מוזיקה כנסייתית

שירה כנסייתית, "טאקואינום סאניטאטיס" קאסאנטנסיס, המאה ה-14

סאן מארקו בערב. הפנים רחב הידיים, המהדהד, נתן, בין שאר גורמים, השראה למוזיקה של האסכולה הוונציאנית.

מוזיקה כנסייתית היא מוזיקה שנכתבה לשם ביצוע בכנסייה, או כל יצירה מוזיקלית לעבודת הקודש הכנסייתית, או מוזיקה ליטורגית כגון מזמורי תפילה. סוגה זו כוללת קנטטות, מיסות, רקוויאם וכן שירי קודש ושירי חג בעלי אופי נוצרי. בימי הביניים, בתקופת הרנסאנס ובתקופת הבארוק נכתבה מוזיקה זו בעיקר לביצוע פולחני בכנסיות, כגון הקנטטות שיוהאן סבסטיאן באך חיבר מדי שבוע לעבודת הקודש של יום ראשון, או היצירות הפוליכוראליות שחיברו מלחיני האסכולה הוונציאנית לביצוע בבזיליקת סן מרקו. בשנים הבאות החלו מלחינים רבים לחבר מוזיקה כנסייתית באופייה לביצוע קונצרטנטי, כדוגמת מיסה סולמניס של לודוויג ואן בטהובן, הרקוויאם של ג'וזפה ורדי, רקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן ועוד.

המאפיין העיקרי של מוזיקה כנסייתית בכל התקופות היה האלמנט הקולי, אם במקהלה בלבד ואם בשילוב סולנים, בניגוד למוזיקה חילונית, שחלק גדול ממנה היה אינסטרומנטלי. כלי הנגינה הכנסייתי היה ועודנו העוגב. חלליהן הגדולים וגובהן הייחודי של הכנסיות אפשר את התקנתם של עוגבי צינורות גדולים, שצלילם העמוק והמהדהד ליווה את השירה הפולחנית. הכנסיות סיפקו הזדמנות להמוני העם לשמוע מוזיקה, בתקופות שלפני הופעתם של אולמות קונצרטים ובתי אופרה לציבור הרחב, כאשר הנהנים מביצועי מוזיקה מקצועיים היו בני אצולה ובעלי ממון, שהחזיקו תזמורות, מקהלות ולהקות בלט בחצרותיהם והעסיקו מוזיקאים בעלי שם כמלחיני חצר ומנצחים. במקביל לכך, הכנסייה העסיקה מלחינים ומנצחי מקהלה, שהיו ממונים גם על הקניית הידע המוזיקלי ופיתוח הקול לנערים מוכשרים. טקסי הפולחן בכנסיות, בימי ראשון ובחגים, נתנו הזדמנות למאמינים לקחת חלק בשירת מזמורי תפילה בליווי עוגב.

היסטוריה

מוזיקה נוצרית קדומה

בתקופה שלפני הולדת ישו וראשית ספירת הנוצרים, הייתה מוזיקה הן במזרח הרחוק - הודו וסין, למשל, ואף במזרח הקרוב - מצרים ושומר, בין השאר, אך מוזיקה זו, אם כי יש עדויות לרבגוניותה ולאיכותה הגבוהה, לא נרשמה בשום צורה, אלא הועברה ממורה לתלמיד במהלך אלפי שנים ושימרה את אופייה האלתורי, המשקף את מטרתה - הרהורים פנימיים. היוונים הקדמונים ראו במוזיקה שיטת ריפוי, לטיהור הנפש והבאת הרמוניה לנשמה באמצעות ריקוד ושירה, והאמינו בהשפעתו הייחודית של כל מודוס או סולם על המאזין, אם לטוב ואם לרע. כלי הנגינה ששימשו את היוונים הקדמונים מונצחים באמנות של יוון הקלאסית והתאוריה והשיטות מתוארים בספרות, אבל אין כל דרך לדעת איך נשמעה המוזיקה של אותם ימים והחוקרים חלוקים ביניהם בשאלה זו.

ברומא העתיקה חלה התפתחות משמעותית במוזיקה. קונצרטים מעורבים של תזמורת ומקהלה נזכרים בשנת 284 לספירה והעוגב נזכר ככלי תזמורתי, אך אין ידיעה על התאוריה ועל נוהלי הביצוע של מוזיקה זו, ששימשה אם למטרות נופש והתרגעות ואם להמרצה לעבודה קשה.

