ZSU-37
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
דגם כלי רכב  |
| מדינה מייצרת |
ברית המועצות |
| יצרן |
מפעל מטישצ'י |
| שנת ייצור |
1945 |
| תקופת השימוש |
1945–הווה (כ־79 שנים) |
| יחידות שיוצרו |
75 |
| מידע טכני | |
| אורך |
5.25 מ' |
| משקל |
11.5 טונה |
  | |
ZSU-37 הוא רכב קרבי משוריין מסוג מערכת נ"מ מתנייעת (SPAAG) קל סובייטי מתוצרת ברית המועצות, שפותח בסוף 1943 ויוצר במפעל במטישצ'י (Mytishchi). זוהי הייתה מערכת הנ"מ המתנייעת הסובייטית הראשונה בייצור סדרתי שגם התנייעה באמצעות מזקו"ם. משמעות המילה "ZSU" היא Zenitnaya Samokhodnaya Ustanovka (רוסית: Зенитная Самоходная Установка), כלומר "מערכת מתנייעת נגד מטוסים".
היסטוריית פיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]המהנדסים הסובייטים הוציאו לפועל כמה ניסויים מוקדמים עם מערכות נ"מ מתנייעות מבוססות מזקו"ם, הכוללים גם גרסה של הטנק הקל T-70, שהפך לבסוף למערכת הנ"מ המתנייעת הנסיונית T-90 מערכת זו הייתה חמושה עם שני מקלעים כבדים "DShKT" בקוטר 12.7 מ"מ (האב-טיפוס נבנה בנובמבר 1942 על ידי "גאז"). טנק ה-T-70 בסופו של דבר התפתח לדגם התותח המתנייע הקל SU-76, שבתורו הפך לבסיס למערכת הנ"מ המתנייעת ZSU-37. הוחלט להשתמש בגוף של ה-SU-76M על מנת לזרז ולהוזיל את הייצור של מערכת הנ"מ המתנייעת המשוריינת ובעלת הזחל הנדרשת באופן כה דחוף.
ה-ZSU-37 היה בייצור ממרץ 1945 עד ל-1948, ו-75 כלי רכב נבנו בסך הכול (רק כמה כלי רכב יוצרו לפני שהמלחמה הסתיימה, בשל טכנולוגיית ייצור זמנית). כתוצאה מהייצור המאוחר והעובדה כי באביב 1945 כבר כמעט ולא נראו מטוסי לופטוואפה באוויר, ה-ZSU-37 לא ראה שירות במלחמת העולם השנייה. גדוד ניסיוני המצויד ב-12 כלי רכב מסוג ZSU-37 נוצר עד סוף 1945.
אחרי מלחמת העולם השנייה זה נעשה ברור שקצב הירי הנמוך ועוצמת האש הנמוכה של תותח נ"מ 37 מ"מ יחיד הם לא יעילים נגד מטרות בגובה נמוך החולפות במהירות גבוהה. צוותי ארטילריות הנ"מ התקשו לכוון ולעקוב אחר מטרות מהירות. למערכות נ"מ מתנייעות היו גם יכולות תנועה מוגבלות בתנאי שטח קשים ומהירות וטווח נמוכים בהשוואה לטנקים בינוניים ותותחים מתנייעים, שעליהם ה-ZSU-37 היה אמור להגן. חיסרון נוסף הייתה העובדה כי בעוד שרוב הטנקים בצבא האדום השתמשו במנועי דיזל, שני המנועים של ה-SU-76M ושל ה-ZSU-37 דרשו בנזין, שלפעמים היה בעייתי להשגה ביחידות שריון מבוססות דיזל. בגלל הסיבות שלהלן ה-ZSU-37 הוצא משירות זמן קצר אחרי הפסקת ייצורו.
נעשה מאמץ כדי להגדיל באופן משמעותי את כוח האש על ידי הרכבה של 4 תותחים זהים בקוטר 37 מ"מ לתוך תושבת מרובעת על תובת הטנק הבינוני T-34, אבל הרכב מעולם לא עזב את שלב העיצוב אחרי המלצה של הוועדה הטכנית של משרד התחבורה להשתמש בתובת טנק חדיש יותר ובתותח האוטומטי והכפול נגד מטוסים S-68 בקוטר 57 מ"מ, אשר היה בשלבי פיתוח באותו הזמן. השלב הבא בטכנולוגיית מערכות הנ"מ המתנייעות יבוא עם ה-ZSU-57-2, אשר היה מבוסס על שלדת הטנק הבינוני T-54 והיה בייצור סדרתי בשנים 1957–1960.
משנת 1957, החלו עבודות עיצוב ופיתוח ליצירת מערכת נ"מ מתנייעת מבוססת מכ"ם חדשה, כלומר ה-ZSU-23-4 "שילקה" וה-ZSU-37-2 "יניסיי" – עיצוב חדש (שאינו קשור ל-ZSU-37), המבוסס על שלדת התותח המתנייע SU-100P. שניהם נועדו להחליף את ה-ZSU-57-2. פיתוחו של "יניסיי" בוטל בשנת 1962, וה-ZSU-37-2 "שילקה" נכנס לייצור, חמוש בתותח אוטומטי נגד מטוסים כפול 500P "אנגרה" בקוטר 37 מ"מ.
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה-ZSU-37 היה מבוסס על השלדה של ה-SU-76M, אשר עליה הרכיבו צריח פתוח עם תותח אוטומטי נגד מטוסים 61-K גרסת 1939 בקוטר 37 מ"מ. הרכב היה מצויד בכוונת אוטומטית, סטריאו מאתר טווח סטראו עם בסיס באורך מטר, רדיו 12RT-3, מערכת אינטרקום TPU-3F ומנגנון כוונת מכני עם שני מצבי תנועה זוויתית בשביל מהירות נאותה וכוונון חלק (מנגנון הצידוד נשלט על ידי מתג לרגל עם מצבים שונים).
הצוות כלל שישה אנשים: נהג, כיוון אזימוט, כיוון גובה, מתאם כוונת לטווח ומהירות המטרה, מתאם כוונת לזווית הצלילה ומסלול המטרה וטען.
ה-ZSU-37 היה מבוסס על ה-SU-76M וכתוצאה מכך היה בעל אותם חסרונות ויתרונות, כאשר התכונה הכי שנויה במחלוקת היא המחסור בגג בצריח. כדי להגן על הצוות מפני גשם ושלג הצריח יכל להיות מכוסה בברזנט, אולם התותח לא יכול היה להגיע לגובה המקסימלי שלו במצב זה. לצריח הפתוח היו יתרונות, כגון זווית הרמה גבוהה, ראות מצוינת עבור התותחנים וחוסר צורך באוורור. ה-ZSU-37 הקל והזריז נחשב מאוד יעיל באמצע שנות ה-40. עם זאת, יכולות הנסיעה שלו בשטח לא היו מספקות מספיק כדי להתלוות לטנקים הבינוניים והכבדים בתנאי שטח קשים.
התחמושת כללה 320 פגזים, כאשר 130 פגזים היו מאוכסנים במחסניות של 5 ושאר 190 הפגזים היו ללא מחסנית. פגזים חודרי שריון יכלו לשמש כנגד מטרות כבדות. מהירות הלוע היא בין 890 ל-920 מ"ש, תלוי בסוג הפגז. התותח האוטומטי יכול לנוע בין זוויות של -5° ועד +85°. קצב הירי הוא בין 120 ל-130 פגזים לדקה, אך מכיוון שצריך להחליף מחסנית הקצב במציאות היה בין 50 ל-60 פגזים בדקה. הירי האנכי המקסימלי הוא 2,500 מטר, בעוד שהטווח האנכי המקסימלי הוא 6,500 מטר.
הרכב יכול לחצות מכשולים אנכיים בגובה של עד 0.67 מטר, תעלות ברוחב 2 מטר, מים בעומק 0.9 מטר ולטפס שיפועים בזווית של 25°. מערכת ההנעה והתושבת הייתה זהה לזו של התותח המתנייע SU-76M. המנוע היה גם זהה אך הפיק 160 כ"ס במקום 140 ב-SU-76M.
גרסאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- SU-72 – אבטיפוס יחיד של מערכת נ"מ מתנייעת. הוא נבנה על ידי "גאז", בסתיו 1942. מבוסס על העיצובים של הטנקים הקלים T-60 ו-T-70 הוא היה חמוש בתותח אוטומטי נגד מטוסים 61-K גרסת 1939 בקוטר 37 מ"מ בתוך צריח קבוע. הרכב לא יצא לייצור בגלל הביצועים הלא מספקים של מערכת קירור המנוע שהתגלו בזמן בדיקות בשטח, והעובדה כי "גאז" הצטרכה לבצע שינוי משמעותי בפסי הייצור בשביל קבלת דגם חדש, דבר שלא היה אפשרי בזמן מלחמה.
- SU-11 – אבטיפוס יחיד של מערכת נ"מ מתנייעת. נבנה בקירוב בנובמבר 1942. מבוסס על העיצובים של הטנקים הקלים T-60 ו-T-70 הוא היה חמוש בתותח אוטומטי 61-K גרסת 1939 בקוטר 37 מ"מ בתוך צריח מסתובב. הבדיקות הרשמיות נערכו בדצמבר 1942, אבל הרכב לא נכנס לייצור.
- SU-17 –, אבטיפוס של מערכת נ"מ מתנייעת. שלושה נבנו בין דצמבר 1943 ליולי 1944. הוא היה מבוסס על תובת ה-SU-76M וחמוש בתותח אוטומטי נגד מטוסים K-61 גרסת 1939 בקוטר 37 מ"מ. האבטיפוס הראשון, שנבנה בדצמבר 1943, עבר את הבדיקות הרשמיות בפברואר 1944, ורק בעיות קטנות נמצאו. האבטיפוס השני נבנה בקיץ 1944. הוא היה קל יותר ב-1.2 טון ומצויד במנוע חזק יותר. בנוסף הצריח המסתובב היה שונה. בדיקות השטח ביולי 1944 העלו כי המנוע לא מספק מספיק כוח, ולכן נבנה האבטיפוס השלישי, שהונע על ידי המנוע הקודם, בקיץ 1944. רכב זה עבר את בדיקות השטח באוקטובר–נובמבר 1944 בהצלחה והפך ליורש של קודמו, מערכת ה-ZSU-37.
- ZSU-37 – מערכת נ"מ מתנייעת שיוצרה בייצור סדרתי בין השנים 1945 ו-1948 במפעל במטישצ'י.
מצב שימור
[עריכת קוד מקור | עריכה]רכב ה-SU-11 הניסיוני נמצא בתצוגה במוזיאון הטנקים בקובינקה ברוסיה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Zaloga, Steven J.; Grandsen, James (1984). Soviet Tanks and Combat Vehicles of World War Two. London: Arms and Armour Press. ISBN 0-85368-606-8.