רוברט באראני

רוברט באראני
Róbert Bárány

לידה	22 באפריל 1876 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	8 באפריל 1936 (בגיל 59) Uppsala Cathedral Assembly, שוודיה
ענף מדעי	רפואת אף אוזן גרון
מקום קבורה	נורה בגרבנינגספלאצן
מקום לימודים	אוניברסיטת וינה (1900)
מוסדות	אוניברסיטת וינה אוניברסיטת אופסלה
פרסים והוקרה	פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (1914)
תרומות עיקריות
חתימה

רוברט באראני (בגרמנית: Robert Bárány, בהונגרית: Bárány Róbert;‏ 22 באפריל 1876 – 8 באפריל 1936) היה רופא אוסטרי ממוצא הונגרי. בשנת 1914 קיבל באראני פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על מחקריו בתחום הפיזיולוגיה והפתולוגיה של מערכת שיווי המשקל של האוזן הפנימית.

קורות חיים

באראני נולד בווינה, אביו, ממוצא יהודי, היה מנהל חווה ואילו אמו הייתה בתו של מדען ידוע מצ'כיה. הוא היה בן זקונים מבין שישה ילדים. בגיל צעיר חלה בשחפת העצמות, עובדה שעוררה את סקרנותו למקצוע הרפואה. בשנת 1900 הוא סיים לימודי רפואה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וינה והתמחה בניתוחי האוזניים והראש. כרופא בווינה ברני נהג להזריק נוזלים לאוזן הפנימית של חוליו כדי להפחית התקפי סחרחורת. כאשר הוזרק נוזל בטמפרטורה קרה מדי (ביחס לחום הגוף), החולה חש סחרחורת ותנועות בלתי רצוניות של העין. כאשר חימם ברני את הנוזל טרם הזרקה הוא ראה תנועות בלתי רצוניות של העין בכיוון הנגדי. באראני שיער כי הנוזל בשבלול האוזן הפנימית שקע כאשר הנוזל המוזרק היה קר מדי ועלה כאשר הנוזל המוזרק היה חם, ולכן כיוון הזרימה של הנוזל בשבלול האוזן אותת על עמדתו לאיבר הוסטיבולרי. לאחר תצפית זו הוא ערך שורה של ניסויים על מה שהוא כינה בשם "התגובה הקלורית". מסקנות מחקריו איפשרו את התפתחות הטיפול הכירורגי במחלות האוזן הפנימית. באראני אף חקר היבטים אחרים של מנגנון שיווי המשקל, כולל פעילות הצרבלום.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה שירת באראני בצבא האוסטרי כרופא-אזרח ונפל בשבי הצבא הרוסי. כאשר זכייתו בפרס נובל הוכרזה, באראני שהה במחנה שבויים רוסי. הוא שוחרר בשנת 1916 לאחר משא ומתן עם רוסיה, אשר נוהל על ידי הנסיך קארל משוודיה בשם הצלב האדום. בזכות שחרורו, הצליח להתייצב לטקס הענקת הפרסים רק שנתיים אחרי ההכרזה על זכייתו בפרס, וב-1916 הוענק לו הפרס. לאחר ששב לווינה, נתקל ביחס עוין מצד חבריו לסגל המרצים, אשר האשימו אותו כי לא הזכיר בפרסומיו את עבודותיהם, שעל בסיסן הגיע לתגליותיו. מאוכזב, עזב את וינה ועבר לשוודיה, שם פרסמו מספר רופאי אוזניים בולטים מאמר היוצא להגנתו. החל משנת 1917 ועד מותו שימש כפרופסור בסגל המרצים של אוניברסיטת אופסלה וראש המכון לרפואת האוזן. שניים מבניו הלכו בעקבותיו, הראשון היה לפרופסור לפרמקולוגיה באוניברסיטת אופסולה והשני לעוזר מחקר לרפואה במכון קרולינסקה.

מחקריו

טרם תקופת מחקרו, היה ידוע מניסויים של פייר פלורנס (Pierre Flourens) מ-1825 שכאשר פגעו בשבלול האוזן של יונים, הללו היו מסתובבות. עם זאת, לא היה הסבר לתופעה זו. באותה תקופה חקר יאן פורקינייה את תופעת הסחרחורת בבני אדם. פורקינייה ערך את ניסוייו על סובלים ממחלות נפשיות שבאותה עת כטיפול בהם, אם הם נעשו אלימים, סובבו אותם בכלוב עד שהם נרגעו שנית. היה זה פורקינייה שגילה שבזמן סחרחורת יש תנועה של גלגל העין, וכן הראה שיש קשר בין סחרחורות למיקום הראש. יחד עם זה, השניים לא קישרו בין המחקרים שלהם. ב-1861 חקרו את הקשר בין סחרחורות וטנטון, שמיעה של צלילים שאין להם מקור בעולם החיצוני ולרוב מדובר על צלילים חוזרים. אז חיברו את הניסויים של השניים והראו שהאוזן הפנימית יכולה להיות המקור לסחרחורות, בניגוד למה שחשבו קודם לכן שהמוח הקטן הוא המקור לסחרחורות. מחקרים נוספים הראו שנוזלים באוזן הפנימית הם שאחראיים לתופעה. כמו כן, לפני מחקריו היה ידוע כי שינויים בין האוזניים הם שגורמים לסחרחורות. על רקע זה באראני החל לחקור.

באראני הבחין כי לאחר ניתוחי אוזניים רבים ממטופליו סבלו מסחרחורות. כמו כן, הוא הבחין בתנועות של גלגלי עיניהם בכיוונים שונים. אחד ממטופליו סיפר לו שהוא מסוחרר רק כאשר המים המוזרקים לאוזניו לצורך הטיפול אינם חמים דיים. הוא חימם יתר על המידה את המים ואז עיניו של המטופל נעו בכיוון ההפוך. מכך הוא הסיק שהסחרחורות הן תוצאה של טמפרטורת המים שמוזרקים. המסקנה שלו הייתה שמים בטמפרטורת הגוף צריכים לא לגרום לסחרחורת. הוא מצא מקרה בו אדם שיש לו הפרשות מוגלה חמורות מהאוזן, ושאפילו הזרקה של מים קרים לא נהיו לו סחרחורות, ואבחן שמדובר בפגיעה בשבלול האוזן. כך למעשה פותחה שיטה לאבחון פגיעה בשבלול האוזן. בהתבסס על כך, הוא פיתח בהמשך את שיטת התגובה הקלורית (caloric reaction method), שיטה שבודקת את תקינות מערכת שיווי המשקל באמצעות הכנסה של מים או אוויר קרים או חמים אל אחת אוזניים. במצב תקין, הדבר יגרום להפרעה במערכת שיווי המשקל ולכן תגרום לסחרחורת. אולם, אם יש פגיעה במערכת שיווי המשקל, לא יהיה שינוי ולא תיגרם סחרחורת.

בנוסף, הוא מצא שבבני אדם יש קשרים ממערכת שיווי המשקל למוח הקטן. לפניו גילה רמון קחאל קשר דומה בעוברים של בעלי חיים קטנים. כמו כן, היה ידוע ממחקרים פסיכולוגיים קשר בין המוח הקטן למערכת השרירים. באמצעות השיטה שפיתח של הזרקת מים חמים או קרים לאוזן, הוא בדק את ההשפעה של שבלול האוזן על תנועות הגפיים. הוא ביקש מנבדקים ללכת בקו ישר ואז בדק את הסטייה מאותו קו כאשר שבלול האוזן מגורה. בנוסף, הוא בדק גם את השינויים בגפיים במצב של מנוחה (בניגוד לתנועה) וזה נעשה באמצעות גירוי דומה כאשר מבקשים מהנבדק לשים את היד לפניו בצורה יציבה. יש תנועה של היד באותו כיוון אליו מוזרקים מים קרים. כמו כן, הוא הראה שכאשר מבקשים מנבדק להזיז את האצבע מעלה ומטה תוך תנועה אל אצבעו של הרופא בעיניים עצומות, יש סטייה בכיוון אליו מוזרקים המים הקרים. הכיוון של האצבע הוא הפוך מהכיוון של העיניים. כל אלה הדגימו את זה שאם יש בעיה בשיווי המשקל, אפשר לאבחן באיזה ממערכות שיווי המשקל יש את הבעיה. הוא שם לב גם לכך שהבעיה היא במפרקים בלבד. מהניסויים שעשה הגיע למסקנה שהמוח הקטן בנוי כך שיש בו אזור לכל אחד מהכיוונים במרחב. באנשים נורמליים זה גורם לטונוס שרירים, כלומר כיווץ חלקי של השריר שמוביל ליציבה. שינוי ביחסים בין הפעילות שגורמת של האזורים במרחב גורמת לתנועה של הגפיים ולשינוי ביציבה.

ניסוי נוסף שהוא עשה בבני אדם היה קירור הקרום הקשה (Dura mater) של המוח הקטן. הוא ניתח מטופל שסבל מפצע מוגלתי במוח הקטן, וכאשר האזור היה חשוף, במסגרת הניתוח שהיה צריך לבצע בו, קירר את האזור. התוצאה הייתה מיידית - היד ההופכית לאזור אותו קירר סטתה הרחק מגופו של המטופל. הוא בדק גם אם יש תגובה לגירוי ספציפי של האזור שחשב שהוא המרכז האחראי על טונוס השרירים, וגם בכך צדק. חזרו על ניסוי זה פעמים נוספות עם אנשים אחרים, והתוצאות חזרו על עצמם.

לקריאה נוספת

• אמיל פוירשטיין, יהודים מפורסמים במדע, 1956. עמ' 39–49.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוברט באראני בוויקישיתוף

• רוברט באראני, באתר פרס נובל (באנגלית)
• רוברט באראני, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
• רוברט באראני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• רוברט באראני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)