ניקולו מקיאוולי

ניקולו מקיאוולי
Niccolò di Bernardo dei Machiavelli

לידה	3 במאי 1469 פירנצה, רפובליקת פירנצה
פטירה	21 ביוני 1527 (בגיל 58) פירנצה, רפובליקת פירנצה
מקום קבורה	בזיליקת סנטה קרוצ'ה
השקפה דתית	נצרות קתולית
מקום לימודים	אוניברסיטת פירנצה
זרם	הרנסנס הגבוה
תחומי עניין	פילוסופיה פוליטית
עיסוק	סופר, תאורטיקן צבאי, מתרגם, משורר, דיפלומט, תאורטיקן פוליטי, היסטוריון, פילוסוף, פוליטיקאי, מחזאי
הושפע מ	סלוסטיוס, ליוויוס, קיקרו
השפיע על	הובס, סידני, הגל, רוסו, קרוצ'ה, גראמשי, פיליפ פטיט
מדינה	רפובליקת פירנצה
יצירות ידועות	הנסיך, דיונים
בן או בת זוג	Thomas Fontaine
צאצאים	Piero Macchiavelli, Ludovico peluche, Bernardo Macciavelli, Bartolomea Machiavelli, Guido Machiavelli
מספר צאצאים	6
חתימה

נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי (איטלקית: Niccolo Machiavelli;‏ 3 במאי 1469 – 21 ביוני 1527) היה מדינאי, פילוסוף פוליטי, דיפלומט, סופר ומחזאי, מפירנצה שבאיטליה. כתאורטיקן, מקיאוולי היה, למעשה, ממניחי היסוד למדע המדינה ותורת היחסים הבין-לאומיים המודרניים, דמות מפתח בתאוריית הריאליזם הפוליטי, והשפיע רבות על המדינאות האירופית בתקופת הרנסאנס ובתקופה המודרנית.

ספרו המפורסם ביותר, "הנסיך", וכן חיבורו ההיסטורי "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס", נכתבו בתקווה לשפר את התנאים של נסיכויות צפון-איטליה, אך נעשו לספרי הדרכה כלליים לסגנון חדש בפוליטיקה. "הנסיך" נכתב בתוך הז'אנר של ספרי הדרכה לנסיכים (מנהיגים), וזכה לאינספור פירושים שונים, שעד היום מתקיים עליהם פולמוס אקדמי ענף. סברה אחת היא שהספר נכתב על מנת לעודד את הופעתו של אדם שיאחד את ערי המדינות האיטלקיות שהיו במצב פוליטי פגיע וחלש, ויגן עליהן מפני פלישה מבחוץ. אחת מהתמות המרכזיות של הספר שבזכותן קיבל מקיאוולי פרסום רב, היא הרעיון שעל הנסיך לעשות כל מה שמועיל לשלטונו ולארצו, גם במקרה של סתירה עם עקרונות דתיים ואתיים, ולהפריד בין מוסר לפוליטיקה. זו הייתה דוגמה מוקדמת של תועלתנות וריאליזם פוליטי. מקיאוולי הצטיין גם כאמן של הפרוזה האיטלקית הקלאסית ושל הקומדיה ("לה מנדראגולה").

ביוגרפיה

ניקולו מקיאוולי נולד ב-3 במאי 1469 בפירנצה, והיה בנם השני של ברנרדו דה ניקולו מקיאוולי, עורך דין בעל מוניטין, ואשתו ברתולומיאה דה סטפאנו נלי. שני הוריו היו בני האצולה הפלורנטינית העתיקה אך בתקופתו של מקיאוולי המשפחה ירדה מגדולתה ולא הייתה בעלת נכסים.

