ברטנורא על עבודה זרה ג

משנה עבודה זרה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כל הצלמים אסורים, בהנאה: שהם נעבדים פעם אחת בשנה - כשהשמש באותה מעלה שהצלם עשוי בו. דאע"ג דאיכא טובא שאינן אלא לנוי ואינן נעבדין, ר' מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא:

כל שיש בידו וכו' - דהני ודאי נעבדים, הם דמשום חשיבותייהו אשקלינהו להנך חפצי בידייהו . והוסיפו עליהם בברייתא, חרב ועטרה וטבעת . והלכה כחכמים. ואין אסורין אלא כשעומדין על פתח המדינה. ובכפרים שאין דרכן לעשות צורות לנוי, דברי הכל אסורין ואפילו אין בידו דבר, דלמפלחינהו עבדי להו:

(ב)

הרי אלו מותרין - דכי הוו שלמים ספק עבדום ספק לא עבדום, ואפילו אם תימצי לומר עבדוס, שמא בטלום ולכך שברום, והוי ספק ספיקא ולקולא:

שכיוצא בהם נעבד - תבנית יד לבדה הן עושים מעיקרא ועובדין אותה:

(ג)

צורת חמה צורת לבנה - פירש הרמב"ם ז"ל, לא שימצא עיגול ויאמר זהו השמש, או כמין קשת עגול ויאמר זו לבנה, אלא שימצא הצורה שמיחסים אלו הוברי שמים לשמש וירח, כמו שאמרו שצורת השמש צורת מלך מעוטר יושב על עגלה, וכן כל ביוצא בזה:

צורת דרקון - צורת נחש שיש לו ציצין וקשקשין כקשקשי הדג, ואומרים שהיא צורה לתלי הלבנה , והיתה נעבדת באותן הימים. ואפילו לרבנן דאמרי לעיל שאר כל הצלמים מותרין, מודו דהנך אסירי, דאורחייהו למפלחינהו:

שעל המכובדים - כלים נאים שתשמישן לנוי ולכבוד, כגון שירים ונזמים וטבעות וכיוצא בהם:

מבוזים - כגון יורות וקומקומסים ומחמי חמין ודומיהן. והלכה כרשב"ג:

וזורה לרוח - שלא יהנה ישראל ממנה:

אף הוא - אם יורנו לרוח גם עתה יש הנאה לישראל ממנו, שהיא נעשית זבל:

(ד)

אפרודטי - צורת כוכב נוגה. כך פירש הרמב"ם ז"ל:

אין משיבין - דבר תורה במרחץ, לפי שאדם עומד שם ערום:

היא באתה בגבולי - שהמרחץ קדם לה, והמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ. ועוד תשובה אחרת, אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודטי, דמרחץ לאו דבר של נוי הוא, אלא נעשה אפרודטי נוי למרחץ, שאפרודטי משמש למרחץ, הוא טפל והיא עיקר:

ביב - חריץ עשוי בקרקע להוציא שופכים לרשות החבים:

(ה)

הן מותרין - ההרים עצמן מותרין לזריעה ולחצוב מהן אבנים, דמחובר לא מיתמר:

ומפני מה אשרה אסורה - כלומר כי היכי דדרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, הכי נמי תחת כל עץ רענן אלהיהם, ולא עץ רענן אלהיהם, ולמה אמרה תורה דכתיב (דברים ז) ואשריהם תגדעון :

מפני שיש בה תפיסת ידי אדם - שאדם נטעו. וסבר רבי יוסי שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור . ותנא קמא סבר, הואיל ובתחלת נטיעתו לא נתכוין לעובדו, אין העבודה שעובד אותו אחר שהוא מחובר אוסרתו, דהוי כמי שעובד להר. ואין הלכה כרבי יוסי:

אני אובין - אפרש:

ואדון לפניר - אחרי שאין לנו לדרוש מיעוט מתחת כל עץ רענן, יש לומר שלא נאמר אלא למסור להם סימנים, מקום שרגילים אמוריים לעבוד שם ע"ז כדי שיחפשום ישראל ויבערום. ומיעוטא דהרים וגבעות מיהא ממעטינן ממשמעותיה שלא צוה לנו לאבד ההרים. אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר (שם יב) ואשריהם תשרפון באש :

(ו)

סמוך לבית עבודה זרה - שהיה אחד מכותליו בית עבודה זרה והבית עצמו נעבד :

אסור לבנותו - שבונה בית לע"ז:

כונס לתוך קרקע שלו ארבע אמות - ואינו מניחו פנוי, שנמצא מהנה לע"ז שמרחיב את גבולה, אלא ממלא המקום קוצים ועושה שם בית הכסא לתינוקות :

היה שלו ושל ע"ז - שמקום עובי הכותל חציו שלו:

נדון מחצה על מחצה - אותו חלק של ע"ז אינו עולה בכניסת ארבע אמות. אבל חלקו עולה. שאם עוביו שתי אמות מונה אמה שלו וכונס שלש אמות בתוך שלו:

אבניו ועציו ועפרו - של אותו כותל:

מטמאין כשרץ - ואפילו חלקו של ישראל, לפי שאין ברירה :

כשרץ - שמטמא במגע ואינו מטמא במשא. לפי שטומאת ע"ז דרבנן, אקילו בה. ואינה מטמאה בכעדשה כשרץ, אלא בכזית כמת :

רבי עקיבא אומר כנדה - ואין הלכה כרבי עקיבא אפילו בע"ז עצמה, וכל שכן במשמשיה:

(ז)

שלשה בתים הם - לענין ביטול ע"ז:

בית - שתחלת בנינו לע"ז, והיו עובדין את הבית עצמו , הרי זה אסור:

סיידו וכיירו לעבודה זרה - שהיה בנוי מתחלה לדירת אדם, וסיידו, שליבנו בסיד. וכיירו, פיתוח וציור :

וחידש - או שחידש:

נוטל מה שחידש - ושאר כל הבית מותר:

הכניס לתוכו ע"ז - לפי שעה ולא הקצהו לתשמיש ע"ז :

שלש אבנים הם - לענין בטול:

אבן שחצבה מתחלה - מן ההר:

לבימוס - להושיב ע"ז עליה :

סיידה וכיירה - והיא היתה חצובה ועומדת:

נוטל - ישראל :

מה שחידש - הנכרי, והאבן מותרת:

העמיד עליה ע"ז - לפי שעה ולא הקצה האבן לבימוס:

ומילקה, הרי זו מותרת - ואינה צריכה בטול:

גדעו - לשם עבודה זרה, לעבוד הגידולים שיגדלו בו מעתה :

נוטל מה שהחליף - הענפים שגדלו במקום אותן שגדע, ושורפן כדין אשרה, והשאר מותר:

איזו היא אשרה - בגמרא מפרש, דאשלש אשרות דתנן לעיל קאי. והכי קתני, שלש אשרות הן, שתים דברי הכל, ואחת מחלוקת רבי שמעון ורבנן, ואיזהו אשרה שנחלקו רבי שמעון ורבנן, כל שיש תחתיה על זה, דרבנן קרו לה אשרה ואסרי לה כל זמן שיש ע"ז תחתיה, ורבי שמעון אומר אינה אשרה אלא כל שעובדין אותה, אבל כל שיש תחתיה ע"ז אין זו אשרה. ואין הלכה כר' שמעון:

(ח)

לא ישב בצלה - האי צל לאו תחת נוף האשרה קאמר, דלא הוי מצי למתני תו ואם ישב טהור, דהא קתני מיפא דאם עבר טמא. אלא מן האילן והלאה, דכשהחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך :

לא יעבור תחתיה - תחת הנוף מהאילן, שהאילן מאהיל עליו. ואם עבר טמא:

היתה גוזלת את הרבים - שנופה נוטה לרה"ר:

טהור - דטומאה דרבנן היא , והיכא דגוזלת הרבים לא גזרו רבנן:

ירקות בימות הגשמים - שהאילן קשה להם שמונע החמה מלבוא:

אבל לא בימות החמה - שהצל יפה להם:

והחזריז - חזרת. ובערבי חס"א:

לא בימות החמה ולא בימות הגשמים - שהצל יפה להם לעולם:

שהנמיה - עלין הנושרין מן האילן בימות הגשמים. ובגמרא פריך, דהא שמעינן ליה לרבי יוסי דאמר זה וזה גורם מותר, לעיל בפרקין גבי מפרר וזורה לרוח ואע"פ שנעשה זבל, דהיכא שההיתר והאיסור שניהם גורמין להביא הדבר, כגון שהקרקע של היתר והזבל של ע"ז של איסור גורמין לצמיחת הירקות, סבירא ליה לרבי יוסי שהוא מותר, והיכי קאסר הירקות הכא מפני שהנמייה נושרת עליהן. ומשני, שר' יוסי הכא לדבריהן של רבנן קאמר, לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור, היה לכם לאסור הירקות מפני שהנמייה נושרת עליהן והיא הווה להם לזבל. ורבנן סברי, שאני הכא שאין האילן של ע"ז מועיל לירקות כלום, שמה שמשביח להם בנמייה, פוגם להם בצל. והלכה כרבי יוסי דזה וזה גורם מותר :

(ט)

נטל ממנה - מן האשרה:

חדש יותץ - שההיסק הראשון שמסיקין התנור הוא מחממו ומחזיקו, והרי נתקן באיסורי הנאה. והא מתניתין אתי אליבא דמאן דאמר זה וזה גורם אסור. ואין הלכה. הלכך בין חדש בין ישן יוצן, שלא יאפו בו את הפת בהיסק זה עד שיצטנן התנור, כדי שלא יהנה מעצי איסור :

הפת אמורה - בגמרא קאמר, והוא שאבוקה כנגדו, שכל שעה שהיה פת נאפה היה דולק האור בפי התנור ואופהו, שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהיה האיסור בעין ויש שבח עצים בפת :

יוליך הנאה לים המלח - דמי ככר שנתערב :

כרכור - יש לאורגים עץ עשוי כמין מחט של סקאין, ומעבירין אותו על השתי כשהוא מתוח לפניהם באריגה. ואשמעינן מתניתין פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בהנך תו. תי, דאי אשמועינן בקמייתא, הוה אמינא בהך קאמי ר' אליעזר משום דבעידנא דקא גמרה פת אקלי ליה איסויא, אבל כרכור דאיתא לאיסורא בעיניה. אימא מודה להו לרבנן. ואי איתמר בהאיך, בהא קאמיי רבנן, אבל בקמייתא אימא מודו ליה לר' אליעזר, צריכא. והלכה כר' אליעזר, ואפילו חבית של יין נסך שנתערבה בחביות של יין של היתר מוליך דמי אותה חבית לים המלח, והשאר כולן מותרות בהנאה:

(י)

כיצד מבטלה - נכרי לאשרה:

קרמם - קממים יבשים שבאילן נטלן לצרכו לשרוף:

וזרד -כרת ענפים לחים שבה:

שפאה - תרגום ואכות אותו טחון (דברים ט), ושפית יתיה :

לצורכה - כדי ליפותה. ואין מבטל ע"ז אלא נכרי גדול ובן דעת שידע בטיב ע"ז ומשמשיה. ואפילו אם בטלה בעל כרחו הרי זו מבוטלת: