משה בן-חורין (מהנדס)
משה בן חורין (גינזבורג) (1905 – 18 בפברואר 1972[1]) היה איש התנועה הרוויזיוניסטית ומהנדס בניין ישראלי, שהשתתף בין השאר בתכנון מצודת זאב ובית אסיה בתל אביב.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בן-חורין נולד בשנת 1905 בעיירה פינסק למשפחה ציונית. אביו, שמואל גינזבורג היה בעל סמיכה לרבנות, עילוי בתורה וסוחר אמיד עד למלחמת העולם הראשונה, אז הפסיד את הונו. בהיותו בן 12 נפצע קשה מפגיעת חייל; בעקבות הפציעה שכב שנתיים בבית חולים ועוד תקופה ארוכה רותק לביתו. בעת החלמתו עמד בבחינות הבגרות, ובהיותו בן 15 בלבד עזב את בית הוריו, ויצא ללימודי הנדסת מכונות בגרמניה. בעת לימודיו התכונן לקראת עלייה לארץ ישראל, ולאחר ששמע כי בארץ חסרים מהנדסי בניין, הפסיק את לימודיו ועבר ללימודי הנדסת בניין. ב-1925 עלה לארץ, ומכיוון שפרץ באותה עת משבר כלכלי, בן-חורין נאלץ לדחות את תוכניותיו המקצועיות והחל עובד כפועל בפרדסי המושבה פתח תקווה. עם שיפור המצב הכלכלי השתלב בתחום הבנייה.
תרומתו המשמעותית של בן-חורין הייתה פיתוח שיטות בנייה חדשות, שחלקן לא היו ידועות עד אז בארץ ישראל. בין השאר היה מהמהנדסים הראשונים שבנו בריכות מים וגשרים בשיטת הבטון המזוין. כמו כן, היה מהחלוצים שביססו בניינים על כלונסאות בטון ותקרות מצולעות. במסגרת עבודתו, נשלח על ידי חברת סולל בונה לתכנון וליווי פרויקטים בסוריה ובלבנון.
בשנת 1934 נבחר כחבר במועצת פתח תקווה וכיהן בה כחבר הנהלה וכנציג התנועה הרוויזיוניסטית עד לשנת 1940. בן-חורין היה נערץ על חבריו לתנועה הרוויזיוניסטית; כך למשל, כינה אותו יצחק סבר (סברדליק), "הטריבון הז'בוטינסקאי מאם-המושבות".[2]
בן-חורין היה פעיל בהדרכה והסברה בתנועת הנוער בית"ר. בספר שראה אור על פעלו סיפרה רעייתו לאה, בתו של משה שמואל ראב,[3] כי "בגישתו המלהיבה והסוחפת השפיע על רבים מצעירי המושבה, שהצטרפו למחתרת, וביניהם אחדים שהיו למפקדים בכירים באצ"ל".[4]
בשל פעילותו בתנועה הרוויזיוניסטית נעצר על ידי שלטונות המנדט הבריטי וישב בבתי הכלא והמעצר בעכו, רמלה, מזרע, צריפין ואחרים, בתגובה לפעולות האצ"ל ל"שבירת ה'הבלגה'". בין השאר נעצר בן-חורין ב-15 בנובמבר 1937 על ידי השלטונות הבריטיים, במעצר המוני שכלל גם חברים רבים מהנהגת התנועה הרוויזיוניסטית כגון: ערי ז'בוטינסקי, מנחם ארבר, ד"ר יונה פרויליך, ד"ר בנימין לובוצקי (אליאב), ד"ר אב"א אחימאיר ואחרים.[5] הבולשת הבריטית המשיכה לרדוף אותו גם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ועם זאת, הוא המשיך באותה תקופה בעבודתו כמהנדס במיזמי בנייה מטעם "סולל בונה", שכללו הקמת מחנות הצבא הבריטי בסוריה ובלבנון וכן השתתף בבניית גשר על נהר פרת. בארץ ישראל הוא ניהל את מפעל "אבן וסיד" של "סולל בונה", וגם פעל במסגרתו רבות להטבת תנאי העובדים.
בעקבות בנו, שעברת את שם משפחתו מגינזבורג לבן-חורין לאחר הקמת המדינה, שינה גם הוא את שם משפחתו.
בשנות ה-50 עבר עם רעייתו להתגורר עם משפחות ילדיו בסביון. שם פתח את משרד התכנון והבנייה שבראשו עמד, יחד עם בנו האדריכל מרדכי בן-חורין וחתנו המהנדס יחיאל חצור (אבוחצירא).
מפעלי הבנייה של בן-חורין היו מגוונים ורבים ברחבי ארץ ישראל. הוא בנה בנייני מגורים פרטיים ומשותפים, מבני תעשייה, מוסדות נוער, בתי ספר, ובנייני ציבור, לרבות בניין בית לשכת המס של ההסתדרות הכללית, בתל אביב. גולת הכותרת של מפעלו הייתה בנייתו הוא בניין "מצודת זאב" בתל אביב, יחד עם בנו, האדריכל מרדכי (מוטי) בן-חורין, שבנייתו הסתיימה ב-1964.
ב-1972, במהלך ביקורת שגרתית באתר בנייה, לקה בדום לב ונפטר. נקבר בבית העלמין בפתח תקווה.[6]
באזכרה לזכרו של בן-חורין ציין מנחם בגין, כי היה "בונה גדול, לא רק על פי מקצועו, אלא מתוך הכרת השליחות" שתמציתה – אהבת ארץ-ישראל. ולגבי "מצודת זאב", אמר: "ידוע לי, כי על בנין זה הייתה גאוות חייו של מר בן-חורין".[7]
בשנת 2016 הופקד ארכיונו המקצועי של בן חורין, ובו תיעוד של למעלה מ-800 מבנים שתכנן והקים, בארכיון אדריכלות ישראל שבמגדל שלום בתל אביב. אוסף זה שופך אור לא רק על מפעל חייו העצום והעלום של בן חורין, אלא גם על תולדות העיר פתח תקווה, בעשורים שבהם הפכה ממושבה לעיר.
מחיבוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- משה בן-חורין, "שינוי משטר קודם לכל!", (נאום בוועידת תנועת החרות ה-9, 27 במאי 1968), ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל
- משה בן-חורין, "אדריכלות של אדם וחומר", (הרצאה במועדון "רוטרי" בפתח תקווה, 1969), ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף אחימאיר (עורך), משה בן חורין: דברים משלו ועליו, תל אביב: הוצאת המשפחה, תשל"ו - 1975.
- ח' בן-ירוחם, ספר בית"ר – קורות ומקורות, כרך ב' – חלק שני, הוועד להוצאת ספר בית"ר, ירושלים – תל אביב, תשל"ו - 1975.
- אפרים אבן, ""לזכר משה בן-חורין: דברים משלו ועליו" בעריכת יוסף אחימאיר (מאמר ביקורת)", בארץ-ישראל, גיליון 56, תמוז תשל"ו – יולי 1976, עמ' 28, 30.
- מנחם בגין, חידוש הכוח העברי בדורנו, הרצאה בטקס חלוקת פרסים בתחרות החיבורים ע"ש משה בן חורין, תשל"ד, 2 ביוני 1974, ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל
- מיכאל יעקובסון: סיבוב על האוסף של המהנדס משה בן-חורין, באתר 'חלון אחורי', 2 במאי 2020
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מת האדריכל משה בן-חורין, מעריב, 18 בפברואר 1972
- דרך-ארץ ללוחמי חרות, מעריב, טורים 1–2, 24 בפברואר 1972
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ משה בן-חורין באתר GRAVEZ
- ^ יוסף אחימאיר (עורך), משה בן-חורין: דברים משלו ועליו, תל אביב: הוצאת המשפחה, 1975, עמ' 45.
- ^ רעייתו לאה הייתה בתו של משה שמואל ראב (בן-עזר) מראשוני פתח תקווה; ראו: (דוד תדהר (עורך), "משה שמואל ראב (בן-עזר)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 195; לאה בן-חורין (ראב) באתר "ראשונים".
- ^ יוסף אחימאיר (עורך), משה בן-חורין: דברים משלו ועליו, תל אביב: הוצאת המשפחה, 1975, עמ' 17.
- ^ ח' בן-ירוחם, ספר בית"ר – קורות ומקורות, כרך ב' – חלק שני, הוועד להוצאת ספר בית"ר, ירושלים – תל אביב תשל"ו – 1975, עמ' 662.
- ^ משה בן-חורין (גינצבורג), מעריב, 18 בפברואר 1972.
- ^ יוסף אחימאיר (עורך), משה בן-חורין: דברים משלו ועליו, תל אביב: הוצאת המשפחה, 1975, עמ' 15.
בקרת זהויות  |
|
|---|