משה צינוביץ
 | |
| לידה |
1905  |
|---|---|
| פטירה |
1987 (בגיל 82 בערך) |
| מדינה |
ישראל |
  | |
משה צינוֹביץ (תרס"ה, 1905 - ח' באלול ה'תשמ"ז, 1 בספטמבר 1987) היה סופר, ביוגרף ועיתונאי ישראלי ממוצא פולני-ליטאי. חוקר תולדות אישים וקהילות ישראל באירופה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בידוובנה הסמוכה ללומז'ה ליוסף צינוביץ ושירקה רייזל בת הרב שמואל קרסנובורסקי.[1] בילדותו המוקדמת הוכר בסביבתו כבעל זיכרון טוב במיוחד ונבחר עבורו מסלול תורני.
בטרם היותו בן 13 סיים ונבחן על סדר נשים. למד תקופה קצרה אצל רבי פסח פרוסקין, ועם מעבר הוריו להתגורר בביאליסטוק עבר ללמוד בישיבת ביאליסטוק, עמו למד אז בחברותא, אריה ליב מאלין; לימים מבחירי ישיבת מיר וראש ישיבת "בית התלמוד" בניו יורק.
מביאליסטוק עבר לישיבת לומז'ה, בה למד מפי הרב יחיאל מרדכי גורדון, ואחר כך הגיע לישיבת מיר. בשנת ה'תרפ"ה, 1925, הגיע לעיר וילנה. בשלב זה החל לשלוח ידו בכתיבה, היה עמו מידע רב לתולדות אישים וקהילות שברר מהקדמות ספרים, רשימות תורמים, הסכמות והקדשות זיכרון בספרייה הגדולה של בית הכנסת "אנשי משמר" בביאליסטוק; ובווילנה הרחיב את רישומיו ביושבו שעות רבות בספריית שטראשון שבעיר. חלק ממאמריו החל מתפרסם בשבועון הווילנאי "דאָס וואָרט", ביטאון אגודת ישראל.
בשנים 1927–1932 שהה בגרמניה, תחילה בוויסבאדן ואחר כך בישיבתו של הרב יעקב הופמן בפרנקפורט ובבית המדרש לרבנים בברלין אצל הרב חיים הלר.
בשנת ה'תרצ"ג-1933 עלה לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. הוא החל לפרסם בקביעות מאמרים על קהילות ואישים, בעיקר רבניים, בעיתון הדתי-לאומי "הצופה". במקביל המשיך בסדרת סקירותיו שפורסמו ב"דאָס וואָרט" באירופה. ביחד עם כמה מחבריו הקים "ארגון צעירים ללימודי היהדות" והעביר במפגשיו הרצאות על "הישיבות ואישיהן".
עם פרוץ המאורעות בשנת 1936 הצטרף לארגון "ההגנה" ושימש נוטר במושבות. לאחר קום המדינה הועסק במשרד הדתות כיועץ לענייני חינוך.
לאחר פטירת אשתו הראשונה, בתיה שימשילביץ, נישא לרבקה רוקנשטיין (1909–1997),[2] שכיהנה כיועצת משפטית של משרד הסעד. הוא הצטרף לנסיעותיה ברחבי העולם בשם המשרד וניצל את ההזדמנויות לאיסוף חומר למחקריו במוזיאונים, ספריות ומוסדות אחרים.
נפטר בתל אביב בח' באלול ה'תשמ"ז, 2 בספטמבר 1987, בגיל 82. נקבר בבית העלמין קריית שאול.[3]
ארכיון המחקר שלו, הכולל חומר רב על תחומי העניין בהם עסק, נמצא ברשות אלמנתו עד פטירתה ולאחר מכן נרכש על ידי הספרייה הלאומית[4].
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלבד מאות מאמריו על אישים וקהילות בעיתונות, וכחמש מאות מאמרים על ישיבות ושיטת הלימוד בהן שפרסם ב"הצופה", הספיק להדפיס שני ספרים: עץ חיים (תל אביב תשל"ח) על תולדות ישיבת וולוז'ין, ומיר (תל אביב תשמ"א) על העיירה מיר בבלארוס והישיבה הגדולה בה.
עשרות מאמרים וסקירות שלו על רבני עיירות התפרסמו ברבים מספרי הזיכרון לקהילות שחרבו בשואה שנדפסו בעשרות השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. וספרו האחרון "אישים וקהילות" (תל אביב תש"ן) נדפס רק לאחר מותו בידי אלמנתו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ספריו
- עץ חיים: תולדות ישיבת וולוז'ין, תל אביב: מור, תשל"ב, באתר אוצר החכמה
- מיר: תולדות ישיבת מיר, תל אביב: מור, תשמ"א, באתר אוצר החכמה
- אישים וקהילות, תל אביב תש"ן, באתר אוצר החכמה (בראש הספר מאמר לתולדות המחבר, וסקירה על עבודתו מאת הרב משה צבי נריה)
משה צינוביץ (1905-1987), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הסב היה תלמידם של מהרי"ל דיסקין ורבי גרשון תנחום ממינסק.
- ^ רבקה רוקנשטיין-צינוביץ באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ משה צינוביץ באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ ארכיון משה צינוביץ, בספרייה הלאומית
| בקרת זהויות |
|
|---|