קרל קראוס

קרל קראוס
Karl Kraus

קרל קראוס
לידה	28 באפריל 1874 גיצ'ין, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	12 ביוני 1936 (בגיל 62) וינה, אוסטריה
מדינה	אוסטריה
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי בווינה
מקום לימודים	אוניברסיטת וינה
שפות היצירה	גרמנית
סוגה	סאטירה
יצירות בולטות	ימיה האחרונים של האנושות, Die Fackel
תקופת הפעילות	מ-1897

קרל קראוס (בגרמנית: Karl Kraus;‏ 28 באפריל 1874, גיטשין, בוהמיה – 12 ביוני 1936, וינה) היה סופר ועיתונאי אוסטרי ממוצא יהודי, שנודע כסאטיריקן, מסאי, פתגמאי, מחזאי ומשורר. נחשב לאחד מבכירי הסטיריקנים בשפה הגרמנית במאה ה-20, בעיקר בזכות ביקורתו השנונה על העיתונות, התרבות הגרמנית, והפוליטיקה בגרמניה ובאוסטריה.

חייו

קראוס נולד למשפחה יהודית אמידה, בנם של יעקב קראוס, יצרן נייר ואשתו ארנסטין לבית קנטור, בעיר גיטשין בבוהמיה (כיום ייצ'ין - Jičín - בצ'כיה). בשנת 1877 עקרה המשפחה לווינה.

בשנת 1892 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת וינה. בתחילת אפריל של אותה השנה התחיל לכתוב בעיתון "Wiener Literaturzeitung" (עיתון הספרות הווינאי). בשנת 1894 שינה את תחום לימודיו ולמד פילוסופיה ושפה וספרות גרמנית עד לשנת 1896, אז פרש מלימודיו.

לאחר ייסוד הקונגרס הציוני, רכש קראוס את "השקל הציוני" ואף היה מועמד להיות ציר בקונגרס הציוני השני. אולם בסתיו 1898 שינה את דעתו ופרסם קונטרס בשם "כתר לציון" בו תקף את הרצל. הוא גם הזהיר מפני הרס אוסטריה על ידי ירושלים. הוא ראה ביהדות גורם עיקרי לניוון של וינה. קראוס תקף גם את זיגמונד פרויד והגדיר את הפסיכואנליזה: "מחלת-הרוח שאותה מתימרת היא לרפא". קראוס רחש שנאה לעיתונות המודרנית. הוא הפך למבקר חמור של העיתון "נויה פרייה פרסה" והאשים את עיתונו של הרצל, "די ולט", בהצתת מלחמת-דת ובהענקת צידוק לאנטישמיות. לדעת קראוס, לא הייתה "בעיה יהודית" במערב ואילו במזרח אירופה הבעיה של היהודים הייתה הדלות והבערות ונטייתם המגונה לדבוק במסורת דתית פרמיטיבית. הוא טען כי הרצל לא יצליח להחזיר את היהודים לארץ ישראל. עורכי כתביו של קראוס אחרי מותו, נהגו להתעלם מההתקפה על הרצל.

בשנת 1899 פרש מהקהילה היהודית. בשנת 1911 המיר את דתו לנצרות הקתולית ונטבל בווינה. בשנת 1923 עזב גם את הכנסייה הקתולית.

בשנת 1913 הכיר את הברונית הצ'כית סידוני נדהרני פון בּוֹרוּטין (Sidonie Nádherny von Borutin), שעמה ניהל מערכת יחסים ארוכה, אינטנסיבית ומרובת מריבות. באחוזת משפחתה, טירת יאנוביץ (Janowitz), כתב רבות מיצירותיו. היא הייתה שותפתה חשובה לחליפת מכתביו, "מאזינה יצירתית" ליצירותיו, ולה הקדיש רבים מספריו ושיריו.

ב-12 ביוני 1936 מת קרל קראוס לאחר מחלה קצרה בווינה ממחלת לב. נקבר בבית הקברות המרכזי בווינה.

יצירתו

דיוקן קרל קראוס מאת מרדכי (מקס) פרבמן

לאחר שפרש מלימודיו באוניברסיטה בטרם השלימם, ביקש לעבוד כשחקן וכבמאי, והצטרף לקבוצת וינה הצעירה (Jung Wien), שעם חבריה נמנו פטר אלטנברג, לאופולד אנדריאן, הרמן בר, ריכרד בר-הופמן, פליקס דרמן, הוגו פון הופמנסטאל ופליקס זלטן. אלא שכעבור שנה עזב את הקבוצה ופרסם את הסטירה הנוקבת "הספרות המופצצת" (Die demolirte Literatur). אז גם התמנה לכתב בווינה של העיתון "Breslauer Zeitung" ("העיתון של ברסלאו"). בתור תומך מושבע בהשתלבות היהודים בחברה הכללית תקף בשנת 1898 את בן-עירו וזמנו תיאודור הרצל בכתב הפולמוס "כתר לציון" (Eine Krone für Zion), שיצא "נגד הציונות ונביאה".