הנצרות החלה ככת יהודית קטנה ונרדפת. תחילה לא היה נתק בין האמונה היהודית לכת החדשה; הנוצרים המשיכו להתפלל בבתי כנסת ולפקוד את בית המקדש בירושלים ממש כמו ישו, ואפשר להניח, שהם המשיכו לאחוז באותן מסורות מוזיקליות בהתכנסויותיהם הנוצריות הנפרדות. התיעוד היחיד של שירה קיבוצית בברית החדשה הוא המפגש האחרון של תלמידי ישו לפני הצליבה. באיגרות השליח פאולוס אל האפסים ואל הקולוסים הוא מעודד אותם להשתמש בתהילים, מזמורים ושירי דת.

ציור של איגנטיוס מאנטיוכיה מתוך המנולוגיון של בסיליוס השני (1000 לספירה בקירוב)

במכתבו של פליניוס הצעיר אל הקיסר טראיאנוס (113-61) הוא מבקש את עצתו ברדיפת הנוצרים בביתיניה ומתאר את מנהגם להתאסף לפני הזריחה ולשיר באנטיפון "מזמור לישו, כמו לאלוהים". שירת מזמורים אנטיפונלית היא הזמרה או הנגינה של פסוקי תהילים על ידי קבוצות מתחלפות של זמרים או נגנים. מבנה הראי המיוחד במינו של התהילים העבריים מלמד על האפשרות, שמקור האנטיפוניה הוא בפולחן של בני ישראל הקדומים. מבנה זה מופיע גם בקינת דוד ספר שמואל ב', פרק א', פסוקים י"ט–כ"ז. לדברי ההיסטוריון סוקרטס מקונסטנטינופול, האחראי לשילובה בעבודת הקודש הנוצרית היה איגנטיוס מאנטיוכיה (מת ב-107), שראה בחזונו מלאכים מזמרים במקהלות מתחלפות לסירוגין. אך טבעי היה שהנצרות החדשה, שצמחה מן היהדות, תשאל ממנה את המוזיקה שלה, והיו חזנים שעבדו במשרה נוספת בימי ראשון לביצוע שירי התפילה היהודיים בכנסיות.

בשנת 313 לספירה התיר קונסטנטינוס הראשון, קיסר רומא בצו מילאנו לקיים את הפולחן הנוצרי בקיסרות הרומית והיא שאלה לא רק מן המוזיקה היהודית אלא גם מניבים מוזיקליים מקומיים וממקורות מסורתיים קיימים, הן דתיים והן חילוניים. מן הנוסח האמברוזיאני צמח עקרון האנטיפונות, שהמקהלות המזמרות אותם זו אל מול זו מכונות עד היום "דקאני" ו"קאנטוריס" בקתדרלות ובכנסיות. הכנסייה שאבה ניבים מוזיקליים קיימים, אם דתיים ואם חילוניים, מכל מקום שבו הכתה שורש. בראשיתה של הנצרות לא הסתכלו בעין יפה על שימוש בכלי נגינה. בשלהי המאה ה-4 או בראשית המאה ה-5 כתב הירונימוס הקדוש, שאין זה מן הראוי שעלמה נוצרית תדע אפילו מה צורתם של לירה או חליל, או למה נועדו. השימוש בנגינת עוגב בכנסייה החל, על פי המסורת, בתקופת כהונתו של האפיפיור ויטאליאן במאה ה-7.

יוחנן מדמשק, קדוש נוצרי שהיה נזיר וכומר וחי בשלהי המאה ה-7 וראשית המאה ה-8, נחשב ליוצר ה"אוקטואכוס", הסדרת השירה הכנסייתית (ובפרט שירי תחיית של ישו) ב-8 מודוסים או טונים מוזיקליים הקרויים "אכוס" (מקבילה של הטונים במוזיקה המערבית ולמקאמות במוזיקה של המזרח התיכון) ששורשיהם במודוסים המוזיקליים הידועים בפרובינקיות של האימפריה הביזנטית: 4 הנקראים "אותנטיים" ו-4 הנקראים "פלאגאלים". החוקרים סבורים שהאוקטואיכוס היה קיים לפניו ושיוחנן הנהיג אותו רשמית על מנת להגן על המוזיקה הכנסייתית מפני שינויים והשפעות זרות. האוקטאכוס שימש בהמשך את הכנסייה הביזנטית. כמלחין (מלודוס) הראשי של הנוצרים בירושלים, יוחנן מדמשק יחד עם נזירים "סבאים"(ממנזר מר סבא) אחרים (כגון קוסמס הקדוש ממיומה, תאודורוס הקדוש, תאופנס גראפטוס) הובילו את המסורת הירושלמית או "אגיופוליטית" שבישרה שלב חדש בהתפתחות המוזיקה הכנסייתית האורתודוקסית והביזנטית. הוא הלחין, בין השאר, סוגה חדשה של המנונים הקרויים קאנונים. מיחסים לו תפקיד בהנהגת מערכת התווים הביזנטית האמצעית.

מזמור גרגוריאני

ערך מורחב – מזמור גרגוריאני

ספר מזמורים גרגוריאניים

האינטרואיטו (מבוא מושר לעבודת הכומר) "גאודאמוס אומנס", שנכתב בכתב תווים מרובע מן המאה ה-14 או ה-15 לכבוד הבישוף הנריק, הקדוש המגן על פינלנד.

שירת הנזירים בקתדרלת יעקב הקדוש

המזמור הגרגוריאני, שראשיתו במאה ה-6, מהווה את המסורת העיקרית של הקנטוס פלאנוס המערבי, צורה של מזמור ליטורגי הומופוני בנצרות המערבית, שליווה את טקס המיסה ועבודות קודש אחרות. מקור הצורה המוזיקלית הזאת בחיי הנזירים, שקיימו את טקסי הפולחן האלוהי המושר תשע פעמים ביום, תוך הקפדה על תקנון בנדיקטוס. שירת מזמורי תהילים תפסה חלק גדול מחיי קהילת הנזירים, ואילו קבוצה קטנה יותר וסולנים שרו את מזמורי התפילה - הקנטוס.

בתולדותיו הארוכות היה המזמור הגרגוריאני נתון לשינויים הדרגתיים רבים ולאי-אילו רפורמות. הוא עבר ארגון, מיון ותיווי, בעיקר בחבלי הארץ הפרנקיים במערב ובמרכז אירופה במהלך המאה ה-12 וה-13, עם תוספות ועריכות מאוחרות, אבל הטקסטים ורבות מן המלודיות נובעים ממקורות קדומים, מאות שנים קודם לכן. אף כי אמונה פופולרית מייחסת לאפיפיור גרגוריוס הגדול באופן אישי את המצאת המזמור הגרגוריאני במאה השישית, כיום סבורים החוקרים שהמזמור הנושא את שמו נוצר מסינתזה קרולינגית בין מזמור רומאי וגאלי.

במהלך המאות הבאות המשיכה מסורת המזמור לעמוד במרכז המוזיקה הכנסייתית, שם השתנתה וסיפחה תוספות. אפילו המוזיקה הפוליפונית, שצמחה מתוך המזמורים הנושנים והמכובדים ב"אורגנה" של לאונין ופרוטין בפריז (1240-1160), הסתיימה במזמור מונופוני, ובמסורות מאוחרות יותר הופיעו סגנונות הלחנה חדשים בסמיכות (או בצוותא) עם מזמור מונופוני. נוהג זה נמשך אל תקופת חייו של פרנסואה קופרן, שהמיסות שלו לעוגב נועדו לביצוע לסירוגין עם זמרה הומופונית. אף כי המזמור הגרגוריאני יצא כמעט לחלוטין משימוש לאחר תקופת הבארוק, הייתה לו תחייה במאה ה-19 בכנסייה הקתולית ובאגף האנגלו-קתולי של השיתוף האנגליקני.

רבים מחשובי המלחינים בתקופת הרנסאנס והבארוק החלו את דרכם כנערי מקהלה בכנסיות ובקתדרלות, בהם יוהנס אוקכם, אורלנדו גיבונס, ג'ובאני פלסטרינה, ג'ובאני גבריאלי, ז'וסקן דה פרה ועוד. דיטריך בוקסטהודה, נגן עוגב ידוע שם ומפורסם בתחומו, המשיך ופיתח את מסורת מופעי הערבית המוזיקליים בכנסייה, שבה החל קודמו, פרנץ טונדר. תומאס לואיס דה ויקטוריה הספרדי הלחין מוזיקה כנסייתית, שהושפעה מן המלחינים האיטלקים בני זמנו.

האסכולה הרומאית וועידת טרנטו

ערך מורחב – האסכולה הרומאית

אפשר לראות את המוזיקה של האסכולה הרומאית כשיא התפתחות הפוליפוניה באמצעות חלחול המוזיקה של האסכולה הפרנקו-פלמית במהלך מאה השנים האחרונות. מלחיני האסכולה הפרנקו-פלמית נהגו זה מכבר לבוא לאיטליה לחיות ולעבוד שם - ז'וסקן דה פרה, יאקוב אוברכט, יאקוב ארקאדלט ועוד רבים יצאו לנסיעה ארוכה זו ולסגנונם המוזיקלי הייתה השפעה מכרעת על התגבשות הסגנונות האיטלקיים. בניווט הוותיקן, ועם מקהלת הקאפלה הסיסטינית, שהייתה מן המעולות בזמנה, היה זה אולי בלתי נמנע, שהמרכז הסגנוני של פוליפוניה כנסייתית יתהווה ברומא.

תומאס לואיס דה ויקטוריה, מחשובי המלחינים של הקונטרה-רפורמציה הספרדית

ועידת טרנטו, שהתכנסה משנת 1543 עד 1563, הטביעה את חותמה באופן מובהק על המוזיקה של האסכולה הרומאית; למעשה אפשר לטעון, שרפורמות אלה בכנסייה הקתולית, שהיו חלק מן הקונטרה-רפורמציה, הגדירו את המוזיקה של האסכולה הרומאית. ועידת טרנטו המליצה, שמוזיקת קודש, בייחוד זו שנועדה לשמש את הכנסייה, תיכתב בסגנון רציני ואומר כבוד. הוועידה התירה פוליפוניה - טעות נפוצה, שאין לה בסיס היא, שאנשיה אסרו עליה מכל וכל - אבל דרשו, שהטקסט המושר יהיה ברור וקל להבנה. נוסף לכך, אף כי לא אסרו על השימוש במלודיות חילוניות כחומר מקור למיסות ומוטטים, גם לא עודדו שימוש כזה.

הקנטטה

ערך מורחב – קנטטה

הקנטטה הכנסייתית, לקולות סולו או למקהלה, הייתה זהה לאורטוריה קטנה או לחלק מאורטוריה. קביעה זו נכונה בה במידה לגבי הקנטטות הכנסייתיות של יוהאן סבסטיאן באך, ש-200 מהן לפחות מוכרות כיום, או מזמורי התפילה של הנדל. במקרה של באך, רבות מן הקנטטות הגדולות אכן נקראות אורטוריות; "אורטוריית חג המולד" היא אוסף של שש קנטטות כנסייה, שנועדו לביצוע נפרד בששת ימי חג-המולד, אך כשלמות אמנותית הן שוות-ערך לאורטוריה קלאסית.

המאפיין העיקרי של קנטטות הכנסייה של באך הוא היותן חלק בלתי נפרד מן הפולחן הכנסייתי, שארגון המוזיקה במהלכו היה לכיד ומקושר יותר מאשר בכנסייה האנגליקנית. רבות מן הקנטטות הגדולות והמפורסמות של באך נפתחות בפרק מקהלה מורכב, שאחריו כמה אריות ורצ'יטטיבים, והוא מסתיים בכוראל פשוט. הדבר הובא לא פעם כדוגמה לאדישותו של באך להבאת היצירה כמכלול אל שיא אמנותי. אך אפשר לחלוק על טענה זו אם לוקחים בחשבון את החשיבות שניתנה לקנטטות בטקס התפילה של הכנסייה הלותרנית. הטקסט היה מעוגן היטב בטקסט הבשורה או בשיעורים של אותו היום; טקס התפילה התנהל אחרי המקהלה הראשונה או אחת האריות, אלא במקרה שהקנטטה הייתה קצרה במיוחד, וקהל המאמינים היה מצטרף לשירת הכוראל המסיים. מכאן, שאחדות טקס התפילה בכנסייה הייתה אחדות המוזיקה; ובאותם מקרים, שכל פרקי הקנטטה היו מבוססים על אותה נעימת כוראל עצמה, הושגה אחדות שהייתה שמורה קודם רק למיסות והמוטטים של המאה ה-16, שהתבססו על הלחנים הגרגוריאניים של האירוע, שלשמו נכתבו.

