מיהאי זיצ'י
 | |
| לידה |
15 באוקטובר 1827 Zala, הונגריה  |
|---|---|
| פטירה |
28 בפברואר 1906 (בגיל 78) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית |
| שם לידה |
Zichy Mihály |
| מקום קבורה |
בית הקברות קרפשי |
| מקום לימודים |
הגימנסיה הפיאריסטית בבודפשט (1842) |
| תקופת הפעילות |
1847–1906 (כ־59 שנים) |
| צאצאים |
סוניה זיצ'י |
  | |
מיהאי זיצ'י (בהונגרית: Zichy Mihály;[1] ברוסית: Михаил Александрович Зичи; זאלה, 14 באוקטובר 1827 – סנקט פטרבורג, 1 במרץ 1906) היה צייר, גרפיקאי, דמות מצטיינת וחלוץ האיור והציור הרומנטי ההונגרי. הוא למד אצל יקופו מרסטוני (Jacopo Antonio Marastoni) בפשט ואצל פרדיננד גאורג ואלדמולר בווינה. זיצ'י היה צייר החצר של הצארים הרוסיים, עבד ברוסיה ארבעים ותשע שנים, מגיל עשרים ועד מותו - עם כמה שנים בפריז והפסקה קצרה בהונגריה.
בשנת 1847, הגיע לסנקט פטרבורג בהמלצות והפך למורה לציור של אחד מקרובי משפחתו של הצאר. בשנת 1849, צייר את דיוקנו של לאיוש בתיאני. משנת 1850 היה עובד ריטוש בסטודיו לצילום. בינתיים נוצרו רישומי העיפרון, צבעי המים והפורטרטים שלו.
בשנת 1853, בהזמנת הצאר הרוסי, הוא הפיק סדרה של רישומים[2] על ציד בגטצ'ינה וכך זכה בתואר אמן החצר. הציור שלו "Autodafé" הושלם בשנת 1868 על זוועות האינקוויזיציה הספרדית.
הוא חי בפריז מ-1874. לאחר מותו של פרנץ דיאק הוזמן לצייר את התמונה "המלכה ארז'בט מניחה זר בהלווייתו של דיאק" (מדובר על אליזבת, נסיכת בוואריה שהייתה גם מלכת הונגריה כרעייתו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה). ציורו האנטי-מלחמתי "ניצחון גאון ההרס", שצויר עבור התערוכה העולמית של פריז ב-1878, צונזר מהתערוכה. ב-1881 חזר לסנקט פטרסבורג ועבד בעיקר על איורים: אימרה מדאץ': טרגדיית האדם, יאנוש אראן : בלדות. איורים של שנדור פטפי, מיכאיל לרמונטוב, ניקולאי גוגול, אלכסנדר פושקין ; שותא רוסתוולי: עוטה עור הנמר.
הוא הפיק גם רישומים של נושאים אירוטיים בחצר הצארית - לשימוש פנימי (Mihály Zichy: Erato; Corvina, 1989).
מיהאי זיצ'י נערץ על ידי הגיאורגים כ"צייר הלאומי" שלהם, שכן הוא אייר את יצירתו מימי הביניים של שותא רוסתוולי, את הנרטיב הפיוטי "עוטה עור הנמר", שנחשב לאפוס הלאומי הגאורגי. לאיורים שלו הייתה השפעה משמעותית גם על אמנים גאורגים רבים. בטביליסי מוצב פסלו ורחוב נושא את שמו.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]משפחתו ומוצאו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיהאי זיצ'י הוא נצר למשפחת זיצ'י העתיקה, שיכולה להתחקות אחר אילן היוחסין שלה עד מאה ה-13. בני כמה מהענפים במשפחה היו בעלי קרקעות גדולים וגם רוזנים בעלי אחוזות ענק. כמה מהם שירתו את חצר הקיסר בווינה כדיפלומטים. מיהאי זיצ'י הגיע מהענף היוקרתי של המשפחה המפורסמת הזו, אך לא מענף הרוזנים, אלה מהענף של האצולה הבינונית.