בשנת 1899, שנת עזיבתו את היהדות, ייסד את עיתונו "הלפיד" (Die Fackel), שאותו המשיך לנהל, להוציא לאור ולכתוב את מרביתו עד ליום מותו, ומעל בימתו יצא למתקפות על הצביעות והשחיתות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, על הפסיכואנליזה, על הלאומנות של התנועה הפאן-גרמנית, על מדיניות כלכלית של לֵסֶה פֶר ועל מגוון רחב של נושאים אחרים שהיו לצנינים בעיניו.

בעוד שבתחילה דמה "הלפיד" לכתבי-עת אחרים כדוגמת "די וֶלְטְבִּינֶה", הרי שבהדרגה התבלט בעמדת המערכת העצמאית שלו, שאותה השיג קראוס בעזרת מימונו העצמאי של כתב העת. "הלפיד" הדפיס על מה שקראוס רצה שידפיס. בעשורו הראשון, נמנו עם הכותבים בו סופרים ואמנים מפורסמים רבים כגון פטר אלטנברג, ריכרד דהמל, אגון פרידל, אוסקר קוקושקה, אלזה לסקר-שילר, אדולף לוס, היינריך מאן, ארנולד שנברג, יוהאן אוגוסט סטרינדברג, גאורג טראקל, פרנק ודקינד, פרנץ ורפל, יוסטון סטיוארט צ'מברלין ואוסקר ויילד. אלא שלאחר 1911, הפך קראוס לכותב הכמעט-בלעדי בעיתון, שהפך עתה לשופרו. יצירתו הופיעה כמעט אך ורק ב"לפיד", שממנו הופיעו בסך הכול 922 גליונות, שיצאו לעיתים בצורה לא-סדירה.

צילום דיוקנן של קרל קראוס. צילמה שארלוט יואל, צלמת יהודייה שנרצחה בשואה

עם הסופרים שזכו לתמיכתו של קראוס ניתן למנות את פטר אלטנברג, אלזה לסקר-שילר וגאורג טראקל.

ה"לפיד" תקף את השחיתות בחברה ובפוליטיקה, את העיתונות, ואת מה שנתפס בעיני קראוס כהתנהגות כוחנית. בין המותקפים העיקריים מקסימילאן הרדן, מוריץ בנדיקט (הבעלים של העיתון החשוב "נויה פרייה פרסה"), אלפרד קר והרמן בר.

קראוס היה גם אורטור מוכשר, והשתתף במאות הקראות מיצירותיהם של ברטולט ברכט, גרהרט האופטמן, יוהאן נסטרוי, גתה ושייקספיר, ואף שר את כל התפקידים באופרטות של אופנבך. הסופר היהודי-בולגרי שכתב בגרמנית, אליאס קאנטי, שנמנה עם המאזינים הקבועים להרצאותיו ולהקראותיו של קראוס, קרא לאוטוביוגרפיה שלו "הלפיד באוזן", ברומזו לכתב העת ולמוציאו לאור.

יצירת המופת של קראוס נחשבת בדרך כלל ה"מחזה" הסאטירי הארוך מאוד, "ימיה האחרונים של האנושות" (Die letzten Tage der Menschheit), שבו משתלבים דיאלוג בני התקופה עם פנטזיה אפוקליפטית והערותיהם של שני משקיפים מהצד, "הרוטן" ו"האופטימיסט". כתיבת המחזה החלה בשנת 1915 והסתיימה בשנת 1922. הביקורת הצביעה על שינוי הגישה של קראוס במהלך השנים האלה, מהשקפות אריסטוקרטיות שמרניות לרפובליקניות דמוקרטית, אשר מכביד על היצירה ופוגע בה.

יצירתו האחרונה, שראתה אור סמוך למותו, היא "ליל ולפורגיס השלישי" (Dritte Walpurgisnacht), המלאה ברמיזות אנטי-נאציות.

לקריאה נוספת

• Paul Reitter, The Anti-Journalist: Karl Kraus and Jewish Self-Fashioning in Fin-de-Siècle Europe, Chicago: University of Chicago Press, 2008.

• קרל קראוס – על שפה, מחשבה, אמנות וכתיבה – מבחר אפוריזמים  (מגרמנית: ליאורה בינג היידקר), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה, 2015

• גל הרץ, "ביקורת שפה – הרס ויצירה בלשון לפי קרל קראוס", וינה 1900 - פריחה על סיפה של תהום, שרון גורדון ורינה פלד (עורכות), ירושלים:כרמל, 2019.

קישורים חיצוניים

• קרל קראוס, ברשת החברתית Goodreads
• חנן חריף ועמית קרביץ, קרל קראוס - השלילה כהשקפת עולם, באתר הארץ, 15 ביוני 2007
• מרקוס מוראואר, קרל קראוס והיהדות (בגרמנית)
• ביוגרפיה (באנגלית)
• קרל קראוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קרל קראוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קרל קראוס (1874-1936), דף שער בספרייה הלאומית