צוותא

צוותא לתרבות מתקדמת בע"מ
חברה לתועלת הציבור
	הלובי בצוותא
מדינה	ישראל
משרד ראשי	תל אביב-יפו
מייסדים	תנועת השומר הצעיר; אברהם שלונסקי
מנכ"ל	חיים (חיימון) גולדברג
תקופת הפעילות	1955–הווה (כ־69 שנים)
נוצר מתוך	"המרכז לתרבות מתקדמת"
	אתר האינטרנט הרשמי של צוותא;
קואורדינטות	32°04′30″N 34°46′55″E / 32.07505556°N 34.782°E
	מפת מיקום; מפה דינמית; (למפת תל אביב רגילה) צוותא צוותא צוותא מפת מרכז __ תל אביב; [‌למפה דינמית של גוש דן וסביבותיו‌] ממזרח: __ בני ברק, __ רמת גן, __ גבעתיים; ממערב: הים התיכון

מועדון צוותא בתל אביב הוא מהמרכזים הוותיקים לאירועי תרבות ואמנות. "צוותא" הוקם כ"מרכז לתרבות מתקדמת" על ידי השומר הצעיר כזרוע אמנותית לביטוי ערכי התנועה, לצד מפ"ם בפוליטיקה והקיבוץ הארצי בפיתוח הקיבוצים בארץ. המשורר אברהם שלונסקי היה הוגה הרעיון וממייסדיו ופעיליו המרכזיים של "צוותא" ואף העניק למועדון את שמו. בחודש פברואר 1972 עבר מועדון "צוותא" למשכנו הנוכחי ברחוב אבן גבירול 30 (בניין לונדון מיניסטורס). הצייר יחזקאל קמחי עיצב את הסמל של "צוותא".

"צוותא", מוגדר כ"מרכז לתרבות מתקדמת". המרכז משמש במה להופעות בידור, תיאטרון ומוזיקה, לצד פעילויות תרבות ואמנות שונות ומגוונות. במקום ישנם שני אולמות בהם מתקיימים כ-90 אירועים בחודש.

ארכיון "צוותא" נמצא בארכיון המרכזי של השומר הצעיר, ארכיון יד יערי בגבעת חביבה.

משכן צוותא

המשכן הנוכחי של צוותא ברחוב אבן גבירול 30 במרתף בניין הלונדון מיניסטורס תוכנן על ידי האדריכל מיכאל קון וכולל שלושה אולמות - אולם צוותא 1, אולם צוותא 2, ואולם חזן-צוותא 3 (ע"ש יעקב חזן). אולם צוותא 1 נקרא גם אולם לולה, על שם לולה לוקסנבורג - מאבני היסוד של מועדון צוותא. לולה החלה את דרכה בצוותא עוד בהיותו מועדון קטן ברחוב דיזנגוף בתל אביב, בניהולו של המשורר אברהם שלונסקי, כחלק מפעילותה בתנועת "השומר הצעיר". לולה טיפחה, אהבה וחיבקה את כל האמנים שחלפו בצוותא במהלך השנים. קטנים כגדולים זכו בתשומת לבה המלאה, באכפתיות ובדאגה אין סופית. צוותא הייתה עבור לולה בית ומשפחה וימים כלילות העבירה ב'מרתפי' לונדון מיניסטור. לולה נולדה בפולין ב-1 במאי 1918. לרגל חגיגות יום הולדתה ה-90 החליטו בצוותא, כמחווה של אהבה והערכה, לקרוא את האולם המרכזי על שמה (נקרא גם צוותא 1),

צוותא ההיסטורית (1946–1973)

לקראת הקמתו של "המרכז לתרבות מתקדמת"

השם "צוותא" הוענק למועדון התל אביבי בשנת 1956, עוד בטרם היו לו שלוחות ברחבי הארץ. בעשור הראשון של קיומו, בין השנים 1946 ו-1956 לא היה זה עדיין "צוותא", לא בשם ואף לא בתוכן הפעילות או בצורתה, אלא "המרכז לתרבות מתקדמת". מקורו של הרעיון הקמתו בחוג חברתי-רעיוני שפעל בתל אביב בשנות ה-40 של המאה העשרים ובו חברו כמה מאנשי הרוח הגדולים של התקופה ובראשם אברהם שלונסקי, אל הפעילים הפוליטיים של "השומר הצעיר" שישבו בתל אביב לצורך פעילותם.

שלונסקי היה הרוח החיה מאחורי הרעיון להקמתו של "המרכז לתרבות מתקדמת". מעורבותו בעשייה התרבותית בשומר הצעיר החלה סביב הקמתה של ההוצאה לאור "ספרית פועלים" בשנת 1939. להקמת ההוצאה לאור קדם חיפוש של אמנים חברי הקיבוץ הארצי אחר אכסניה שתשמש לשיח משותף והפריה הדדית ביניהם ושתבטא את העשייה התרבותית העשירה של הקיבוץ הארצי, שבשנות ה-30 התעוררה וקיבלה תנופה לאחר שפל של שנים ביצירה בתוך קיבוצים.