אף כי ידוע אך מעט על שנותיו הראשונות, ידועים התנאים בפירנצה של אותם ימים כך שניתן להבין בקלות את הרקע בו גדל. פירנצה תוארה כעיר בעלת שני זרמים מנוגדים: הראשון הונהג ידי לורנצו דה מדיצ'י, "המפואר", חובב האמנות והתענוגות, ולאחר מותו וקריסת שלטונה של משפחתו הונהגה העיר על ידי תומכי ג'ירולמו סבונרולה, המטיף הדתי-קנאי שיצא נגד תקופת הנהנתנות של בית מדיצ'י. נראה כי השפעתו של סבונרולה על מקיאוולי הצעיר לא הייתה רבה, אף כי באותו זמן הייתה לו השפעה רבה על גורלה של פירנצה, שכן הוא משמש כמושא ללעג ב"הנסיך", שם הוא מובא כדוגמה לאיש דת לא חמוש, ואי לכך בלתי מוצלח. לעומתו מציין מקיאוולי דווקא לטובה את שלטון הפאר של בני משפחת מדיצ'י בעיקר כי את ספרו הוא מקדיש לנכדו של לורנצו מתוך אינטרס אישי. נטען כי הסיבה להקדשת הספר לנכדו של לורנצו היא ניסיונו של מקיאוולי להתקרב אל המשפחה ששלטה באותו זמן בעיר פירנצה משנת 1512 ואשר דחקה את מקיאוולי ממשרתו הציבורית לאחר הרסטורציה של שלטונה. כאשר שבו בני מדיצ'י לשלטון נחשד מקיאוולי בקשר נגדם, נכלא וסולק מעמדות ההשפעה בעיר. לאחר ששוחרר ממעצר הוגלה לחווה חקלאית בקרבת העיר.

בספרו "ההיסטוריה של פירנצה", מקיאוולי מצייר תמונה של האנשים הצעירים שאיתם הוא העביר את נעוריו. הוא כותב: "הם היו חופשיים יותר מאבותיהם בלבושם ובחייהם, ופיזרו יותר על מיני תענוגות, מבזבזים את זמנם וכספם בבטלה, הימורים ונשים; מטרתם העיקרית היא להתלבש טוב ולדבר בצורה מתוחכמת, כאשר זה שמצליח לפגוע באחר בצורה המתוחכמת יותר נחשב לחכם ביותר...". במכתב לבנו גואידו הוא מספר כיצד לדעתו יש לנצל את הזמן בימי הנעורים, ונותן את הרושם כי הוא עצמו גם כן ניצל אותם היטב: "עליך ללמוד היטב, מפני שאין לך עוד את התירוץ של החולי, ולפיכך השקע בלימוד ספרים ומוזיקה, שכן רואה אתה איזה כבוד אני מקבל בשל המעט שאני יודע; לפיכך, בני, אם תרצה לרצות אותי, ולזכות בכבוד ובהצלחה, למד היטב. כי אחרים יעזרו לך אם תעזור לעצמך."

פעילותו הציבורית תחת הרפובליקה

החלק השני של חייו הועבר בשירות הרפובליקה החופשית של פירנצה, שקמה ב־1494 לאחר שפלישת הצרפתים לאיטליה הובילה לגירוש המשפחה השלטת, בית מדיצ'י. לאחר ששירת במשך ארבע שנים באחד מן המשרדים הציבוריים, הוא מונה למזכיר לשכת השגרירות השנייה, וכן ב־1498 למזכיר "מועצת העשרה לענייני חירות ושלום". בזמן זה הוא לקח חלק בעניינים חשובים של הרפובליקה, וניתן לקבל בעניין זה מידע רב מן הצווים, הזכרונות והמכתבים שכתב, שנשמרו עד ימינו. המידע בדבר עסקיו עם מדינאים וקצינים בני זמנו נותן לנו הבנה טובה של מעשיו, ומספק את המקורות שמהם שאב את החוויות והדמויות המעטרות את חיבורו הידוע ביותר – "הנסיך".

