ברכות מז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אולא בידים מזוהמות רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא קדמיה חמריה דרבין לדאביי ולא אמר ליה ניזיל מר אמר מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה כי מטא לפתחא דבי כנישתא אמר ליה ניעל מר אמר ליה ועד השתא לאו מר אנא אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה דאית בה מזוזה אין דלית בה מזוזה לא אלא מעתה בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה הכי נמי דאין מכבדין אלא אימא בפתח הראוי למזוזה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב באין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע יתיב רב ספרא וקאמר לטעום איתמר למאי נפקא מינה שחייב אדם לומר בלשון רבו ת"ר גשנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין דהבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו הרשות בידו רבה בר בר חנה הוה עסיק ליה לבריה בי רב שמואל בר רב קטינא קדים ויתיב וקמתני ליה לבריה אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים רב חסדא אמר המפי רוב העונים א"ל רמי בר חמא מ"ש רובא דאכתי לא כליא ברכה מיעוטא נמי לא כליא ברכה א"ל שאני אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה:
ת"ר ואין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ולא יזרוק ברכה מפיו בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא אתא רב שימי בר חייא הוה קמסרהב ואכיל א"ל רב מה דעתך לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא לן א"ל שמואל זאלו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא על רב אחא אמרי אתא גברא רבא דמברך לן אמר להו מי סבריתו דגדול מברך עיקר שבסעודה מברך והלכתא חגדול מברך אע"ג דאתא לבסוף:
אכל דמאי וכו':
הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן טמאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ואמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי:
מעשר ראשון שנטלה תרומתו:
פשיטא לא צריכא יאלא שהקדימו בשבלים והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה וכדר' אבהו דאמר ר' אבהו אמר ריש לקיש כמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה שנאמר (במדבר יח, כו) והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר אמר ליה רב פפא לאביי אי הכי אפילו הקדימו בכרי נמי אמר ליה עליך אמר קרא
רש"י
[עריכה]
ולא בידים מזוהמות - בנטילת מים אחרונים:
ממערבא - לפי שהיה רבין רגיל לעלות מבבל לא"י ולומר הוא דבריו משמו של ר' יוחנן:
בפתח הראוי למזוזה - כלומר בכניסת כל פתחים למעוטי דרכים ופרצות:
לטעום איתמר - אין חלוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו:
קדים - רבה בר בר חנה לישב על השולחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והיה מלמדו היאך יעשה:
לבצוע - לפרוס הפרוסה מן הפת:
עד שיכלה אמן מפי העונים - אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד מברכין (דף לט:) צריך שתכלה ברכה קודם בציעה:
חטופה - שקורין את האלף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן:
קטופה - שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת:
יתומה - שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן והא דאמרינן בהחליל (סוכה נא:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו הנהו מידע ידעי שהם עונים אחר ברכה ועל איזו ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעים את הקול:
ולא יזרוק ברכה מפיו - במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו:
וקא מסרהב ואכיל - ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו:
אכילנא לן - גמרה לן סעודתנו קודם שבאת ואי אתה מחייבנו עוד בזימון:
אילו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא - שמואל חביבין עליו ארדיליא בקנוח סעודה והן כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא לכבודו:
מי לא אכלינן - הלכך לא גמרה סעודתא ומצטרף:
עיקר שבסעודה - אחד מאותן שהיו בתחלת ההסבה:
הא לא חזי ליה - והויא לה ברכת זמון הבאה בעבירה וכתיב (תהלים י) בוצע ברך נאץ ה' ואמר מר (בב"ק דף צד.) הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה וברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ:
