ידידי המוזיאון (בין השנים 2010 ל-2015 קיבל סניידר כ-8.3 מיליון דולר מאגודת הידידים)[27]. בינואר 2017 נבחר לתפקיד מנכ"ל מוזיאון ישראל, ד"ר ערן נוימן (ראש בית-הספר לאדריכלות על-שם דוד עזריאלי באוניברסיטת תל אביב) אך הוא עזב את התפקיד באפריל 2017[28]. מסוף שנת 2017 מכהן בתפקיד פרופ' עידו ברונו. ברונו הוא פרופסור לעיצוב במחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. הוא אוצר ומעצב תערוכות בארץ ובעולם ובין היתר עיצב במוזיאון ישראל בשנת 2013 את תערוכת "הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה" הנחשבת לאחת התערוכות המצליחות בישראל אי-פעם[29].

במרץ 2020, בעקבות התפשטות נגיף הקורונה בישראל, המוזיאון סגר לראשונה את שעריו בפני הבאים, זאת כדי ליישם את המלצות משרד הבריאות אשר אסרו על התקהלויות[30].

בדצמבר 2021 מונה דניס וייל למנכ"ל מוזיאון. וייל הוא אזרח שווייץ ושימש קודם כדיקן המכון לעיצוב במכון הטכנולוגי של אילינוי בשיקגו, ארצות הברית[31]. וייל התפטר מתפקידו באוגוסט 2023[32].

אגפי המוזיאון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות" חובק בתוכו עשר מחלקות ומציע מבט כולל על תולדות האמנות, הן גאוגרפית והן כרונולוגית. בנוסף לתפקידו כמוזיאון אנציקלופדי, שואף מוזיאון ישראל להישאר רלוונטי לזמן ולמקום אליו הוא משתייך ולכן האגף לאמנויות שם דגש על רכישות חדשות, על תערוכות מתחלפות ועל מחקר.

מחלקות האגף הן: אמנות אירופה, אמנות מודרנית, אמנות עכשווית, אמנות ישראלית, רישומים והדפסים, צילום, עיצוב ואדריכלות, אמנות יבשת אמריקה, אמנות אפריקה ואוקיאניה ואמנות אסיה. תצוגת האגף לאמנויות כוללת גם את גן האמנות ע"ש בילי רוז ואת בית טיכו שבמרכז ירושלים. במוזיאון קיימת תצוגת קבע של מתוך מרבית אוספי האגף ולאורך השנה נפתחות תערוכות מתחלפות אשר מאפשרות התעמקות והדגשה של זוויות מיוחדות של האוסף ושל הרכישות החדשות.

בסיס אוסף האמנות של המוזיאון הוא אוסף "בית הנכות בצלאל", אשר הוקם בירושלים בשנת 1925 בראשותו של פרופסור בוריס שץ. מטרתו של ש"ץ הייתה לאצור אוסף שיהווה גרעין רוחני לעם היהודי וישמש כבסיס וכמקור השראה לאמנים ולציבור. בשנת 1949 הופקדו באוסף מספר רב של יצירות אמנות ויודאיקה, שמקורן היה ברכוש היהודי שנגזל בתקופת השואה. יצירות אמנות נוספות הופקדו במוזיאון על ידי הארגון לשיקום התרבות היהודית (JCR), ובשנת 1954 הובאו אל האוסף ציורים רבים אשר היו שייכים למוזיאון היהודי בברלין, אשר נסגר עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון.

לאחר חידוש מבנה המוזיאון, בשנת 2010, הוקמה תצוגת קבע הנפרשת על-פני שתי קומות. למבקר באוספי הקבע מזדמן מפגש עם יצירות מופת כ"מות אדוניס" של רובנס ופטרוס הקדוש בכלא של רמברנדט, עם יצירות ישראליות מוערכות של יוסף זריצקי, מרדכי ארדון וראובן רובין, עם אוסף רחב היקף של אמנות הדאדא והסוריאליזם[33], עם אוסף כלי קרמיקה סינים נדירים באיכותם, עם יצירות מרכזיות של מעצבים כלודוויג מיס ון דר רוהה ופיליפ סטארק, עם אמנים עכשוויים כמונה חאטום וגרהרד ריכטר, עם חפצים המרכיבים את סיפוריהן של תרבויות אפריקה אוקיאניה ואמריקה המשתרעות על למעלה מארבעת אלפים שנה. תמהיל זה מבטא את אופיו ושאיפתו של האגף להציג את שורשי התרבות האמנותית לצד עשייה מחודשת ועכשווית עם הפנים קדימה.

האגף לארכאולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגף לארכאולוגיה ע"ש שמואל וסיידי ברונפמן מציג ממצאים ארכאולוגיים שונים, בדגש על הארכאולוגיה של ארץ ישראל. כמו כן, התצוגה המחודשת, שנחנכה בשנת 2010, כוללת כ-8,000 חפצים מתקופות שונות בהיסטוריה של ארץ ישראל[34]. האגף לוקח בחשבון את השפעתן של התרבויות השכנות והכובשות על תולדות ארץ ישראל.

בין המוצגים הבולטים נמנים מנסרת סנחריב המתארת את מלחמת סנחריב ביהודה בדומה למקרא, וכתובת מימי בית ראשון בה מופיע נוסח ברכת כהנים.

בגן מצוי דגם של בית הכנסת קשתות רחבעם ברמת הגולן, הכולל אבנים מקוריות. כתובת הקדשה על טיח. פסיפס גאומטרי שנמצאה בבית הכנסת בתל רחוב בעמק בית שאן. וכתובת רחוב – כתובת הלכתית ארוכה ברצפת הפסיפס, שבה שמונה סעיפים שערוכים ב-29 שורות, ובהם טקסטים המופיעים במקורות תנאים ואמוראים, שנוגעים למצוות התלויות בארץ. זוהי הכתובת הארוכה ביותר שנמצאה. באגף מוצג גם מסרק הכינים, הכולל את הכתובת העברית הקדומה ביותר שנתגלתה.

באגף ישנם גם אוספי ממצאים שנתרמו על ידי תורמים שונים או נרכשו על ידי המוזיאון. אחד הידועים שבהם הוא "אוסף דיין" שמקורו בחפירות הארכאולוגיות הלא חוקיות שערך משה דיין לאורך השנים. לאחר פטירתו רכש המוזיאון את האוסף מאלמנתו במיליון דולר[35].

האגף לאמנות ותרבות יהודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האגף לאמנות ותרבות יהודית ע"ש ג`ק, ג`וזף ומורטון מנדל" אוֹצֵר מגוון חפצי קודש וחול של קהילות ישראל ברחבי העולם מימי הביניים ועד ימינו אלה. האוסף משקף את העושר והיופי שבמסורת האמנותית היהודית לצד ההשפעות הסגנוניות המקומיות בהן חיו יהודים.

ראשיתו של האוסף בתחילת המאה ה-20 עם הקמתו של בית הנכות בצלאל בניהולו של מרדכי נרקיס, אשר הרחיב את אוסף תשמישי הקדושה והמצווה באופן משמעותי כשהציל אוצרות חשובים בין שתי מלחמות העולם ולאחר השואה. אוצר זה שולב במוזיאון ישראל שהוקם ב-1965 במחלקות ליודאיקה ולאתנוגרפיה יהודית. בשנת 1995 אוחדו המחלקות לאגף נפרד.

במהלך השנים אוספי האגף הועשרו באמצעות מתנות ורכישות של חפצים; אוספים שנתרמו בשלמותם; ועבודת שדה בקרב קהילות יהודיות בישראל ומחוצה לה. בין האוספים החשובים באגף נמנים אוסף שטיגליץ ואוסף פויכטונגר לתשמישי קדושה ומצווה ולחפצים הקשורים בטקסי חיים, וכן אוסף שולמן ואוסף ראתיינס לתרבות חומרית, תשמישי קדושה, לבוש ותכשיטים מצפון אפריקה ותימן.

האוסף כולל כתבי יד נדירים, ארבעה בתי כנסת המשוחזרים בתצוגה, תשמישי קדושה ומצווה, וכן חפצים הקשורים בטקסי החיים, לבוש, חפצי בית ותכשיטים מקהילות יהודיות בישראל ומחוצה לה. מבחר חפצים חשובים ונדירים מאוסף מקיף זה, אשר שימשו וליוו את היהודים בחייהם הפרטיים והציבוריים, משולבים בתצוגת הקבע בצורה השוואתית. מבעד להם מתגלה תמונה חיה של קהילות ישראל ובה שזורים חיי היחיד עם הקהילה, המקודש עם היומיומי והמסורתי עם החדש והמתהווה. חמישה נושאים עיקריים נפרשים בתצוגת הקבע המחודשת:

  • מקצב החיים: לידה, חתונה, מוות – אחדות הניגודים בין עצב לשמחה, חיים ומוות, זיכרון ותקווה המגולמים בכל שלב משלבי החיים.
  • להאיר את הכתב – מבחר כתבי־יד עבריים מאוירים נדירים מימי־הביניים ותקופת הרנסאנס. התצוגה מגלה את תולדותיהם ואת איכותם האמנותית.
  • שדרת בתי-הכנסת: קדושה ויופי – ארבעה בתי־כנסת מאירופה, מאסיה ומאמריקה על תכולתם המקורית ותצוגת עיטורים לספר התורה לצדם. אלה גם אלה מגלים את הדומה והשונה באדריכלות בתי־הכנסת ובתשמישי הקדושה של קהילות היהודים.
  • השנה העברית ומחזור המועדים – קדושת השבת והחגים היהודיים לרבות חגים וימי הזיכרון שנקבעו בלוח השנה של מדינת ישראל הם כר פורה ליצירתם של חפצים ויצירות אמנות.
  • לבוש ותכשיטים: שאלה של זהות – מערכות לבוש ותכשיטים מן היחידות בעולם, המשקפות זהויות יהודיות מן המזרח ומן המערב, כפי שעוצבו בהשראת המקום, המנהג והחוק בכל קהילה וקהילה.

בין התערוכות השונות שהציג האגף: 2018 "לא קם כמשה: הרמב"ם, כתביו וחותמו" [קטלוג]; 2012 "חסידים: לא רק שחור-לבן" [קטלוג]; 2006-7 "לחם: בקרב עדות ודתות בארץ" [קטלוג]; 2005 "מרומא לירושלים: פאר כתבי – היד העבריים של ספריית הוותיקן"; 2003-4 "ויסעו ויחנו: אוסף סוכות מרחבי העולם" [קטלוג]; 2002 "אורות בהרי האטלס: מנורות חנוכה מאוסף זיידע שולמן" [קטלוג]; 2001 "חתום בכוכבים: דימוי וסמל בגלגל המזלות" [קטלוג]; 2000 "עטור מצחך, מתיבת התכשיטים של עדות ישראל" [קטלוג]; 2000 "יהודי תימן. אלפיים שנות תרבות ומסורת" [קטלוג]; 1995 "יהודי הודו" [קטלוג]; 1994 "בחזרה לעיירה – אנ-סקי והמשלחת האתנוגרפית היהודית 1912–1914" [קטלוג]; 1993 "מזל טוב – כתובות מצוירות מאוסף מוזיאון ישראל"; 1972 "היהודים במרוקו: אורח-חיים, מסורת ואמנות" [קטלוג].

מרכז המידע לאמנות ותרבות יהודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז המידע לאמנות ותרבות יהודית על שם אן ואיזידור פאלק מכיל ספריית מחקר וארכיון צילומים ייחודי הגדל כל הזמן וכולל כ-20,000 צילומים. רבים מהם נדירים מאוד וחלקם מהווים תיעוד אחרון לחיי היום-יום התוססים של קהילות יהודיות שאינן עוד מאפגניסטן, תימן, מזרח אירופה ועוד, בהם צילומים של בתי כנסת, בתי קברות חפצי פולחן וחפצים רבים אחרים.

כמו כן המרכז מהווה מקום ללימוד והעמקת הידע אודות חפצים מהאוסף, בעזרת מאגר מידע וסיור וירטואלי בתערוכות השונות.

  • לבוש כלה יהודייה מצנעא שבתימן ראשית המאה ה-20
    לבוש כלה יהודייה מצנעא שבתימן
    ראשית המאה ה-20
  • בית כנסת איטלקי משוחזר
    בית כנסת איטלקי משוחזר
  • בית הכנסת קאדאבאמבאגאם מקוצ'ין משוחזר
    בית הכנסת קאדאבאמבאגאם מקוצ'ין משוחזר
  • ארון קודש משוחזר מבית כנסת באיטליה
    ארון קודש משוחזר מבית כנסת באיטליה
  • בית-הכנסת "צדק ושלום" משוחזר – יהדות סורינאם
    בית-הכנסת "צדק ושלום" משוחזר – יהדות סורינאם
  • בית הכנסת מהורב שבגרמניה
    בית הכנסת מהורב שבגרמניה
  • תצוגת פרטי יודאיקה
    תצוגת פרטי יודאיקה

אגף הנוער והחינוך לאמנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אגף הנוער והחינוך לאמנות ע"ש רות" הוקם עם היווסדו של מוזיאון ישראל בשנת 1966 בייסודה של איילה גורדון, כמרכז חינוכי של תצוגה ויצירה מתוך התנסות, משחק בסביבה המוזיאלית. בתחילת דרכו הוא יועד לילדים בלבד ומשך אליו אלפי משתתפים מדי שנה בחוגי אמנות וסדנאות שונות. במהלך השנים התרחבה פעילותו והוא מרכז כיום את מרבית פעילויות החינוך וההעשרה של המוזיאון לכל הגילאים והמגזרים.

תערוכה שנתית לכל המשפחה עומדת במרכז הפעילות שמציע אגף הנוער. כ-100 תערוכות הוצגו בו מיום הקמתו וכללו תמיד אמנות ישראלית ובינלאומית בשילוב הפעלות והתנסויות. התערוכות עוסקות בדרך כלל בנושאי חתך, כגון "שאלה של טעם" (2002) שעסקה באוכל על היבטיו הרבים באמנות, "זה הזמן" (2000), שציינה את תחילתו של האלף השלישי ובחנה לעומק את מושג הזמן, או "תעתועים" (2013) שבחנה את תפישת המציאות שלנו לנוכח אשליות ויזואליות וביקשה לעודד ספקנות וביקורתיות.

באגף ישנם גם אוספים נדירים הלקוחים כולם מעולם הילדים: אוסף צעצועים, מבחר גדול של בובות, ספרים נדירים ואיורים מיוחדים. אוספים אלה משמשים לתצוגה, ללימוד ומחקר, ואף מושאלים למוזיאונים ברחבי העולם.

פעילות אגף הנוער מתנהלת בחמש מחלקות: מחלקת תערוכות, מחלקת תוכניות העשרה, מחלקת הדרכות, מחלקת חוגים ומחלקת השתלמויות. זהו אחד מאגפי החינוך המוזיאלי הגדולים והמובילים בעולם והוא מונה כמאה אנשי צוות ובהם אוצרים, מורים-אמנים, מדריכים, מנהלי תוכניות ומרצים.