שליחותו הראשונה הייתה ב־1499 לקתרינה ספורצה, "הגבירה מפורלי". בספרו הוא מלמד ממעשיה את הלקח שחשוב יותר לרכוש את אהדת הציבור מאשר לסמוך על מבצרים. עיקרון זה בולט אצל מקיאוולי, והוא מדגיש אותו כמה פעמים כבעל חשיבות רבה לנסיכים. ב־1500 נשלח מקיאוולי לצרפת על מנת לקבל את תנאיו של לואי השנים עשר מלך צרפת, להמשך המלחמה נגד פיזה. מלך זה, במהלכיו באיטליה, עשה חמש טעויות קשות במדיניות שסוכמו ב"הנסיך", ואלה גרמו בסופו של דבר לגירושו מאיטליה. הוא גם זה שהציב את פירוק נישואיו כתנאי לתמיכתו באפיפיור אלכסנדר השישי, דבר שהוביל את מקיאוולי לכתוב את דעתו לגבי אמונתם של נסיכים. באותו זמן פגש מהנדס בשם לאונרדו דה וינצ'י ששירת בצוותו של צ'זארה בורג'ה. מאוחר יותר שכר אותו מקיאוולי כמהנדס למערכה כנגד העיר פיזה.

מקיאוולי היה מעורב באירועים שנבעו משאיפות האפיפיור אלכסנדר השישי ובנו, צ'זארה בורג'ה (שנודע גם כ"הדוכס ולנטינו"), ודמויות אלו תופסות מקום משמעותי ב"הנסיך". מקיאוולי אינו חושש לציין את מעשיו של הדוכס כמועילים ביותר לנסיך המנסה להחזיק במדינה לאחר שהשתלט עליה. לדעתו, המהלכים של צ'זארה בורג'ה היו מוצלחים ביותר, עד שיש אומרים כי הוא ה"גיבור" של "הנסיך". אך בחיבורו משמש הדוכס גם לדוגמה שלילית: שליט הזוכה לגדולה בשל עלייתם של אחרים, וסופו שגם יפול עימהם; שליט שעושה כל מה שאדם חכם היה עושה – מלבד המעשה אשר יציל אותו; שמוכן לכל המקרים שיקרו מלבד זה שאכן קורה, ותולה את כישלונו בחוסר האפשרות לחזות את המציאות מראש.

עם מותו של האפיפיור פיוס השלישי, ב־1503, נשלח מקיאוולי לרומא על מנת לצפות בבחירת יורשו. שם הוא חוזה בטעותו של צ'זארה בורג'ה, אשר איפשר את בחירתו של ג'וליאנו דלה רוברה (האפיפיור יוליוס השני), על אף שהיה אחד מהקרדינלים שהיה על הדוכס לחשוש מהם ביותר. כשמקיאוולי מעיר על בחירה זו, הוא אומר כי מי שחושב שניתן לקנות בטובות הנאה מישהו ששונא אותך מזה זמן רב, אינו אלא טועה. ואכן יוליוס לא נח עד שהרס את מעמדו של צ'זארה לחלוטין.

מקיאוולי נשלח אל יוליוס השני ב־1506, בזמן שהאחרון החל במהלכיו כנגד בולוניה, מהלכים שבהם הצליח בשל אופיו קצר הרוח. מקיאוולי דיבר על גורלו של יוליוס כאשר השווה בין הגורל לנשים, ואמר כי אדם נועז יותר מאשר אדם זהיר הוא שיצליח לכבוש את שניהם.

בשנים אלה עברו המדינות האיטלקיות תהפוכות פנימיות וחיצוניות רבות. שינויים אלה הובילו לכך שבשנת 1507, השליטה על חלקן הגדול הייתה נתונה בידי צרפת, ספרד וגרמניה. מקיאוולי נפגש עם שליטי המדינות הכובשות. הוא נפגש מספר פעמים עם לואי השנים עשר מצרפת, ועם פרננדו השני מלך אראגון, המהווה דוגמה ב"הנסיך" להתנהלות נכונה מן הבחינה התועלתנית. הוא מתאר את פרננדו כאדם מניפולטיבי, שהצליח בדברים רבים תחת מחסה הדת, אף כי למעשה לא הייתה בו כל הומניות, אמונה, רחמים או יושר, וכי אם היה מאפשר לעצמו להיות מושפע על ידי גורמים אלה, לא היה מתקרב להישגים אליהם הגיע. מקיאוולי שהה בשנים 1507–1508 בחצרו של מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ובספרו מגלה את הסוד של רבים מכישלונותיו כשהוא מתאר אותו כאדם צופן סוד, בעל אישיות חלשה, שלא שם לב לאנשים להם היה זקוק כדי לבצע את פעולותיו, ולא עמד על כך שימולאו דרישותיו.

בשנים האחרונות של הקריירה הדיפלומטית שלו, מקיאוולי היה עסוק באירועים שהתרחשו כתוצאה מהסכם "הליגה של קמבריי", שנחתם ב־1508 בין צרפת, ספרד וגרמניה ובין האפיפיור, כשמטרתו למחוץ את הרפובליקה הוונציאנית. תוצאה זו אכן הושגה בקרב אניאדלו.

ב-1511 אירעה מחלוקת קשה בין האפיפיור יוליוס השני ובין צרפת, בעלת בריתה של פירנצה, שהובילה להקמת "הליגה הקדושה נגד צרפת", ולגירושה מאדמות איטליה. כתוצאה מכך נשארה פירנצה חסרת מגן מפני האפיפיור, ונאלצה להסכים לתנאיו – שאחד מהם היה כי בני מדיצ'י יחזרו לשלוט בעיר. שובם של בני מדיצ'י ב-1 בספטמבר 1512, ונפילתה של הרפובליקה, היו האות לגירושם של אנשיה, ובכללם מקיאוולי, ולסיום הקריירה הציבורית שלו.

פעילותו הספרותית

עם שובם של בני מדיצ'י, מקיאוולי, שקיווה כי יישאר בתפקידו תחת האדונים החדשים, פוטר בצו מה־7 בנובמבר 1512. זמן קצר לאחר מכן הואשם בתכנון קונספירציה נגד בני מדיצ'י, וכתוצאה מכך נאסר, עבר עינויים קשים, ונידון למוות. הוא שוחרר לאחר חנינה כללית שהוענקה לאחר הפיכת אחד מבני מדיצ'י, ג'ובאני, לאפיפיור ליאו העשירי, פרש ליישוב סן קאסיאנו אין ואל די פזה , ליד פירנצה, והחל לעסוק בכתיבה. במכתב לפרנצ'סקו וטורי, מה־13 בדצמבר 1513, מתאר מקיאוולי את חייו בתקופה זו, ומספר על שיטותיו ומטרותיו בכתיבת "הנסיך":

עם בוא הערב אני חוזר הביתה ונכנס לחדר העבודה; על המפתן אני פושט את בגדי היום-יום המלאים בבוץ וברפש, ולובש בגדים היאים לחצר מלך או אפיפיור. ולאחר שהעליתי עליי כסות ראויה, אני נכנס לחצרותיהם העתיקות של הקדמונים והם מקבלים שם את פני באהדה. שם אני ניזון מאותו מזון שהוא שלי בלבד, ואשר בשבילו נולדתי. שם איני בוש לדבר איתם ולשאול על הסיבה לפעולותיהם; ואלה, באנושיותם עונים לי, ובמשך פרק זמן של ארבע שעות איני חש כלל שעמום, אני שוכח את כל הדאגות, איני חושש מהעוני, המוות אינו מבהיל אותי. אני מטמיע את עצמי בהם כל-כולי. ומכיוון שלדברי דאנטה, אין ידיעה אם לא זוכרים את הדבר שמבינים, רשמתי את מה שהפקתי מתוך שיחתם, וכתבתי חיבור קצר, על הנסיכויות, שבו אני מעמיק כמיטב יכולתי במחשבות על הנושא הזה ודן בשאלה מה היא נסיכות, אילו הם סוגי הנסיכויות, איך רוכשים אותן ומשמרים אותן ומדוע מאבדים אותן. ואם אי-פעם מצא חן בעיניך איזה שיגיון שלי, זה הנוכחי לא יהיה כנראה למורת רוחך; והוא צריך להתקבל בברכה על ידי נסיך, ובמיוחד על ידי נסיך חדש. לכן אני ממען אותו להוד רוממותו ג'וליאנו.