הקובץ "בשיר ובחרט" שיצא בינואר 1939 ביטא כמיהה זו, ודוד כנעני ממרחביה, שכעבור זמן מה יהיה שותף בהקמת ספרית פועלים, כתב על הקובץ מאמר בביטאון 'הדים', בו הוא עוסק ביחס בין החיים והאומנות וחייו של האומן בחברה הנאבקת על קיומה. הייתה זו סוגיה שבה שלונסקי, שראה לאומנות תפקיד חשוב ב'חינוכו' של העם, עסק רבות בפעילותו בשבועון "טורים".

שבועון זה, שיצא לאור משנת 1933 ואילך, איחד בתוכו סופרים ומשוררים צעירים שיצאו נגד הזרמים המרכזיים בספרות העברית. תפיסת האמנות של שלונסקי וחבריו ב'טורים' עברה שינוי מהשקפה ששללה מעורבות של אמנים בפוליטיקה להשקפה נגדית, ששלונסקי היה ממקדמיה ושגררה עזיבה של כמה מהכותבים, שחייבה נקיטת קו רעיוני ברור ואמירה פוליטית משמעותית.

בשנת 1939 נסגר 'טורים' עקב בעיות מימון ועימותים פנימיים. שלונסקי, לאה גולדברג וחבריהם ביקשו להם במה להמשך עבודתם האמנותית, ושלונסקי, שהיה מקורב למפא"י, ניסה להתקבל על ידי המנגנון הממסדי של המפלגה, אך דוד בן-גוריון, מנהיג מפא"י, לא גילה נכונות לאמץ אותו. הצורך הנואש של שלונסקי להמשיך ביצירתו הביאה להתקרבותו לאנשי השומר הצעיר, כאשר אלה האחרונים ראו בקשר עמו ועם חבורתו אמצעי חשוב לחיבור לאינטליגנציה העירונית ומגזרים אחרים.

בקיץ 1939 התקבלה בקיבוץ הארצי פנייתם של שלונסקי ושותפיו לשתף פעולה בתחום ההוצאה לאור, ובכך נסללה הדרך להקמת "ספרית פועלים" כעבור מספר חודשים. היה זה לאחר יותר משנה של שיתוף פעולה בין שלונסקי, לאה גולדברג ואחרים ובין "השומר הצעיר", בעריכת "דפים לספרות" (המדור הספרותי של שבועון הקיבוץ הארצי "משמר"), שבו נוצרו עיקר דפוסי הפעולה של השותפות בין האינטלקטואלים העירונים ואנשי הקיבוץ הארצי במישור הפוליטי והתרבותי. בהתאם לדרישה שהוצגה במשא ומתן על שיתוף הפעולה, מונה שלונסקי להיות עורך המדור הספרותי של "משמר". החל משנת 1943 יצא משמר כעיתון יומי ושמו שונה ל"על המשמר", ושלונסקי המשיך ואף הגביר את מעורבותו בעיתון ובהוצאת הספרים התנועתית.

קרבתו האידאולוגית לרעיונות "השומר הצעיר" ומעורבותו של שלונסקי בעשייה התרבותית יצרה קשר מיוחד וקרוב בינו ובין יעקב חזן. התחום התרבותי היה קרוב ללבו של חזן וכשהועתק מרכז הפעילות התנועתית ממשמר העמק לתל אביב החל חזן להיפגש בקביעות עם אנשי רוח, ומפגשיהם בבתי הקפה התארכו לעיתים לשיחות אל תוך הלילה בפנסיון בו שכן יחד עם פעילי התנועה האחרים ששהו בתל אביב.

כנס מרחביה

כנס היסוד של "המרכז לתרבות מתקדמת" נערך במרחביה ביולי 1946 והיה תולדה של קרבה זו בין האמנים ואנשי הרוח לאנשי השומר הצעיר. שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן היו הוגיו של רעיון הקמתו של מרכז תרבותי שיאחד את כל כוחות היצירה העברית ה'מתקדמת'. ואכן, כל המי ומי של התרבות הישראלית הבלתי ממסדית נכחו בכנס מרחביה: אנשי תיאטרון כיוסף מילוא, ציירים ופסלים מאנשי קבוצת "אופקים חדשים" כיוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ומרסל ינקו, המוזיקאי פרנק פלג ואיש המדע פרופ' שמואל סמבורסקי, אנשי הגות ופוליטיקה כיהודה גוטהלף, סופרי המשמרת הצעירה - משה שמיר, אהרן מגד, נתן שחם, אנשי חינוך כצבי זהר ועוד.

