ספר מיכה

ספר מיכה

סוגה	ספרי נבואה
מספר פרקים	7
סדרת ספרים	תרי עשר
הספר הקודם	ספר יונה
הספר הבא	ספר נחום

ספר מיכה כולל בתוכו, על פי המסורת, את דברי הנביא בלבד. עיקרם נבואות, אך ישנם גם קטעים אשר אפשר לראות כתפילות או קינות. אין בו חזיונות או סיפורים, ואין בו תיעוד של מעשים סמליים שנעשו על ידי הנביא - פרט לדברי הנבואה עצמם. בפסוק אחד בספר שוטח מיכה את השקפתו באשר לנבואתו: "אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת-רוּחַ ה' וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה - לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ" (ג', ח').

מיקום בתנ"ך וחלוקה

ספר מיכה נמצא בקובץ התרי עשר, בין ספר יונה לספר נחום. הסיבה למיקום זה היא, כנראה, רצון לשימו אחרי ספר עמוס, אלא שבאמצע נכנסו, מסיבות שונות, ספר עובדיה וספר יונה. בתרגום השבעים ממוקם ספר מיכה שלישי, על פי הסדר הכרונולוגי.

הספר, המכיל 105 פסוקים, מחולק לשבעה פרקים, ולשני סדרים (פרט לפסוק האחרון בספר, השייך לסדר הבא). מבחינה תוכנית אפשר לחלק את הספר לשלוש או ארבע חטיבות עיקריות, שמורכבות בעיקרן מתוכחה, נחמה, תוכחה ונחמה (כאשר הנחמה בסוף הספר יכולה להוות חטיבה בפני עצמה או חלק מחטיבת התוכחה שלפניה). החטיבה הראשונה מתחילה בפרק א' (שהוא, בעיקרו, פורענות כפועל יוצא של תוכחה), ונגמרת בפרק ג', החטיבה השנייה היא פרקים ד'-ה', והחטיבה השלישית היא פרקים ו'-ז', כאשר אפשר להתייחס לחציו השני של פרק ז' כחטיבה בפני עצמה.

לא תמיד ברור היכן נגמרת כל נבואה והיכן מתחילה הנבואה הבאה. יש קובעים כי נבואותיו של מיכה קצרות מאוד, ויש מחברים קטעי נבואות לנבואות ארוכות יותר. לא ברור מהו הקשר ביניהן ומדוע סודרו כפי שסודרו. אי אפשר לדעת מתי נאמרה כל נבואה, ולכן אין לדעת האם הסדר קשור לסדר הכרונולוגי בו נאמרו הנבואות. אפשר לנחש שהסדר קשור באסוציאציות בין הנבואות של המסדר, זאת בשל שימוש בביטויים דומים בנבואות קרובות – אך אין לדעת דבר בוודאות. ייתכן שהשימוש באותם ביטויים קשור בסדר כרונולוגי דווקא, ואולי בגורם אחר.

תוכן

• פתיחה (פרק א', א-ד): בכותרת הספר באה תבנית רגילה החוזרת אצל נביאים רבים: "דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל-מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי, בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר-חָזָה עַל-שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלִָם". מיכה, אמנם, הוא היחיד שבכותרת ספרו כתוב כי חזה על שומרון וירושלים. לאחר הכותרת באה פתיחה לספר, שאפשר שהיא פתיחה לנבואה הראשונה בלבד: "שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם, הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ; וִיהִי ה' אלהים בָּכֶם לְעֵד, ה' מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ; כִּי-הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ; וְיָרַד וְדָרַךְ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ - כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד" (א', ב-ד). לאחר מכן מתחילות הנבואות בספר:
• חטיבה ראשונה (פרקים א'-ג'): בפרק א' עוסק הספר בגורל שומרון וירושלים, כאשר בתחילת הפרק נוגעת הנבואה בשומרון, ובהמשכו - בירושלים. בפתיחת הנבואה הוא שואל ועונה לעצמו: "מִי-פֶשַׁע יַעֲקֹב? הֲלוֹא שֹׁמְרוֹן! וּמִי בָּמוֹת יְהוּדָה? - הֲלוֹא יְרוּשָׁלִָם!" (ה), על כן, "וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה" (ו), מבטיח ה' בפיו של מיכה, "... וְכָל-פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ, וְכָל-אֶתְנַנֶּיהָ יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ, וְכָל-עֲצַבֶּיהָ - אָשִׂים שְׁמָמָה" (ז). בחלקו השני של הפרק מקונן הנביא על חורבנן של ערים רבות בממלכת יהודה. ייתכן כי חלק זה מאוחר יותר, ומשתייך למסע כיבוש מאוחר יותר של צבא אשור. מקובל להניח כי הערים אשר מונה מיכה - תוך משחקי מילים ואותיות על שמותן של הערים - הן בסדר מסעו של סנחריב ביהודה (דומה מאוד, אם כי לא אותו המסע, למתואר בספר ישעיהו, פרק י', פסוקים כ"ד–ל"ב). כך, למשל, ממליץ מיכה לאנשי לכיש: "רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ, יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ! רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת-צִיּוֹן, כִּי-בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל" (יג). רתימת המרכבה לרכש היא פעולה שנועדה לקדם את פני האויב הבא לעיר או, אולי, כדי לברוח ממנו בזריזות. את הפרק מסיים מיכה בקריאה לעם: "קָרְחִי וָגֹזִּי, עַל-בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ; הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר, כִּי גָלוּ מִמֵּךְ" (טז).