ה"ספר הקטן" הזה עבר שינויים רבים לפני שהגיע לצורה שבה הגיע אלינו. השפעות שונות היו על המחבר בזמן הכתיבה; הכותרת והפטרון שלו הוחלפו; ומסיבה בלתי ידועה הוקדש הספר לבסוף ללורנצו דה מדיצ'י השני. על אף שמקיאוולי דן האם צריך להביא את הספר ללורנצו, אין כל עדות שלורנצו אכן קיבל את הספר או קרא אותו; הוא בהחלט לא נתן למקיאוולי משרה כלשהי. אף שהיו שגנבו מהספר עוד בימי חייו, "הנסיך" מעולם לא פורסם על ידו, וישנן עדיין מחלוקות לגבי הנוסח המקורי המדויק שלו. בספר, מקיאוולי מזכיר רבות את צ'זארה בורג'ה, בעיקר כדוגמה לנסיך שקיבל את נסיכותו בחסדי אחרים והשתלט עליה כראוי.

מקיאוולי בערוב ימיו

עוד טרם סיום "הנסיך", החל מקיאוולי לעבוד על הספר ההיסטורי "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס", המהווה השלמה לדבריו ב"הנסיך". חיבור זה וחיבורים קטנים נוספים העסיקו אותו עד ל־1518, כאשר קיבל משכורת קטנה על מנת לדאוג לענייניו של סוחר פלורנטיני בג'נובה. ב־1519 השליטים של פירנצה העניקו מספר זכויות פוליטיות לאזרחים, ויחד עם אחרים עסק מקיאוולי בהכנת חוקה חדשה, שתחתיה המועצה הגדולה של פירנצה הייתה אמורה להיות מוקמת בשנית; אך תחת תירוצים שונים החוקה לא אושרה.

ב־1520 נכנס שוב לחברה הספרותית בפירנצה, וזכה לפופולריות רבה. כמו כן ספרו "על אמנות המלחמה" הומחז. באותה שנה קיבל מקיאוולי מינוי מהקרדינל דה מדיצ'י לכתוב את "ההיסטוריה של פירנצה", משימה שהעסיקה אותו עד 1525. ייתכן כי פחד השלטון מעובדת אהדתו על ידי הציבור היא שגרמה לקרדינל לתת לו את המינוי, שכן סופר אחר כותב כי "מדינאי מוכשר חסר עבודה, כמו לווייתן ענק, ינסה להפוך את הספינה אלא אם כן ייתנו לו חבית ריקה לשחק בה".

כאשר סיים את "ההיסטוריה של פירנצה", לקח מקיאוולי את הספר לרומא על מנת להראותו לפטרונו, ג'וליו דה מדיצ'י, שבינתיים נבחר להיות האפיפיור קלמנס השביעי. באותה שנה איבדה צרפת את השליטה באיטליה בקרב פאביה שהותיר את מלך צרפת, פרנסואה הראשון, שבוי בידי יריבו, קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לאחר מכן נבזזה רומא, ולשמע החדשות האלה העביר הפלג העממי בפירנצה מעליו את עול בני מדיצ'י, וגירשם פעם נוספת.

ימים אלה בתולדות מקיאוולי מתוארים בצבעים עזים ברומן ההיסטורי ראובני שר היהודים מאת מכס ברוד.

מקיאוולי לא שהה בפירנצה באותו זמן, אך מיהר לשוב לשם, בתקווה לקבל שוב את משרתו הקודמת. הוא חלה זמן קצר לאחר שהגיע לפירנצה, ומת ב־21 ביוני 1527 בגיל 58.

הגותו

הנסיך

ערך מורחב – הנסיך

ספרו הידוע ביותר של מקיאוולי, "הנסיך", מכיל מספר רב של נושאים הקשורים לפוליטיקה, והוא מתרכז באפשרות של "נסיך חדש", במקום נסיך הבא בירושה לפי המסורת.