הפעילות החינוכית מתפרשת על תחומי ידע רבים והיא נועדה לתווך ולגשר בין המוזיאון ומוצגיו לבין קהלים וקהילות. עשרות התוכניות המתקיימות מדי שנה כוללות הדרכות, תוכניות עיוניות, סדנאות אמנות, אביזרי הדגמה, חומרי הסברה ומשחק מודפסים או דיגיטליים וכן מרכזי ידע וחוויה עצמאיים ומקוריים כגון סדנת מיחזור, המשמשת מרכז ארצי ליצירה אמנותית מחומרי פסולת; ספריית איור המוקדשת לתחום איור ספרי ילדים בארץ ובעולם, תל ארכאולוגי משוחזר, המשמש כדגם פעיל ללמידה ולמשחק, פינות הפעלה חווייתיות לילדים צעירים, סדנאות מולטימדיה ועוד. איילה גורדון, מייסדת האגף, הפיקה תערוכה והוציאה ספר על ההיסטוריה של איורי הילדים בישראל, וחקרה את התנהגות הקהל הצעיר במוזיאונים מסוג זה[36][37].

נוסף על הפעילות במוזיאון, האגף מקיים פעילות קהילתית-חברתית ענפה מתוך מחויבות לערכי שוויון ואחריות חברתית. ברוח זו מתקיימים פרויקטים שנתיים היוצאים גם אל מחוץ לכותלי המוזיאון, אל הקהילה, המבקשים להניע תהליכים ארוכי טווח ומבססים קשר רציף עם המשתתפים בתוכניות. התוכניות הקהילתיות מאפשרות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים לבקר במוזיאון ולבטא עצמם באמצעות האמנות. התוכניות משמשות גם כגשר בין קהילות כמו פרויקט משותף לערבים ויהודים החיים באזור ירושלים.

מפעל נוסף של אגף הנוער והחינוך לאמנות הוא כתב העת לחינוך מוזיאלי "פלטפורמה", היוצא לאור ארבע פעמים בשנה ומופץ לאלפי מנויים וקוראים מזדמנים. ייעודו של כתב העת לעודד ולטפח את תחום החינוך המוזיאלי בישראל ואת הקהילה העוסקת בו ולשמש פלטפורמה לשיח פתוח, מעשיר ודינמי. מדוריו השונים סוקרים התרחשויות ויוזמות בתחום החינוך המוזיאלי בארץ, ונוגעים בזיקה שבין המרחב המוזיאלי לקהל ולסוגיות של זהות, חברה ותרבות. יוזמה זו ועוד רבות אחרות מבטאות את השאיפה החינוכית של המוזיאון.

היכל הספר ודגם ירושלים בימי בית שני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחם היכל הספר
חלק מתוך דגם ירושלים בימי הבית השני
ערך מורחב – היכל הספר, דגם ירושלים בסוף ימי בית שני

היכל הספר, שנחנך ב-20 באפריל 1965, הוא קומפלקס שנבנה כדי להציג ולשמר את שבע מגילות מדבר יהודה, שהתגלו בשנת 1947 בקומרן. במרכז התצוגה מוצגים קטעים שונים מן המגילות.

המבנה החיצוני של ההיכל, המבוסס על הניגוד שבין כיפה לבנה לבין קיר שחור, מבקש לשקף את הניגוד שבין 'בני האור' לבין 'בני החושך', מושגים שמקורם ב"מגילת מלחמת בני אור בבני חושך". הכניסה אל היא דרך פרוזדור דמוי-מערה המוביל אל מרכז הכיפה. עיצובה הייחודי של הכיפה מושפע מעיצובם של מכסי כדי החרס שבהם נמצאו המגילות[38].

במפלס הנמוך של ההיכל מוצג, החל משנת 1993[39], גם כתר ארם צובא. ה'כתר' הוא כתב יד של התנ"ך שנכתב לפי ההשערה בסביבות שנת 920 ונתפש על ידי חוקרי המקרא הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך.[דרוש מקור] הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, ושכן בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן, לקראת סוף המאה ה-14, הופקד בידי יהודי בחלב.

מוצג בולט נוסף במתחם הוא "דגם ירושלים בסוף ימי בית שני", שהועבר אל המוזיאון בשנת 2006. הדגם נבנה בין השנים 1962–1966 לפי פרשנותו של פרופסור מיכאל אבי-יונה לתיאוריו של יוסף בן מתתיהו. הדגם שכן בתחילה בשטח מלון הולילנד שבשכונת בית וגן בירושלים. עם העברתו שופץ הדגם והועבר, במבצע הנדסי מורכב, אל שטח המוזיאון. בנוסף, הותאם למחקרים חדשים אודות ההיסטוריה של ירושלים באותה עת.

הדגם רחב הממדים, 2000 מטר רבוע גודלו, מציג את מבני העיר בקנה מידה של 1:50. גולת הכותרת של הדגם היא בית המקדש, שתיאורו בדגם הפך לסמל ומוצג בפרסומים שונים כתמונה ריאלית של בית המקדש השני.

גן האמנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גן האמנות ע"ש בילי רוז

לצד מבני התצוגה הוקם בקמפוס המוזיאון גן פסלים, המציג יצירות פסלים מסוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, לצד יצירות פיסוליות חדשות.

הגן הוקם בתרומת בילי רוז, שגם תרם את אוסף הפיסול שלו למוזיאון. הוא עוצב על ידי הפסל ואדריכל הנוף איסמו נוגוצ'י[40]

בין הפסלים בגן מצויים פסלים מאת אמנים זרים כגון רוברט אינדיאנה, הנרי מור, דייוויד סמית, פבלו פיקאסו, אוגוסט רודן, לין צ'דוויק, מגדלנה אבקאנוביץ' ואמנים ישראלים כדוגמת יגאל תומרקין, מנשה קדישמן, מיכה אולמן ואחרים.

בית טיכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית טיכו
ערך מורחב – בית טיכו

"בית טיכו" הוא אחד הבתים הראשונים בירושלים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה בסוף המאה ה-19. בתחילת המאה ה-20 שימש הבית כמרפאה וכביתם של רופא העיניים, אברהם אלברט טיכו ורעייתו הציירת אנה טיכו.

הבניין שופץ על ידי האדריכל דוד קרויאנקר על פי תוכניות שאושרו על ידי אנה טיכו עוד בחייה, והוסב למוזיאון מודרני המיטיב לשקף את אווירת ירושלים של תחילת המאה ה-20. לצד תצוגת קבע של ריהוט ופריטים אמנותיים שהיו שייכים לבני הזוג, כגון אוסף חנוכיות יוצא דופן, מציג הבית גם תצוגות מתחלפות של תערוכות אמנות, המקיימות דיאלוג עם יצירתה של אנה טיכו.

בית ברגמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במתחם מוזיאון ישראל נמצא ביתה של אספנית האומנות והנדבנית שרלוט ברגמן. ברגמן, שהתאלמנה מבעלה ב-1955 ולא היו לה ילדים, רצתה בשנות ה-60 לעלות לישראל ולגור בירושלים. בעידודו של טדי קולק היא בנתה את ביתה בתוך המוזיאון, כך שתוכל להמשיך לחיות עם אוסף האומנות המודרנית שלה ושל בעלה המנוח, ובתמורה אחרי מותה האוסף והבית יעברו לרשות המוזיאון.

מבחוץ נראית הוילה כאחד מביתני המוזיאון, וגם היא תוכננה בידי אל מנספלד. אך פנים המבנה עוצב לטעמה של ברגמן ועל פי ביתה בניו יורק. והוא שימש חלל לתצוגת האוסף הפרטי שלה ושל בעלה. שרלוט ברגמן התגוררה בו מאמצע שנות ה-70 ועד מותה ב-2002 וקיימה בו אירועי מוזיקה ואומנות רבים. בצוואתה ביקשה ברגמן שהבית והאוסף יישארו במשך 10 שנים כפי שהיו בחייה,

הוילה לרוב אינה פתוחה לקהל הרחב. ב-2011 הוא נפתח במסגרת אירועי בתים מבפנים וב-2020 נערך בו מיצג של הדס עפרת במסגרת פסטיבל ישראל[41][42].

פרסי מוזיאון ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנתיים מעניק המוזיאון פרסים בתחום האמנות והעיצוב. הפרסים בקטגוריות השונות מוענקים לאמנים הבולטים בתחומם כהוקרה וכעידוד לפועלם וליצירתם האמנותית.

הפרסים המחולקים מטעם המוזיאון הם: פרס סנדברג לאמנות ישראלית, פרס קולינר לאמן ישראלי צעיר, פרס שפילמן הבינלאומי למצוינות בצילום, פרס ז'ראר לוי לצלם צעיר, פרס קבלין לצילום ופרס פינס לגרפיקה ישראלית.

בתחום הארכאולוגיה ניתן החל משנת 1979 פרס פרשיה שימל (Percia Schimmel Award) לארכאולוגים על תרומתם לארכאלוגיה של ארץ-ישראל וארצות המקרא, או לחוקרים שהשיגו הישג חשוב בתחומים קרובים.

פרס נוסף המוענק מטעם מוזיאון ישראל הוא פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק. זהו פרס שמעניק אגף הנוער במוזיאון ישראל, לאיור ספרי ילדים. הפרס מוענק אחת לשנתיים החל משנת 1978.

גלריית תמונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון בקולנוע ובטלוויזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון בבולי ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באוקטובר 1966, הנפיק דאר ישראל סדרה של 6 בולי דאר המוקדשת למוזיאון ישראל, שעוצבה על ידי האמן אוסוולד אדלר. על כל אחד מהבולים מופיע ציור של מוצג חשוב של המוזיאון; על שובל של כל בול מופיעה כיתובית של תיאור המוצג ותיארוך משוער שלו, כלהלן: א) פסיל נמר - זהב - מאה א' לפני הספירה עד מאה א' לספירה; ב) מנורה מבית כנסת - (תבליט) אבן - מאה ב' לספירה; ג) כרוב - שנהב - מאה ט' לפני הספירה ; ד) עגיל - זהב - מאות ו' עד ד' לפני הספירה; ה) כותרת זעירה - זהב - מאה ה' לפני הספירה; ו) קרן השתייה - זהב - מאה ה' לפני הספירה. דאר ישראל מכר 6,889,000 בולים של בולי מסדרה זו ביחד בתוך תקופה של כ-7 חודשים עד להפסקת המכירה[43].

ב-7 בנובמבר 1972 הונפקה סדרת בולי חנוכה בעיצוב צבי נרקיס. בסדרה שלושה בולים שעל כל אחד מהם צילום של חנוכייה, ממרוקו, מפולין ומגרמניה, מאוסף מנורות חנוכה של מוזיאון ישראל. דאר ישראל מכר 1,516,000 בולים של סדרה זו בתוך תקופה של 7 חודשים עד הפסקת המכירה[44].

ב-16 בינואר 1973, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שמוקדשים לציורי ילדים, ששנים מהציורים שייכים לאוסף של אגף הנוער של מוזיאון ישראל. על בול אחד, ציור של אשה עם חמור, ועל השני, ציור של כדור פורח[45].

ב-14 בפברואר 1978, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שהוקדשו לכתובות, מאוסף מוזיאון ישראל. הכתובות הן (לפי הכיתובית על השובל): מהולנד (1648), ממרוקו (1897), ומירושלים (1846). דאר ישראל מכר בסך-הכל 4,634,000 בולים מהסדרה בתוך תקופה של ששה וחצי חודשים עד הפסקת המכירה[46].

ב-9 בדצמבר 1993, הנפיק דאר ישראל סדרה נוספת של 3 בולי חנוכה שעל שניים מהם מופיעים מוצגים של מוזיאון ישראל, שתיאורם ניתן בשבלים שלהם, כך: א) חנוכיה, ארץ ישראל, המאה ה-20, אבן מגולפת; ב) הדלקת נרות חנוכה, כתב יד רוטשילד, צפון איטליה, 1470 בקירוב. הגרפיקאי יגאל גבאי עיצב את הבולים[47]. ב-23 בדצמבר 1997 הנפיק דאר ישראל 2 בולי חנוכה נוספים בסדרה של שנת 1993, שבאחד מהם מופיעה מטבע מימי מלחמת בר כוכבא (132 - 135 לפני הספירה), מאוסף המטבעות העתיקות של מוזיאון ישראל[48].

ב-14 באפריל 2015, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר למלאות 50 שנה למוזיאון ישראל, שעוצבה על ידי האמנית אסנת אשל. על כל אחד מהבולים מופיע צילום של מוצג חשוב שמאפיין ומייצג אגף של המוזיאון, כלהלן: א) כיפת היכל הספר, 1965 - מייצג את האגף לארכאולוגיה; ב) מנורת חנוכה לבית כנסת, מזרח אירופה, המאה ה-18 - מייצג את האגף לאמנות ותרבות יהודית; ג) פסל היפוך העולם, ירושלים, אניש קאפור, 2010 - מייצג את אגף האמנויות[49].

ב-12 באוגוסט 1980, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שהוקדשו למנורות שבת, מאוסף מוזיאון ישראל. על ה שבלים ישנה כיתובית שהמנורות הן מהולנד (המאה ה-18), מרוקו (המאה ה-18), ומרוקו (המאה ה-19). האמן אד ואן אויין עיצב את הבולים. דאר ישראל מכר בסך-הכל 7,688,000 בולים של הסדרה בתוך תקופה של 4 חודשים עד הפסקת המכירה[50].

ב-3 בספטמבר 1989, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שנקראה "מזרח מועדים התש"ן (1989)", שבה הופיעו שתי מגזרות נייר מאוסף מוזיאון ישראל; מגזרות אלה הן (לפי הכיתובית על השובל: מאוקראינה (תרפ"א - 1920/21), ומגרמניה (תקע"ט - 1818/19). המעצבים נעמי ומאיר אשל עיצבו את הבולים. דאר ישראל מכר בסך-הכל 4,634,000 בולים בתוך תקופה של כשמונה חודשים עד הפסקת המכירה[51].

ב-4 בספטמבר 1990, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שנקראה "מועדים התשנ"א - הדס לבשמים (1990)", שבהן הופיעו קופסאות הדס לבשמים מאוסף מוזיאון ישראל; קופסאות אלה הן (לפי הכיתובית על השובל: מאוסטרו הונגריה (המאה ה-19), מרומא, איטליה (המאה ה-19),,ומאוגסבורג, גרמניה (המאה ה-18). האמן אד ואן אויין עיצב את הבולים. דאר ישראל מכר בסך-הכל 4,634,000 בולים מהסדרה בתוך תקופה של כשמונה חודשים עד הפסקת המכירה[52].

מנהלי המוזיאון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שם תקופת כהונה הערות
קארל כץ
יורם רווין 1981-1977
מרטין וייל 1996-1981
ג'יימס סניידר 2016-1996
עידו ברונו 2021-2017
דניס וייל 2023-2021 התפטר לאחר שנה וחצי בתפקיד

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו כדי להקטין חזרה
אצטדיון האתלטיקה בגבעת רםהאקדמיה ללשון העבריתהאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושליםבית בלגיההכנסתמנזר המצלבהעמק המצלבההספרייה הלאומיתגן הוורדים על שם ווהלהיכל הספרדגם ירושלים בסוף ימי בית שנימוזיאון ארצות המקראמשרד האוצרמשרד הפניםמשרד ראש הממשלהבנק ישראלהתיכון ליד האוניברסיטההג׳וינטמוזיאון המדע בירושליםהגן הבוטנימרכז קזאלי לכימיה יישומיתמכון רקח לפיזיקההמרכז לחקר הרציונליותהמכון למדעי כדור הארץקריית הממשלההאוניברסיטה העברית בירושליםמוזיאון ישראל
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏


לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מיכל דייגי-מנדלס וסילביה רוזנברג (עורכות), דברי ימי הארץ : ארכאולוגיה במוזיאון ישראל, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2010
  • בנז'מין, חיה, בצלאל, ירושלים: מבחר מאוסף אלן ב. סליפקה במוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל ירושלים 2008
  • בן-יוסף, נעם, לחם! בקרב דתות ועדות בארץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006
  • מוצ'בסקי-שנפר, אסתר, יהודי תימן: אלפיים שנות תרבות ומסורת, מוזיאון ישראל, ירושלים 2000
  • צבר, שלום, מזל טוב. כתובות מצוירות מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים תשנ"ד
  • בנז'מין, חיה, אוסף שטיגליץ: יצירות מופת באמנות יהודית, מוזיאון ישראל, ירושלים 1987
  • מולר-לנצט אביבה, ע', היהודים במרוקו: אורח-חיים, מסורת ואמנות, מוזיאון ישראל, ירושלים 1973
  • משורר, יעקב (עורך), מאוצרות מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ז
  • פרי-להמן, מאירה (עורכת), על נייר, בנייר, עם נייר: 100 יצירות מן המאה העשרים מאוסף מוזיאון ישראל, ירושלים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990
  • צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010
  • צלמונה, יגאל (עורך), 40 יצירות-מופת של יופי וקדושה מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2005
  • עדינה קמיאן,(עורכת), חולמים גלויי עיניים: אוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות דאדא וסוריאליזם במוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2008
  • עדינה קמיאן,(עורכת), מפגשים מודרניים, ציור ופיסול מן המאה ה-20 במוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010
  • רחום, סטפני (עורכת), אימפרסיונסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים: ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל וכתר, ירושלים
  • שחר, ישעיהו, אוסף פויכטונגר: מסורת ואמנות יהודית, מוזיאון ישראל, ירושלים 1971.
  • הילדה נסימי, הרטוריקה הלאומית של מוזיאון ישראל: בין ציונות לישראליות, עיונים 27, 2017, הוצאת מכון בן-גוריון, אונ. בן-גוריון, עמ' 138 - 173
  • Schwarz, Arturo, Love at First Sight, Israel Museum, Jerusalem, 2001
  • Spitzer, Judith (ed.), The Billy Rose Art Garden, Israel Museum, Jerusalem, 2004
  • The Jewish Wardrobe: From the Collection of the Israel Museum, Jerusalem, Concept and Project Director: Daisy Raccah-Djivre, Editor: Dr. Esther Juhasz, Associate Editor: No'am Bar'am-Ben-Yossef, The Israel Museum, Jerusalem, and 5 Continents Edition, Milan, 2012.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוזיאון ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ראו: יונתן אמיר, אוצר טמון במרתפים, מעריב, 27 במאי 1958.
  2. ^ 1 2 ראו: תמיר, טלי, "מוזיאון ישראל: החלום, המימוש והקונספציה", באתר הבית של טלי תמיר.
  3. ^ יוקם מוזיאון לאומי בבירה, דבר, 3 במאי 1959.
  4. ^ ראו: אבידן משיח, מוזיאון ב"צלאל" למשכנו החדש, חרות, 16 באוקטובר 1964. וגם:[3].
  5. ^ ראו: יהודה האזרחי, אנדרטה למגילות הגנוזות, מעריב, 15 ביוני 1962.
  6. ^ פסיפס: זכויות האזרח מול זכויות האמנות, הצופה, 4 ביוני 1959.
  7. ^ ראו: ה18,215 ממ"ר נבנו על-ידי "סולל-בונה" במוזיאון ישראל, דבר, 11 במאי 1965.
  8. ^ ראו: הצלחה למגבית בחו"ל למען בניין "בצלאל", דבר, 9 בינואר 1962.
  9. ^ ראו: המוזיאון הארכיאולוגי בבירה יוקם בתרומת משפ' ברונפמן, דבר, 23 באוקטובר 1962.
  10. ^ ראו: ההולנדי י. ו. סנדברג נתמנה מדריך לתצוגות במוזיאון ישראל, דבר, 18 במרץ 1964.
  11. ^ ראו: 500 אורחים מחוץ לארץ לפתיחת מוזיאון ישראל, דבר, 4 במאי 1965.
  12. ^ ראו: הכנות אחרונות לקראת פתיחת מוזיאון ישראל, חרות, 2 במאי 1965.
  13. ^ ראו: "מוזיאון ישראל" יחנך מחר, דבר, 10 במאי 1965.
  14. ^ ראו: "תודה על ההזדמנות להפגין רצון טוב", מעריב, 9 בנובמבר 1966.
  15. ^ Snyder S., James, Renewed, Israel Museum, Jerusalem, 2011, p. 18
  16. ^ מירב קריסטל, משפצים – רוב המוזיאון סגור, באתר ynet, 24 ביוני 2007
  17. ^ אסתר זנדברג, סדר חדש במוזיאון, באתר הארץ, 24 ביוני 2007
