מייקל ברקר

מייקל ברקר
	מייקל ברקר ביולי 2004, מופיע במהלך קונצרט ההתרמה "ג'אז לקרי" במנהטן.
לידה	29 במרץ 1949; צ'לטנהאם, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה	13 בינואר 2007 (בגיל 57); ניו יורק סיטי, ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	מייקל לאונרד ברקר
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1969–2007 (כ־38 שנים)
מקום לימודים	תיכון צ'לטנהם, בית הספר למוזיקה ג'ייקובס
עיסוק	סקסופוניסט, מלחין
סוגה	ג'אז, פוסט-בופ, ג'אז פיוז'ן, פאנק, רית'ם אנד בלוז, רוק
כלי נגינה	סקסופון טנור, איווי
חברת תקליטים	אימפולס רקורדס
שיתופי פעולה בולטים	סטפס אהד, מיילס דייוויס, צ'ארלס מינגוס, פט מת'יני, ג'קו פסטוריוס, סטילי דן, טוד רנדרגן, הוראס סילבר, צ'יק קוריאה, ג'יימס טיילור, ג'ון אברקרומבי, בילי קובהם, הרבי הנקוק, ג'ורג' בנסון, קווינסי ג'ונס, אדי גומז, אלווין ג'ונס, ג'וני מיטשל, פארליאמנט-פאנקדליק
	http://www.michaelbrecker.com/
	פרופיל ב-IMDb

מייקל לאונרד ברקר (באנגלית: Michael Leonard Brecker;‏ 29 במרץ 1949 – 13 בינואר 2007) היה סקסופוניסט ג'אז ומלחין יהודי אמריקאי. מוכר כמוזיקאי שקט, רגיש אשר נחשב בעיני רבים כנגן סקסופון הטנור המשפיע ביותר מאז ג'ון קולטריין. הוא זכה ב-15 פרסי גראמי הן בתחום הביצוע והן בתחום ההלחנה. הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד ממכללת ברקלי למוזיקה בשנת 2004, והוא נבחר להיכל התהילה של הג'אז בשנת 2007. בנוסף לקריירת הג'אז הפורה שלו, ברקר שיתף פעולה עם אמנים רבים מתחום מוזיקת הפופ והרוק והסקסופון שלו נשמע בלמעלה מ-700 תקליטים. לדברי מגזין הג'אז Jazziz, "סקסופוניסט הטנור המשפיע ביותר ב-25 השנה האחרונות."^[1]

שנים ראשונות וקריירה

ברקר נולד בפילדלפיה, פנסילבניה למשפחה יהודית וגדל בצ'לטנהאם טאונשיפ, פרוור סמוך. הוא נחשף למוזיקת הג'אז מגיל צעיר על ידי אביו, נגן פסנתר ג'אז חובב. הוא גדל כחלק מדור של נגני ג'אז אשר לא ראו במוזיקת הרוק אויב לג'אז אלא אפשרות למיזוג ולהשפעה הדדית. בתחילה למד קלרינט, ממנו עבר לסקסופון אלט בבית הספר, ולבסוף עבר לסקסופון טנור ככלי הנגינה העיקרי שלו. הוא סיים את לימודיו בתיכון בצ'לטנהאם בשנת 1967 ולאחר שנה בלבד באוניברסיטת אינדיאנה עבר לניו יורק בשנת 1969, שם כבש לעצמו נישה כסולן ג'אז דינמי ומרגש. הוא השאיר את חותמו הראשון בגיל 21 כחבר בלהקת הג'אז-רוק Dreams (חלומות) - להקה אשר כללה את אחיו החצוצרן רנדי ברקר, הטרומבוניסט בארי רוג'רס, המתופף בילי קובהם, הקלידן ג'ף קנט והבסיסט דאגלס לובאהן. הלהקה לא האריכה ימים, נמשכה רק שנה, אך מיילס דייוויס נראה בכמה הופעות הקדמו להקלטת אלבומו ג'אק ג'ונסון.

מרבית עבודתו המוקדמת של ברקר מתאפיינת בגישה מושכלת לפי גיטרת רוק ולפי R&B (רית'ם אנד בלוז) סקסופון. לאחר חלומות, הוא עבד עם הוראס סילבר ולאחר מכן עם בילי קובהם לפני שחבר בשנית עם אחיו רנדי להקמת האחים ברקר. הלהקה הלכה בעקבות זרם ג'אז-רוק של אותם ימים, אך עם דגש רב יותר על עיבודים מובנים, תיפוף רקע כבד יותר והשפעה חזקה של רוק. הלהקה פעלה בין השנים 1975 עד 1982, עם הצלחה ומוזיקליות עקביים.