כדי לשמור על כוחו, הנסיך היורש חייב לאזן בזהירות את האינטרסים של מגוון רחב של מוסדות שאליהם אנשים רגילים. לעומת זאת, לנסיך חדש יש משימה קשה יותר: עליו לייצב את כוחו החדש כדי לבנות מבנה פוליטי יציב ומתמשך. מקיאוולי מציע כי ניתן להשיג את היתרונות החברתיים של יציבות וביטחון באמצעות שחיתות מוסרית. הוא האמין שיש להבין את המוסר הציבורי והפרטי כשני דברים שונים על מנת לשלוט היטב. כתוצאה מכך, השליט צריך להיות מודאג לא רק מהמוניטין שלו, אלא הוא גם חייב להיות מוכן לפעול באופן בלתי מוסרי בזמן הנכון. מקיאוולי האמין שכשליט, מוטב שיחששו ממך מאשר שיאהבו אותך; שליט אהוב שומר על סמכותו על פי מחויבותו, בעוד שמנהיג שחוששים ממנו שולט בגלל החשש מעונש. כתאורטיקן פוליטי הדגיש מקיאוולי את הצורך בתרגיל שיטתי של הונאה, שעשוי לכלול השמדה של משפחות אצולה שלמות, כדי למגר כל סיכוי לקריאת תיגר על סמכותו של הנסיך.

חוקרים מציינים לעיתים קרובות כי מקיאוולי מפאר את הגישה "המטרה מצדיקה את האמצעים", אך ציטוט זה נותר במחלוקת וייתכן שמקיאוולי לא כתב אותו.

אלימות עשויה להיות הכרחית כדי להביא לייצוב מוצלח של כוח והקמה של מוסדות משפטיים חדשים. ניתן להשתמש בכוח כדי לחסל יריבים פוליטיים, להכניע אוכלוסיות מתנגדות, לטהר את הקהילה מאנשים אחרים החזקים מספיק כדי להגיע לשלטון בעצמם, וינסו ללא ספק להחליף את השליט.

מקיאוולי הפך ידוע לשמצה בשל עצות פוליטיות כאלו, והתואר "מקיאווליזם" להולכים בדרכו, מוזכר בדרך כלל כתיאור שלילי להתנהגות פוליטית נמוכה.

הכנסייה הקתולית החרימה את "הנסיך", וגם הוגים הומניסטים ראו את הספר בצורה שלילית, לדוגמה ארסמוס מרוטרדם. כמסמך פוליטי, תרומתו האינטלקטואלית העיקרית לתולדות המחשבה המדינית היא ההצבעה על הפער המהותי בין הריאליזם הפוליטי לבין האידיאליזם הפוליטי, בשל היותו "מדריך" לרכישה ושמירה על הכוח הפוליטי. בניגוד לאפלטון ולאריסטו, עמד מקיאוולי על כך שחברה אידיאלית אינה מודל שהנסיך צריך לשאוף אליו.

רבים הגיעו למסקנה שהספר, אף שנכתב כעצה לנסיך מלוכני, מכיל טיעונים לעליונותם של משטרים רפובליקניים, בדומה לאלה המצויים בספרו "דיונים". במאה ה-18, ז'אן-ז'אק רוסו קרא ליצירה סאטירה. הוגים ופרשנים יותר מודרניים, כמו ליאו שטראוס והארווי מנספילד הסכימו כי ניתן לקרוא את הנסיך כקומדיה אירונית מכוונת.

פרשנים אחרים כמו אנטוניו גראמשי טענו כי קהל היעד של מקיאוולי ביצירה זו לא היה אפילו המעמד השליט אלא העם הפשוט, מפני שהשליטים כבר הכירו את השיטות האלה דרך החינוך שקיבלו.

השפעה

ניקולו מקיאוולי, מאת לורנצו ברטוליני, ליד האופיצי, פירנצה

מתוך הבנת חשיבותה הרבה של עבודתו, ותרומתה לרעיון איחודה של איטליה, העמידה פירנצה המודרנית לכבודו אנדרטה מרשימה בבזיליקת סנטה קרוצ'ה, לצד בניה המפורסמים ביותר. למרות המשמעות השלילית ששמו קיבל היום ("מקיאווליזם" בדרך כלל מציין ציניות ואגואיסטיות, המקדשת את כל האמצעים לצורך המטרה), וכן כי בימינו, האבחנות שציין בספרו ייחשבו ללא ספק כבלתי תקינות פוליטית, אין ספק שדבריו ממחישים ראייה מדויקת, ישרה ויוצאת דופן של המציאות, וכן כישרון ספרותי בלתי מבוטל לומר דברים כהווייתם.

