משל הדורבנים

דורבנים מצטופפים יחדיו כדי להתחמם

משל הדורבנים (בגרמנית: Die Parabel von den Stachelschwein) ידוע גם בתור דילמת הדורבן או דילמת הקיפוד, היא אלגוריה המבטאת את האתגר שביחסים בין-אישיים קרובים ואינטימיים.

המשל מתאר מצב בו קבוצה של דורבנים מצטופפים יחד, כדי להתחמם מפני הלילה הקפוא. עם זאת הם חייבים לשמור על מרחק, כי בהתקרבות בלתי נמנע שקוציהם יפצעו זה את זה. למרות שכולם רוצים בקרבה הדוקה, הדבר עשוי להיכשל בגלל הקוצים שהם מנגנון הגנה – עורו של הדורבן, חלק בלתי-נפרד ממנו. רצונם העז בקרבה עלול לעולם לא להתממש במלואו.

שופנהאואר

מקור הרעיון במשל הבא מאת הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר בחיבורו Parerga und Paralipomena כרך שני פרק 31 סעיף §413:

ביום חורף קר חבורת דורבנים הצטופפה כדי שתוכל להתגונן, באמצעות החום ההדדי, מפני הקיפאון. אך עד מהרה חש כל אחד מהם את דקירות הקוצים של רעהו, ומפאת זאת שוב התרחקו הדורבנים זה מזה. כאשר הצורך בחימום קירב אותם זה לזה בשנית, שבה והופיעה אותה הצרה, כך שהם היטלטלו שוב ושוב בין שתי המצוקות עד שעלה בידיהם להגיע למידת המרחק הנכונה שבה מצבם היה הנסבל ביותר. — באופן זה הצורך בחברה הנובע מהריקנות והמונוטוניות של פנימיות האנשים, דוחף אותם יחדיו; אך רבות תכונותיהם הבלתי נעימות והמאוסות, והחסרונות הבלתי נסבלים, שמפרידים ביניהם שוב. המרחק האמצעי שהם מגלים לבסוף, ומאפשר להם להחזיק מעמד ביחד, הוא אדיבות ונימוסים טובים. מי שלא שומר על זה, אומרים לו באנגליה 'שמור מרחק!' ['!keep your distance']. — מתוקף זה, הצורך בחום הדדי יסופק רק באופן בלתי־שלם, אבל בכך לא יורגשו דקירת הקוצים. — אולם מי שלו חום פנימי רב משלו, יעדיף להתרחק מהחברה כדי לא לספק, ולא לקבל, שום תלונה.

המקור בגרמנית

Eine Gesellschaft Stachelschweine drängte sich, an einem kalten Wintertag, recht nahe zusammen, um, durch die gegenseitige Wärme, sich vor dem Erfrieren zu schützen. Jedoch bald empfanden sie die gegenseitigen Stacheln; welches sie dann wieder von einander entfernte. Wann nun das Bedürfniß der Erwärmung sie wieder näher zusammen brachte, wiederholte sich jenes zweite Uebel; so daß sie zwischen beiden Leiden hin und hergeworfen wurden, bis sie eine mäßige Entfernung von einander herausgefunden hatten, in der sie es am besten aushalten konnten. — So treibt das Bedürfniß der Gesellschaft, aus der Leere und Monotonie des eigenen Innern entsprungen, die Menschen zu einander; aber ihre vielen widerwärtigen Eigenschaften und unerträglichen Fehler stoßen sie wieder von einander ab. Die mittlere Entfernung, die sie endlich herausfinden, und bei welcher ein Beisammenseyn bestehn kann, ist die Höflichkeit und seine Sitte. Dem, der sich nicht in dieser Entfernung hält, ruft man in England zu: keep your distance! — Vermöge derselben wird zwar das Bedürfniß gegenseitiger Erwärmung nur unvollkommen befriedigt, dafür aber der Stich der Stacheln nicht empfunden. — Wer jedoch viel eigene, innere Wärme hat bleibt lieber aus der Gesellschaft weg, um keine Beschwerde zu geben, noch zu empfangen.