המיסה

ערך מורחב – מיסה

המיסה היא צורה מוזיקלית לטקסט הליטורגי של סעודת ישו (השייך בעיקר לכנסייה הקתולית, כנסיות השיתוף האנגליקני ואף הכנסייה הלותרנית). רוב המיסות כתובות לטקסט לטיני, השפה המסורתית של הכנסייה הקתולית, אבל יש גם מספר בלתי מבוטל של מיסות, שנכתבו לשפות של מדינות שאינן קתוליות, שם מקובלת זה מכבר עבודת הקודש בשפת המקום. לדוגמה, מיסות רבות (הקרויות במקרים רבים "טקסי שיתוף") כתובות באנגלית לכנסייה האנגליקנית.

מיסות יכולות להיות א'קאפלה, לקול אדם בלבד, או בליווי אינסטרומנטלי (אובליגטו) עד לתזמורת מלאה. מיסות רבות, בייחוד המאוחרות בהן, לא נועדו כלל לביצוע במהלך טקס המיסה בפועל, כגון מיסה סולמניס של בטהובן, העונה על כל דרישות המבנה המסורתי של המיסה, אך נכתבה לביצוע באולם קונצרטים בלבד.

בדרך כלל, כדי שיצירה תהיה מיסה מלאה, היא חייבת להכיל את חמשת הפרקים הקבועים שלהלן, המהווים יחד את תפילת המיסה:

1. "קירייה" ("אדוני רחם עלינו")
2. "גלוריה" ("ישתבח אלוהים במרומים")
3. "קרדו" ("אני מאמין באל יחיד")
4. "סנקטוס" ("קדוש, קדוש, קדוש") שחלקו השני, המתחיל במילה "בנדיקטוס" ("יתברך") הושר במקרים רבים בנפרד לאחר ההתקדשות, אם המוזיקה הייתה ארוכה. (במיסה סולמניס של בטהובן, ניתן בבנדיקטוס תפקיד סולו לכינור, ורק בהמשכו מצטרפים קולות הסולנים ואחריהם המקהלה.)
5. "אגנוס דאי" ("שה אלוהים")

רקוויאם (תפילת אשכבה) היא גרסה שונה של המיסה הרגילה. ליצירות מוזיקליות לטקסט של הרקוויאם יש מסורת ארוכה במוזיקה המערבית. יצירות חשובות רבות נכתבו במסורת זו, בהן רקוויאם של יוהנס אוקכם, פייר דה לה רו, אנטואן ברומל, ז'אן רישאפור, פדרו דה אשקובר, אנטואן דה פווין, כריסטובאל דה מוראלס, פלסטרינה, תומאס לואיס דה ויקטוריה, מוצרט, גוסק, כרוביני, ברליוז, ברוקנר, דבוז'אק, דיליוס, דיריפלה, פורה, ליסט, ורדי, סטרווינסקי, ליגטי, פנדרצקי ואנדרו לויד ובר. יצירות רקוויאם נכתבו לביצוע קונצרטנטי ולא כיצירות פולחן דתיות.

היו שהלחינו מיסות רקוויאם לטקסט שונה, כמו רקוויאם גרמני של יוהנס ברהמס, שהטקסט שלו מכיל מבחר פסוקים מכתבי הקודש הלותרניים (ובמיוחד Musikalische Exequien של היינריך שיץ מ-1636 ואקטוס טרגיקוס של באך). את הפסוקים בחר ברהמס בעצמו, רובם מן התנ"ך (מספרי תהילים וישעיהו), ומיעוטם מן הברית החדשה ומבין הספרים החיצוניים, ורקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן, המשלב את הטקסט הלטיני של הרקוויאם בפי סופרן סולו, מקהלה מעורבת ומקהלת ילדים, עם שיריו של וילפרד אוון בפי זמרי טנור ובריטון.

במיסה ליטורגית, יש עוד פרקים שונים הניתנים לשירה, לעיתים קרובות במזמור גרגוריאני. הפרקים הללו, ה"מיסה גופא" (proprium), משתנים לפי היום והעונה בהתאם ללוח הכנסייתי, או בהתאם לנסיבות המיוחדות של המיסה. את פרקי המיסה גופא אין מלחינים בדרך כלל במיסה עצמה, אלא במקרה של מיסת רקוויאם, אבל הם עשויים להוות נושא למוטטים או יצירות מוזיקליות אחרות. פרקי המיסה גופא כוללים את האינטרוֹאיטוֹ, גרַדוּאָל, הללויה או טְראקְט (לפי עונת השנה), אוֹפֶרְטוֹריוֹ וקוֹמוּניוֹ.