על אף הקריירה של מקיאוולי כמדינאי וכדיפלומט, הוא זכור היום בעיקר בשל פעילותו הספרותית, אשר סימנה פריצת דרך בשדה התאורטי של הפוליטיקה האירופית בתקופת הרנסאנס. אף שכבר חמש מאות שנה עברו מאז נכתב "הנסיך", הבעיות בהן הוא עוסק עדיין משמעותיות ורלוונטיות, משום שהן הבעיות האלמותיות הנוגעות ביחס בין השולטים לנשלטים.

התאוריות שלו בנושא הממשל והמדינה נתמכות בדבריו במקרים היסטוריים בני זמנו, הוא טען שאנשים עדיין נשלטים בידי פשטותם ותאוותם, הוא טען שהדת משמשת מחסה לפגמים מוסריים, ונתן כדוגמה את אישיותו של פרננדו מלך ספרד. והשליטים נאלצים להיגרר אחרי קבוצת התמיכה שלהם, לטוב, ובעיקר לרע. לדבריו אין בפוליטיקה דרכים בטוחות. החוכמה היא לבחור את הדרך הפחות מסוכנת, וזאת שתוביל לתועלת הגדולה ביותר.

"הנסיך" טוען כי צורת הממשל הטובה ביותר היא אריסטוקרטיה מצומצמת, שתוכל לדאוג לכך שלא ישתרר כאוס במדינה, חשוב להעיר על כך שהספר נכתב כתרופה למשטרים החולים של איטליה. ב"דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" מקיאוולי טוען שהמשטר העדיף הוא הרפובליקה, שכן חירות היא הפרמטר החשוב ביותר ליצירת הון כלכלי מחד (בשל התחרות והביטחון בזכויות הקניין) ונאמנות של האזרחים למדינתם מאידך (עיקרון זה חוזר על עצמו רבות ב"דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס", שם הוא אף מרחיק לכת וטוען שכשם שמקימי הרפובליקות ראויים לשבח, כך מקימי המשטרים המלוכניים והדיקטטוריים ראויים לגנאי). גם בהקשר של תפקיד המוסר בניהול תקין של מדינה, מקיאוולי נותן עדיפות לרפובליקה על המלוכה, שכן נדיר למצוא עם שיבחר באדם בעל מידות רעות ולעומת זאת במשטרים סמכותיים נדיר הדבר שהאוחז בשלטון הוא איש בעל מעלה מוסרית. חיבור זה אף שימש השראה ל"אסכולה האיטלקית" שפיתחה את תורת האליטות.

בתרבות

לאורך ההיסטוריה

בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה, דמותו של מקיאוולי היא שלילית ביותר. במשך מאות שנים שמו של מקיאוולי היה שם נרדף לשטן: באנגליה האליזבתנית במאה ה-16, מחברים מפורסמים מכריסטופר מרלו ובן ג'ונסון ועד ויליאם שייקספיר, הזכירו את מקיאוולי לשמצה וגינו את התאוריה המדינית שלו. במחזה ״הנרי השישי (מחזה)״, שייקספיר מזכיר את "מקיאוולי הרוצח", באווירה דמונית, גועל ומיאוס. בהקדמה ל״היהודי ממלטה״ של מארלו, נאמר כי "אף שהעולם חושב שמקיאוולי מת", הרי נשמתו "עפה מעל הרי האלפים" והגיעה עד לאנגליה. בספרות של המאה ה-17 נעשה שימוש בהגזמה: השטן עצמו אופיין כמקיאווליסט ונצבע בצבעים אותם נהג מקיאוולי ללבוש, ובגרמניה, במאה ה-18 טען פרידריך השני, מלך פרוסיה שמקיאוולי "רוצה להרוס את האנושות". כך, במשך מאות שנים, המושג "מקיאוולי" נכרך ברשעות, בחוסר מצפון, ברמאות וערמומיות.

במאה ה-21

בתרבות הפופולרית מקיאוולי מופיע בסדרת המשחקים Assassin's Creed כמנהיג של צבא שכירי חרב שפועל להדחת שלטון הבורג'ה באיטליה. כמו כן, הוא מופיע בסדרת הספרים הסודות של ניקולס פלאמל בן האלמוות כאחד האנטגוניסטים הראשיים לצד ד"ר ג'ון די ואדוניו האשמנים הקדמונים, אולם משנה צד והופך לטוב לקראת סוף הסדרה. בנוסף, מקיאוולי מופיע בסדרת הפנטזיה האמריקאית הסודות של דה וינצ'י כעוזרו של לאונרדו דה וינצ'י.

הראפר טופאק שאקור השתמש בשם הבמה מקיאוולי מכיוון שהושפע מכתביו בעת שהותו בכלא.

מעבודותיו

ספרי עיון

• הנסיך (Il Principe), 1513 (פורסם לאחר מותו ב-1532)
• על אמנות המלחמה (Dell'arte della guerra) 1521-1519
• ההיסטוריה הפלורנטינית בשמונה כרכים, 1525-1521
• דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס 1517-1512

מחזות

• מנדרגולה (Mandragola, הדודאים)
• קליציה (Clizia, עיבוד לקומדיה 'קאזינה' מאת פלאוטוס הרומי)
• הנערה מאנדרוס (תרגום לאיטלקית של הקומדיה המהוללת מאת טרנטיוס הרומי)
• המסכות (Le Maschere, אבד)

חיבורים קצרים

• בלפאגור הארכי-שטן
• מסה או דיאלוג על לשוננו

לקריאה נוספת

• שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, הוצאת ספרית פועלים, 1966.
• מקיאבלי - כתבים פוליטיים, תרגום, הקדמה, מבוא והערות מאת אפרים שמואלי, הוצאת שוקן, 1971
• קוונטין סקינר, מקיאבלי, תרגמה עופרה יוגב, הוצאת דביר, 1988.
• ניקולו מקיאוולי, לודוביקו אריוסטו, ברנרדו דוביצי, הקומדיה הלמדנית: שלוש קומדיות מהרנסאנס האיטלקי , הוצאת מאגנס, 2016.
• אריקה בנר, ראש לשועלים - שאיפתו של ניקולו מקיאוולי לחירות, תרגם אמוץ גלעדי, הוצאת מאגנס, 2021.
• הלי זמורה, עולמו של מקיאוולי, הוצאת מאגנס, 2021.

קישורים חיצוניים

• ניקולו מקיאבלי (1469-1527), דף שער בספרייה הלאומית

• עשהאל אבלמן, ביקורת ספר: עולמו של מקיאוולי, באתר מידה, 21 באפריל 2022

• ציטוטים של ניקולו מקיאוולי, באתר "בין המרכאות"
• הטקסט של "הנסיך", בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• מאיה קציר, ניקולו מקיאוולי - האם האדם יכול להיות טוב?
• אריאנה מלמד, הנסיך הקטן גדול יהיה, באתר ynet, 5 בספטמבר 2003
• ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן-עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), מקיאבלי, ניקולו, בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח
• שלמה אבינרי, "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" מאת ניקולו מקיאוולי, כתב פוליטי, באתר הארץ, 19 בינואר 2011
• יואב רינון, מגנים את ההווה, מהללים את העבר ומשתוקקים אל העתיד, באתר הארץ, 6 במאי 2011
• מיכאל הר-סגור, שעה היסטורית : "הנשמה הטובה של השטן - על חייו ותורתו של מקיאבלי", אתר יוטיוב, 50 דק'
• אביהו זכאי, איך הפך שטן להומניסט גדול, באתר אלכסון
• ניקולו מקיאוולי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ניקולו מקיאוולי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ניקולו מקיאוולי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

• ניקולו מקיאוולי, ברשת החברתית Goodreads