פרק ב', שרובו תוכחה על רקע חברתי ל"חֹשְׁבֵי-אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע", מכיל בין נבואה אחת לשלוש. לשיטת המחלקים את הפרק לנבואות שונות, ישנן שתי נבואות תוכחה (פס' א-ה;ו-יא), ונבואת נחמה אחת (יב-יג) או שנבואת הנחמה היא חלק מנבואת התוכחה השנייה. בתחילת הפרק מבטיח הנביא לאנשים אשר "...חָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ" (פס' ב) שיבוא יום בו יבכו הם על מר גורלם. באירוניה חדה מבטיח להם מיכה שמה שעשו הם לעניים יהיה גורלם הם: "לָכֵן לֹא-יִהְיֶה לְךָ מַשְׁלִיךְ חֶבֶל בְּגוֹרָל בִּקְהַל ה'" (ה). הנבואה השנייה נפתחת בציטוט של מתנגדי הנביאים בפי מיכה: "אַל-תַּטִּפוּ". הם שואלים את מיכה: "הֲקָצַר רוּחַ ה', אִם-אֵלֶּה מַעֲלָלָיו?" ומיכה עונה להם: "הֲלוֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ עִם הַיָּשָׁר הֹלֵךְ!" (ז). הוא ממשיך בתוכחתו, ולבסוף קובע: "לוּ-אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ, וָשֶׁקֶר כִּזֵּב, אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר - וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה" (יא). כאן מגיע קטע נחמה קצר, על קיבוץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל אשר "יַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וה' בְּרֹאשָׁם" (יג). מרבית הפרשנים מסווגים קטע נחמה זה כציטוט ישיר של מיכה עצמו, אך ישנם גם כאלה אשר מחשיבים מילים אלו כציטוט של נביא השוא מן הפסוק הקודם. בפרק זה בולט הדו-שיח בין מיכה למתנגדיו: בגרסה המרחיבה של הפרשנות, הדו-שיח נמשך מפסוק ה' עד פסוק ח'.

בפרק ג' ישנה חלוקה ברורה לשלוש נבואות, המיועדות למנהיגי העם, אשר מועלים בתפקידיהם; הראשונה (פס' א-ד) פונה ל"רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (א) אשר "שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רעה (רָע)" (ב). יבוא יום, אומר מיכה, בו יזעקו אל ה', אך הוא יסתיר פניו מהם. הנבואה השנייה (פס' ה-ז\ח) מפנה אצבע מאשימה אל "הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת-עַמִּי". נביאים אלו מנבאים טוב תמורת שכר, "וַאֲשֶׁר לֹא-יִתֵּן עַל-פִּיהֶם (לא יפרנס אותם), וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה" (ה). להם חוזה מיכה במילים קשות כי לא יהיה להם מַעֲנֵה אֱלֹהִים. לעומתם מעיד מיכה על עצמו: "וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת-רוּחַ ה' וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה - לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ" (ח). הנבואה השלישית בפרק פונה שוב אל "רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב, וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט" (ט). על אף ש"רָאשֶׁיהָ - בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ - בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ - בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ", הם בטוחים ש"ה' בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (יא). "לָכֵן", מתנבא מיכה "בִּגְלַלְכֶם: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (יב). נבואה זו הייתה הראשונה בהיסטוריה, ככל הנראה, בה חזה נביא את חורבן ירושלים, וכפי שמשתקף בירמיהו פרק כו, עשתה רושם כביר על שומעיה.