שירי חג

מזמרי שירי חג

שירי חג (carols) הם על פי רוב בעלי אופי דתי, אם כי אינם קשורים בהכרח עם עבודת הקודש בכנסייה, ולעיתים קרובות נושאים אופי פופולרי. בימינו מיוצגת סוגה זו באופן בלעדי כמעט בשירי חג המולד, שירים לחגוג את הציפייה (Advent) בארבעת ימי ראשון שלפני חג המולד, וכן, במידה פחותה, שירי פסחא.

ראשיתה של מסורת שירי חג המולד הרחק בעבר, עוד במאה ה-13, אף כי שירי החג היו במקורם שירים קהילתיים, שזומרו במהלך חגיגות כגון הבאת הקציר ולא רק בחג המולד. רק במועד מאוחר יותר החלו לזמר שירי חג בכנסייה ולקשר אותם בפירוש לחג המולד. לפי המסורת, שירי החג היו מבוססים במקרים רבים על מהלכי אקורדים מימי הביניים, ואלה משווים להם את צלילם האופייני. אחרי כמה מן השירים, כמו "Personent hodie" ו-"Angels from the Realms of Glory" אפשר להתחקות ישירות עד לימי הביניים, והם בין היצירות המוזיקליות העתיקות ביותר שעודן מושרות בקביעות. במקומות רבים מקובלת עדיין מסורת הזמרים, הבאים בקבוצה אל הבית בערב חג המולד ומזמרים שירים לחג.

שירי החג איבדו מן הפופולריות שלהם לאחר הרפורמציה בארצות, שם זכו הכנסיות הפרוטסטנטיות למעמד של עליונות (אף כי רפורמיסטים נודעים כמו מרטין לותר חיברו שירי חג ועודדו את השימוש בהם בעבודת הקודש), אך שימרו את כוחם בקהילות כפריות עד להתחדשות העניין בהם במאה ה-19. הופעתם הראשונה בדפוס של God Rest Ye Merry, Gentlemen", "The First Noel", "I Saw Three Ships" "Hark the Herald Angels Sing התרחשה בחוברת "שירי חג מולד עתיקים ומודרניים" (1833) מאת ויליאם סנדיס. מלחינים כדוגמת ארתור סאליבן עזרו להשיב את שיר החג אל תפארתו הקודמת, ותקופה זו היא שהביאה לעולם חביבי-קהל כמו "Good King Wenceslas" ו-"It Came Upon the Midnight Clear", שיר מניו אינגלנד שכתבו אדמונד ה. סירס וריצ'רד ס. ויליס.

שירי קודש נוצריים

"חסד מופלא" בספר שירי הקודש של אולני 1779

תומאס אקווינס, בהקדמה לפירוש שלו לתהילים, הגדיר את שיר הקודש (Hymnus) הנוצרי במילים אלה:"Hymnus est laus Dei cum cantico; canticum autem exultatio mentis de aeternis habita, prorumpens in vocem." ("שיר קודש הוא הלל לאלוהים בשירה; שירה היא חדוות הרוח, אשר בהגותה בדברים נצחיים, פורצת ומשמיעה את קולה").

שירי הקודש הנוצריים הקדומים ביותר מוזכרים בסביבות שנת 64 לספירה באגרות השליח פאולוס. שיר הקודש היווני "שלום עליך אור משמח לבב" הוזכר בכתבי בסיליוס הקדוש בסביבות שנת 370. שירי קודש בלטינית מופיעים בערך באותו זמן, בהשפעת אמברוזיוס הקדוש ממילאנו. משורר ספרדי מסוף המאה ה-4 היה אחד הכותבים הפוריים ביותר של שירי קודש בתקופתו.

שירי קודש קלטיים קדומים, שנקשרו לקדושים פטריק וקולומבה, כולל "השריון של סנט פטריק" שעודנו קיים, אפשר למצוא כבר במאות ה-6 וה7. שירי קודש קתוליים בכנסייה המערבית הכניסו לשימוש מקובל את ההרמוניה בארבעה קולות, בסולמות מז'ור ומינור ובביצוע עוגב ומקהלה.

ציור חלון מוזיקלי בכנסיית סנט מאתיו האוונגליסטית-לותרנית בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית

הרפורמציה הפרוטסטנטית הולידה שתי גישות מנוגדות לשירי קודש. גישה אחת, העיקרון המבוקר של עבודת הקודש, שקלוויניסטים ורפורמטורים רדיקליים אחרים רבים צידדו בה, ראתה בכל מה שלא קיבל הסמכה ישירה מכתבי הקודש חידוש ותוספת קתולית לעבודת הקודש, שיש לדחות על הסף. כל שירי הקודש שלא היו ציטטות ישירות מן הכתבים נכנסו לקטגוריה זו. שירים כאלה נאסרו בהשמעה, יחד עם כל צורה של ליווי בכלי נגינה. גישה זו נודעה בשם "פסלמודיה אקסקלוסיבית". דוגמאות לה אפשר עדיין למצוא במקומות שונים, כולל "הכנסיות החופשיות" של מערב סקוטלנד.

הגישה האחרת שנקטה הרפורמה, זו שמרטין לותר צידד בה, הניבה פרץ של כתיבת שירי קודש וזמרה קהילתית. לותר וחסידיו הרבו להשתמש בשירי הקודש, או הכוראלים שלהם, ללימוד עיקרי האמונה לבאי הכנסיות. הכותבים האנגליים המוקדמים נטו לצטט טקסטים מכתבי הקודש, בעיקר מספר תהילים; איזאק ואטס היה נאמן למסורת זו, אך מייחסים לו את כתיבת שיר הקודש האנגלי הראשון שלא היה ציטוט ישיר מכתבי הקודש.

כותבים מאוחרים יותר הרשו לעצמם חירויות רבות יותר, והיו גם שכללו אלגוריה ומטפורה בטקסטים שכתבו.

שירי הקודש של צ'ארלס וסלי הפיצו תאולוגיה מתודיסטית לא רק בקרב מאמיני התורה, אלא ברוב הכנסיות הפרוטסטנטיות. הוא פיתח מוקד חדש: מתן ביטוי לרגשותיו האישיים של האדם ביחסו אל האל בד בבד עם התפילה הפשוטה בשירי הקודש הישנים. התחייה המתודיסטית במאה ה-18 הביאה לשפע רב ועצום בכתיבת שירי קודש בוולשית, שנמשך עד למחצית הראשונה של המאה ה-19.

אמריקאים-אפריקאים פיתחו שירת מזמורים מספיריטואלים שהושרו בתקופת העבדות. במהלך ההתעוררות הגדולה השנייה בארצות הברית, הובילה תופעה זו להופעת סגנון פופולרי חדש. פאני קרוסבי, איירה ד. סאנקי ואחרים יצרו מוזיקת עדות למסעות צלב אוונגליסטיים. שירים אלה מוגדרים במקרים רבים "שירי בשורה" (גוספל) בניגוד לשירי קודש, משום שהם כוללים בדרך כלל פזמון חוזר (או מקהלה) וקצבם על פי רוב (אם כי לא תמיד) מהיר יותר מזה של שירי הקודש. כדוגמאות להבדל, חסד מופלא הוא שיר קודש (ללא פזמון חוזר), אבל "מה אדיר הנך" הוא שיר בשורה. במשך המאה ה-19 פשטה סוגת שיר הבשורה במהירות בפרוטסטנטיות וכן, במידה פחותה אך עדיין מובהקת, בקתוליות. שיר הבשורה, הגוספל, אינו ידוע בעבודת הקודש "כמות שהיא" בכנסיות האורתודוקסיות, (הנסמכות אך ורק על מזמורים מסורתיים (סוג של שיר קודש).

לצד מוזיקת קודש קלאסית יותר משל מלחינים ממונטוורדי עד מוצרט, המשיכה הכנסייה הקתולית לייצר מספר רב של שירי קודש פופולריים כגון "הובילה נא, אור רחום", "לילה שקט", "ברית אלוהית" ו"אמונת אבותינו".

כיום עושות כנסיות רבות שימוש במוזיקה מודרנית לעבודת הקודש, הכוללת מגוון סגנונות בהשפעת מוזיקה פופולרית. ראשיתו של הסגנון הזה בשלהי שנות ה-60' של המאה ה-20 והוא צבר פופולריות רבה בשנות ה-70'. צורה מובהקת לעצמה מהווה סגנון הגוספל השחור המודרני, המהיר והססגוני.

מוזיקה כנסייתית בישראל

כנסיית עמנואל ברחוב בר הופמן ביפו

העוגב והחלון הימני בקיר הצפוני של כנסיית עמנואל ביפו (יונה תחת העץ)

במשך שנים לא הייתה מקובלת השמעת מוזיקה כנסייתית מסוג מסוים בישראל בשל עמדת ההלכה נגד מוזיקה שנכתבה "לשם עבודה זרה" ובעיקר לפאר ולרומם את שמו של ישו. המקום היחיד שאפשר היה לשמוע בו את מתאוס פסיון של באך, למשל, היה פסטיבל אבו גוש, שאביו-מולידו, זיגי שטדרמן, היה צריך להיאבק על זכותו זו. כיום יש בישראל כנסיות רבות המקיימות קונצרטים ופסטיבלי מוזיקה בין כותליהן, הן של מוזיקה כנסייתית מובהקת והן של מוזיקה אחרת. ביניהן:

• כנסיית גבירתנו של ארון הברית באבו גוש, שאירועי המוזיקה בין כתליה ובסביבתה החלו בשנת 1957, פסקו עם השינוי שחל בהנהגת המסדר המקומי בשנת 1972 והתחדשו, בהנהלה חדשה, בשנת 1992.
• הכנסייה הפרנציסקנית ברמלה
• כנסיית עמנואל שבנו מומרים מקרב הטמפלרים במושבה האמריקאית-גרמנית ביפו, ובה עוגב צינורות מהגדולים והמפוארים בארץ.
• פסטיבל מוזיקה סאקרה בנצרת, המשלב מוזיקה ווקאלית ומוזיקה ליטורגית בביצוע אנסמבלים מרחבי העולם.
• מתחם אוגוסטה ויקטוריה, על רכס הר הצופים בירושלים. העוגב הענק, הצמוד לקיר הצפוני של הכנסייה, נבנה בשנת 1910 במפעל Sauer שבפרנקפורט ושופץ בשנת 2009.

מראה פנימי של העוגב בכנסיית אוגוסטה ויקטוריה בעת שיפוצו – 2009

• מנזר האחיות ציון בשכונת עין כרם, ירושלים.
• מנזר השתקנים, לטרון
• כנסיית יוחנן הקדוש, ואדי ניסנס, חיפה, המכילה עוגב.
• כנסיית הלחם והדגים, טבחה על שפת הכנרת.

ראו גם

• האסכולה הוונציאנית
• מוזיקה ליטורגית
• האסכולה הרומאית
• ועידת טרנטו
• תזמורת כלי נשיפה כנסייתית

לקריאה נוספת

• A.C. Zenos, ed., "The Ecclesiastical History of Socrates Scholasticus", in A Select Library of Nicene and Post-Nicene Fathers of the Christian Church. Second Series, ed. Philip Schaff and Henry Wace. Grand Rapids: W. B. Eerdmans Publishing Company 1957.
• Hutchings, Arthur. Church Music in the Nineteenth Century, in series, Studies in Church Music. New York: Oxford University Press, 1967. 166 p.
• Robin Sheldon, ed. In Spirit and in Truth: Exploring Directions in Music in Worship Today. London: Hodder & Stoughton, 1989. x, 198 p. ISBN 0-340-48715-1

• ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, "מוזיקה בכל הזמנים", ספריית מעריב 1985, תרגום צילה אלעזר

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוזיקה כנסייתית בוויקישיתוף

• דניאל לייל, ציטוט של תומאס אקווינס(הקישור אינו פעיל)
• כרמית ספיר ויץ, ואף מילה על ישו: מוזיקה כנסייתית בישראל, באתר ynet, 28 בפברואר 2007
• ביצוע המגניפיקט של ויוואלדי, מקהלת בית הספר ע"ש בוכמן-מהטה, סרטון באתר יוטיוב
• קנטטה 147 של באך, סרטון באתר יוטיוב
• Pr. Prof. Dr. Nicu Moldoveanu, ISTORIA MUZICII BISERICEŞTI LA ROMÂNI, Universitatea din Bucureşti, Facultatea de Teologie Ortodoxă - פרופסור ניקו מולדובאנו, היסטוריה של המוזיקה הכנסייתית אצל הרומנים, אוניברסיטת בוקרשט, הפקולטה לתאולוגיה אורתודוקסית (ברומנית)
• מוזיקה של הכנסיה, דף שער בספרייה הלאומית