סבו מצד אביו, מיהאי זיצ'י גם הוא (1758–1818),היה שופט בית משפט מחוזי, סגן ראש מחוז מושון, איש החצר המלכותית. סבתו מצד אביו הייתה האצילה יוזפה פישר (1768–1843).[3][4] לסבו הייתה ספרייה ענקית בכפר זיץ', שעלתה על ההשכלה המקובלת של אותה תקופה, שבה היו כתבים אנציקלופדיים וכן יצירותיהם של וולטר, רוסו והדרמות של שילר שזיכו את הילד מיהאי זיצ'י בהשכלה רחבה ובשעות מאושרות רבות.[5]
נעוריו (1827–1847)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוא היה בן עשר כאשר נרשם לתיכון הפיאריסטי בעיר וספרם. שנתיים לאחר מכן, נכנס לבית הספר התיכון הפיאריסטי בפשט, שם השלים את שלוש הכיתות העליונות, בין 1839 לבין 1842.[6] לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת פשט.
בזמן שלמד משפטים באוניברסיטה ב-1842, הוא למד ציור אצל יאקופו מרסטוני.[7] למאסטר הייתה השפעה יוצאת דופן על הנער המתבגר.
"מרסטוני הדליק את הגחלת המרצדת, שחמימותה גם עכשיו, למרות שהאפר הצטבר בצורה מפחידה, משפיעה עלי"
כתב זיצ'י במכתב לעת זקנתו.[8] אז שהוא אימץ את השליטה באהבה וביישום של צורות רכות, גוונים וצבעים חמים איטלקיים, קטיפתיים, ציור צללים כהים ואורות עזים וחמים. בן ה-16 כבר התבגר לאמן בעל נחישות עזה, וגם אמונותיו הפוליטיות התבטאו בו בגלוי. הוא השלים את לימודי המשפטים שלו בווינה ב-1844, שם גם רצה לעבוד עבור פרידריך פון אמרלינג המפורסם והאופנתי, וניסה להתקבל לאקדמיה של וינה, אך נדחה. במשך זמן רב הוא צייר לבד, למד את אמנות המאסטרים הישנים. לבסוף הצליח למצוא מורה, את פרדיננד גאורג ואלדמולר, הפרופסור המצטיין ביותר באקדמיה של וינה. הוא שלט בווירטואוזיות על טכניקת הרישום, למד את הטכניקה של קלילות המיניאטורות עדינת השיער, הנשימה, את דקויות הפרטים, אותן יישם במשיכות מופת בגרפיקה שלו. בנוסף, הוא שימר כמה מהצדדים האפלים בהוראה ובאמנות של ואלדמולר, כמו שימוש בצבעים קרים יותר ובצורות מעט יותר קשות.
הוא והמאסטר שלו יצאו למסע לימודי באיטליה ב-1846, ממנו חזר הביתה עם חוויות שישפיעו עליו עד סוף חייו. בווינה הוא צייר את היצירה הבולטת בתקופתו, סירת ההצלה, בעקבות מסורות של "תמונות אסונות" רומנטיות. העבודה עוררה מהומה גדולה בעיר הקיסרית. זיצ'י הגיש בקשה לפרס רייכל של האקדמיה עם היצירה הזו. הוא הצליח מאוד בתחרות, אך בשל יחסיו האישיים עם ואלדמולר והתנגדותו לאמנות אקדמית, הוא לא הצליח לזכות בפרס, אך הפרס לא הוענק לאף אחד אחר.