דמאי - חטין הלקוחים מע"ה ספק עשרן ספק לא עשרן:
אכסניא - חיל של מלך שמטיל על בני העיר לזונם בשובם ממלחמתו והרי הם כעניים לפי שהם שלא במקומם:
מאכילים את העניים דמאי - דרוב עמי הארץ מעשרים הם וחומרא דרבנן בעלמא הוא:
שהקדימו בשבלים - לוי קדם את הכהן ונטל מעשר בשבלים קודם שנטל כהן תרומה גדולה והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה א' מנ' דרחמנא קרייה ראשית וכתיב (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו:
וכדרבי אבהו - אשמעינן מתניתין דהכי הוא כדרבי אבהו דפטר ליה ללוי מתרומה גדולה שבו:
תוספות
[עריכה]
אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. ותימה מההוא סבא דערבי פסחים (דף קו.) דגחין ושתי אלמא דשתי קודם המברך שמא יש חלוק בין אכילה לשתיה אי נמי יש לומר דלא שתה אלא להראות לו מעשה שלא היה צריך לומר יותר ובירושלמי יש כשיש לכל אחד ככרו או כוסו בידו יכולים לשתות אפי' קודם המברך וגבי ההוא סבא היה לו כוסו בידו והכי איתא בירושלמי אמר רבי בון בשם רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ריב"ל אמר שותין אע"פ שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון בשם רב שזקוק לכוס אחד דריב"ל דהיה לכל אחד כוסו בידו וכן עשה רבינו שמשון בחופה אחת שבצע החתן המוציא והיה בוצע רבינו שמשון הפת שהיה לפניו ואוכל והשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן לכל אחד חלקו אין צריך להמתין כל אחד עד שיטעום המברך והא דאמרי' הכא אין המסובין רשאין לטעום כו' היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא וכן צריך לומר בסמוך הבוצע הוא פושט ידיו תחלה לטבול פתו ואם בא לחלוק כבוד לרבו רשאי ואמאי והא אין המסובין רשאין לטעום וכו' ואין לומר דמן הטבול לחודיה קאמר אך המברך אוכל קודם דא"כ מה כבוד היה זה אבל לפי מה שפירשתי ניחא ויש מפרש פושט ידיו תחלה בקערה להתחיל באכילה ומכאן משמע שאין צריך למזוג מכוס ברכה לשאר כוסות היכא שיש בפני האורחים כוסות שאינן פגומות אבל אם אותן כוסות פגומות יש קפידא.:
אמן יתומה. שאין שומע הברכה מפי המברך ועונה אחר האחרים ששמעו אמן תימה דהא אמרינן בסוכה (פ"ה דף נא:) באלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל גדול ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי המברך והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן וי"ל שהיו יודעים באיזו ברכה החזן עומד אמנם לא היו שומעים אותו אבל הכא מיירי שאינם יודעים כלל היכן החזן עומד ומתפלל ובאיזו ברכה הוא עומד אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה ולא ידיעה:
כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובלבד שלא יאריך יותר מדאי וטעמא לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשהוא מאריך יותר מדאי ומסקנא דמלתא דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים:
אילו מייתו לי ארדיליא וכו'. משמע דכן הלכה דרב נמי לא פליג אבל אי אמר הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין שלישי מצטרף עמהם:
והלכתא גדול מברך. ומיהו אם הגדול נותן רשות לקטן לברך שפיר כדאשכחן (לעיל מג. מו:) דאמר ליה לרב משי ידך וכו':
ומאכילין את האכסניא דמאי. מיירי באכסניא ישראל ומוטלין עליהם לזונם והם כעניים ודוקא דמאי אבל טבל לא דקספו להו איסור מיתה ואי נמי באכסניא של נכרים שהטיל עליהם המלך מכל מקום דוקא דמאי אבל טבל לא דאם כן פורע חובו מממונו של כהן:
ואמר רב הונא תנא בש"א אין מאכילין. וא"ת רב הונא טעמא דב"ש אתא לאשמעי' דהכי פריך בכמה דוכתין ויש לומר דקא משמע לן דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין בית שמאי היא ולא תיחוש לאותה משנה או ברייתא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ז (עריכה)
לג א מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה י"ב, סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"א סעיף ו':
לד ב מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה ה', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף ט"ו:
לה ג מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ק"ע סעיף ב':
לו ד מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה ה', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף י"ז:
לז ה מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף ט"ז:
לח ו מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י"ד, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ד סעיף ח':
לט ז מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ז סעיף א':
מ ח מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ט', ומיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה ב', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ר"א סעיף א':
מא ט מיי' פ"י מהל' מעשר הלכה י"א:
מב י מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה כ':
מג כ מיי' פ"ג מהל' תרומות הלכה י"ג, טור יו"ד סי' שלא:
ראשונים נוספים
אין מכבדין לא בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה. אית לפירוש פתחים הראויים למזוזה ושאינן ראויין במסכת יומא בפ"ק (דף יא) ובמנחות בפרק הקומץ את המנחה (דף לג):
אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה כו'. איתא בגמרא דבני מערבא בס"פ אלו דברים שבין בית שמאי וב"ה אי זו היא אמן יתומה ההן דחייב בברכה והוא עאני ולא ידע מה עאני:
אכל דמאי. פירשוהו בתלמוד ארץ ישראל בפרק הדין אכל פירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו מזמנין ובפ"ק דעירובין (דירושלמי הלכה י) נמי אמרינן דמאי דמיי תיקן לא תיקן כלומר שיש בו ספק אם הוציא ממנו מעשר אי לא ולפיכך חייב להוציא ממנו תרומת מעשר ונקראת תרומת מעשר של דמאי ובמשנה סוף מסכת מעשר שני יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי ובמסכת סוטה בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מח) תניא אף הוא ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי עמד ותיקן להם הלוקח פירות מעם הארץ מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן וזו הברייתא בתוס' סוטה [ס"פ יג]:
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב אין המסובים רשאין לטעום עד שיטעום המברך: ואם תאמר והא אמרינן בפסחים (קו.) גבי רב אשי דאקלע למחוזא ואמרו ליה ליעביד לן מר קדוש רבא וכולי עד דחזיה לההוא סבא דקא גחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו - אלמא המסובין רשאין לטעום קודם שיטעום המברך. יש לומר דהתם בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד ולא היו צריכין להמתין לכוסו של מברך והכא בשהיו זקוקין לככר שביד המברך, והכין איתא בהדיא בירושלמי בריש פרק כיצד מברכין דגרסינן התם "ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך. ר' יהושע בן לוי אמר שותים אף על פי שלא שתה. ופליג. מה שמר רב בשהיו כולן זקוקין לככר אחד, מה דמר ר' יהושע בן לוי בשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו".
ומכאן נשמע מיהא שאם היו כולן זקוקין לכוס אחד או לככר אחד אף על פי שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין או שנתן לפניהם מככרו קודם שיטעום- שאין אחד מהן רשאי לטעום עד שיטעום המברך. ואמרינן תו בירושלמי "רב כד הוה קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימניה". ועוד שמעינן מההיא דירושלמי שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה בשאר כוסות דהא בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד כל אחד שותה כוסו קודם המברך אם רצה. ואמרו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שאילו היו הכוסות פגומין שאינן ראוין לברכה אז צריך ליתן מכוס של ברכה לכוס זה הפגום ונראין דבריהם לפי שאין הכוס הפגום ראוי לברכה לפיכך כשהוא שותה צריך מן היין שהיה ראוי לברכה. ולענין המוציא גם כן בשהיה ככר לפני כל אחד ואחד אין המסובין צריכין לטעום מככר הברכה. והא דאמרינן לעיל בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואמרינן נמי טול ברוך טול ברוך אין צריך לחזור ולברך (דמשמע מנייהו שצריכין המסובין לאכול מככר הברכה) - התם כשהיו כולן זקוקין לככר אחד וכדאיתא בירושלמי שכתבנו.
הא דאמרינן מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי נחלקו בה אמוראי בירושלמי בפרק ג דמדמאי, איכא מאן דמוקי לה באכסניא דארמאי ואיכא דמוקי לה אפילו באכסניא דישראל.
ולא בידים מזוהמות: פירוש אין הקטן משמש את הגדול וידיו מזוהמות שאינו כבודו אלא נוטל ידיו ואח"כ משמשו:
אלא בפתח הראוי למזוזה: פירוש ולאפוקי בית הכסא ובית המרחץ, ומיהו כל היכי דמסתפי דילמא חלש דעתיה דאידך אי לא עביד ליה יקרא בעי לפיוסיה כדאשכחן בפ' במה בהמה יוצאה דהוו אזלי באורחא וקדמיה חמרא ואמר ליה לפיוסיה חמור שעסקיו רעים הוא כלומר אינה ברשות בעליו להעמידו כחפצו לומר דשלא מדעתו קדמו חמורו וכהאי עובדא נמי דרבין ואביי:
לטעם איתמר. בפת"ח תחת העין (הגה"ה נראה שגי' רבינו היה אין המסובין רשאין לטעום ור"ס אמר לטעם בפת"ח. ואין נ"מ בינייהו רק לקדוק הלשון, כי בין לאכול ולטעום איכא נ"מ טובא) שכך שמע מרבו:
איעסיק ליה לבריה: פירוש השיאו אשה. קדים וקא מתני ליה, פירוש קודם סעודה. אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין, משום דאמרינן לעיל דמברך ואחר כך בוצע וכל זמן שעונין אמן אכתי לא כליא ברכה וא"כ צריך שיכלה אמן מפי העונין קודם שיפרוס. ואמר רב חסדא אין צורך להמתין אלא עד שיכלה מפי הרוב לפי שהמאריך באמן יותר מדאי טועה הוא והמיעוט המאריכין אין ממתינין להן לפי שאין צורך באריכתן:
אין עונין לא אמן חטופה: פירוש שעונה קודם שישלים המברך ונחפז לענות אמן קודם שיחתום הברכה. קטופה פירוש חצי המלה, קצרה שממהר קריאתה. ולא יזרוק ברכה מפיו, פירוש על המברך הוא אומר שיעשה היכר בחתימת הברכה ולא כזורק אותה מפיו כשאר תיבות שבאמצע, אי נמי שלא ימהר להתחיל בברכה אחרת אלא בכדי שיהא שהות לענות אמן:
אלו מייתי לי ארדיא [ובש"ס שלפנינו ארדיליא] וגוזליא לאבא: יש מפרשים ארדיא מין בשר ויש אומרים שהם מיני עשבים ששמואל היה רופא והיה אוכל מיני עשבים אחר אכילתו ורב היה דרכו לאהוב גוזלות ולאכלן בקנוח סעודה ושמעינן מינה דכל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו וכן הילכתא:
והילכתא גדול מברך: אע"ג דאתא בסוף סעודה:
אכל דמאי מזמנין עליו: ואע"ג דבשאר איסורין דרבנן אינו כן דלא חזו פרישנא עלה דשאני דמאי דרבנן שריוה לעניים וכיון דאי הוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה לאזמוני עליה. הא דתנן מאכילין את האכסניא דמאי נחלקו בירושלמי בפ"ג דמס' דמאי אי באכסניא דנכרים אי באכסניא דישראל:
ולא בידים מזוהמות. והא דאמרינן לעיל בזמן שהם חמשה מתחילין מן (בגדול) [הגדול] היינו מפני כבוד הברכה, אבל לאחר שרחץ הגדול אחרים אינן צריכין לכבד זה את זה.
אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ותימ[ה], הא אמרינן בערבי פסחים גבי רב אשי דאיקלע למחוזא וכו' דחזייה לההוא סבא דגחין ושתי, אלמא שמותר לשתות קודם המברך. וי"ל, הי' מסרהב ומכין עצמו לשתות אבל לא שתה. ועוד יש לחלק בין המוציא לקידוש, דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד {ר"ה דף כט:} לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אכל עמהם, הילכך יש לו לטעום קודם. אבל קידוש יכול להוציאו אע"פ שיצא כבר, הילכך אין צריך תחלה לטעום. ירושלמי [פ' כיצד מברכין]. אמר ר' אבא בשם רב, המסובין אסורין לטעום [כלום] עד שיטעום המברך, ריב"ל אמר, שותין אע"פ שלא שתה. מה פליגי. לא, מה דמר רב, כשהיו כולם זקוקים לככר אחד, מה דמר ריב"ל, כשהי' כל אחד כוסו בידו. השתא ניחא דאותו סבא היה כוסו לפניו. ומהתם משמע שאין צריך המברך להטיל מכוסו לכוס כל אחד, ובלבד שלא יהיו הכוסות שלהם פגומין. אבל אם היו פגומין, צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך, ואז לא ישתו קודם שישתה המברך. וכן בהמוציא, יכול כל אחד לטעום מככר שלו אם אינם זקוקים לככר אחד, ובלבד שיהיה לכל אחד לחם משנה בשבת.
כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. לפי שאז אינו נשמע יפה קריאת התיבה.
ולא אמן יתומה. ירושלמי סוף פרק אלו דברים. אי זו היא אמן יתומה. א"ר אבא, דין דיתיב למברכה [והוא ענה] ולא ידע למה הוא עונה. והא דאמרינן בפ' החליל, {סוכה דף נא.}, גבי דיופלסטין של אלכסנדריא של מצרים, החזן עומד על הבימה ומניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן, התם היו יודעין סדר הברכות ועל איזה ברכה עונין אמן. אי נמי, כבר התפללו ולא היו חייבין באותה ברכה.
כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו. ובלבד שלא יאריך יותר מדאי כדאמרי' [לעיל].
אמר שמואל אלו מייתי לי ארדיליא וגוזליא וכו'. נראה דקיי"ל כשמואל, דרב נמי לא פליג עליה. הילכך שני בני אדם שאוכלין והביאו לפניהם מיני פירות, מצטרף שלישי עמהם. אבל אי אמרו הב לן ונברך, כיון שהם הסיחו דעתם מלאכול אין שלישי מצטרף עמהם.
ואת האכסניא דמאי. איכא דמוקי לה בירושלמי באכסנאי כותים, ואין זה כפורע חובו מן הטבל. ואיכא דמוקי לה באכסנאי ישראל, אפילו חברים כיון שאינם בביתם הוו כמו עניים.
אמר רב הונא, תנא ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי. תימ[ה], מאי קמ"ל רב הונא, וכי דברי ב"ש אתא לאשמועינן. וי"ל, דהא קמ"ל דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין, כב"ש ס"ל. וכי האי גוונא קאמר תלמודא בשילהי יבמות {דף קכב.}.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
מי שברך המוציא הוא ראוי לטעום תחלה קודם האחרים ואם רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ובוצע עצמו אין רשאי לטעון עד שיענו רובם אמן, אבל אם ענו רובם אמן אע"פ שהיה שם מי שלא גמר אמן עדיין טועם שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה, בד"א בשהיו כלם זקוקים לככר אחד אבל אם היה ככר ביד כל אחד ואחד אין צריכים להמתין שיטעום המברך תחלה אלא משנגמרה הברכה טועם מי שירצה הואיל וככרו בידו, ומה שאמר בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכן טול ברוך דמשמע שהמסובים אוכלים משל בוצע דוקא בזקוקים לככר אחד, וכן התבאר בתלמוד המערב, וכן בכוס של קדוש אם היה כוס בידו של כל אחד ואחד וכמו שאמרו בערבי פסחים [ק"י ע"א] גחין ההוא סבא וכו', ואם היו כולם זקוקים לכוס חד שותה המברך תחלה אלא אם כן היה חולק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו, ונמצאו אכילה ושתיה שוות בדין זה, ולשון תלמוד המערב ר' בא בשם רב מסובין אסורים לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע בן לוי אומר שותין ואע"פ שלא שתה המברך, מה פליג ביניהון מה דמר רב שבזקוקים לככר אחד מה דמר ר' יהושע בשכל אחד כוסו בידו או כל שזקוקים לככר אחד או לכוס אחד אע"פ שהושיט מככרו לכל אחד קודם שיטעום וכן ששפך מכוסו לכוס של כל אחד אין יכולין לטעום או לשתות עד שיטעום או שישתה המברך, וכן למדת שאין צריך לשפוך כוס של ברכה לשאר הכוסות שהרי אם היה כוס בפני כל אחד שותה קודם למברך וכבר למדנוה גם כן מההוא סבא דגחין וכו', אלא שבתוספות כתבו שאם היו הכוסות שלפני האחרים פגומים צריך לשפוך מכוס המברך לתוכם הואיל ואינן ראויין לברכה, וכן בככר אם היה של בוצע יפה וראוי יותר מאותו שלפניהם כולם צריכים לאכול משל בוצע, ויש חולקים לומר שמאחר שאם רצו אין צריכין לשתות אין חוששים לפגום אלא בשל מברך, והתבאר בתלמוד סנהדרין שהבוצע אינו בוצע אלא ממקום שנגמרה בו אפיית הלחם יפה יפה:
מדרכי המוסר שאם היו שנים אוכלים בקערה אחת והיה האחד שוהה השני ממתין לו אבל אם היו ג' אוכלין אין השנים ממתינין לאחד:
העונה אמן צריך שיכוין בענייתו כמברך ברכה עצמה, לא יענה אמן חטופה כלומר שיענה קודם שישלים המברך ולא אמן קטופה ר"ל בחצי מלה כגון שמבליע אות ולא אמן יתומה ר"ל שיענה אמן בלא שמיעת חתימת הברכה הא כל ששמע חתימת הברכה אע"פ שלא שמע גוף הברכה עונה והמברך לא יברך דרך הדיוטות ר"ל שיזרוק הברכה מפיו במהירות כמי שנושא משוי ורוצה לפרקו אלא במתון ובכונה שלמה ויש מפרשים שהמכוין לענות אמן לא יאמר עם המברך טופס הברכה שהרי נמצא עונה אמן אחר עצמו אלא ישמע את הברכה ויענה אמן:
זה שביארנו באמן יתומה שענה בלא שמיעת חתימת הברכה, יש מפרשים גם כן בלא שמיעת גוף הברכה אע"פ ששמע החתימה עד שישמע את הכל, ומביא ראיה ממה שאמרו בפרק אלו דברים במה שאמרו שם עונים אמן אחר ישראל המברך ומקשי לא שמע היכי נפיק וודאי כבר שמע החתימה ואעפ"כ שאל בה היכי נפיקף ויש לשאול על שתיהן ממה שאמרו במסכת סוכה [נ"א ע"ב] הלה מניף בסודרין ועונים אמן ואע"פ שלא שמעו את המברך מאחר שנותנים לב על כך ויודעין על מה עונין, אע"פ שלא שמעו, וכן באחרון של סוכה החזן מניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן מפני שלא היו שמועין קולו של ש"צ, ואין זו קושיא אצלי במקום שאי אפשר דיו בכוונת הלב, ולשטה ראשונה מיהא יש להקשות בה ממה שכתוב בפרק אלו דברים כמו שכתבנו, ותירצו שכל שהברכה אינה יוצאה מפי שליח צבור או הממונה להוציא אינו יוצא עד שישמע את הכל, וזו שבפרק אלו דברים בכלל זה הא כל שהברכה יוצאה מפי הממונה להוציא עונה ובלבד שישמע החתימה, ויש מפרשים אמן יתומה שלא ענה תכף לברכה אלא אחר זמן, ובאמן חטופה שהזכיר הה"א כאלו נקודה בחט"ף פת"ח, ובקטופה שהפסוק בחצי המלה כאלו הן שתי תיבות:
שנים שהיו אוכלים וגמרו אכילתן בכדי שבעם ובא אחד אליהם ורוצה לאכול כדי להצטרף עמהם לג' ולהביא עליהם חבות זמון הואיל וכבר גמרו השנים סעודתם אין מצטרף עמהם לזמון אפילו הסב עמהם, ואם לא אכלו השנים אכילה גסה אלא אכילה בינונית עד שאלו היו באים לפניהם דברים החביבים עליהם עדיין אוכלים מהם אע"פ שאין אוכלים פת ואפילו מיני פירות אין זה גמר סעודה ומצטרף זה עמהם אם הוא אוכל פת ומזמנים כל זמן שלא הכינו לברכה ובלבד שיסב עמהם אבל משהכינו עצמן לברכה כגון שאמרו הזמינו כוס לברכה או כיוצא בזה אין אחד מצטרף עמהם, ויש מפרשים שצריך שהראשונים לא יהו שבעים כל כך שלא יאכלו פת עם אותן הדברים החביבים, והוא שלקחו בלשון ארדי וגוזלי שדרך בני אדם לאכול עמהם פת:
בני אדם שהיו אוכלים ובא אחר אליהם ומצאן אוכלים והצטרף עמהם, אם זה האחרון שבא על ידי גלגול הוא גדול מן האחרים ראוי להם לחלוק לו כבוד שיברך להם אע"פ שעל ידי גלגול הוא בא ואינו מעיקר סעודה וכבר ביארנו למעלה שהנוטל מים אחרונים תחלה זריזותו זכתה לו לברך, ומ"מ כל שהן נוטלים על פי העומדים לשם בין במים ראשונים בין באחרונים מתחילים מן הגדול ואם נתיחד אחד לברך הוא נוטל תחלה ואחריו הגדול ושאר הסועדים נוטלים כמה שהם יכולים, ואין מכבדין בדבר זה שהרי אין מכבדין בידים מזוהמות כמו שביארנו:
בתלמוד המערב התבאר שאם היה שם כהן ת"ח מצוה להקדימו אפילו היה שם גדול הימנו אבל מסיבה שיש שם ת"ח אין מניחין לברך לפניו עם הארץ אפילו היה כהן גדול:
המשנה השנית אכל דמאי וכו', כונת המשנה לבאר שמי שקבע עיקר סעודתו בעבירה ר"ל שעיקר הדבר שעליו ברכת המזון באה היתה באסור אין שם זמון שאין לאוכל אסור ישיבה הראויה להיות ישיבה קבע, והסבה ראויה שתהא קרויה הסבה, ואפילו היתה אכילתם בשוגג מכל מקום לא אכלו דבר הראוי לקבוע עליו ואף הסבה אין מועלת בה, ויראה לי שאפילו הסכימו שלשתם בעבירה ופרשו קבע שלהם על אותו אסור אין הדבר מועיל כלל, ומ"מ ברכת המזון לדעת גדולי המפרשים אינה נפקעת מהם אלא מברך כל אחד לעצמו הואיל ונהנה שלא אמרוה בזמון אלא שאינו בא אלא בקביעות ואין ראוי להתחבר ולקבוע עם אוכלים אסור, אבל ברכה ודאי מברכים לעצמם, ויש אומר שאף הם אין מברכים לעצמם ואם ברכו אין עונים אחריהם אמן, וכן כתבוה גדולי המחברים באכילת טבל, וכן נראה שבודאי כל שכן הוא ופי' משנתנו דסד"א יזהר הוא