סיידמן ונגן ראשי

היה ביקוש רב לברקר כסולן וכסיידמן. הוא הופיע עם להקות שטווח סגנונן מהזרם המרכזי של הג'אז לזרם המרכזי של הרוק. הוא הופיע בלמעלה מ-700 אלבומים, כחבר להקה או כסולן אורח. הוא השאיר את חותמו על הקלטות פופ ורוק רבות כסולן. הסולואים שלו כסולן אורח עם ג'יימס טיילור ופול סיימון הם דוגמאות מצוינות לחלק זה בעבודתו. לדוגמה, באלבומו של טיילור One Man Dog בשנת 1972, הסולו של ברקר בקטע "Don't Let Me Be Lonely Tonight" משלים את הכלים האקוסטיים האחרים והקולות המעטים. באלבומו של סיימון Still Crazy After All These Years בשנת 1975, הסולו של ברקר בקטע על שמו קרוי האלבום משמש לאפקט דומה. הסולואים שלו ממוקמים לעיתים קרובות בגשר, או מסופחים כקודה. שילוב זה של מבנה מוזיקלי ותזמור מאפיין (ויש שיגידו מגדיר) את סגנון ג'אז-רוק פיוז'ן זה. עוד שיתופי פעולה ראויים לציון בג'אז וברוק כוללים עבודה עם סטילי דן, לו ריד, דונלד פייגן, דייר סטרייטס, ג'וני מיטשל, אריק קלפטון, בילי ג'ואל, ג'ון לנון, אירוסמית', דן פוגלברג, פרנק סינטרה, פרנק זאפה, ברוס ספרינגסטין, ופארליאמנט-פאנקדליק.

כמו כן, ברקר הקליט או הופיע עם דמויות ג'אז מובילות במהלך תקופתו, כמו הרבי הנקוק, צ'יק קוריאה, צ'ט בייקר, ג'ורג' בנסון, קווינסי ג'ונס, צ'ארלס מינגוס, ג'קו פסטוריוס, מק'קוי טיינר, פט מת'יני, אלווין ג'ונס וקלאוס אוגרמן.

חזרה לג'אז מסורתי וסיום הקריירה

במהלך תחילת 1980, ברקר היה חבר בלהקת הסאטרדיי נייט לייב של NBC. ניתן לראות אותו ברקע במשקפי שמש בעת הפרודיה על ג'יימס בראון של אדי מרפי. לאחר תפקיד שותף מוביל בהרכב האול-סטארס סטפס אהד עם מייק מניירי, הוציא ברקר את אלבום הסולו הראשון שלו בשנת 1987. אלבום זה מסמן את חזרתו לזירת הג'אז המסורתי, המבוסס על בי בופ ופוסט-בופ מובנה עם נגיעות של ג'אז חופשי ואת כישרונו כמלחין. בתקליטים ובהופעות העוקבות ניגן בכלי נגינה אלקטרוני המופעל על ידי אוויר ננשף (EWI - Electronic Wind Instrument ‏, כלי נשיפה אלקטרוני). תקליטיו והופעותיו כמוביל הרכב בשנות התשעים ובשנות ה-2000 זיכו אותו בפרסי גראמי רבים, בהכרת הביקורת ובפופולריות רבה בקרב הקהל. חלק מהפרויקטים שלו היו מחוות לענקי הג'אז כג'ון קולטריין ומיילס דייוויס. ב-1991 חבר לג'ו לובנו ודייב ליבמן ללהקת "פסגת הסקסופון" (Sax Summit), הרכב שיועד להבלטת נגינה וירטואוזית ו"חקירת המוזיקה של ג'ון קולטריין".

בעת הופעה בפסטיבל בשנת 2004 חש כאב חד בגבו. הוא הובהל לבית חולים ואובחן כחולה בסוג של לוקמיה מיאלואידית חריפה (שהתפתחה מ-MDS - ראשי תיבות של Myelodisplastic Syndrome). הוא קיבל טיפולי כימותרפיה וניסה להמשיך להקליט ולהופיע. ב-23 ביוני 2006 הופיע יחד עם הרבי הנקוק בקרנגי הול. הייתה זו הופעתו האחרונה. חצי שנה לאחר מכן נפטר.

במאי 2007 יצא תקליטו האחרון, Pilgrimage, שכולו מורכב מלחניו המקוריים, אותו הקליט עם פט מתיני בגיטרה, ג'ון פטיטוצ'י בגיטרה בס, ג'ק דז'ונט בתופים והרבי הנקוק ובראד מלדאו בפסנתר. האלבום זכה בשני פרסי גראמי.

הקשר עם ישראל

למייקל ברקר היה קשר חם ומיוחד עם מדינת ישראל. ברקר היה מבין הראשונים להענות לבקשתו של דני גוטפריד, מנהלו האמנותי של פסטיבל ג'אז בים האדום באילת להופיע בפסטיבל הראשון ב-1987, הוא היה האמן הידוע והמוערך ביותר שנענה ועשה זאת בהתנדבות. הדבר בא לידי ביטוי גם כאשר בשנת 1996 מיעטו אמנים בינלאומיים מובילים לאשר הגעתם לפסטיבל, מפחד מהמצב הביטחוני. גם אז התגייסו האחים ברקר, הופיעו בפסטיבל והשפיעו על אחרים להגיע. בשנת 2000 הופיע בפסטיבל יחד עם דייב ליבמן בראש תזמורת חיל האוויר.

בשנת 2005 התקשרה אשתו של ברקר לדני גוטפריד וביקשה לגייס עבור ברקר תרומת מח עצם, כיוון שהוא היה זקוק לתרומה מיהודי אשכנזי וכזו לא נמצאה עבורו בארצות הברית. גוטפריד נענה ובסיוע עזר מציון העמיד ניידת תרומה בפסטיבל להתרמה מן הצופים^[2].