השנים ברוסיה 1848–1874
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחורף 1848-1847, בהמלצתו של ואלדמולר, עבר זיצ'י לסנקט פטרבורג, שם הפך למורה לציור של קתרין, בתה של הדוכסית הגדולה אילונה, אשתו של הדוכס הגדול מיכאיל, אחיו הצעיר של הצאר. לפני כן השתתף זיצ'י בטיול האירופי של משפחת הדוכס הגדול הרוסי (באד גלייכנברג, ברלין, פירנצה, ניס) במשך מספר חודשים. בחצר הדוכסית הגדולה הוא חווה את ההצלחות של מהפכת 1848 בהונגריה ואת ההתערבות הצארית שהובילה להרס מולדתו. באותה תקופה הוא הפסיק את הקשר עם חצר הדוכסית הגדולה ובסתיו 1849 כבר חי ללא כל הכנסה במטרופולין הזר. העבודה שהבטיחה קריירה נהדרת התחלפה בעוני ובמחסור. בקושי ניתן לאתר את עבודות שנותיו הראשונות בסנקט פטרבורג. הוא התפרנס מתיקון, צביעה מחדש וריטוש תצלומי דאגרוטיפ אצל הצלם ונינגר (Wenninger), תמורת משכורת חודשית של 90 רובל. בנוסף לעבודתו, הוא יצר תמונות צבעי מים ומיניאטורות של אריסטוקרטים, דיוקנאות קטנים תמורת שכר טירחה של 25–50 רובל, תוך שימוש בטכניקה הווירטואוזית שרכש בווינה, עם הריאליזם של תווי הפנים שצוירו בקלות. לזיצ'י כבר היו אז ילדים ללא נישואים ובימים הראשונים הוא חי בנישואים הפרועים האלה עם אשתו. מאוחר יותר, הם נישאו בכנסייה הקתולית של סנקט פטרבורג, אך הדבר היה אז פסול על פי החוק הרוסי וילדיו לא הוכרו כחוקיים.
הוא צייר בשנת 1856 את טקס ההכתרה של הצאר אלכסנדר השני, קיסר רוסיה. שנתיים לאחר מכן (1858) נבחר לחבר באקדמיה הרוסית לאמנויות, ובשנת 1859 קיבל את התואר צייר חצר להוד מלכותו הצאר.
במהלך שהותו בת חמש השנים בסנט פטרסבורג, כישרונו התפתח במלואו. זיצ'י עשה היכרות עם אמנים רבים בפטרבורג. לאחר שלמד על האמנות של פדוטוב, זיצ'י גם לעג לתנאים הפיאודליים הרוסיים עם רישומי הדמות הסאטיריים שלו.[9] הוא קיבל השראה מהשירה ומהעבודות הגרפיות של לרמונטוב בעת יצירת רישומי "סצנות מהקווקז".[10]
בתחילת 1869 חתם זיצ'י על חוזה נוסף לעשר שנים בחצר הצארית. בפטרבורג בשנת 1871, ציירים ריאליסטים רוסים עםאיוואן קראמסקוי כמנהיגם הקימו את אגודת הפרדוויז'ניקים. צייר החצר הצארי (זיצ'י), שלא הורשה לדבר בגלוי נגד הדיכוי, צייר את הקריקטורות של אוטודאפה המתארות את המרטירים היהודים (שנתנו חייהם על קידוש השם), את רדיפות "הכפירה" של ימי הביניים, ואת מהלך הפוגרומים שהשתוללו אז באימפריה הרוסית. זיצ'י טייל במערב אירופה ובגרמניה בקיץ 1871, פגש את שאנדור ואגנר במינכן, פגש את מיהאי מונקאצ'י בדיסלדורף, והושפע מאוד מהצייר הבלגי לואי גלה (אנ') בבריסל. במהלך סיורו ביקר בכפר הולדתו ובילה כמה ימים בבודפשט. בסתיו 1871, הוא היה אורח של יורש העצר הבריטי לימים אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת. העניין בזיצ'י גבר לאחר ציד בסקוטלנד והאירוח של יורש העצר הבריטי. בשנת 1874, הוא התפטר מחצר הצאר ועזב את רוסיה בגיל ארבעים ושבע.
שנים פריז 1874 – 1879
[עריכת קוד מקור | עריכה]
את זיצ'י משכה האווירה של העיר שהייתה בירת צרפת והובסה במלחמת צרפת-פרוסיה וכן שדה הקרב העקוב מדם של הקומונה הפריזאית והעיר פריז האגדית. בשנת 1874, המבקר ההמעריץ של זיצ'י, תאופיל גוטייה כבר הלך לעולמו, אבל דרך הסלון של משפחתו ובתו ז'ודית גוטייה, הוא התקרב לסופרים, אמנים, מלחינים ומוזיקאים צרפתים ויצר איתם קשרי ידידות קרובים. בפריז הוא הפך לחבר באגודת האמנים בשם מירליטון. הוא יצר קשרי ידידות עם אמנים צרפתים וזרים שהתגוררו בפריז כמו גוסטב דורה, פליסיאן רופס, אדוארד המן (אנ'), הצייר האוסטרי אוטו תורן (Otto Thoren), הפסל הבלגי פול דווין (צר'). הוא הכיר את ויקטור הוגו, והוא יצר ידידות עם אלכסנדר דיומא הבן. זיצ'י התכתב מפריז עם חבריו הוותיקים מסנט פטרבורג, עם מהגרים רוסים שהתגוררו בפריז, עם חוג החברים של איוואן טורגנייב ועם אחרים. הוא בא בקשר גם עם הפטריוטים הגיאורגים.
בקווקז 1881 – 1882
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא עזב מוונציה ביולי 1881, והפליג מטריאסטה לאודסה. משם הגיע לטיביליסי, בירת גאורגיה, דרך סבסטופול. בתחילת שהותו של זיצ'י בגאורגיה, האינטליגנציה המתקדמת החדורה ברעיונות דמוקרטיים מהפכניים רוסיים, רצתה ליישם תוכנית גדולה לפרסום האפוס המפורסם של שותא רוסתוולי. איליה צ'אבצ'אוודזה ביקש מזיצ'י להכין את האיורים, שלקח על עצמו את המשימה ללא עלות.
שוב בפטרבורג 1883 – 1888
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 1883 - אז כבר כצייר החצר של אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה[11] – הוא צייר את חגיגות ההכתרה של הצאר. לאחר מכן בילה יותר משני עשורים, 23 שנים, ברוסיה עד מותו. כצייר החצר של הצאר נאלץ לעקוב אחרי השליט לכל מקום. הוא השתתף במסעו של הצאר לפולין והיה המאייר בכל הביקורים והדיונים הפוליטיים הרשמיים. הוא גם היה המלווה של הצאר במפגשים של שלושת השליטים הגדולים דאז של אירופה, וילהלם הראשון, קיסר גרמניה, פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ושליט האימפריה האוסטרו-הונגרית והצאר. זיצ'י כבר היה בשנתו ה-70 כאשר ב-1897 השלים את איוריו לסדרת בלדות יאנוש אראן המונומנטלית - שהחלה ב-1887.
הערכה של פועלו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההערכה המלאה והאמיתית של חייו ואומנותו של מיהאי זיצ'י לא נעשתה עד עכשיו. זה לא קל, זו משימה לא קטנה. זיצ'י עצמו כתב על כך את הדברים הבאים בשנת 1876 :
"באמת ברי מזל הם אלה שהביוגרפיה שלהם אינה מזויפת בתוספות עוינות או ידידותיות מדי, כלומר ללא חניטה כזו, הם מונצחים לדורות הבאים בעט שנון וניתוח מדויק. חוסר המזל של הקַטְנוּת שלי הוא שהסתירו אותי מכל כך הרבה צדדים ובכל כך הרבה שפות: למה הביוגרף שלי מאוחר יותר יהיה נבוך להכיר במציאות."
בהמשך כתב גם כי ניתן יהיה לגבש "שיפוט מובהק" לגבי אמנותו רק אם "ניתן לראות את יצירותיו ביחד". מספר העבודות הגרפיות של זיצ'יי מגיע לאלפים: אולם רק חלק קטן מהן מוכר - לרוב רק מצילומים או מדפסים בלויים.[12]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Művészeti lexikon IV. (R–Z). Főszerk. Zádor Anna, Genthon István. 3. kiad. Budapest: Akadémiai. 1983. (לקסיקון אמנות IV. (מ' עד ת'). עורך ראשי אנה זאדור, אישטוואן גנתון. מהדורה 3. בודפשט: הוצאת אקדמיה. 1983)
- Berkovits Ilona: Zichy Mihály élete és munkássága, Budapest, Akadémia Kiadó, 1964. (אילונה ברקוביץ: חייו ויצירתו של מיהאי זיצ'י, בודפשט, הוצאת אקדמיה, 1964)
- Bende János, Zichy Mihály élete és művészete, Budapest, 1927 (יאנוש בנדה, חייו ואמנותו של מיהאי זיצ'י, בודפשט, 1927)
ספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Bodányi Ödön 1907: Adatok Zichy Mihály életéről és művészetéről. Budapest
- Lándor Tivadar: Z. M. élete, művészete és alkotásai. Bp, 1902 (מקוון בהונגרית)
- Elek Artúr: Z. M. születésének századik évfordulóján (Nyugat, 1927) ISBN 963-13-0723-9
- Lyka Károly: Z. M. emlékezete (Budapesti Szemle, 1928)
- Bényi László – B. Supka Magdolna: Z. M. (Budapest, 1953)
- Zichy M. – Az illusztrátor és festőművész 2. rész (М.Зичи - иллюстратор и художник (Ч.2)) (ברוסית)
מאמרים קשורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- משפחת זיצ'י (בהונגרית)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיהאי זיצ'י ברוסיה
- לקסיקון ביוגרפי רוסי
- הונגרט
- בית הספר המקצועי מיהאי זיצ'י והמכללה לאמנויות שימושיות והלבשה
- ציורים מאת מיהאי זיצ'י - TerminArtors.com
- Zichy.lap.hu – אוסף קישורים
- יצירותיו הארוטיות Breviarium Eroticum של מיהאי זיצ'י Zichy
- כל יצירותיו של מיהאי זיצ'י (317), מחקריו (11)
- מוזיאון זיצ'י בזאלה, (הונגרית)
- פארק אחוזת זיצ'י, (הונגרית)
- בית הזיכרון של מיהאי זיצ'י -Rippl-Rónai Museum (הונגרית)
- אניקה רוקה: מבוקש - מיהאי זיצ'י
- הגלריה הלאומית: מיהאי זיצ'י, הנסיך המצייר
- זמן עבר
- מיהאי זיצ'י, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מיהאי זיצ'י, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ https://familysearch.org/ark:/61903/1:1:X8YD-HLM
- ^ Акварели Михая Зичи, history-gatchina.ruGatcsina városi múzeum kiállítása
- ^ "Országos Széchényi Könyvtár - gyászjelentések - Zichy Mihályné Fischer Jozefa".
- ^ http://www.zichyfamily.com/tartalom/oldalak/genealogy.pdf
- ^ E könyvtár töredéke ma is látható a zalai Zichy-múzeumban
- ^ Piarista Rend Magyar Tartománya Központi Levéltára, Budapesti gimnázium levéltára, Régi levéltár (III.9.a), Anyakönyvek
- ^ Az 1830-as évek végén az alig harmincéves olasz festő Velence elhagyásával Magyarországon telepedett le.
- ^ Zichy Mihály élete és művei, Bécs 1895. I.
- ^ Pavel Fedotov (1815–1852) Zichy Pétervárra érkezése után, 1852-ben halt meg, szatirikus rajzaival megteremtette az orosz forradalmi művészet alapjait, általa fejlődött ki a kritikai realizmus
- ^ a tónusos litográfiát tartalmazó album 1853-ban jelent meg Pétervárott, a litográfiákat maga Zichy rajzolta kőbe
- ^ Zichy Mihály, minden oroszok illusztrátora
- ^ Berkovits Ilona:Zichy Mihály élete és munkássága, Akadémia Kiadó, Budapest, 1964. E munka alapján a Tudományos Minősítő Bizottság a szerzőt a művészeti tudományok doktorává nyilvánította.