מרינה אברמוביץ'

מרינה אברמוביץ'
Марина Абрамовић
	מרינה אברמוביץ' (2010)
לידה	30 בנובמבר 1946 (בת 77); בלגרד
לאום	סרבים
מקום לימודים	האקדמיה לאמנות יפה, בלגרד (1970); האוניברסיטה לאמנות בזאגרב (1972) ;
תחום יצירה	מיצג
זרם באמנות	אמנות עכשווית, אמנות גוף
יצירות ידועות	Rythem 0, The Artist is Present
פרסים והוקרה	העיטור האוסטרי למדע ואמנות (2008); דב ברלין (2012); פרס סונינג (2023); פרס נסיך אסטוריאס לאמנות ;
בן או בת זוג	Neša Paripović (1971–1976); Paolo Canevari (2005–2009); Ulay ;
	www.marinaabramovic.com

מרינה אברמוביץ' (בסרבית: Марина Абрамовић; נולדה ב-30 בנובמבר 1946) היא אמנית מיצג סרבית. עבודותיה חוקרות את היחסים בין אמן מופיע וקהל, גבולות הגוף ואפשרויות המוח האנושי^[1]. אברמוביץ' כונתה לא פעם "הסבתא של אמנות המיצג" בשל פעילותה הארוכה בתחום - מאז תחילת שנות השבעים. אברמוביץ' אף הצהירה כי שמה לעצמה למטרה ליצור קאנוניזציה של אמנות המיצג כמדיום מקובל בשדה האמנות בכלל ובשדה האמנות העכשווית. בשנת 2013 הקימה אברמוביץ' את "מוסד מרינה אברמוביץ", חלל מוזיאלי שנועד לשמש חממה ליוצרים בתחומים שונים: מוזיקה, קולנוע, תיאטרון, מדע, אמנות מיצג ועוד.

ביוגרפיה

אברמוביץ' נולדה בבלגרד ביוגוסלביה (כיום בסרביה). אחיו של סבה היה ברנאבה, פטריארך של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, ואחרי מותו הוכרז כקדוש. גופתו נחנטה והושמה ב"כנסיית סאבה הקדוש" בבלגרד. שני הוריה, ילידי מונטנגרו היו פרטיזנים במהלך מלחמת העולם השנייה. אביה, ווֹיה, היה מפקד שהוכרז כגיבור לאומי אחרי המלחמה ואמה, דניצה שימשה רב-סרן בצבא ובאמצע שנות השישים עבדה כדירקטורית של מוזיאון המהפכה והאמנות בעיר בלגרד.

אביה של אברמוביץ עזב את המשפחה בשנת 1964. בראיון שפורסם בשנת 1998 תיארה כיצד "אמא לקחה אחריות צבאית מוחלטת עלי ועל אחי. לא הורשתי לעזוב את הבית אחרי שעה 22:00 עד גיל 29... כל פרפורמנס שעשיתי ביוגוסלביה היה עד השעה 22:00 בלילה, כי בשעה זו כבר הייתי צריכה להיות בבית. זה מטורף לגמרי. אבל כל זה שאני חותכת את עצמי, מצליפה בעצמי, שורפת את עצמי וכמעט מאבדת את חיי על הבמה בתיאטראות, כל זה נעשה עד 22:00"^[2].

בין השנים 1965–1970 למדה אברמוביץ' באקדמיה לאמנויות בבלגרד. היא סיימה את לימודיה באקדמיה לאמנות בזגרב קרואטיה ב-1972. מ-1973 לימדה באקדמיה לאמנויות בנובי סאד. בשנת 1976 עזבה את יוגוסלביה ועברה להתגורר באמסטרדם.

Rhythm Series 1973-1974

Rhythm 10, 1973

בהופעתה הראשונה אברמוביץ בחנה אלמנטים של טקסים ומחוות. היא השתמשה בעשרים סכינים ושני טייפ-ריקרדרים. היא שיחקה במשחק רוסי בו להב הסכין מכוונת בקצב אל בין האצבעות הפסוקות של כף ידה. בכל פעם שחתכה את עצמה, היא הייתה מרימה סכין חדשה מהשורה של עשרים הסכינים שהכינה, הקליטה את עצמה וחזרה על הפעולה. אחרי שחתכה את עצמה 20 פעמים, היא השמיעה מחדש את הקלטת, הקשיבה לקולות וניסתה לחזור על אותן התנועות, בניסיון לחזור על הטעויות, תוך שילוב העבר וההווה. היא הייתה נחושה לחקור את הגבולות הפיזיים והמנטאליים של הגוף – הכאב וקולות הדקירה, בקולות הכפולים מההיסטוריה ומהשחזור. החל מיצירה זו אברמוביץ החלה לקחת בחשבון את מצב התודעה של אמן המיצג, הפרפורמר. "ברגע שאתה מכניס את עצמך לתוך הפרפורמנס, אתה יכול לעשות עם הגוף שלך דברים שלא היית עושה במצב נורמלי."^[3]

Rhythm 5, 1974

ביצירה זו אברמוביץ חיפשה לעורר מחדש את האנרגיה של סף הכאב של הגוף, במקרה זה על ידי שימוש בנפט אותו שפכה בצורת כוכב על הבמה, אותו האמנית הציתה בתחילת המופע. בעומדה מחוץ לכוכב, אברמוביץ חתכה את ציפורני ידיה, רגליה ושערה. כשסיימה עם כל אחד מהם, היא זרקה את מה שגזרה לתוך הלהבות, כך יצרה התפרצות של אור בכל פעם. שרפת המחומש הקומוניסטי יצג עבורה היטהרות פיזית ומנטלית, תוך התייחסות למנהגים הפוליטיים של עברה. בשלב האחרון של ההיטהרות, קפצה אברמוביץ לתוך הלהבות, ודחפה את עצמה לעמוד באמצע המחומש הגדול. בגלל האור והעשן שנוצרו מהאש, הקהל המתבונן לא הבין, שהאמנית שהרגע קפצה לתוך הכוכב, איבדה את ההכרה בגלל מחסור בחמצן. חלק מהנוכחים בקהל הבינו את מה שהתרחש רק כאשר הלהבות הגיעו קרוב מאוד לגופה אך היא נותרה ללא תנועה. רופא ומספר צופים התערבו וחילצו אותה מהכוכב הבוער. מאוחר יותר אברמוביץ הגיבה על ההתנסות: "כעסתי מאוד כי הבנתי שיש מחסום פיזי: כשמאבדים הכרה, אתה לא נוכח, אתה לא יכול להופיע"^[4].

Rhythm 2, 1974

על מנת לבחון אם מצב של חוסר הכרה יכול להיות משולב בתוך מיצג, אברמוביץ המציאה פרפורמנס בשני חלקים. בחלק הראשון, היא לקחה כדור לקטטוניה, זהו מצב פסיכיאטרי של קהות חושים ונוקשות שרירים. במצב זה האדם נותר במשך שעות ללא תנועה, כיוון ששריריו לא יכולים לזוז. בהיותה בן אדם בריא, גופה של אברמוביץ הגיב באלימות לכדור, תוך התקפים ותנועות בלתי נשלטות של הגוף, לאורך כל המחצית הראשונה של המופע. בזמן שאין לה כל שליטה על תנועות גופה, היא עצמה ומוחה נותרו צלולים, כך שהיא יכלה להתבונן במתרחש. 10 דקות אחרי שהשפעת הכדור תמה, אברמוביץ בלעה כדור נוסף, הפעם בעל השפעה הפוכה. כדור שניתן לאנשים תוקפניים ודיכאוניים שמביא לידי חוסר תנועה כללי של הגוף. גופנית היא נכחה שם, אך נפשית היא לא הייתה שם בכלל (יותר מכך היא לא זוכרת דבר מהזמן שנעלם). פרויקט זה היה מרכיב ראשוני בחקירתה את הקשר בין הגוף והנפש, שמאוחר יותר הובילו אותה לטיבט והמדבר האוסטרלי. בעקבות מיצג זה היא התחילה לפתח במרץ את שאר המופעים שלה ככאלה הבוחנים את הסיבולת וכח הסבל.

Rhythm 0, 1974

על מנת לבחון את גבול מערכת היחסים שבין האמן לבין הקהל, אברמוביץ פיתחה את אחד המופעים הכי מאתגרים (וידועים) שלה. היא הקצתה לעצמה תפקיד פסיבי, כאשר הציבור יהיה הכוח האקטיבי שיפעל. אברמוביץ' שמה על גבי שולחן 76 חפצים שאנשים יכלו להשתמש בהם עליה בכל דרך שיבחרו (היה שלט שיידע אותם על כך). חלק מהאובייקטים הללו יכלו לענג ואחרים יכלו להכאיב ביעילות רבה או להזיק לה. בין החפצים היו: מספריים, סכין, שוט והמסוכן מכולם, אקדח ובו קליע אחד. במשך שש שעות האמנית הרשתה לקהל הנוכחים לעשות מניפולציות על גופה ומעשיה. בתחילה, הקהל הגיב בזהירות וצניעות, אך ככל שעבר הזמן (והאמנית נותרה אדישה) אנשים החלו לפעול באלימות קשה^[5]^[6]. כפי שאברמוביץ' תארה זאת מאוחר יותר:

"ההתנסות לימדה אותי שאם משאירים החלטות בידי הציבור, אפשר להיהרג.... הרגשתי מחוללת: הם גזרו ממני את הבגדים, תקעו לי קוצי ורדים בבטן, אדם אחד כיוון את האקדח לראשי, ואחר לקח אותו ממנו. זה יצר אווירה טעונה. אחרי שש שעות בדיוק, כמתוכנן, נעמדתי והתחלתי ללכת לעבר הקהל. כולם רצו החוצה על מנת להימנע מעימות אפשרי".^[7]

העבודה עם אוליי 1976–1988

באמסטרדם פגשה מרינה את אוליי לאייסיפן (Ulay Laysiepen), אמן פרפורמנס גרמני, שהיה ידוע בשמו הפרטי אוליי. שניהם נולדו באותו יום (הוא בשנת 1943), אם כי במשטרים שונים לחלוטין: תעודת הלידה שלה הוחתמה בכוכב מחומש, ושלו בצלב קרס. כאשר החלו את שיתוף הפעולה ביניהם, התמקדו השניים בחקירת מושגים מסוימים; אגו וזהות אמנותית. זו הייתה תחילתו של עשור של עבודה משותפת שהתאפיינה בהשפעה הדדיות של שני האמנים, זה על יצירתו של זו ולהפך. כל פרפורמר התעניין במסורות שמקורן בירושות התרבותיות שלהם והתשוקה לטקסיות. כתוצאה מכך, החליטו ליצור ישות משותפת הקרויה בשם "האחר", ודיברו על עצמם כעל חלק מ"גוף דו ראשי". הם התלבשו והתנהגו כמו תאומים, ובין השניים שררה מערכת יחסים של אמון מוחלט.

בשעה שהגדירו את זהותו של "האחר", נעשו הזהויות האינדיבידואליות שלהם פחות נגישות. בניתוח של זהויות אמנותיות של הרוח, צ'ארלס גרין ציין כי מעשה זה - העבודה המשותפת - איפשר הבנה עמוקה יותר של האמן כפרפורמר - כאמן מייצג, כיוון שזה הוביל ל"בחינה קפדנית של עצמי הניתן להשגה דרך האני האמנותי". על פי הציטוט “Having the artistic self made available for self-scrutiny”^[8]. בדיון על התקופה הזו ביצירתה, אברמוביץ' אומרת: "הבעיה העיקרית במערכת היחסים הזאת הייתה השאלה- מה לעשות עם האגואים של שני האמנים. הייתי צריכה למצוא דרך להשקיט את האגו שלי, כפי שגם הוא עשה, כדי ליצור משהו כמו מצב אנדרוגני, לו קראנו 'מוות העצמי'"^[3]. על מנת ליצור את המצב הזה של "מוות העצמי", שני האמנים יצרו מיצג במסגרתו חיברו בין הפיות שלהם תוך כדי שאיפת החמצן האחד מגופו של השני, עד שלא נותר בריאותיהם חמצן לנשימה. לאחר 17 דקות בדיוק מתחילת הפרפורמנס נפלו השניים לרצפה ללא הכרה כשריאותיהם מלאות בפחמן דו-חמצני. יצירה זו ביקשה לבחון את רעיון היכולת של היחיד לספוג את חייו של אדם אחר, תוך כדי תחלופה ויצר ההרס העצמי של היחיד.

בעבודה "האוהבים" משנת 1988, אברמוביץ' ואוליי הם החליטו לעשות מסע רוחני שיסיים את הקשר ביניהם, לאחר מספר שנים של יחסים רוויי מתחים. השניים צעדו לאורך החומה הסינית, זה מול זה^[9]. כל אחד מהם החל את המסע בצד מנוגד, עד לפגישתם הייעודה באמצע החומה. אברמוביץ' תארה זאת כך: "הצעידה הזאת הייתה לדרמה אישית מוחלטת. אוליי התחיל ממדבר גובי ואני מרכס טאנג-שאנג במזרח, מהים הצהוב". לאחר כשלושה חודשים הסתיים המסע והשניים נפגשו^[10]. אברמוביץ אומרת כי רעיון הצעידה הזו הגיע אליה בחלום. הוא סיפק לה את מה שהיא החשיבה לדרך מקובלת, לסיום הולם למערכת יחסים רווית מיסטיות, אנרגיה ותשוקה. מאוחר יותר תארה את התהליך: "היינו צריכים צורה מסוימת לסיים את מערכת היחסים הזו, אחרי ההליכה העצומה והממושכת הזו אחד לעבר השני, זה אנושי מאד. ניתן לומר שבצורה מסוימת זה יותר דרמטי, זה כמו סיומת של סרט... כי בסופו של דבר את באמת לבד, לא משנה מה את עושה"^[11]. אברמוביץ' מסרה כי במהלך ההליכה שלה על החומה בחנה מחדש את הקשר שלה לעולם הפיזי והטבע. היא הרגישה כי המתכות באדמה השפיעו על מצבי הרוח שלה וההוויה הקיומית, והירהרה במיתוסים הסיניים בהם מתוארת החומה הסינית כ"דרקון של אנרגיה".

משנת 2000 הפיקה וביימה מספר סרטים קצרים, שבחלקם אף שיחקה בעצמה.

Balkan Baroque 1997

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

"Seven easy pieces" נובמבר 2005

נובמבר 2005 - מרינה אברמוביץ במיצג של ברוס נאומן **Body Pressure** מוזיאון גוגנהיים

בשנת 2005 הופיעה אברמוביץ במוזיאון גוגנהיים במיצג של ברוס נאומן הנקרא "Body pressure". היא הציגה את היצירה החל מ-9 בנובמבר 2005 במשך שבעה לילות רצופים. בלילות אלו היא החייתה את עבודתם של חמישה אמנים משנות ה-60 וה-70, בנוסף להצגת שתי עבודות נוספות שלה, האחת "Lips of Thomas" שהוצגה בשנת 1975 והאחרת "Entering the Other Side" נוצרה במיוחד עבור התערוכה.

רשימת האמנים המלאה של המוצגים שהוצגו על ידי מרינה אברמוביץ בגוגנהיים:

Body Pressure של ברוס נאומן (Bruce Nauman)‏, 1974
Seedbed של ויטו אקונצ'י (Vito Acconci)‏, 1972
Action Pants: Genital Panic של ואלי אקספורט, 1969
The Conditioning של ג'ינה פיין (Gina Pane)‏, 1973
How to Explain Pictures to a Dead Hare של יוזף בויס, 1965
יצירתה Lips of Thomas,‏ 1975
יצירתה Entering the Other Side,‏ 2005

האמנית נוכחת: מרץ 2010 - מאי 2010

בין התאריכים 14 במרץ ל-31 במאי 2010, התקיימה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, תערוכת רטרוספקטיבה והצגה מחודשת של מופעי פרפורמנס של אברמוביץ'. זו הייתה התערוכה הגדולה ביותר של אמנות פרפורמנס שאי פעם התקיימה במוזיאון ה-MoMA. במהלך התקופה בה התקיימה התערוכה, הציגה אברמוביץ' את "האמנית נוכחת", מופע בן 730 שעות ו-30 דקות, בהן ישבה האמנית בשקט מוחלט וללא תנועה ומבקרים הוזמנו להתיישב מולה למשך מספר דקות בכל פעם. הצלם האיטלקי מרקו אנלי (Marco Anelli) תיעד את המבקרים ויצר פורטרטים של כל אדם שביקר בתערוכה ובחר לקחת חלק במופע ולהתיישב מול אברמוביץ'. התמונות הללו פורסמו באתר התמונות פליקר, קובצו בספר והוצגו כתערוכה בפני עצמה בגלריית דנציגר בניו יורק. אברמוביץ' העידה כי הצגת המופע שינתה "לגמרי" את חייה וטענה כי העובדה שליידי גאגא הגיעה לבקר בתערוכה סייעה בהעלאת הפופולריות של התערוכה בקרב קהל צעיר. "קהל שלרוב לא מבקר במוזיאון, שכלל לא אכפת לו מאמנות פרפורמנס ואפילו לא יודע במה מדובר החלו להגיע בזכות ליידי גאגא"^[12]. בן זוגה לשעבר, אוליי לאייסיפן (Ulay Laysiepen), הגיע במפתיע לערב הפתיחה של התערוכה. התערוכה כולה תועדה בסרט התיעודי "Marina Abramović: The Artist is Present", העוסק בחייה ובמיצג. הסרט שודר ברשת הטלוויזיה האמריקנית HBO.

2009 עד היום

ב-2009 כיכבה אברמוביץ' בסרטה של קיארה קלמנט "Our City Dreams" ובספר הנושא את אותו שם. חמשת האמנים שהוצגו בספר, ביניהם:סוון (Swoon), גאדה עמר (Ghada Amer), קיקי סמית' (Kiki Smith) וננסי ספרו, "אוחז כל אחד בתשוקה ליצירה בלתי נפרדת מהמחויבות שלהם לניו יורק", לטענת העורך. בינואר 2011, כיכבה אברמוביץ' על שער המגזין ELLE בסרביה, כפי שצולמה על ידי הצלם דוסאן רלג'ין (Dušan Reljin). בספר מדע בדיוני ושמו "2312" שחיבר קים סטנלי רובינסון הוא מכנה מיצגי אמנות בשם "אברמוביצ'ים" (abramovics).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרינה אברמוביץ' בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של מרינה אברמוביץ (באנגלית)

מרינה אברמוביץ', במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
תערוכת צילומים של אברמוביץ' בגלריה שון קלי בניו יורק
אריאל קריל‏, בגוף היא מבינה - וואלה תרבות, באתר וואלה, 14 בדצמבר 2009
אלי ערמון אזולאי, מרינה אברמוביץ' בוחנת את הגבולות, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2009
ברגליים פשוקות ורובה ביד, באתר הארץ, 12 ביולי 2007
יערה קידר, רואה לך בעיניים: מרינה אברמוביץ' בילתה שלושה חודשים בבהייה, באתר nrg‏, 15 באוגוסט 2012
נדב הולנדר, די-וי-די, מרינה אברמוביץ' מפגינה נוכחות, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2012
דניאל ראוכוורגר, המותג: מרינה אברמוביץ’, באתר הארץ, 18 במרץ 2013
שרה ליאל, הניו יורק טיימס, הפרויקט החדש והשאפתני של מרינה אברמוביץ', באתר הארץ, 24 באוקטובר 2013
מרינה אברמוביץ', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מרינה אברמוביץ (1946-), דף שער בספרייה הלאומית

מרינה אברמוביץ', ברשת החברתית אינסטגרם
מרינה אברמוביץ', ברשת החברתית Goodreads

הערות שוליים

^ Anna Novakov, “Point of Access: Marina Abramović’s 1975 Performance Role Exchange,” Woman’s Art Journal Fall 2003/Winter 2004: 31-35
^ Quoted in Thomas McEvilley, "Stages of Energy: Performance Art Ground Zero?" in Abramović, Artist Body, Charta, 1998
^ ¹ ² Janet Kaplan, “Deeper and Deeper: Interview with Marina Abramović,” Art Journal 58:2 (1999):6-19
^ A Daneri, et al, (eds.), Marina Abramović: Texts, Charta, 2002
^ Shlomit Oren, מרינה אברמוביץ' - בנעליה, באתר so-art, ‏2019-09-12
^ הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ, באתר עיר-האושר, ‏2011-01-15
^ Laurie Anderson, “Marina Abramović,” Bomb Summer 2003: 25-31
^ Zoe Kosmidou, “A Conversation with Marina Abramović,” Sculpture Nov. 2001: 27-31
^ בריטברג-סמל, שרה, "מרינה, קרבן המאה, קרבן האהבה", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 84, יולי-אוגוסט 1997
^ A Daneri, et al, (eds.), Marina Abramović: Texts, Charta, 2002
^ Charles Green, “Doppelgangers and the Third Force: The Artistic Collaborations of Gilbert & George and Marina Abramović/Ulay,” Art Journal 59.2: 36-45
^ בלוג ה-Tumblr של מכון מרינה אברמוביץ'

[1] Anna Novakov, “Point of Access: Marina Abramović’s 1975 Performance Role Exchange,” Woman’s Art Journal Fall 2003/Winter 2004: 31-35

[2] Quoted in Thomas McEvilley, "Stages of Energy: Performance Art Ground Zero?" in Abramović, Artist Body, Charta, 1998

[Kaplan6-19-3] ¹ ² Janet Kaplan, “Deeper and Deeper: Interview with Marina Abramović,” Art Journal 58:2 (1999):6-19

[4] A Daneri, et al, (eds.), Marina Abramović: Texts, Charta, 2002

[5] Shlomit Oren, מרינה אברמוביץ' - בנעליה, באתר so-art, ‏2019-09-12

[6] הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ, באתר עיר-האושר, ‏2011-01-15

[7] Laurie Anderson, “Marina Abramović,” Bomb Summer 2003: 25-31

[8] Zoe Kosmidou, “A Conversation with Marina Abramović,” Sculpture Nov. 2001: 27-31

[9] בריטברג-סמל, שרה, "מרינה, קרבן המאה, קרבן האהבה", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 84, יולי-אוגוסט 1997

[10] A Daneri, et al, (eds.), Marina Abramović: Texts, Charta, 2002

[11] Charles Green, “Doppelgangers and the Third Force: The Artistic Collaborations of Gilbert & George and Marina Abramović/Ulay,” Art Journal 59.2: 36-45

[12] בלוג ה-Tumblr של מכון מרינה אברמוביץ'

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]