— ארתור שופנהאואר, Parerga und Paralipomena, Zweiter Band, XXXI §413

דורבן בודד בשלג באלברטה, קנדה

ארתור שופנהאואר הגה את האלגוריה כתיאור מצבו של האדם ביחסיו עם האחר. משל הדורבנים מרמז שלמרות רצון טוב יחסים בין-אישיים קרובים לא יכולים להתקיים ללא פגיעה הדדית משמעותית. בעיה זו מולידה התנהגות זהירה ומערכות-יחסים רופפות. משל הקיפוד בא ללמד שמתינות ביחסים בין-אישיים, מתוך דאגה לעצמי וגם מתוך התחשבות באחר, מתאפשרת בחברה בעזרת הפגנת אדיבות על בסיס קודים חברתיים, נורמות ונימוסים.

שופנהאואר ידוע בכך שהחזיק בתפיסת עולם פסימיסטית ואנטי-נטליסטית, וכן שנטה להתבודדות כל חייו. לאור זאת ניתן לפרש את סיום המשל והתיאור של יחידי הסגולה בעלי ה"חום הפנימי" כהצדקה להתבודדות מהחברה.

פרויד

פסל הדורבן בשולחנו של פרויד

הפסיכואנליטקאי היהודי-אוסטרי זיגמונד פרויד ייחס חשיבות רבה למשל, והוא היווה לו מקור השראה בדיוניו המאוחרים בפסיכולוגיה חברתית.

פרויד אף החזיק פסל דורבן קטן בשולחן הכתיבה שלו בביתו בהמפסטד, בצפון־מערב רובע קמדן בלונדון, שכיום משמש כמוזיאון פרויד בלונדון.

החלק הראשון של המשל בניסוחו של שופנהאואר מצוטט בידי פרויד ונידון בהרחבה בפרק השישי ("מטלות וכיווני עבודה נוספים") של ספרו רב ההשפעה "הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני" משנת 1921 .

העניין הרובץ לפתחנו נוגע לטבעם של היחסים הרגשיים בין בני האדם באופן כללי. על פי "משל ה[דורבנים]" המפורסם של שופנהאואר, אף אחד אינו סובל קִרבה גדולה מדי לאחרים, ועל פי עדות הפסיכואנליזה, כל קשר רגשי ואינטימי בין שני אנשים הנמשך לאורך זמן, יהא זה קשר של נישואים, של חברות או יחסי הורים וילדים, מכיל גרעין של דחייה ושל עוינות אשר רק מכוח ההדחקה חומק מעינינו. ריבים בין שותפים לעסק ומרירותו של השכיר ביחס למעסיקו הם לרוב גלויים יותר.
אותו הדבר מתרחש כאשר בני האדם מתקבצים ליחידות גדולות יותר. בכל עת ששתי משפחות נקשרות זו בזו בקשר נישואים, כל אחת מהן רואה את עצמה כטובה ומכובדת יותר ביחס לאחרת. בין כל שתי ערים שכנות ישרור יחס של יריבות וצרות עין, כל קנטון יביא בהתנשאות ובזלזול על הקנטון האחר. – הגרמני מהדרום לא יסבול את הגרמני מהצפון, האנגלי ייחס לסקוטי את כל הרע שבעולם, הספרדי יבוז לפורטוגזי. עצם זה שהבדלים גדולים מייצרים דחייה שקשה להתגבר עליה, כגון הגאלים כנגד הגרמנים, הארים כנגד השמים, הלבנים כנגד כהי העור, כבר אינו מפליא אותנו.

המקור בגרמנית

Wir halten uns vor, wie sich die Menschen im allgemeinen affektiv zueinander verhalten. Nach dem berühmten Schopenhauer'schen Gleichnis von den frierenden Stachelschweinen verträgt keiner eine allzu intime Annäherung des anderen. [...] Nach dem Zeugnis der Psychoanalyse hinterläßt fast jedes intime Gefühlsverhältnis zwischen zwei Personen von längerer Dauer – Ehebeziehung, 60Freundschaft, Eltern - und Kindschaft – einen Bodensatz von ablehnenden, feindseligen Gefühlen, der erst durch Verdrängung beseitigt werden muß. Unverhüllter ist es, wenn jeder Kompagnon mit seinem Gesellschafter hadert, jeder Untergebene gegen seinen Vorgesetzten murrt. Dasselbe geschieht dann, wenn die Menschen zu größeren Einheiten zusammentreten. Jedesmal, wenn sich zwei Familien durch eine Eheschließung verbinden, hält sich jede von ihnen für die bessere oder vornehmere auf Kosten der anderen. Von zwei benachbarten Städten wird jede zur mißgünstigen Konkurrentin der anderen; jedes Kantönli sieht geringschätzig auf das andere herab. Nächstverwandte Völkerstämme stoßen einander ab, der Süddeutsche mag den Norddeutschen nicht leiden, der Engländer sagt dem Schotten alles Böse nach, der Spanier verachtet den Portugiesen. Daß bei größeren Differenzen sich eine schwer zu überwindende Abneigung ergibt, des Galliers gegen den Germanen, des Ariers gegen den Semiten, des Weißen gegen den Farbigen, hat aufgehört uns zu verwundern.

— זיגמונד פרויד, הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני, עמ' 67–68

פרויד חוקר בפרק זה את האפשרות להתגבר על המצב הקיומי המנוכר העולה במשל הקיפודים וטען לאפשרות החברתית של התגברות עליו בעזרת הבניות חברתיות:

ואולם האי־סובלנות הזו נעלמת כולה, באופן זמני או לאלתר, באמצעות ההבניות של ההמון. כל עוד מבנה ההמון ממשיך להתקיים, או לחלופין, על פני כל המרחב שעליו הוא חולש, מתנהגים בני האדם כאילו היו שווי ערך, כל אחד מגלה סובלנות כלפי ייחודו של האחר, מעמיד את עצמו במקומו ואינו חש כל רגש של דחייה כנגדו. על פי התפיסות התאורטיות שלנו, מגבלה כזו על הנרקיסיזם יכולה להיווצר באמצעות גורם אחד בלבד – הקשר הליבידינלי לאנשים אחרים. אהבת העצמי יכולה להיות מוגבלת רק על ידי אהבה לזר, דהיינו אהבה לאובייקט.
[...] הלבידו נשען על סיפוקם של צורכי החיים הגדולים, והוא בוחר לו כאובייקטים ראשונים את אותם אנשים שנועדו לספקם. כמו אצל הפרט הבודד, כך גם עבור התפתחות האנושות בכללותה רק האהבה הייתה גורם תרבותי משפיע, ורק היא לבדה יכלה לחולל את המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם.

המקור בגרמנית

Aber all diese Intoleranz schwindet, zeitweilig oder dauernd, durch die Massenbildung und in der Masse. Solange die Massenbildung anhält oder soweit sie reicht, benehmen sich die Individuen als wären sie gleichförmig, dulden sie die Eigenart des anderen, stellen sich ihm gleich und verspüren kein Gefühl der Abstoßung gegen ihn. Eine solche Einschränkung des Narzißmus kann nach unseren theoretischen Anschauungen nur durch ein Moment erzeugt werden, durch libidinöse Bindung an andere Personen. Die Selbstliebe findet nur an der Fremdliebe, Liebe zu Objekten, eine Schranke

— זיגמונד פרויד, הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני, עמ' 69–71

בחיבורו "תרבות בלא נחת" משנת 1930, פרויד המשיך לפתח את העיסוק בדילומות אלו מנקודת המבט של פיתחיו המאוחרים בפסיכואנליזה. נקודת המוצא של פרויד היא שלאושר שני צדדים, האחד הוא הרצון להפחית סבל, והשני להרבות עונג. אולם, בתרבות האנושית נוצא מתח תמידי בין הדחף לעונג (הארוס), לבין הדרישה התרבותית להימנע מסיפוק ומעונג מיידיים ולעדן (סובלימצייה) אותם. במילים אחרות, מניעת הצער כרוכה בהגנות שמספקת התרבות, אך זאת במחיר של מניעת העונג המאפשר אושר. המסקנה היא שאף שלא ניתן לחיות מחוץ לתרבות ללא סכנה קיומית, יש להכיר בכך שהחיים הבטוחים כרוכים כרוכים באי נחת מתמיד ובסבל. כפי שפרויד מסכם נקודה זו: ”האדם בן התרבות המיר מידה של אפשרות לזכות באושר במידה של ביטחון”.

בתרבות הפופולרית

המשל מוזכר בסדרת האנימה נאון ג'נסיס אוונגליון, והפרק הרביעי מכונה "דילמת הקיפוד" . הידאקי אנו, יוצר הסדרה, טען כי הדילמה העולה במשל מתבטאת בהתמודדות ההופכית והבעייתית של שתי הדמויות המרכזיות בסדרה, שינג'י ומיסאטו. מלחין פסהקול של הסדרה, שינגו סאגישו הלחין עבורה נעימה אינסטרומנטלית בשם "Hedgehog's Dilemma".

הסופר הישראלי עמוס עוז השתמש במשל הדורבנים בראיון עם יעקב אגמון כדי לתאר את היחסים בחברה הישראלית ואת הדינימקה החברתית בחיי הקיבוץ בפרט.

הסרט הקצר Henry , המבוסס הנפשה בטכנלוגיית מציאות מדומה, מציג פרשנות חדשה לדילמה שבמשל. בתחילת הסרט, המספר (אליג'ה ווד) מסביר שהנרי הוא קיפוד שאין לו חברים כי הוא אוהב לחבק את כולם. לאחר מכן, הצופה ממוקם בביתו של הנרי ביום הולדתו, שם, לאחר זמן קצר, מופיע הנרי עם עוגת יום ההולדת שלו. הנרי עצוב משום שהוא לבדו, מדליק את הנר על העוגה ומביע משאלה. לפתע, קבוצה של בלוני חיות מתעוררת לחיים ומתעופפת בבית. הנרי מתרגש ומנסה לחבק אותם, אך הבלונים מבועתים, בורחים מפניו ומתרוצצים ברחבי הבית עד שהם עפים דרך הדלת ומשאירים את הנרי לבדו. זמן קצר לאחר מכן, נשמעת דפיקה בדלת, והנרי מגלה שהבלונים חזרו והביאו איתם צב. בזכות שריונו, הצב יכול לחבק את הנרי, מבלי להיפגע מהקוצים. הנרי מאושר, ובכך נפתר הקונפליקט. הסרט זכה בפרס אמי לבידור בפריים טיים, בקטגוריית Outstanding Emerging Media Program , הזוכה הראשון עבור מציאות מדומה.

לקריאות נוספות

• פרויד, זיגמונד, הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני [1921] תרגום: י’ דבוסיס, ירושלים: דפוס הספר, תרפ"ח.
  • תרגום נוסף: נועה קול, רסלינג 2009
• פרויד, זיגמונד: "תרבות בלא נחת" [1930], התרבות והדת, תרגום: י' גוטשלק, תל אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, 2000

• Schopenhauer, Arthur (2000) [1851]. Parerga and Paralipomena. E. F. J. Payne translation. Oxford: Clarendon Press. ISBN 0-19-924220-8.
• Magee, Bryan (1997). The Philosophy of Schopenhauer. Oxford: Clarendon Press. ISBN 0-19-823723-5.
• Maner, J.K., DeWall, C.N., Baumeister, R.F., & Schaller, M. (2007). "Does social exclusion motivate interpersonal reconnection? Resolving the 'porcupine problem.'" Journal of Personality and Social Psychology, 92, 42–55". Retrieved 8 February 2015.
• Luepnitz, Deborah Anna (2003). Schopenhauer’s Porcupines: Intimacy and Its Dilemmas, New York: Basic Books