פורטל:ביולוגיה/הידעת?/46
רוב עצמות החיות המתות אינן מתאבנות, אלא מתפוררות ונעלמות עם הזמן. אוסף המאובנים אינו מדגם מייצג של המינים הנכחדים, אלא של המינים קלי-ההתאבנות. דהיינו, מינים נכחדים, שהיו להם עצמות גדולות ואוכלוסייה גדולה מאוד, וחיו במשך דורות רבים מאוד וכיוצא בזה, עד שחלקי שלדים ואפילו שלדים שלמים של פרטים רבים מהם הצליחו להשתמר. אלא שחקר האבולוציה, ובפרט האבולוציה של האדם, מביא את הפלאונטולוגים לחפש גם עדויות למינים נכחדים, שעצמותיהם היו עדינות, אוכלוסייתם הייתה קטנה והתקיימה רק למשך דורות מעטים, יחסית. גילוי השלד המאובן "לוסי" (סווג כפרט מהמין אוסטרלופיתקוס אפרנסיס) בשנת 1974 נחשב להצלחה גדולה, משום שמשלד בודד זה הצליח להשתמר, כמאובן, כ-40% מחומר העצמות. מה גם שרבות מהעצמות שלא השתמרו ניתנות לשחזור על פי העצמות הסימטריות להן שהשתמרו. כיום, כשניתן למצות DNA ממאובנים ולהשוות את רצפי הקודונים שלו עם רצפים של יצורים מוכרים, גם מציאת חלק קטנטן של עצם עשויה להוות תגלית חשובה. כך התגלה האדם הדניסובי, על פי שן בודדת של זכר זקן, וחלקיק עצם זרת יחיד של נקבה צעירה.