• חטיבה שנייה (פרקים ד'-ה'): פרק ד' נפתח בנבואה המיועדת לאַחֲרִית הַיָּמִים. נבואה זו, המופיעה בשינויים קלים גם בספר ישעיה ב' ב-ד, קובעת כי יבואו ימים בהם יבואו גויים ללמוד את תורת ה' בירושלים, וישרור שלום בעולם: "לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה; וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד" (ג-ד). בסופה של נבואה זו מופיעה תוספת שאינה באה בספר ישעיה. התוספת ממתנת את האווירה האוניברסלית שיוצרת הנבואה, ומזכירה לכולם שלפחות ברגעים אלו, של מסירת הנבואה, "כָּל-הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו; וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (ה). יש הטוענים שאין מקומה של נבואה זו בספר מיכה, כיוון שבשאר ספרו אין הוא נוגע בגורל ממלכות זרות (פרט לאשור), וזוהי נבואה כללית. מאידך, אפשר שמיכה קיבל נבואה זו מידי מורו, ישעיהו בן אמוץ, ושיבצה בין נבואותיו.

לאחר נבואה זו באות נבואות נחמה נוספות (ד': ו-ז, ח-יד או ח-י, יא-יד; ה: א-ה, ו, ז-יד) אשר עוסקות ברובן בקיבוץ נדחי ישראל ויהודה ומצב עתידי של שלום. פסוקים ח-יד בפרק ד' קשים לפירוש. ברור כי מיכה קורא לבת-ציון לצאת לבבל, ושם תבוא הגאולה. המצב הרע הנוכחי, מבטיח מיכה - בהתייחסו, כנראה, למצור על ירושלים בימי חזקיה - יסתיים בטוב. כיוון שבהמשך טוען מיכה שהגויים שנאספו סביב ירושלים ימותו במהרה (כפי שאכן קרה, במגפה המתוארת במלכים ב' י"ט לה), אפשר שמדובר בשתי נבואות שונות שנאמרו בהתייחסות לאירועים שונים, וקובצו יחדיו מסיבות שאינן ברורות.

הנבואות בפרק ה' חוזות ליהודה ולשְׁאֵרִית יַעֲקֹב עוצמה צבאית: "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב... כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי-צֹאן... תָּרֹם יָדְךָ עַל-צָרֶיךָ וְכָל-אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ" (ז-ח). הנבואה הראשונה בפרק זה נוקבת פעמיים בשם 'אשור' כממלכה (בפעם האחרת בספר, ז' יב, כשם ארץ). במחקר המקרא של המאה ה-19 הועלתה ההשערה שהנבואה הראשונה בפרק היא תוספת מאוחרת, השייכת לימי החשמונאים. רמז לכך הן המילים "שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם" המכוונים לאנשי בית חשמונאי (לשיטת המפרשים אחרת, שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם הם כינוי כללי ולא בני אדם מסוימים). הנבואה האחרונה בפרק (ז-יד) מבטיחה רע לעובדי העבודה הזרה, מעם ישראל ומהעולם כולו: "וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ... וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה, נָקָם, אֶת-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ" (יב, יד).

מרכבתו של סנחריב, ומאחוריה נושאי רמחים, פרש וקשתים. אלה עברו בארץ ישראל בימיו של מיכה וזרעו חורבן ושממה, הניכרים בנבואותיו.

• חטיבה שלישית (פרקים ו'-ז'): בחלקו הראשון של פרק ו' מקיים מיכה כעין משפט בין ה' ובין העם. ההרים והגבעות נקראים להשתתף כעדים. מיכה מזכיר לעם את הטובות שעשה לו ה' בעבר הרחוק, ומזכיר את משה, אהרן ומרים, וכנגדם את בלק בן ציפור ובלעם. הוא שואל רטורית, כאילו מפי העם, איך לעבוד את ה': "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה'?.. הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן?" ועונה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב, וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ" (ו-ח). בכך חוזר מיכה על עקרונות שכבר נאמרו על ידי נביאי דורו כנגד הקרבת קרבנות שאין מאחוריהם מעשים נוספים (למשל בעמוס ה, כב-כו; ישעיה א י-יז).

בהמשך הפרק מדבר מיכה נגד העוולות החברתיות בעיר אשר "עֲשִׁירֶיהָ מָלְאוּ חָמָס". הוא מבטיח להם שיקבלו עונשים כבדים: "אַתָּה תֹאכַל וְלֹא תִשְׂבָּע... אַתָּה תִזְרַע וְלֹא תִקְצוֹר; אַתָּה תִדְרֹךְ-זַיִת וְלֹא-תָסוּךְ שֶׁמֶן, וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה-יָּיִן" (יד-טו). בסופה של הנבואה בא אזכור של בית אחאב, דבר שגרם לכמה מהפרשנים לטעון שנבואה זו נאמרה לאנשי שומרון, בירת ממלכת ישראל.