  18. ^ רוני מלול, מוזיאון משודרג, באתר nrg‏, 15 בדצמבר 2009
  19. ^ רובינזון, נתיב, מוזיאון ישראל החדש נחנך בערב ט"ו באב, באתר רשת ב', 26 ביולי 2010
  20. ^ דקל גודוביץ, קניון מוזיאון ישראל, באתר כלכליסט, 26 ביולי 2010
  21. ^ בשנת 2011, עם חנוכת האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות, הוקמה אף שם תצוגה היסטורית של אמנות ישראלית שהוצגה בשם "המוזיאון מציג את עצמו".
  22. ^ ראו: אמיר, יונתן, שיפור פשוט באתר ערב רב, 21 ביולי 2010
  23. ^ Snyder S., James, Renewed, Israel Museum, Jerusalem, 2011, p. 21
  24. ^ פעולות בולטת בשיפור הנגישות היו חפירת מנהרה גישה שבקצהה מעליות למבנה המרכזי של המוזיאון, המקלה את הגישה למבנה זה (במקום שביל לולייני בין גרמי המדרגות, אשר שימש כשביל הגישה קודם לכן.
  25. ^ אלי ערמון אזולאי, עכבר העיר אונליין, 50 אלף מבקרים כבר פקדו את מוזיאון ישראל המחודש, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2010
  26. ^ שרון שפורר, תנאי השכר החריגים של מנכ"ל מוזיאון ישראל היוצא: מיליונים מההנהלה ומעמותת הידידים ודירה ב-20 אלף ש"ח, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 16 בינואר 2017
  27. ^ אתר למנויים בלבד נעמה ריבה, אמנים בכירים בקריאה למוזיאון ישראל: סיימו ההתקשרות עם ג'יימס סניידר, באתר הארץ, 23 באפריל 2017
  28. ^ אתר למנויים בלבד נעמה ריבה, מדוע המנכ"ל החדש של מוזיאון ישראל עזב לפני כניסתו לתפקיד?, באתר הארץ, 5 באפריל 2017
    שרון שפורר, תחת השרביט של יצחק מולכו: שערוריות בלתי פוסקות במוזיאון ישראל, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 17 בספטמבר 2017
  29. ^ משה גלעד, מוזיאון ישראל בעקבותיו של הורדוס, באתר הארץ, 10 בפברואר 2013
  30. ^ יעל פרידסון ורן בוקר, עקב הנחיות משרד הבריאות: מוזיאון ישראל בירושלים סוגר זמנית את שעריו, באתר ynet, 15 במרץ 2020
  31. ^ אתר למנויים בלבד נעמה ריבה, האתגרים של מנכ"ל מוזיאון ישראל החדש, דניס וייל: גיוס כסף והחזרת הקהל, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2021
  32. ^ אתר למנויים בלבד נעמה ריבה, מנהל מוזיאון ישראל התפטר אחרי שנה וחצי, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2023
  33. ^ ראו: Rick Radin, Arturo Schwartz - benefactor to art and Israel
  34. ^ ראו כאן
  35. ^ רן שפירא, מגילות משה דיין, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2004
  36. ^ יעל דר, פרק ראשון בתולדות האיור, שעוד ייכתבו, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2005
  37. ^ הכוריאוגרפיה של ההדרכה המוזיאונית איילה גורדון, (כתב העת פלטפורמה, אתר מוזיאון ישראל)
  38. ^ ראו: 15 מליון ל"י יושקעו בהקמת "מוזיאון ישראל", דבר, 13 במאי 1964
  39. ^ ראו: כתר ארם צובא – הכתר כיום באתר יד יצחק בן-צבי.
  40. ^ רות קולודני-בקי, זהו טדי: ביוגרפיה מפי חברים. הוצאת משרד הביטחון, 1987. עמ' 150
  41. ^ מיכאל יעקובסון, הווילה הנסתרת של מוזיאון ישראל, באתר Xnet‏, 27 באוקטובר 2011
  42. ^ אתר למנויים בלבד "הייתי רוצה לחיות כמו חפץ אמנות": סיפורה של האספנית שרלוט ברגמן קם לתחייה, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2020
  43. ^ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשכ"ב, קטלוג מס' 12, רשות הדאר - השירות הבולאי, הוצאת כרטא, 1989, עמוד 98
  44. ^ כנ"ל, עמ'145
  45. ^ [[יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, עמ' 146]]
  46. ^ [[יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, עמ' 185]]
  47. ^ כנ"ל, עמוד 340
  48. ^ כנ"ל, עמוד 392
  49. ^ כנ"ל
  50. ^ [[יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, עמ' 206]]
  51. ^ כנ"ל, עמ' 288
  52. ^ כנ"ל, עמ' 300


פרסי מוזיאון ישראל
אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות פרס סנדברג • פרס בנק דיסקונט • פרס אנריקה קבלין למפעל חיים בתחום הצילום • פרס ז'ראר לוי • פרס פינס לגרפיקה ישראלית
אגף הנוער והחינוך לאמנות על-שם רות פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק
האגף לארכאולוגיה על-שם שמואל וסיידי ברונפמן פרס פרשיה שימל
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מוזיאון_ישראל&oldid=39887596"