מלברך אבל אנו מ"מ נזמן עליו קמ"ל, ואע"פ שגדולי המפרשים מגיהים עליהם יש לדעתי ראיה לדבריהם ממה שאמרו בשבת פרק הדלקה [כ"ג ע"א] הדמאי מערבים ומשתתפים בו ומברכים עליו, משמע שהטבל אין מברכין עליו והרי זה כאוכל חזיר ונבלה ואפילו אם היה אוכלם בהיתר כגון עוברה שהריחה וחולה שיש בו סכנה אינו מברך, ומ"מ אוכלים המותרים אלא שנתבשלו בשבת בהיתר אם על ידי עכו"ם בשאין בו סכנה, אם על ידי ישראל בשיש בו סכנה וכן אם הותר לאכול ביום הכפורים מצד חולי ודאי מברך, ויש חולקים בזו ואין דבריהם נראים ובסוף פרק ב' של דמאי אמרו היה נדור מן הככר ואמר לו תן לי ואוכלנו, יין ונתגלה ואמר לי תן לי ואשתנו, לא יתן לו שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, וכן לא יושיט אבר מן החי לבני נח וכוס של יין לנזיר וכו' וכולן אין מברכין עליהם ואין מזמנים עליהם ואין עונים אחריהם אמן:
ונשוב לדברינו והוא שעכשיו מפרש במשנה זו אי זה פת נקרא פת של אסור שלא יהא ראוי לזמן עליו, ואיזו מזמנים עליו אע"פ שיש בו נדנוד עבירה, ואמר על זה אכל דמאי והיא תבואה של עמי הארץ שחשודים על המעשרות מזמנין עליו שהרי מכל מקום רוב עמי הארץ מעשרים הם ואע"פ שאין אכילתו ראויה לו מ"מ פירשו בגמ' מיגו דאי בעי מפקר נכסיה והוה ליה עני וחזי ליה, ושמא תאמר מה צריך להפקיר כל נכסיו יפרשה בשהפקיר אותה תבואה לבד שהרי משהפקירה פטורה מן המעשר מ"מ תירצו בה שלא אמרו בהפקר שפטור מן המעשר אלא בדבר שלא נכנס עדיין לכלל חיוב אבל בנכנס לכלל חיוב אין הפקר מפקיעו, ובדומה לזה אמרו בספרי לענין הקדש וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל בא הכתוב ללמד על מקדיש תרומתו עד שלא מריח שהוא פטור מן המעשרות או אף משימריח כן ת"ל ראשית דגנך, וכן מי שאכל מעשר ראשון הניתן ללוי שנטלה תרומת מעשר שבו הנתנת לכהן והוא שקרוי בתורה מעשר מן המעשר שמאחר שנטלה תרומתו מותר הוא לזרים ואפילו הקדימו מעשר ראשון זה לתרומה גדולה הראויה לינטל תחילה אחת מחמישים וליתן לכהן והפריש זה תחלה מעשר ראשון ולא הפריש תרומה גדולה אלא ממ"ה הנשארות ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה וכגון שהקדימו בשיבלין קודם שנעשה דגן כגון שנתן לו ה' עמרים מנ' שלא חלה עליהם בשעת מעשר חיוב תרומה גדולה עד שיעשה דגן ואע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחילה מזמנין עליו בדיעבד, אבל אם הקדימו בכרי טבל גמור הוא ואין מזמנין עליו, וכן אם אכל מעשר שני אחר שנפדה חוץ לירושלים וכן הקדש שנתחלל הואיל ונפדו ונתחללה קדושתם על איזה דבר ואע"פ שלא הוסיף חומש שאין חומש מעכב:
והשמש שאכל כזית אע"פ שהיה לנו לומר שאין לו קבע עמהם מ"מ הואיל ובא עמהם מצטרף עמהם לזמון, וכן הכותי קודם שעשאום עכו"ם גמורים, ואף בזו פירשו בגמ' בכותי חבר שאם אינו חבר תיפוק ליה דהוה ליה עם הארץ ועם הארץ אין מזמנין עליו כמו שיתבאר בגמ' וסתם כותיים מעשרים הם, ומה שאמרו [עירובין ל"ו ע"ב ובכ"מ] הלוקח יין מבין הכותים וכו' לאחרים אין מעשרין אבל לעצמן מעשרין ומ"מ עכשיו עשאום כעכו"ם גמורים ואין אנו צריכים לה, אבל אם אכל טבל והוא שאין מעושר כלל אפילו בטבל שאינו טבול אלא מדרבנן כגון שצמח מן העציץ שאינו נקוב או שהוא טבול לחלה אף בזמן הזה, וכן כתבו גדולי המפרשים אלא אם כן נשתייר מאותו פת עד שנאמר עליו אוכל והולך ואחר כך מפריש וכן של