בפרק ז' א-ח בא קטע קינה וצער אישי של מיכה, על כך ש"אָבַד חָסִיד מִן-הָאָרֶץ" (ב). לעומתם, אומר מיכה, "אֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה, אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי. יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי! אַל-תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי - קָמְתִּי!" (ז-ח). האויבת, על פי הפרשנות, היא אויבת אישית או לאומית. הפסקה שאחר-כך (ראו להלן) מרמזת שמדובר באויבת לאומית, כנראה אשור: "זַעַף ה' אֶשָּׂא כִּי חָטָאתִי לוֹ... אֹיַבְתִּי... תִּהְיֶה לְמִרְמָס כְּטִיט חוּצוֹת" (ט-י).

• חטיבה רביעית (פרק ז', ט-כ; יש המחשיבים חטיבה זו כחלק מהחטיבה שלישית): מורכבת משתי פסקאות (ט-יג; יד-כ). בראשונה מבטיח מיכה שיבוא יום, רחוק אמנם, בו תהיה ארץ האויב לשממה ופזורי ישראל ישובו לארצם.

הפסקה האחרונה בספר היא תפילה של מיכה, בה מבקש הוא רחמים מאת ה': "רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ, צֹאן נַחֲלָתֶךָ", מתחנן מיכה, "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ (פירוש: הראנו) נִפְלָאוֹת" (יד-טו)

הספר נחתם בסוג של תפילה או בקשה "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (כ).

מבארים ששלושת הפסוקים האחרונים (מי,ישוב,תתן) כנגד י"ג מידות של רחמים

רעיונות מרכזיים

ישנם כמה רעיונות מרכזיים השזורים לאורכו של ספר מיכה:

• מלחמה בעוולות החברתיות: בספר ישנן נבואות רבות כנגד ראשי העם ושופטיו, שאינם דואגים למעמדות הנמוכים ואף עושקים אותם.
• מידה כנגד מידה: אם ילך עם ישראל בדרך ה', יזכה לעתיד טוב. אם לא, יבוא יום בו יהיה טוב, אך הוא יהיה רחוק יותר, ועד אליו יעבור העם מסלול רצוף ייסורים.
• פשטות: מה שנדרש מהאדם הוא "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ" - אין צורך בטקסים ראוותניים ובהקרבת קורבנות מפוארים.

הרעיונות לעיל מופיעים גם בדברי נביאים אחרים אשר קדמו למיכה. ישנם גם רעיונות המופיעים לראשונה אצל מיכה, וחוזרים אצל נביאים מאוחרים יותר:

• קיבוץ הגויים: הגויים מתאספים למקום אחד על מנת שייטבחו על ידי ה' ושליחיו. רעיון זה חוזר אצל נביאים כצפניה ויחזקאל.
• חורבן ירושלים: מיכה הוא הראשון שמדבר על חורבן הבית. אחריו דיבר על כך ירמיהו.

זמן כתיבת הספר

בפתיחת ספרו של מיכה מסופר שהתנבא "בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה", וייתכן שניבא גם בימי מנשה (דבר המשתלב עם הכלל המופיע בסדר עולם רבה פרק כ', בנוגע לנביאים אחרים, "מפני שלא היה מלך כשר לא נקראו על שמו"). אולם, לא מתואר מתי נאמרה כל נבואה ונבואה בספר, ואין לדעת אם התנבא בתקופה זו ברצף או שחלו בפעילותו הנבואית הפסקות. יתרה מזאת, לא ידוע לנו אם נקבצו בספרו כל נבואותיו או רק חלקן (ואפשר להניח שרק חלקן, על פי הכלל החז"לי הקובע כי "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה" [בבלי, מגילה יד.]).

ישנם חוקרים ופרשנים המנסים להעריך, על פי רמזים שונים והקשר הדברים, את זמנה של כל נבואה ונבואה.

על פי דברי הזקנים בירמיהו כ"ו, שייכת הנבואה במיכה ג' ט-יב לימי חזקיהו המלך. יש המשייכים אף את כל פרק א לימי חזקיהו, על סמך העובדה שחורבן שומרון, שמיכה חוזה בפרק א', אירע בימיו. גם מסע סנחריב, המופיע בחלקו השני של פרק א', עשוי להתאים לימי חזקיהו.

רמז להקרבת קרבנות אדם - אשר מקובל שהוקרבו, בתקופת מיכה, רק בימי אחז ומנשה מלכי יהודה - נמצא בפרק ו' פסוק ז: "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?"; דבר זה מאפשר לשייך את נבואה זו לימי אחז או מנשה.

בחקר המקרא ישנן מספר הערכות שונות לגבי זמן כתיבת הנבואות. ישנם חוקרים שמקבלים הערכות מסורתיות יותר לכתיבת הספר סביב חורבן שומרון במאה ה-8 לפני הספירה. חוקרים אחרים ייחסו את המזמורים שבסוף הספר ואת החלקים המדברים על עתיד טוב יותר לתקופות מאוחרות הרבה יותר של ימי גלות בבל, או אף לאחר שיבת ציון, במאה הרביעית לפני הספירה. על פי תומכי אסכולה זו, רק שלושת הפרקים הראשונים בספר משויכים למיכה, והשאר לנביאים אחרים, בעיקר כאלו שחיו מאוחר יותר. חוקרים אלו הסתמכו על כך שלא מתאים לנביא תוכחה כמיכה לומר דברי נחמה. מצד שני, אין בספר אנכרוניזמים ברורים או ראיות חותכות לאיחור חלקים בו. נכון לתחילת המאה ה-21, הערכה מקובלת בחקר המקרא היא שהספר נכתב בהדרגה וחלקים שונים של הספר הצטרפו לאורך תקופות שונות, כאשר המחלוקת בתחום ביקורת המקרא היא בעיקר סביב כמות הטקסט שנכתבה בשלב המוקדם לבין זו המאוחרת יותר.

סגנון

רובו המוחלט של הספר כתוב בצורת שירה. הוא עשיר בתיאורים חיים של מושאי הנבואה: "קוּמִי וָדוֹשִׁי, בַת-צִיּוֹן! כִּי-קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל, וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה" (ד' יג).

הספר כתוב בגוף ראשון (פרט לכתובת הבאה בראשו, שהיא, כנראה, מעשה ידי העורך). דבר זה נועד לעורר הזדהות עם הדובר אצל הקורא. דבריו ערוכים לעיתים בצורת ויכוח בין הנביא ובין שומעיו.

כמה אמצעים אמנותיים מקראיים באים לידי ביטוי בספר. בין השאר ניתן למנות:

• צימוד, ובמיוחד על שמות מקומות יישוב:

"בְּגַת אַל-תַּגִּידוּ, בָּכוֹ אַל-תִּבְכּוּ; בְּבֵית לְעַפְרָה - עָפָר התפלשתי (הִתְפַּלָּשִׁי)" (א' י). יש המפרשים אף את המילה בָּכוֹ כרומזת לשם מקום (ייתכן שעכו).

• שאלות רטוריות, המופנות אל העם: "עַמִּי, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ? וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי!" (ו' ג).
• דימויים: "יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ / כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם" (ז' יז).
• לעג, המכוון כלפי אנשי המעמד הגבוה בעם.

בספר ניכר חוסר התאמה בין שם עצם למספרו או מגדרו, למשל: "לְמַעַן תִּתִּי אֹתְךָ לְשַׁמָּה, וְיֹשְׁבֶיהָ לִשְׁרֵקָה" (ו' טו), דבר שגרם לחוקרים רבים לתקן תיקונים בנוסח המסורה, ולתרגם בחזרה מיוונית פסוקים מתרגום השבעים, שככל הנראה נשען על נוסח עברי שונה.

בעקבות מה שנראה כמו חוסר התאמה סגנונית של חלק מהמשפטים לשאר הטקסט, החל מאמצע המאה ה-19 החלו לראשונה חוקרים שונים להעלות ספק בדבר היות מיכה כותב הנבואות בפועל. עם התפתחות תחום ביקורת המקרא במחצית השנייה של המאה ה-20, רוב חוקרי המקרא החלו לתמוך בהערכה לפיה מיכה לא כתב את הספר בשלמותו, ושהמסרים רוככו בהמשך כדי לאזן את אופיו הקשה של הספר. החוקרים חלוקים ביניהם לגבי כמות הטקסט שנכתבה על ידו בפועל. בסך הכל מסכימים רוב החוקרים לגבי כמה משפטים מסוימים שהם כנראה אכן נכתבו על ידו, ולגבי כמה אחרים שכנראה שלא, ועיקר המחלוקת מתמקדת בשאר הטקסט, שהוא עיקר הספר. פרשנות שהציעה התאולוגיה לחוסר ההתאמה הזה, היא שהסגנונות השונים הם השתקפויות שונות של הטבע של האינטראקציה של האל עם עמו.

במאה העשרים נמצאו כמה כתבי יד של הספר מתקופת בית שני, אשר הנוסח שלהם דומה מאוד לנוסח המסורה.

קישורים חיצוניים

ספר מיכה, באתר ויקיטקסט

מדיה וקבצים בנושא ספר מיכה בוויקישיתוף

• ספר מיכה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)