משתתפי הכנס דנו בהתלהבות במשך שלושה ימים בתרבות ובתפקידה החברתי. הכול הסכימו שיש צורך בתרבות מתקדמת, משמע תרבות העומסת על כתפה אחריות ציבורית, חברתית, אמנות שהיא חלק מן המאבק הפוליטי, מ"מלחמת המעמדות". יהודה גוטהלף, מעורכי "דבר" שהשתתף בכינוס, כתב על כך: "הכינוס במרחביה עמד בסימן המצפון המתעורר. הזכות לעסוק באומנות רק לאלה שיש להם מצפון - לא תיתכן תרבות של יחידי סגולה, אלא תרבות שאינה מוותרת על ההמונים. אין היוצר יכול להיות על מעמדי, על מפלגתי". שלונסקי נזכר: "החלטנו על קורסים, על הקמת תיאטרון, אנשי המפלגה לא הבינו בדיוק מה לתיאטרון ולמפלגה פוליטית, וגם נבהלו קצת מגודל ההשקעה הדרושה ומהאחריות. כל אחד מן המשתתפים בכינוס ניסה לנסח תוכניות בשטח יצירתו. התיאבון היה גדול" .

שנת 1946, השנה שבה הוכרז על הקמת 'המרכז לתרבות מתקדמת', הייתה גם השנה שבה נוסדה 'מפלגת השומר הצעיר', ולא במקרה. הקמת המפלגה, כמו גם הקמת ה'מרכז לתרבות מתקדמת', נעשתה כחלק ממאמץ של הקיבוץ הארצי לאחר התפתחותו המואצת בשנות ה-30, להקים שורה של ארגונים שיהוו 'חזית שמאל'; 'ליגה' שתהווה חלק מעולם המהפכה, ושתביא לידי ביטוי את כוחו בפוליטיקה המקומית. כמו כן, זהותו האידאולוגית (וכחלק ממנה הזיקה לברית המועצות) התבטאה גם ברצון עז לקשרים בינלאומיים עם ארגוני שמאל עולמיים, וניסיון למסד קשרים אלו במסגרות שונות. הקשרים עם עולם המהפכה נתפסו לעיתים כחשובים לא פחות ולעיתים אף יותר מהמרחב הפוליטי המקומי. עד אמצע שנות החמישים ימשיכו חלקים ניכרים בשומר הצעיר להאמין שמהפכה קומוניסטית בישראל, אם לא בעולם כולו, היא עניין של זמן, ולכן דבר שיש להיערך אליו. החזית הסוציאליסטית העולמית, בייחוד נוכח מגמת הממלכתיות של מפא"י ונטישתה את ההשקפה הסוציאליסטית, הייתה שותפה רעיונית לרבים מאנשי השומר הצעיר, אף יותר משכניהם הפוליטיים הקרובים בארץ ישראל. שאלת 'השותפים האמיתיים' עתידה לבוא לידי ביטוי נרחב בוויכוח פנימי במפ"ם בשנים הבאות.

אנשי השומר הצעיר ראו בעשייה תרבותית כלפי חוץ שדה פעילות חשוב בחזית זו, לצד תנועת הנוער, התנועה המיישבת ומאוחר יותר המפלגה. נושא התרבות היה קרוב במיוחד ללבו של יעקב חזן, המנהיג הפוליטי של השומר הצעיר והדמות המרכזית בפיתוחו של הממסד התרבותי של התנועה.

שני ארגוני תרבות הוקמו על ידי אנשי השומר הצעיר עוד לפני הקמת המפלגה: ספריית פועלים בשנת 1935 והעיתון היומי 'על המשמר' בשנת 1943. מוסדות אלו היו צינור חשוב ביצירת הקשרים בין השמאל העולמי ותומכיו בארץ ישראל. אוסף היוצרים, האומנים והכותבים, תומכי השמאל העולמי שקשרו את עצמם אל השומר הצעיר, ראו תפקיד חשוב לעצמם ביצירת הקשר בין עשייתם התרבותית ומציאות החיים הישראלית ושאפו להשפיע על הציבור באופן פוליטי. כל אלה היוו כוח לא מבוטל שב'השומר הצעיר' ידעו את ערכו ועשו בו שימוש לצורך השפעה פוליטית, או כפי שקרא לכך מאיר יערי "הליכה אל העם" . ייסוד 'המרכז לתרבות מתקדמת' בשנת 1946 השלים את הקמת 'החזית התרבותית' של השומר הצעיר.

המרכז לתרבות מתקדמת - תחילת הדרך

לאחר כנס מרחביה הייתה הדרך למימוש הרעיון עוד ארוכה. מעל 15 שנה עתיד "המרכז לתרבות מתקדמת" לפעול כחוג חברתי מכובד ומבודד שעיקר משתתפיו היו אינטלקטואלים מתל אביב ומעריצים של שלונסקי, יחד עם חברי קיבוץ שהזדמנו לעיר. עד לשנת 1953, כששכר הקיבוץ הארצי אולם לפעילות 'המרכז לתרבות מתקדמת', התקיימה הפעילות ללא פרסום, תוכנית מסודרת, תקציב או ארגון, ואף ללא תיעוד הפעילות. באולם השכור והקטן ברחוב נחלת בנימין 48 הייתה חבורה של כמה עשרות אנשים מתכנסת פעם-פעמיים בשבוע כדי לשמוע את הרצאותיהם של גדולי השירה, הספרות והאמנות העברית כמו גם אנשי ביטחון ופוליטיקה - הכול בניצוחו של שלונסקי. בשנת 1955 נשכר אולם קטן אחר בבניין דירות ברחוב דיזנגוף 214, והפעילות הועתקה לשם. צוותא נחנך ב-3 ביוני 1955. האירוע הראשון שהתקיים במקום היה מחווה ללאה גולדברג והכרזה על פרס שלונסקי לספרות יפה.

המעבר לאולם בדיזנגוף היה תחילתה של התמסדות הפעילות של 'צוותא', תהליך שקרה בדחיפת אנשי המפלגה. תקנות אגודת "צוותא – מרכז לתרבות מתקדמת" נוסחו בשנת 1957, על ידי שלונסקי, צבי זהר, משה שפירא, חיים דרין, יצחק פטיש, ורדה (רוז'קה) צור ומאיר תלמי. מטרותיה הוגדרו כ"פיתוח ועידוד של מפעלים אמנותיים, ספרותיים, חינוכיים, תרבותיים, חברתיים ומדעיים, ברוח הציונות החלוצית וערכי תנועת העבודה בישראל ובעולם; הקמה והחזקה של מועדון אשר ישמשו בית ועד לאמנים, סופרים, עיתונאים, אנשי רוח ומדע, מבין אזרחי ישראל, יהודים וערבים; הפצת ערכי תרבות ואמנות יהודיים וסוציאליסטיים בין אזרחי ישראל, ובייחוד בין השכבות העמלות ואנשי האינטליגנציה העובדת בעיר, בכפר ובהתיישבות העובדת" .

התוכנית הלא סדירה, הקהל המצומצם והמקום הפיזי הצפוף המשיכו להיות מתכונת הפעילות גם בתחילת שנות ה-60, עד שסביב בחירות 1962 חל שינוי בתפיסת אנשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם את המרכז התרבותי הנידח. הרקע לכך היה כינוסי הבחירות של מפ"ם, שנערכו תחת הסיסמה "דבר אלי אמת", שבהם הופיעו לראשונה אמנים, לא כסוכרייה שלאחר הנאומים, אשר לעיתים נתפסו כמשמימים, של פעילים ונציגים, אלא כמשתתפים בוויכוח הבחירות עצמו. כך השתתפו באסיפות גילה אלמגור ואילי גורליצקי, אורי זהר ואחרים. השתתפות האמנים עוררה התלהבות ועניין בקרב אנשי מפ"ם. כפי שזיהו אנשי השומר הצעיר באנשי הרוח שהתעניינו בשיתוף פעולה עימם סיכוי להרחבת השפעתם בארץ 20 שנה קודם לכן, כך בקשו לממש גם הפעם את הקרבה הרעיונית.

את קמפיין "דבר אלי אמת" הוביל רכז החטיבה הצעירה (ח"ץ) של מפ"ם, שמואל פירסטנברג שנקרא בפי כל 'פיסקה'. פיסקה התחנך בקן השומר הצעיר בתל אביב והיה חבר קיבוץ יקום. לפני שהחל לכהן כרכז ח"ץ מפ"ם שהה מספר שנים בשליחות תנועתית בברזיל, וכבר שם זכה להוקרת יערי וחזן.

לאחר שוך סערת הבחירות הוטל על פיסקה לנסות ולעורר לחיים חדשים את "המועדון לתרבות מתקדמת" ששכן אותה עת ברחוב דיזנגוף. גם שלונסקי הבין שתחת ידו צמח מקום שיש לשנות את דרכו כדי לפתח אותו, ורק ביקש שערבי קריאת השירה השבועיים ביום ו' בערב לא ייפגעו. פיסקה התנה את עבודתו בכך שהמועדון יפעל במשך שבעה ימים בשבוע, ושמקום חדש ומרווח יימצא במהרה, שכן הסכסוכים עם השכנים בבניין בדיזנגוף הגיעו כבר לתביעות משפטיות.

ברחוב מאפו 11

בחודש יולי 1964 נחנך משכנו החדש של מועדון "צוותא" תל אביב במרתף ברחוב מאפו 11.^[1] תוכניתו של פיסקה, שהייתה מבוססת על הפעלת המועדון מדי ערב, יצאה אל הפועל. פיסקה ניסה לפתח קשר לדור האמנים הצעירים שלא היו שייכים ל'דור הפלמ"ח', אשר מאז ימי כנס מרחביה כבר התמסד והתבגר. במאמץ רב ריכז חוג אומנים צעיר והתכנים חודשו ועודכנו וכללו מוזיקה (מקלאסית ועד רוק'נרול), תיאטרון (רגיל וחדשני), שירה בציבור, ערבי סאטירה ואף ז'אנר בידורי חדש ובלעדי, שכונה 'הקברט הפוליטי'.

ה'קברט הפוליטי', המצאתו של פיסקה ובבת עינו, היה למעשה תוכנית אירוח לפוליטיקאים. תוכניות אלו הבהילו לא מעט את אנשי המפלגה, שלא מיהרו להסתגל לדפוסים החדשים. זהו בורדל!" כעס צבי זהר בישיבת מזכירות המפלגה אחרי ההחלטה על הפעלת 'צוותא' בדמותה החדשה. "השד יודע לאיזה פונדק צוענים אתה מוביל אותנו!" אמר יערי בידידות לפיסקה, אך שם ידו על כתפו של וקבע בפני כל הנוכחים כי הוא סומך עליו.

'צוותא' של פיסקה חרגה מהמסורת המפלגתית הישנה, שקבעה כי תחת גג מועדון 'התרבות המתקדמת' יכולים להופיע רק מקורבים לדעות מפ"ם. לדיונים ב'קברט הפוליטי' הוזמנו גם אנשי חרות ו'אפיקורסים' אחרים ושם, כפי שסיפר פיסקה:

דנים בקביעות בכל הבעיות הפוליטיות והחברתיות. ערב זה, המתקיים אחת לשבוע, מהווה את חוט השדרה ומצדיק קיומן של פעולות תרבותיות שונות. אולם במשך ארבע שנים חיפשנו אחר צורת ההגשה ההולמת והמושכת ביותר. איך להפגיש אנשים העוסקים בפוליטיקה, עם קהל צעיר, שלכאורה סולד ממנה. כך הגענו לרעיון "הקברט הפוליטי". בעצם המושג "קברט" טמון אמצעי המשיכה. אולם השכבה הוותיקה, החל בשלונסקי וכלה ברבים אחרים, הזדעזעו מן הכינוי וסירבו להופיע בערבים כאלה... בדרך זו עלה בידנו למלא את האולם בקהל צעיר, המאזין לדיון ברמה גבוהה בבעיות אקטואליות ביותר, תוך כדי השתתפות פעילה בדיון. אנחנו משתדלים לשלב בתוכנית זו גם ביטוי אומנותי או סאטירי לבעיות הנידונות... למעשה הכתבנו, ללא כל יוהרה, סגנון של דיון וויכוח, בדרך של הפגשת יריבים על הבמה, ולאחר מכן בצורת הראיון הפומבי. לא הגבלנו את עצמנו לעסוק בנושא הפוליטי בלבד... יתרוננו הוא בדינאמיות המתמדת ובחוט השדרה הפוליטי... לקחנו על עצמנו תפקיד לא קל: לצייר בפני קהל 'צוותא' דמות אחרת, אמיתית יותר, של התנועה... דרך 'צוותא', זוהי הפעם הראשונה, שקול פוליטי מפמ"י מובהק, הצליח לחדור לשכבה כה רחבה של אנשים, צעירים כמבוגרים, ולרכוש לעצמה אהדה.. מלבד זאת, אנו משתדלים לקיים מדי חודש פעילויות תנועתיות מובהקות כמו מפגשי חיילים, או ערבים השייכים לסניף המקומי ולמגזרים שונים והמוקדים בדרך כלל למסיבות חג... את הדבר הזה אנחנו חייבים למפלגה התומכת בנו באורח רשמי.

"'צוותא' הייתה כפופה לוועדה שכיוונה את הפעילות הפוליטית" מסביר פיסקה. "ועדה זו נפגשה מדי שבועיים וקבעה את הנושאים וההצעות להרכבי ההתמודדויות השונות. כל פעולה פוליטית נעשית באחריותה. אם ייעשו משגים תהיה ביקורת, וקיים מוסד שיש לתת בפניו את הדין... אמנם נעשו ניסיונות להתערב ולפסול, אך התעקשויות של אנשי 'צוותא' תמיד עמדו להם". "ישנו קוו מנחה, מדי שבוע, כשמסיימים את התוכנית ועומדים לפרסמה, אנו שבים ובודקים האם התוכנית הולמת את הקו... אנו מטפלים בכל בעיה אקטואלית. זהו טיפול בדרג גבוה, כשאנו משתדלים לקחת תמיד את האנשים המוסמכים שיש בפיהם דבר חדש. טיפול שאיננו מכסה, כי אם חושף. מובן כי המנחה יהיה במרבית המקרים איש מפ"ם". על הבמה ב'צוותא' התארחו מדי יום ד' בשבוע 'האנשים שעושים את הכותרות'- ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, עיתונאים, אנשי אקדמיה, אנשי צבא, אמנים, אורחים מחו"ל ואנשי רוח.

מהמפלגה קיבלו 'צוותא' מימון לשלושה פעילים וסכום של 450 ל"י לשנה, תמיכה שניתנה בתחילת שנות ה-50 כאשר היו ל'צוותא' 2-3 ערבים בשבוע בלבד. על תמיכה זו לא ויתר פיסקה משום "שהיא מסמלת את הקשר ואת החובה שנטלנו על עצמנו: לקיים את 'צוותא' בכוחות עצמיים, ללא שום תקציב אחר". בשנת 1968, שנפתחה במצוקה תקציבית, אישרה מזכירות הקיבוץ הארצי סיוע מיוחד ל'צוותא' שאפשר את המשך פעילותה. מונתה ועדה לגיוס כספים למוסד ולסיוע לענייניו שבה היו חברים רפאל אלון, ישראל גוברמן, שמעון מנחם, יחיאל ערד ונפתלי פדר.

המקום הפך למרכז פעילות תוסס לצעירים רבים, ועם זאת הניחוח האינטלקטואלי בדמות קונצרטים, ערבי שירה וספרות נותר על כנו.

על פי החלטה החלו לגבות דמי כניסה למופעים ב'צוותא', אך התוכנית הבידורית שימשה, מתוך החלטה עקרונית, למימון של פעילות רעיונית ופוליטית שלא לצורכי רווח. אמנים רבים הופיעו ב'צוותא' בחינם, ורק מי שהופיע בתוכנית קבועה קיבל תשלום. בממוצע היו כעשר הופעות בשבוע והמקום היה תפוס כמעט כל שעות היממה. הפרסום היה בדרך של איגרות שנשלחו למוסדות שונים, וכן מודעות בעיתונים: מעריב, עיתון הסטודנטים 'דורבן', 'על המשמר' ו'חותם'. רוב העיתונים פרסמו את תוכניות 'צוותא' ללא שנתבקשו .

בינואר 1966 נערכו שיפוצים במרתף במאפו ומחסור בתקציב גרם לעצירת עבודות השיפוץ כאשר הריצוף והטיח עדיין לא הושלמו. בינתיים פעל המועדון במקומות חלופיים, ופיסקה העלה רעיון של הפקת אירוע מיוחד לגיוס הכסף החסר. באירוע, שנערך בהיכל התרבות בת"א, השתתפו בהתנדבות חנה רובינא, אברהם שלונסקי, אהרן מגד, עמוס עוז, אבא קובנר, נתן שחם, משה שמיר, חנה מרון, אריק לביא, נחמה הנדל, יונה עטרי, אילי גורליצקי, יוסי בנאי, אורי זוהר, עודד תאומי ועוד רבים, וההכנסות מהכרטיסים הוקדשו להוצאות על שיפוץ המועדון. בשיר שכתב שלונסקי לכבוד האירוע נכתב:

'צוותא'-
כחברות של אלה שאכפת להם;
שיודעים לשאול ומבקשים תשובות;
שבשחרם דעת ויצירה הם שוחרים את הטוב;
שמאמינים כי תמונת העולם בטהרתה היא זו המעלה
בקנה אחד את היפה והצודק;
שתשוקת בינתם ורצינותם הרוחנית מזהות אותם
גם בפנים השוחקות של הרעות בבילוי הטוב והנעים בחינת
"שכר מצווה - מצווה".
כך, ומעין כך, אני רואה את יחודו-להלכה
למעשה - של בית ועדנו זה, המכונה:
'צוותא' .

החל מכניסתו של פיסקה לתפקיד ובמהלך שנות השישים היה מועדון 'צוותא' למוסד פופולרי וחשוב. לא היה אמן חשוב בארץ שלא נטל חלק בתוכנית כזו או אחרת ולא היה אורח חשוב מחו"ל שהזדמן למדינה שלא הופיע ב'צוותא'. בימי מלחמת ששת הימים הייתה 'צוותא' פתוחה 24 שעות ביממה. המקום שימש מקלט ציבורי למקרה שתל אביב תופצץ, ומקום מפגש לכל מי שחזר מהמלחמה והזדמן העירה. ביום בו החלו קרבות רמת הגולן, ליל שבת, כאשר הוסרה ההאפלה ואורות תל אביב נדלקו שוב, הייתה 'צוותא' מלאה עד אפס מקום. השמועה עברה מפה לאוזן: "צוותא פתוחה". משה שמיר הופיע במדים וסיפר על פגישותיו עם אנשים בשטח. לראשונה השמיע את דעותיו על ארץ ישראל השלמה. הקולות שנשמעו במפגש היו מנוגדים ושיקפו את הקיטוב בסוגיית השטחים ה'כבושים' בעיני חלק ו'משוחררים' בעיני אחרים, שילך ויתגבר לאחר המלחמה. הערב הסתיים בתגרה בין הבמאי פיטר פריישטט לבין יוסי ידין שהסתיימה רק כאשר חנה רובינא הפרידה בין הניצים. כך נפתחה דרכה של 'צוותא' בתקופה שלאחר המלחמה.

לדעת מתנגדיה, מלחמת ששת הימים לא הייתה מלחמת אין-ברירה, אלא מלחמה שמטרתה להגדיל את המרחב הטריטוריאלי שבשליטת ישראל. לא האיום הקיומי הוא שהביא לפרוץ הקרבות, אלא פרובוקציות ישראליות מתמשכות שהוסתרו מעיני הציבור בישראל, שמטרתן הייתה ליצור חיכוך מתמיד ביחסים עם ארצות ערב בכלל, ועם סוריה בפרט ולהביא להסלמה שתהפוך את המלחמה לבלתי נמנעת.

גם מקומה של 'צוותא' תל אביב לא נפקד במחאה על המלחמה, וחודש לאחר שוך הקרבות עלה המחזה '6 ימים', מאת עמוס מוקדי ומיכה לימור. בריאיון ל'חותם' מספרים הכותבים כי רצו לעשות משהו שונה מאלבומי הניצחון, ולכן אספו חומרים רבים מפי משתתפי המלחמה. ההתמקדות הייתה בצד האישי, בחוויה של המלחמה כזוועה. במחזה נכלל שירו של מאיר אריאל "ירושלים של ברזל", שנכתב בעקבות "ירושלים של זהב", שמילותיו ביטאו את המחאה נגד המלחמה:

במחשכיך ירושלים מצאנו לב אוהב
עת באנו להרחיב גבוליך ולמגר אויב
מקול מרגמותיו רווינו ושחר קם פתאום -
ורק עלה, עוד לא הלבין הוא וכבר היה אדום

ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור
הלא לחומותייך קראנו דרור

במקביל, אם כן, להשמעת הקול הממסדי לאחר המלחמה, החלה ב'צוותא' מגמה של אוונגרדיות תרבותית, שהביאה את 'הצעקה האחרונה' של ההתרחשות בשמאל העולמי. מגמה זו הייתה ביטוי לקולות המחאה שהתעוררו בחלקים מהשמאל בקיבוץ הארצי, בגלגולו הנוכחי כ'שמאל חדש'.

ברחוב אבן גבירול 30

ב-10 בינואר 1972 נחגגה פתיחת "צוותא" החדש במעונו הנאה והמרווח, יחסית לאותם ימים, ברחוב אבן גבירול 30.^[2] אולם צוותא 2 הוקם לאירועים קטנים ולמען הצגות מסוגת תיאטרון פרינג'. כמנהל המועדון התמנה בשנת 1977 ציון נסים מקיבוץ רשפים, שעודד יוצרים אשר יצירתם עסקה בעיקר בנושאים בעלי עמדה שמאלית-פוליטית ושמאלית-חברתית. במשך תקופת עבודתו, הפך המועדון להיות, מה שהגדירו חבריו: מעין "בית כנסת" חילוני, מעוז השמאל ממנו יצאו להפגנות, בו העזו להגיד הכול, להראות הכול, להתחצף לממסד ולקבל על כך מחיאות כפיים. נסים כיהן עשרים שנה בתפקיד, עד פטירתו ממחלת הסרטן ב-1994. אחריו ניהל את צוותא משה טנא מקיבוץ גת.

צוותאות נוספות

עם השנים נוסדו בערים נוספות מועדוני צוותא. החשוב שבהם נוסד בירושלים, במבנה אבן ישן ברחוב המלך ג'ורג' 35. היה זה המועדון הירושלמי הראשון שבו נערכו הופעות בערב שבת ובשבת בבוקר. המועדון נסגר בשנת 1992, כאשר אז ניהל אותו הארכאולוג הירושלמי ד"ר יובל ברוך.

בחיפה נסגר מועדון "צוותא" בעשור הראשון של המאה ה-21.

בראשון לציון פעל מועדון "צוותא" ברח' ביאליק 8.

ב-2018 נחנך באזור מועדון צוותא^[3]

תוכניות אמנותיות

שחרית מוזיקלית 11:11

סדרת קונצרטים של מוזיקה קלאסית אשר מתקיימת מזה שנים רבות מדי שבת בשעה אחת עשרה ואחת עשרה דקות בדיוק. על הניהול המוזיקלי והפקת השחרית מופקד דורון סלומון.

תיאטרון קצר

פסטיבל תיאטרון קצר מתקיים מדי שנה מאז 1995 ביוזמת השחקן שלום שמואלוב ונועד ליזום ולפתח מחזות קצרים. כ- 15 מחזות קצרים (עד 30 דקות) מקוריים מועלים מדי שנה בבכורה. ב-2011 שמואלוב פרש ובמקומו התמנה אבי מלכה כמנהל האומנותי של הפסטיבל. בשנת 2014 רותם קינן מונה להיות המנהל האמנותי של הפסטיבל.

צו קריאה

צו קריאה הוא פסטיבל תיאטרון קריאה בצוותא אשר מתקיים מדי שנה מאז 2006. בכל שנה מוקראים שישה מחזות מקוריים (פרט לראשון בו הוקראו שמונה מחזות) מאת כותבים ישראליים בבכורה עולמית, ובסוף נבחר מחזה אחד מביניהם, הזוכה להפקה במסגרת צוותא.

צו קריאה 1 (25-27 בדצמבר 2006)

"קפה עם תותים" מאת אברהם שלום לוי; "השלדים שלה" מאת אור-לי רובינשטיין; "כל מה שאשה צריכה" מאת אבי שחרון; "סופה של בדיחה" מאת נעם גיל; "טבריה" מאת צבי יוליס; "צומת גולני" מאת אלדר גלאור; "אריזות" מאת אילן שיינפלד; "לרוץ" מאת נילי יצחקי.

צו קריאה 2 (21-23 ביוני 2007)

"פתאום באמצע" מאת דורית פרומר-ברזילי; "אמה ויגואר" מאת עינת ברנובסקי; "איזו אתל?" מאת ענת בן- ארי; "למי שייך קסם היופי?" מאת מיכל ורשאי ודנה אידיסיס; "מסעותיה של נועה מועלם" מאת אורלי קצפ-רובינשטיין; "מסאז` תאילנדי" מאת עמרי יבין.

צו קריאה 3 (26-28 ביוני 2008)

"בקריצה" מאת פנחס (פאבל) רימוברג; "חיי ונשמתי" מאת ג. פלד; "אלקסטיס" מאת גיא (בוב) זאבי; "הסעודה האחרונה של אבא" מאת עומר תדמור; "איזבלה מלכת אנגליה" מאת יפעת אלחנטי; "מלא כוונות טובות" מאת רודיה קוזלובסקי.

צו קריאה 4 (25-27 ביוני 2009)

הזוכה: "בית" מאת רועי רשקס.

ציון לשבח: "הרמן ודורותיאה" מאת נמרוד עמית.

שאר המתמודדים: "קדימה" מאת רועי צ'יקי ארד; "תותי וטיטי" מאת אמנון זקוב; "תיסמית" מאת מאיה בז'רנו; "תגרה" מאת רועי רשף-מליח.

צו קריאה 5 (24-26 ביוני 2010)

הזוכה: "משומשים" מאת רון גואטה.

ציון לשבח: "אפשר לעשות עם זה משהו" מאת עודד ליפשיץ.

שאר המתמודדים: "נוף לים" מאת יורם זקס; "אב, אם, זונה" מאת דנה גולדברג; "כל כלב בא יומו" מאת רפאל אזרן; "תשבץ החיים" מאת אור אזולאי.

צו קריאה 6 (23-25 ביוני 2011)

הזוכה: "מועדון המלאכים" מאת טל בן בינה.

שאר המתמודדים: "לורד גיל" מאת אברהם אריאל; "חלום של גבר" מאת רותם ברוכין; "כלוב" מאת עידו סתר; "כל יום חמישי" מאת אלירן כספי; "קלבסה" מאת טל זגרבה.

צו קריאה 7 (29-31 מרץ 2012)

הזוכה: "המחלקה" מאת שי אזולאי

ציון לשבח: "בדרך לנינוה" מאת תומר שריג; "היריקה" מאת גדעון רייכר

שאר המתמודדים:"7" מאת רענן פז; "הנוכלים" מאת רקפת גרוס; "עשה זאת בעצמך" מאת עמית ארז.

צו קריאה 8 (14-16 פברואר 2013)

הזוכה: "אחים" מאת שי שבתאי

שאר המתמודדים:"היומיומולדת" מאת איתמר נצר; "הוראות הפעלה" מאת שירלי בייטל-נתיב; "חלקת האדם" מאת שי אזנקוט; "מקום בלב" מאת מיכל אהרוני; "הלילה האחרון ברפת" מאת נועה כורם.

צו קריאה 9 (20-22 מרץ 2014)

הזוכה: "אשתו" מאת עידן שוורץ שירי אלירז ואביב פנחס

שאר המתמודדים:"מת על החיים" מאת רוני נוימן; "איוב 2020" מאת בונה תירוש; "תקווה טרגדיה" מאת שלום אוסלנדר (סופר)|נועה שכטר; "הקשבה נעימה" מאת ערן טובול; "שפרה'לה לא גרה פה" מאת דבי כץ.

צו קריאה 10 (24-26 דצמבר 2015)

הזוכה: "שחרור" מאת שי גולדשטיין

שאר המתמודדים:"איש המגירות" מאת נמרוד אלדר; "פינוי בינוי" מאת מירי פריי-כהן; "אדמה" מאת אברהם שלום; "ג'וקים" מאת ג'ני אלעזרי; "מיה לוין מתה" מאת דניס שמע.