פירות, וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו וה"ה שנטלה אלא שלא נטלה כהלכתה כגון שהקדימו בכרי, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו וה"ה שנפדו אלא שלא נפדו כהלכתן כגון מעשר שני שחללו כל כסף שאין בו צורהוהקדש שחללו על גבי קרקע בכל אלו אין מזמנים כלל על אוכליהן, והשמש שאכל פחות מכזית וזו לא הוצרכה אלא דאגב גררא דאידך נקטיה והנכרי אפילו התחיל להתגייר כגון שמל ולא טבל אין מזמנין עליו:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
ולא בידים מזוהמות - פירוש אין הקטן משמש את הגדול וידיו מזוהמות שאינו כבודו אלא נוטל ידיו ואחר כך משמשו:
והכותי מזמנין עליו - פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומשום הכי אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו כלומר תלמידי חכמים. אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם [לבין עצמם]. אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפילו ביניהם [לבין עצמם] ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:
אלא בפתח הראוי למזוזה - פירוש ולאפוקי בית הכסא ובית המרחץ. ומיהו כל היכי דמסתפי דילמא חלש דעתיה דאידך אי לא עביד ליה יקרא בעי לפיוסיה כדאשכחן בפרק במה בהמה יוצאה דהוו אזלי באורחא וקדמיה חמרא ואמר ליה לפיוסיה חמור שעסקיו רעים הוא. כלומר אינה ברשות בעליו להעמידו כחפצו לומר דשלא מדעתו קדמו חמורו וכהאי עובדא נמי דרבין ואביי:
לטעם איתמר - בפת"ח תחת העין שכך שמע מרבו: [הגה"ה: נראה שגירסת רבינו היה אין המסובין רשאין לטעום ורב ספרא אמר לטעם בפת"ח ואין נפקא מינה בינייהו רק דקדוק הלשון. כי בין לאכול ולטעום איכא נפקא מינה טובא]:
איעסיק ליה לבריה - פירוש השיאו אשה:
קדים וקא מתני ליה - פירוש קודם סעודה:
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין - משום דאמרינן לעיל דמברך ואחר כך בוצע וכל זמן שעונין אמן אכתי לא כליא ברכה ואם כן צריך שיכלה אמן מפי העונין קודם שיפרוס:
ואמר רב חסדא - אין צורך להמתין אלא עד שיכלה מפי הרוב לפי שהמאריך באמן יותר מדאי טועה הוא והמיעוט המאריכין אין ממתינין להן לפי שאין צורך באריכתן:
אין עונין לא אמן חטופה - פירוש שעונה קודם שישלים המברך ונחפז לענות אמן קודם שיחתום הברכה:
קטופה - פירוש חצי המלה. קצרה שממהר קריאתה:
ולא יזרוק ברכה מפיו - פירוש על המברך הוא אומר שיעשה היכר בחתימת הברכה ולא כזורק אותה מפיו כשאר תיבות שבאמצע. אי נמי שלא ימהר להתחיל בברכה אחרת אלא בכדי שיהא שהות לענות אמן:
אלו מייתי לי ארדיא [ובש"ס שלפנינו: ארדיליא] וגוזליא לאבא - יש מפרשים ארדיא מין בשר. ויש אומרים שהם מיני עשבים ששמואל היה רופא והיה אוכל מיני עשבים אחר אכילתו ורב היה דרכו לאהוב גוזלות ולאכלן בקנוח סעודה. ושמעינן מינה דכל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו וכן הילכתא:
והילכתא גדול מברך אף על גב דאתא בסוף סעודה:
אכל דמאי מזמנין עליו - ואף על גב דבשאר איסורין דרבנן אינו כן דלא חזו. פרישנא עלה דשאני דמאי דרבנן שריוה לעניים וכיון דאי הוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה לאזמוני עליה. הא דתנן מאכילין את האכסניא דמאי נחלקו בירושלמי בפרק שלישי דמסכת דמאי אי באכסניא דנכרים אי באכסניא דישראל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה