חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד ב

פרק רביעי נערה שנתפתתה

נערה שנתפתתה בושתה ופגמה לאביה והצער בתפוס':    פירש בארוס' ואנוסה כו' ולישנא דקרא נקט ואע"ג דאמרינן בפרק החובל בצעריה דידה לא זכי ליה רחמנא לאב שאני הכא דיכול האב לצערה בצער זה שהרי בידו למוסרה לחופה דאיכא צערה דפיסוק רגלים וכן פירש בירושלמי ונראין הדברים שהם באים מחמת ביאה אבל סימא את עינה למי משלם או לה או לאביה והא דקתני שמשלם צער בתפוסה דלא כרבי שמעון בן יהודא משמיה דרבי שמעון שאמר בפרקין לעיל אונס אינו משלם את הצער ואע"ג דר"ש פליג בסיפא דמתניתין ולא פליג בהאי רישא וכן אמר בירושלמי בכאן דהא דלא כרבי שמעון ויש אומרים דלית' האי רישא כרבי שמעון בן יהודא משום דרבי שמעון ותנאי הוא ואין צריך לזה:

אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הם של עצמה :    פירש"י ז"ל דהאי לאו ממון הוא ורחמנא אמר והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ובתוספות הקשו על פירוש זה מה ענין והתנחלתם אותם לזה שאין הכתוב בא אלא למה שלא בא לאחר מיתת האב אבל זו שכבר נאנסה או שכבר נתפתה בחיי האב הרי כמעשה ידיה שעשתה בחיי אב שהוא של אחים וה"ל למיחוש טעמא משום דאין אדם מוריש קנס לבניו ותירצו משום דשאר קנסות אדם מוריש וכההיא דב"ק לפי שהוא מוריש להם את הקרן והכא אינו מוריש הקנס הזה לבניו לפי שאינו מוריש את הקרן כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וזה לפי שיטת ז"ל שכתבו למעלה ולא לפי שיטתינו שכתבנו שאין הפרש לקנס הבת לשאר קנסות ולא ראינו לרש"י ז"ל בשום מקום שחלק ביניהם בזה ונראה שלשון רש"י ז"ל מתוקן בזה כראוי דהא לאו ממון הוא לא זכה ביה מחיים ואין הזכות בא לאחד מהן אלא לאחר העמדה בדין שאין אדם זוכה בקנס אלא בהעמדה בדין וכיון שהעמדה בדין היתה לאחר מיתת האב הרי הוא כמעשי ידיה שעשאה לאחר מיתת האב שאין אחים זוכין בה משום והתנחלתם אותם לבניכם ונראין הדברים דהא סיפא אכולה רישא קאי אפי' אמפותה ואף לשיטתם שכתבו דאף דיתומה ומפותה אין לה קנס לפי שכבר מחלה לגופה התם הוא לפי שבשעה שנבעלה לא היה לאב וגופה שלה היה אבל זה שבשעת ביאה לא היתה של עצמה אע"פ שעתה חזרה וזכתה בקנס בשעת עמדה בדין פנים חדשות באו לכאן ואין מחילתה הראשונה כלום ולא דמי לאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת בעלה שזכה הלוקח למפרע דהתם הגוף שלה ואין לבעל אלא אכילת פירות אבל הכא בשעת ביאה גופה של אב וכדאמר קרע שיראין של חבירי ופשטי' דמתני' הכי דייקא וכן נראה מירושלמי שכתבנו בפרקין לעיל. וראיתי מי שפירש דאהך סיפא דאנוסה בלחוד קאי ולא נהירא לי והא דקתני הרי הוא של עצמה פי' בתוספת דברים כפשוטם דאפי' אבושת ופגם קאי ואע"ג דהאי ממון גמור להורישו לבניו שהרי הוא משלם עפ"י עצמו שאני הכא דבושת ופגם באונס ומפתה נפקא לן מהכא מדכתיב ונתן האיש השוכב עמה הנאות שכיבה חמשים דאיכא בושת ופגם וכיון דכן ועלה כתיב ונתן לאבי הנערה גזירות הכתוב שהכל נותן במקו' אחד וכל שהאב או יורשו זוכ' [בקנס זוכה] בבושת ופגם וכל שאינו זוכה בקנס אינו זוכה בבושת ופגם ואע"ג דתנן האונס והמפתה משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ואינו משלם קנס ע"פ עצמו ל"ק לא אקשינהו הכא אלא לענין קנס דאב דאלו לענין הודאת אונס אם מחייב בהודאתו כל חד וחד נידון כדרכו אבל רבינו הרמב"ם ז"ל כתב דכי קתני הרי הן של עצמה אקנס דאונס ומפתה קאי אבל בושת ופגם וחבריהם דממונא נינהו הרי הן של אחים ונראין הדברים ז"ל דהא דקתני עמדה בדין ולא הספיק לעמוד לאו למימרא שאין האב יכול לתבוע הקנס שלא מדעתה כדסברי קצת מרבנן ז"ל דהא ליתא כיון דאמר רחמנא ונתן לאבי הנערה הרי האב הוא בעל דבר ולקמן תנן אנסת את בתי והעמדתיך בדין אלא משים דמכחה זכה רחמנא לאב ואתועלתה קא תנא תביעת האב בדידה וקתני עמדה בדין כך נ"ל:

ר"ש אומר וכו':    טעמא מפרש בתלמודא ולית הלכתא כוותיה:

דף מב עמוד א

גמרא מאי קמ"ל תנינא הא נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה:    פי' דאע"ג דגבי מפתה לא כתיב לאביה ובג"ש הוא דיליף מאונס מ"מ עיקר דהא פשיטא לן ממתני' דקתני במפתה נותן דאי לעצמה אמאי נותן לה הא אחלה דבושת ופגם מיהא ממון הוא ונתן למחילה לפי פירוש דילן אפי' מקנס נמי הא מחלה וכדאמרינן קרע שראין שלי והפטר:

תנן התם אנסת ופתית את בתי :    וכולה מתני' שלא עמד בדין דאלו בעמד בדין אפי' קנס משלם ע"פ עצמו לרבנן מיהת לקרבן שבועה נמי מחייב כדאיתא לקמן ולקמן מפרש תלמודא במאי קמפלגי:

בעי מיניה אביי מרבה האומר אנסת ופתית את בתי :    גרסת הספרים רבינו חננאל כיון דעמד בדין ממונא הוה או דלמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוה ומודה בקנס פטור ולפי גירסא זו אביי מבעי' ליה מרבה בהעמדת' בדין לענין קנסא משוי ליה ממונא לר"ש לחייב קרבן על כפירתו ולהיות משלם ע"פ עצמו או לא הוי ממונא לחד מהני ובתרווייהו מספקא ליה לאביי. ומיהו להורישו לבניו לא משמע דבהא בעי מרבה חדא דהא מתניתן היא בהדיא רבי שמעון אומר לא הספיקה לגבות עד שמת האב קנסה לעצמה מדלא מדכר ליה בבעי' כדאדכר הני תרתי ואמרו ליה ממונא הוה ולא גרסינן (הוי) ומחייב עליה קרבן דהא כי אותבי' אביי ממתני' דשבועות אמר למה ליה מודינא לך לענין קרבן וכו' וכי קאמינא ממונא הוה להורישו לבניו ומחייב עלה קרבן שבועה היכא הדר אמר ליה כי קאמינא והיה לו לומר דמהדר הדר ליה דהכי קאמר ליה מודינא לך השת' לענין קרבן וכי קאמרי' ממונא הוה להורישו לבניו. אבל אין משמעות הלשון הזה כן בתלמוד אבל הנכון דלא גרסי' אלא גרסינן הכי אמר ליה ממונא הוי. וא"ת מ"מ כיון דאביי לא בעי מיניה מידי לענין להורישו לבניו היכי מצי רבה לומר דכי קאמר ליה ממונא הוי הא דאי להורישו לבניו קאמר א"כ מה שטענו לא השיב לו ומה שהשיב לו לא טענו וי"ל דהא נמי בכלל בעי' היא אע"ג דלא פריש ליה כיון דעמד בדין ממונא הוא הא ודאי הכי קאמר ממונא לכל מילי ולא לענין להורישו האב לבניו אלא לענין הורישו בת לאביה או ליורשיה דה"ל כשאר קנסות ואע"ג דלקמן כי אמר ליה רבה ומנא תיתי לה לא פליגי בין קנס הבת לשאר קנסות וכדבעינן לפרושי לקמן הלכך הכא סתמא אהדר ליה רבא ממונא וקס"ד אביי דלכל מילי אמר ליה וכ"ש לעיקר קרבן דהיינו עיקר בעיין ומש"ה אותביה ממתני' דשבועות ואהדר ליה רבא דלאו לכל מילי קאמר ליה דהוי ממונא אלא להורישו לבניו וכ"ש לענין אי מודה בה לא מפטר ולרבותא נקט להורישו לבניו כך יש לפרש לפי גרסא זאת אבל רש"י ז"ל לא גריס ומודה בקנס פטור אלא לענין ה"נ כיון דעמד בדין ממונא הוי או דלמא דאע"ג דעמד בדין קנס הוא אמר ליה ממונ' הוי פרש"י ז"ל דלאביי פשיטא ליה דאי מודה בה דמחייב דפשיטא ליה דממונא הוי ומחייב ומשלם ע"פ עצמו ולענין חיוב קרבן מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דאי מודה מחייב ממונא לענין קרבן נמי מחייב על כפירתו קרבן או דלמא אע"ג דכי מודה משלם ע"פ עצמו לא מחייב קרבן על כפירתו דלגבי חיוב קרבן קנסא הוה ואמר ליה ממונא הוא. וקשה ע"פ זה דכיון דלענין קרבן בלחוד קא מיבעיא ליה מסתמא כי אמר ליה רבה ממונא הוה לענין קרבן קאמר דמסתמא כפירושו ואלו לקמן א"ל מודינא לך קרבן וכו' ודוחק הוא לומר דלקמן מהדר הדר רבה וכדפריש' ועוד לקמן פריך אביי ורבא על מתני' דשבועות אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא ומאי קושיא הוא דלדידיה נמי תקשי דהא ס"ל דלענין לשלם ע"פ עצמו ממון היא ומיהו לקמן יש לנו לפרש על זה ואע"פ כן גרסא הראשונה היא הנכונה והיא גרסת התוס':

איתיבי' אביי ר"ש אומר וכו':    איכא למידק דהא כיון דידע לאביי להא מתני' מאי קא בעי מיניה מרבה. וי"ל דאורחא בתלמודא שתלמיד שואל מרבו לדעת קבלתו ולבתר הכי מותיב ממתני' כי היכא דלברורינהו וזה אמת הוא אבל הנראה לי משמועתינו דאביי מתני' הא קשיא ליה דאלו ממתני' דמותיב השת' הוה משמע ליה דר"ש אע"ג דעמד בדין פטור מקרבן וקנסא הוא וכדקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו ממתניתן דלעיל משמע כדדייק אביי בסוף שמעתא וכל היכא דעמד בדין משלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי חייב ומש"ה בעי מיניה סתמא ואלו אמר ליה דלא הוא ממונא הוא מותיב לה מיד ממתני' דלעיל וכי אהדר ליה דממונא הוא מותיב ליה מהא מתני':

דף מב עמוד ב

מאי לאו כשעמד בדין וכו':    פי' משום דרישא כשעמד בדין וכדפרישנא בסמוך ופרקינן כשלא עמד בדין וא"ת א"כ פשיטא דפטור מקרבן אפילו רבנן מודו בהא דהא כפירת דברים בעלמא הוא וי"ל דמשום קנס אונס ומפתה אית בה בושת ופגם דהוה ממונא אצטריך לומר דאפילו הכי פטור דקנסא קתבע ואע"ג דהא שמעינן לר"ש הא סברא ממתני' דלעיל וכדאמרינן לקמן ר"ש מהני קרא שמיע ליה מדכתב רחמנא וכחש דומיא דפיקדון שאינו אלא תביעת ממון וכן תירץ הראב"ד ז"ל ועוד י"ל דמשום סימא את עינו והפיל את שינו אצטריך דאע"ג דקנסא הוא מ"מ הא פתיך לי' ממונא שבזה הוא פטור מדמי עינו ושינו וכן המית שורך את עבדי באותם הוא פטור מדמי עבד ואשמעינן קרא דאע"ג דפתיך ביה ממונא לא מחייב ביה קרא וכיון שעיקר קנס הוא ואי מודה ביה מפטר:

והא מדרישא וכו' עד כפילא מי איכא:    פירש רש"י ז"ל מי יימר דגובה והקשו בתוספת דבכל תביעות שבעולם נוכל לומר מי יימר דהכי הוא לכך פירש כפילא מי איכא דלהוי תביעתו תביעה וכפירתו כפירה והא אי מודה ביה מפטר וכפירת דברים בעלמא הוא דדלמא סיפא דקתני פטור בשלא עמד בדין אפילו תימא דהוה קשיא ליה ל"ל קרא ומאי קמ"ל ל"ק כולי האי דדלמא קרא אסמכתא בעלמא הוא וכ"ש דהא פירש בה טעמא אבל קשיא טובא דהכא הא היכי קתני דחייב קרבן על כפירה זו דאלו מודה בה מפטר וה"ה דמצי למפרך ליה ממוציא ש"ר דכ"ע קנס אלא חדא מינייהו נקיט:

א"ל יכילנא לך לשנויי רישא כשעמד בדין וסיפא וכו' עד סיפא דרבנן ורישא ר"ש:    פי' והא דנקט ר"ש סימא את עין עבדו והפיל את שינו ואלו לרבנן נקט תשלומי ד' וה' ומוציא ש"ר הא ל"ק דכל חד וחד מינייהו רבותא נקט ר"ש אשמעינן אפילו באינך דפתוך ממונא בתביעתו פטור ורבנן אתו לאשמעינן שאפי' כל תביעתו קנס חייבי קרבן וכי קאמר ממונא הוה להורישו לבניו פי' דאנא הכי אמינא לך דשורת הדין ממונא הוה מנה סתם כל היכא דליכא גזירות הכתוב דקרבן בעי ר"ש דומיא דפיקדון שהוא ממון גמור:

איתיבי' ר"ש אומר אם לא הספיק וכו':    הא מלתא קשיא בה רבה ורבי יוסף שנים ועשרים שנים ולא מפרק עד דיתיב רבי יוסף ברישא ופירקיה שאני התם דאמר קרא ונתן לאבי הנער' לא זכתה תורה לאב אלא עד שעת הנתינה וכי קאמר רבא ממונא הוה להורישו לבניו בשאר קנסות קאמר ליה א"כ רבה גופה אמאי לא פריק הכי לאלתר ואמאי יתיב בה כ"ב שנים ולא פרקה דהאי מאי דפרק השתא אליבא דרב פריק מדאמר וכי קאמר רבא אלמא רבא גופיה הכי ס"ל. וי"ל דמאי דקשיא ליה לרבה ורב יוסף כ"ב שנים היינו דלא הוה ידעו לפרושי מאי קנס הבת לשאר קנסות לענין זה והיינו דאשכח ר' יוסף טעמא משום דגזירות הכתוב הוא בקנס הבת דכתיב ביה ונתן:

אלא מעתה גבי עבד דכתיב ביה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו ה"נ דלא זכתה תורה לאדון עד שעת נתינה אליבא דר"ש :    וא"ת ומ"ש אלא מעתה דקאמר ומשמע דלדידכו משעת העמדה בדין הוה ממונא וי"ל דלדבריו דרבה פריך אמאי לא מפיק מיניה אלא קנס הבת בלחוד דהא אית ליה לאפוקי נמי קנס של עבד:

יתן לחוד ונתן לחוד:    פירש רש"י יתן משמע לשון ציווי ונתן משמע דבה הנתון כבר ואינו מחוור דבכמה מקומות משמע ונתן לשון להבא ולשון ציווי ונתן הכהן ה"ה מצינא טובא והנכון לישנא דקרא דייק דאיכא הפרש בינייהו ולישנא קמא נקיט והכי פירושו שיתן משמע הכי נתינת ב"ד שאמר לו תן לו סמוך לגניבת השור אם עבד יגח השור כסף שלשים שקלים יתן אבל גבי קנס הבת כתיב ותפסה ושכב עמה ונמצאו דמשמע מציאה ב"ד שנתברר הדבר בב"ד וכתב הכי נמי ונתן דהיינו נתינה אונס ומפתה למימר דעד אח' נתינה לא יזכה האב ואיכא דכוותא בתלמודא כההיא דאמר אשר שברת יישר כחך ששברת ולא נפקא לן מהתם אלא מדכתיב ושמתם בארון וכדפרישנא התם והכא ע"כ האי ונתן לחוד ויתן לחוד:

א"ה ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעיא ליה:    פירש רש"י אי הכי דשני לן קנס הבת משאר קנסות דאפי' עמד בדין לאו ממונא הוא ת"ל וכיחש בתמיה כלומר מאי אריא דנסיב ליה תלמודא לפטור מוכחש כי היכי דיליף שאר קנסות כלומר ולא דמי לתשומת יד דהוא תחילתו ממון תיפוק ליה דהשתא נמי לאו ממונא דרחמנא אמר ונתן לא זכתה תורה עד שעת נתינה עכ"ל פירוש לפירושו אע"ג דשאר קנסות דהוי טובא נפקא ליה מוכחש כיון דאונס ומפתה לא נפקא מהתם לא הוה ליה לערובינהו בהדייהו כלל אלא דלוקי שאר קנסות באפי נפשיה ולדרשינהו מוכחש ולנקוט אונס ומפתה באפי נפשיה ונפיק מונתן. ומיהו איכא למידק לפי' ז"ל דלפום פירושו משמע דאביי משמע ליה דהא דקחני תנא וכחש וה"ק ת"ל וכיחש דומיא דפיקדון ותשומת יד שפקדו ממון וא"כ כי קתני יצאו אלו שהן קנס בעינן למימר יצאו אלו שעיקרן קנס וא"כ מאי האי דהדר פריך לה אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא וי"ל דאביי השתא לא נחית ליה למפרך מלישנא דסיפא והשתא פריך ליה לרבא לפום טעמא וה"ק בשלמא לדידי כולהו קנסות שווים הם וכולהו מחד קרא נפקא וה"ק ת"ל וכחש מה אלו שהן ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס למקצת דברים כגון להורישו לבניו מיהא אלא לדבריך דשאני לך בין קנס הבת לשאר קנסות אמאי ערבינהו כולהו כחדא ופריך לה דכי אצטריך קרא וכו' והכי פריך ליה דאפי' לשיטתיה קשה לישנא דסיפא דקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו לדבריו ממון הוא כך נ"ל לפרש שיטת הש"ס והקשו בתוספת מאי אי הכי דהא לדידיה כולהו קנסות ואפי' קנס הבת כי היכי לענין קרבן הוי אמינא להורישו לבניו ושלא לשלם ע"פ עצמו וא"כ מה ת"ל וכיחש תיפוק ליה דה"ל כפירת ממון ומאשר ירשיעון אליהם נפקא לן כיון דכי מודה ביה מפטר ממילא ידעינן ולא מחייב ליה קרבן ת"ל אשר ירשיעון אלהים מבעי ליה ותירוצו דאביי ל"ק ואע"ג דנ"ל מאשר ירשיעון ונקט וכחש בעמיתו לאסמכתא מ"מ שפיר פרכינהו כולהו כחדא ועוד נראה לי לפי שטה זו דאע"ג דאי מודה בה מפטר אי לאו דכתיב וכיחש בעמיתו אנא אמינא אפילו על כפירת ממון חייבי' רחמנא קרבן שבוע' שלא כדין וחזר והודה דכל דכפר שום כפירה בב"ד ונשבע וחזר והודה חייבו הכתוב הקרבן וכבר כתבתי לעיל דברים אחרים דאשמעינן בהו רבותא משום דפתיך בהו ממון:

כי אצטריך וכיחש כגון שעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דכי ירית אב מיניה דידיה קיירית :    פירש רש"י דכי היכי דפליגי ר' שמעון בלא הספיקה לגבות עד שבגרה דלת"ק הוא של אב ולר' שמעון הוא של עצמו ואם מתה אח"כ ירית אב הכח דידה והיה ממון אע"ג דלא מטי לידיה דלגבי דידה לא שאני בין קנס הבת לשאר קנסות הלכך מונתן לא מצי למפטרי לתלמודא נסיב מוכחש ומשום דעיקרא קנס ע"כ ופירוש הר"מ מעצמו ז"ל דדוקא שבגרה ואח"כ עמדה בדין קודם שבוע' דאי עמדה בדין קודם שבגרה סוף סוף ה"ל העמדה בדין בשביל האב ולא זכתה התורה אלא מיירי שבגרה מתחילה ואז הוה העמדה בדין בשביל הבת ובדידה לא הוה כתיב ונתן ע"כ. ואינו מחוור אלא לעולם כפשוטו דתלמודא אפילו עמדה בדין ולבסוף בגרה דכיון דבגרה זכתה תורה בהעמדה בדין דמעיקרא וכאלו בדין עמדה מדין עצמה והשתא הוה ממון להורישו לאביה לקרבן:

אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא:    מכאן הקשו תוס' על פירש"י ז"ל דלעיל מאי אי הכי דהא לדידיה נמי קשה דהא אפילו אביי מודה דהעמדה בדין הוה ממון אפילו לר' שמעון הוה לענין דאי מודה בה משלם ע"פ עצמו וא"כ לדידיה נמי תקשה מאי יצאו אלו שהן קנס ורש"י נראה שרצה להשמר מזה שאפי' אי הכי דכשעמדה בדין מיירי כדאוקימנא אינו קנס אלא ממון נראה לכאורה דבעי אביי לומר דלדידיה ל"ק דמוקי ליה כשלא עמד בדין וזה תימא דהא אביי הא אוקמי למתני' כשעמד בדין והוכרח הכא להביא מכח דרישא מיירי כשעמד בדין וע"כ יש לנו לפרש דמרן הכי קאמר דאביי מקשה הכי לפום שיטתיה דבשלמא למאי דקס"ד לתרוצי דמעיקרא דמתני' בשלא עמדה בדין לא תקשי לך סיפא ולדידן נמי לא תקשי אבל השתא דאוקימתא כסברה דנפשיה דמיירי כשעמדה בדין היכי מתרצא ליה הכא הא דקתני יצאו אלו שהן קנס וא"ת מכ"מ לאביי גופא היכי הוה משמע לן סיפא וי"ל הא ל"ק דאין הכי נמי לדידיה לא דייק לישנא דמתניתן שפיר ולהכי שקיל וטרי קמיה רבי' דלישנא ניהלי שפיר ולאותבי' מעקרא מעיקר הדין דקתני פטור מקרבן והשתא פריך שפיר מלשנא דסיפא והאי א"ה לאו א"א בשלמא הוא ויש כיוצא בו במסכת עבודת עכו"ם ובשאר מקומות כך נ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל ועוד יש לי לפרש לפי שיטתו דאביי ה"ק בשלמא ממון ע"פ עצמו הוה ממון כגון להורישו לבניו הוה קנס שפיר קתני מה אלו שהן ממון לכל דבר אף כל שהן ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס דהיינו להורישו לבניו אלא לדידך דאמרת דאף להורישו לבניו הוה ממון א"כ מה יצאו אלו שהן קנס ממון הוא:

איתביה ר"ש פוטר שאינו משלם [קנס] ע"פ עצמו טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב:    מכאן תקשי לפירוש רש"י ז"ל דפי' לעיל דלאביי אף לענין הודאה מספקא ליה אי משלם ע"פ עצמו ואלו הכא משמע שהוא פשיטא ליה דמשלם ע"פ עצמו ויש לפרש לדבריו דרבא קאמר וה"ק הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו לדידך קרבן שבועה נמי מחייב וא"ת והא לרבא נמי גבי קנס הבת אע"פ דעמד בדין אינו משלם על פי עצמו דרחמנא אמר ונתן לא זכתה תורה כלל עד שעת נתינה וי"ל דאי לאו מקנס הבת מקשי אלא מדתלי תנא טעמא דידיה משום שאינו משלם קנס על פי עצמו דמשמע דכל היכא דמשכחת דמשלם על פי עצמו כגון שאר קנסות או קנס הבת דהוי דומיא דשאר קנסות קרבן שבועה נמי מחייב ומיהו לרש"י ז"ל קשי' מאי קא מיבעיא ליה לאביי לעיל מהכא משמע להדיא דכל דמשלם ע"פ עצמו לפי מה שפירש רש"י בבעיא דאביי לעיל וי"ל כדפרישית לעיל דלאביי מתני' לעיל דמסכת שבועות הוה קשיא ליה אמתני' ובעי דלפרקינהו רבה ניהלי כתלמיד שהוא דן לפני רבו השיב ליה מתחלה דמה שהיה מקובל אצלו מרב עיקר הדין ואחר כך מפרש ליה המשניות והברייתות מסברא. וזו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואע"ג דכולה לר"ש היא ודאי ולא לרבנן וכדמוכח להדיא מ"מ אגב אורחיה שמעינן דלרבנן לא הוי ממון להורישו בבנים אלא כשעמד בדין וכדאמרינן לעיל מרישא דמתני' בשבועות דאיירי ליה רבנן ואי דלא עמד בדין כפילא מי איכא דאלמא כל היכא דליכא העמדה בדין לא חשיב כפירת ממון אלא כפירת דברים ואי מודה ביה מיפטר וה"ה להורישו לבניו דחמור טפי לפום סוגיין וההיא בכולהו קנסות הוא ולא בקנס הבת לחוד ועוד דלר"ש הוא דמפליג רבא בין קנס הבת לשאר קנסות משום דכתיב ונתן אבל לרבנן ליכא הפרש בינייהו ובכולהו בעי העמדה בדין וכיון דכן שמעי' דלאביי ורבה אין אדם מוריש שום קנס לבניו אלא לאחר שעמדה בדין וההוא דפרק מרובה מטבחו גנב גמר וטבח ואח"כ מת אביה דמשמע לפום פשטא דאדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין פליגא אסוגיא דהכא וההיא סוגיא דרבא ור"נ היא דאינון בתראי וסביר' להו דבשאר קנסות מיהת אדם מוריש קנס לבניו וכן נראה שהוא מחלוקת אמוראים בירושלמי בין ר' יונה ור' דוסא דר' דוסא סבר דאדם מוריש שאר קנסות לבניו ומוקי' ההוא דפ' מרובה כשעמד בדין וכן מפורש שם ולפי שטה זו הלכתא כרבא ור' נחמן דבתראי נינהו ופשטא דמתני' דפרק מרובה מסייע להו דבשאר קנסות לא בעי העמדה בדין לרבנן ואף על פי שלא הוזכרו המחלוקת הזה מפורש בתלמודא דילן הרבה סוגיין סתומות כזו יש בתלמוד וזה שיטת הר"ם ז"ל מיסודו של רבי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל מיהו לפום מאי דפרישנא בסוגיא דהתם בדוכתא בס"ד אפשר דליכא פלוגתא כלל ואפילו לרבא ורב נחמן ההיא בעמדה בדין הוא וזה נכון יותר בעיני:

דף מג עמוד א

בעי מיניה ר' אבינא מרב ששת בת הניזונות מן האחים מעשה ידיה למי במקום (אם) [אב] קיימי וכו' א"ל תניתוהו אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם :    פי' רש"י ז"ל בת הניזונת מן האחים משום תנאי כתובת בנן נוקבן דהווין ליכי מינאי אינון יהויין יתבין בביתי ומתזנן מנכסי ומעשה ידיה למי א"ל ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם דהא נמי תנאי כתובה את תהא יתבא בביתי ומתזני מנכסי ומעשה ידיה שלהם אלמא במקום (אם) [אב] קיימי ע"כ ושמעינן מינה דרבינא לא מבעי' ליה אלא מדרבנן כיון דתיקן לה מזונות מן האחים אם תקנו מעשה ידיה לאחים תחת מזונות והיינו דבעי לה בבת נזונות דאי לא ה"ל למבעי מעשה ידי הבת לאחים או לא ובלישנא דרב הונא דאמר לקמן מנין שמעשה הבת לאב ולא קאמר מעשה בת הניזונת ורב ששת נמי מדרבנן אהדר ליה מעשה ידיה לאחין מדקא מייתי לה מאלמנה שאינה עושה אלא מתקנת חכמים הלכך אפי' רבינא ורב ששת אית להו דמדאורייתא מעשה הבת לעצמה. אמר רב הונא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבניו דהא רב ששת נמי הכי אית ליה ובדרבנן הוא דפליגי ויש מפרשים דה"ק מ"ט דרב דאמר בת הניזונות מן האחים מעשה ידיה לעצמה דבשלמא פשטי' דמדאורייתא מעשה ידיה לעצמה ואחי' לאו במקום אב קיימי איכא למימר דהכא נמי לא זכו להו מדרבא דלאו מדידהו מתנה ומיהו מדאורייתא אמאי לא זכו בהם ואמאי לא הוי במקום אביהם ואפילו לכופה שתהא נזונת ועושה ומפרש לה דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ונכון הוא. ועוד יש לי להוסיף משום דלרב הונא א"ר מעשה הבת לאב מדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה הוא ומינה דנפקא ליה לרב הונא בשם רב שאין מעשה ידיה לאחים דה"ל בת כאמה שמעשה ידיה לרבה ואין מעשה ידיה ליורשים שאינה עובדת לא את הבן ולא את הבת ואי מהתם נפקא להו ליכא מניעותא משום דהא ליכא דלתקני רבנן מעשה ידי' לאחים משום איבה וכשם שתקנו רבנן באלמנה שתהא נזונת מהם בע"כ ותהא עושה להם והכי משמעינן רב כהנא דטעמא דרב מדאורייתא מדכתיב אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וכיון דקפיד רחמנא כולי האי שלא יהא כדין העבד כדי שלא יהא אצלם קפידא דאוריית' הוא ואפילו לרבנן לא תקנו מעשה ידיה לאחים אבל לרב ששת מוקמינן ליה לקרא בפיתוי הבת קנסות וחבלות ומדאורייתא ליכא קפידא בהאי הלכך רבנן נמי מצי לתקוני באלמנה שתהא מעשה ידיה לאחים כך נ"ל:

אף אלמנה אצל הבת אלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים:    פי' בתוספות שאין דין זה אלא כשיש בן ובת והנכסים שאין להם ליזון את הבת והבן עד שתבגור הבת שמעביר חכמים את הנחלה הבן ונותנים לבת וחוזרין ומעבירין מן הבת לאלמנה משום זילות' דאלמנ' חמירא ליה וכיון שנדחית ירושה דאורייתא ונדחה אבל אם אין שם בת פירוש אלמנה ובת או אלמנה ובן לבדו שירושתן מן התורה אין מעבירין אותם בשביל אלמנה שא"כ אתה מעביר נחלה מהם אפילו בנכסים מרובים שהרי מזון אלמנה אין לו שיעור שהרי מתנה אם תרצה כל ימי חייה ואף מאה ליטרין מעוטים הם אצלה אלא ודאי אין מעבירין נחלה מדאורייתא אלא במקום נכסים מועטים שאין בהם עד שבגרה הבת דכי אירש משערין בכדי זה ונכון הוא:

מאי לאו בנזונת לא בשאינה נזונת:    פי' בשאינה ניזונת מן האחים שלא הניח להן אביהן אחריות נכסים אבל מן האב נזונית היתה דאי לא כשמת האב אמאי מעשה ידיה שעשאה בחיי אב לאחים וכ"ת ומאי פסקה י"ל דמסתמא דמלתא האב מפרנס את בתו ואין האחים מפרנסים אותה היינו כדאמרן וכן גרס רש"י ז"ל אי כשאינה נזונית כלומר אי בשאינה נזונת מן האחים מאי למימר או מאי קמ"ל מתניתין דהא לגופיה לא מצטרכא דהא פשיטא כי מה שעשאה בחיי אב אע"פ שלא גבתה לאחין בעי מהוי כיון דמתזנית מיניה דאב דממון גמור הוא ואי משום דיוקא דידה שאין מעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב לאחים הא נמי פשיטא כיון שאינה נזונית משלהם אבל רש"י בקונטרס לא גריס מאי למימרא אלא כך גורס אי שאינה נזונית משלהם אפילו למאן דאמר יכול הרב וכו' עד וכל שכן בתו והכי פירושו כשאינה נזונית דאפילו בחיי אב לא הוה לאב אפילו למ"ד יכול וכו' ואין צריך למחוק גר' ואמרינן לא נצרכא אלא להעדפה כלומר לעולם שאינם נזונת ולא נצרכא דקרא דמתני' אלא להעדפה דאע"ג דהוה דאב כשאינה נזונת ממנו לא הוה לאחין:

אלא לרב יוסף הכי קשיא ליה:    פי' והא דדייקינן לעיל טעמא דאי בחיי אב לאב הא לאחר מיתת האב לעצמה לאו מדיוק מייתי' אלא מדקתני אע"פ שלא גבתה לא קאי אלא אמעשה ידיה בלחוד וקתני מציאתה לעצמה. זה מציאתה בחיי אב לאב פי' רש"י ז"ל משום איבה בסמוך על שלחנו דכיון שאינו חייב במזונות בתו כי אמרת מציאתה לעצמה אז לא יהיב לה מזונות אבל לאחר מיתת האב לעצמה הוא ע"כ מתזנא מינייהו בתנאי כתובה ע"כ. והקשו בתוס' דלקמן משמע דמציאתה לאב דלא מתזנה מיניה דומיא דכסף קידושי' לכך פירשו דטעמא דמציאתה לאב היינו משום איבה דנשואין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין משא"כ באחים שאין בידם להשיאה ולקמן נפרש עוד בה:

ואימא בפיתוי הבת קנסות וחבלות הכתוב מדבר:    פי' אבל מעשה ידיה דשכיח וחסרי בה מזוני דהא מתזנא מינייהו אימא דידהו. חבלות צערה דגופה היא פי' רש"י ז"ל וצערה דגופא לא זכי ליה רחמנא דתני בפ' החובל בבנו ובבתו הקטנים יעשה להם סגולה ומסתברא דלישנא דעלמא הוא דפרכינן היאך קרא בפיתוי הבת ושאר קנסות ולא בחבלות ובמעשה ידיה וא"ת ולוקמו לענין שבת דהוה דאב בחייו ואשמעינן קרא דאינו לאחין דהא ליתא דאי איתא דמעשה ידיה לאחים ודלא כרבא אמאי לא תנא שבת שלהם דהא בכ"מ שבת במקום מעשה ידי' האב:

דף מג עמוד ב

אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שפצעה בפניה:    פירש רש"י ז"ל דאפחתי מכספא דאלו איתא לאב דידיה הוה דהא יש לו בה מכר והקשו בתוס' ומ"ש פצעה בפניה משאר חבלות דאע"ג דאפחתיה מכספא לא הוה לאב ותירצו התם כיון דאיכא צער ובושת דלא שקיל האי נמי לא ועוד הקשו בתוס' ודאפלגו ריש לקיש ור' יוחנן בפצעה בפניה דר"ל אמר אפילו פצעה בפניה לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים לבד ור"י סבר פצעה בפניה לאב וא"ר הכא הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר תרצו דע"כ לא פליג ר"ש בפצעה בפנים פציעה רבה שאינה מתרפאות אלא עד שתבגר דלדידה איכא פחתה דרבי יוחנן אמר כולה לאב כיון דבשעת חבלה ברשותה קיימא ור"ל אמר לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים ושקל האב מנא דידיה ושקלה איהי מנתיי' דידה דאפחתה מכספא משום בגרות אבל הכא שפצעה בענין שתרפאה צערתה דכולי פחתה דאב נינהו. ועוד י"ל קושיין דהכא מרבי יוחנן ואליבא דידיה פרכינן לרב דאלו לרב כר"ל ס"ל כדאיתא התם בהדיא ומשום דפרכינן ואימא בחבלו' הכתוב מדבר והנה משמע בכל ממון דחבלות אמרינן אתקפתא ואימא דכולי חבלות היכא הוה דאב דהא צערה לאו דידיה דכ"ע ואצ"ל ריפוי דההוא דרופא הוא ושבת נמי במקום מעשה ידיה הוא ואהדרינן שלא איירי אלא בנזק לחוד והתם נמי נקטינן פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפצעה בפניה דלית בה נזק לחוד וכך נ"ל דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל וכדפרשינן התם בס"ד:

טעמא דהשיא' וגרש' השיאה ונתארמלה הא נתארמלה תרי זימני לא חזי לאנסובי ואגב אורחא סתם לן תנא כר"מ דאמר בתרי זימני הוה חזקה כן פי' רש"י ז"ל וכך הגירסאות בכל הספרים שלנו ופי' רש"י הוא דלהני שני תנא בלישנא משום דכשנתארמלה תרי זימני לא חזי לאנסובי אליבי' ולא בעי תנא למנקט לישנא בקלקולא. ויש מקשין מ"מ לישני בשנתגרשה תרי זימני ויש אומרים ה"ה כשנתגרשה תרי זימני אסורה להנשא להו ואף הוא לישני בקלקולא מדאמרי' בשלהי כיצד אשת אחיו ביבמות מאי מיתה אמיתה וגרושין אגרושין ודלא כר' לא מיתה לגרושין ולא קשי גרושין למיתה אלמא נתגרשה תרי זימני תו לא חזי לאנסובי. ורש"י ז"ל כן פירש שם ודחינו שם פי' הזה חדא למ"ד התם מעיין גורם לא שייך דבגרושין כלל וא"כ ה"ה מזל גורם דאי לא כדאמרינן מאי בינייהו אנוסה או דנפל ומת נימא דאיכא בינייהו גרושין ותו כיון דאשה מתגרשת בע"כ ואין האיש מוציא אותה אלא לרצונו היכי עלה על דעת לומר דגרושין היתה ומזלא גרם ותו הל"ל הכי או נתארמלה או נתגרשה תרי זימני תו לא חזי לאנסובי וההיא דפרק כיצד כבר פרשתי במקומו דלא דק ומשום דנקטינן מיתה וגרושין נקטינן מיתה וגרושין ותו לא אי נמי גרושין אגרושין תצא וה"ק דלהכי שני תנא בלישנא דלא נקטינהו תרווייהו כחדא גוונא משום דלא מצי למתני נתארמלה תרי זמני ומשום קלקולא דכיון דכן לא קתני נתגרשה תרי זימני דא"כ הוה אמרי' דחדא מינייהו נקט וה"ה לנתארמלה תרי זימני:

והר"מ ז"ל גורס אבל נתארמלה תרי זמני דתו לא חזי לאנסובי לית ביה כתובה משני ואגב אורחא סתם לן תנא כר' ופי' הוא ז"ל דלר' כיון שאינ' יכולה להנשא לשלישי אבל משני ל"ל כתובה חדא דהא אטעתיה ועוד שאין אני קורא בה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל לרשב"ג משלישי לית לה כתובה מהאי טעמא אבל משני אית לה כתובה ואגב ארחין סתם לן תנא הכא כר"ש ואינו נכון דליכא למימר לכשתנשא לאחר אלא למעוטי כשאינה ראוי להנשא משום אשות דאגודה ביה אבל הכא שהיא מותרת לכל העולם ואין מניעות להנשא אלא משום חשש סכנה אין זה אלא בתולה או מוכה שחין שיש לה כתובה וז"ב ודקאמר דאטעתיה וה"ל כאיילונית דלית לה כתובה דא"כ אפי' ראשון נמי נהדר לה כדקאמר גט איילונית במסכת יבמות אלא וודאי דלא דמי כלל דאיילונית סימניה מוכרחי' עליה ודאי שהוא מקח טעות והוא גרמא משא"כ בזו דאפשר דאנהו גרמו אנפשייהו אלא משום דסכנה חשו שמא היא גרמה וכיון דכן אין לה להפסיד כתובתה אלא לאחר שהוחזק שהיא נשאת שלא ברשות וכבר בררנו זה במסכת בס"ד ובתוספת פי' בשם ריב"א ז"ל טעמא דהשיאה וגרשה וכו' כלומר דמש"ה נקט מעיקרא גרושין והדר אלמנת משום דאי נקט אלמנות ברישא הוה שמעינן דארישא קאי שנתארמלה מן ארוסין וה"ל נתארמלה תרי זימנין ותו לא חזיא לאנסובי לשלישי זה שהוא שני לנשואין ואגב אורחין סתם לן תנא כר"מ דאמר בתרי זימנא הוה חזקה ואתיא הא כמ"ד דמזל גרם דאי כמ"ד מעיין גרם משום אלמנות דגרושין לא מתחזקה קטלנית. וכדאיתא התם ואין פירוש זה נכון ופירש"י הוא הנכון ועיקר:

מ"ט דר' יהודא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת ארוסין זכה בהו כו' שכבר היתה לה כתובה מן האירוסין כדקתני רישא כתובתה שלו הואיל ומאותה זכה בהן האב שעדיין לא יצאה מרשותו והא דקתני דארוסה יש לה כתובה פירש רש"י ז"ל משום תנאי ב"ד שתקנו לארוסה כתובה ובוודאי דסוגיין דאמוראי לפום פשטא הכי ריהטא אבל ממתני' ליכא ראיה דדלמא מתני' בדכתב לה מן האירוסין או בשטר או בקנין שקנו מידו ודידע דבב"מ ולקמן במכילתן שקלינן וטרינן ארוסה מנ"ל דאית לה כתובה ולא פשטי' מהכא ומאי דלא פשטוה מסוגיין דאמוראי דהכא היינו משום דהתם קים להו דהכי דינא אלא דבעי' לייפשטיה ממשנה וברייתא וכדאשכחן דכוות' בנדרים גבי בני' דבהדי שלחי דידן וכדפורש התם בתוס' בס"ד ור"ח ז"ל ולמקצת הגאונים פירש משנתינו וכל השמועה בדכתב לה הא לאו הכי אין כתובה לארוסה מכיון דלא אפשטיה התם וכן לקמן ומיהו תמי' מלתא אמאי לא פשיטא מהא דתנן ביבמות קידש אחד מחמשה נשים ואינו יודע איזה מהן קידש נותן גט לכולם ומניח כתובה ביניהם ואי איכא דארוסה אין לה כתובה אלא כשנתגלה נחזי' לכתובה בשמא דמאן מינייהו כתב ודוחק הוא להעמידה כששמותיהן שוין ועוד אפילו בזה נחזה מאן מפקע ליה לשטר כתובה חדא מהאי דנפק תותי ידה משמע כדאיתא בפרק גט פשוט אי נפיק מתחת ידי סהדי או מתחת יד שליש מאי קאמרי' ודוחק הוא לומר דכולן ארוסות בשטר כתובה וי"ל דאיכא לדחויי כשקנו מידו שנתחייב כתובה לאותה אשה שקידש ועדיין לא נכתבה כתובה והמחוור בענין זה דכיון דהתם לא מבעי' לן אלא ארוסה מנ"ל דאית לה כתובה ועיקר דינא מוקים קים להו ובהכי אתו שמעתין לרווחא וכן דעת רבינו הרא"ש ז"ל והיינו דאמרי הואיל ומשעת ארוסין זכה בהן דמשעת ארוסין תקינו רבנן כתובה הלכך בין שכתב לה כתובה מן הארוסין או בנשואין בשעת אירוסין הוא העיקר התקנה וזכה בהן האב ומותיב רבא מהא דתנן ומודה ר' יהודה במארס את בתו כשהיא נערה ובגרה ואח"כ נשאת שכתובתה שלה ואין לאביה רשות בה ואמאי הכא נמי הואיל ומשעת ארוסין זכה בהן:

אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת ארוסין הם נכתבים :    פירש רש"י ז"ל שאף מנה ומאתיים מן הארוסין דרכם לכתוב כתובה קודם נשואין והאב זוכה בהם אם הוא נערה ולפיכך כשבגרה קודם נשואין הרי ברשותה נכתב ואין לאביה רשות בה. ומיגבה מאימת גביא פירש רש"י ז"ל הכי לענין זכותו של אב חזינן דאפילו לר' יוחנן לא אזלינן בתר שעת ארוסין אלא בתר כתובה לענין מטריף לקוחות מאימת גבי' מי אמרינן טרפי ממשעבדי משעת ארוסין דההיא שעתא אחייב בתקנתא או דלמא עד שעת כתובה דה"ל מנה בשטר לא מטרפא אמר רב הונא מנה ומאתיים מתקנת רבנן מחייב לא טרפי ממשעבדי מאירוסין ואילך דהאי שעתא משתעבד ותוספת שמעצמו הוא מחייב לה לא נתחייב לה עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב:

ורב אסי דאמר אחד זו ואחד זו מן הנשואין :    [פירש"י] דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצתה מזמן כתובה בשטר כתובתה ככל המפורש בה בין עיקר ובין תוספ' ע"כ. והקשו עליו תוספת חדא דאימת גבי' אפילו בני חרי משמע דאם לא כן הל"ל טרפה ובאידך דרב הונא דבסמוך כל היכא דלא גביא אפילו מבני חורין לא גבי' ותו פשיטא דאי איתא דגבי' מבני חרי מן הארוסין דה"ה אפילו משעבדי דכל תנאי ב"ד קלא אית להו וכמנה בשטר הוא. ועוד אמאי לא מבעי' לן האי גבי כתובה דמן הארוסין דמתני' ברישא דמתני' אי טרפא ממשעבדי אי לאו ועוד כשפי' רבי' ז"ל בטעמו של ר' אשי שאחד זה ואחד זה מן הנשואין לא פי' משום דהוה כמלוה על פה אלא משום דאחיל אחולי' לשעבודיה קמא והוה לפרושי דהוה כמלוה על פה אלא לפי שראה רבינו ז"ל שהזכיר בשטתינו טעמא דאחולי אחיל באידך דרב הונא דפרכינן מיניה פי' התם בדרב אסי וא"כ היא הנותנת דמאן דבעי למיחש דלא גבי' מן הארוסין מטעמא דאחולי אחלי לשעבודא קמא לא משום דהוה כמלוה ע"פ ועוד קשה לי לפי פי' רבינו ז"ל כול' בעינן בשלא כתב לה תוספת עד שעת נשואין וא"כ למה הזכירו כאן תוספת כלל פשיטא שאין לה קיום נשואין שהרי לא משתעבד להכי כלל ואי משום דרב הונא ולימא שאע"פ שבעת הנשואין חזר וכתב לה מנה ומאתיים מן הארוסין ולא אמרינן אחולי אחלתא לשעבודא קמא ממש היה לנו לומר כבתחלה על עיקר השאלה שאינה (אלא עיקר השאלה שאינה) אלא עיקר כתובתה ואימא דלכ"ע מן הארוסין ובתר הכי כשחזר וכתב לה כתובה ותוספת בשעת נשואין רב הונא אומר וכו' לכך הנכון כשכתב לה תוספת מן הנשואין ומן הארוסין איירי ואמרינן מגבי מאימת גבי' מי אמרי' דגבי' מן הארוסין ואפי' ממשעבדי וכו' כשכתב לה תוספת מיהת דאלו עיקר כתובה תנאי ב"ד הוא ואית ליה קלא ואף על פי שחזר וכתב מן הנשואין אינו אלא לכבוד ולא מחלה לשעבוד' דאירוסין כלל אע"ג דגבי זכות של אב לא אזלינן בתר שעת אירוסין כשבגרה התם רבנן הכי תיקן בבוגרת שבין אירוסין לנשואין אבל היא עצמה זוכה היא למפרע בשעת אירוסין או דלמא אחלתי' והא דכתב לה מן האירוסין לא גביא אפילו מבני חרי מן הנשואין ואילך אפילו ממשעבדי לא גבי' ואפילו שלא כתב לה תוספת שאינה אלא שיעבוד מעצמו מן הנשואין שלא כרב לה תוספת מן הארוסין אלא על מנת לכונסה וההיא עיקר ואידך פקע ליה בשעת נשואין ורב אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין כי כל מה שכתב לה ונשתעבד לה מן הארוסין הן מעצמו הן בתנאי בית דין אינו אלא לענין גרושין או אלמנה דאירוסין שלא תצא בלא כלום שאלו היו בטוחים שלא תתגרש ולא תתאלמן מן הנשואין לא כתב לה כלום ורבנן לא הני למתקיש לה כלום ואסיק דהלכתא כרב אשי. ומיהו כל שנתארמלה או שנתגרשה מן האירוסין דכ"ע גובה עיקר כתובה ואפי' מנכסי' משועבדים דאמרינן לקמן בפ' אף על פי מן האירוסין גובה מאתיים וסתמא אפי' מן המשועבדים משמע וכדבעינן לפרושי בסייעתא דשמיא ובעינן דהכי לא שייך בפלוגתא דמפר' התם רבנן ור' אליעזר בן עזריה דהכי משמע התם כשנתארמלה או נתגרשה מן האירוסין דת"ק סבר אינו גובה התוספ' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' אבל כשבא לגבות לאחר הנשואין בהא לא איירי התם כלל ודכ"ע אפשר לקיימו או כרב הונא או כרב אסי דלרבי אליעזר גובה את הכל מן האירוסין שעל מנת כן לכונסה כתב והרי כנסה ואפילו לרבנן כיון שכנסה אחילתי' לשעבודא קמא שליש או מקצת ואפי' הכי קים ליה שאינו זוכה את הכל כי הדבר ידוע שאין אדם מתחייב שתי כתובות ושתי תוספת אחת מן האירוסין ואחת מן הנשואין ומסתברא דבעינן דכתב לה בשעת נישואין ובשעת כתובה ותוס' סתם כדרך העולם כאביי דאי השתא כתב ואוסיף לך על מה דכתיבת לך מן האירוסין כדפריש ר"ח ז"ל דכ"ע עשו כפירושו וגובה את הכל וכן הסכימו בתו' והוא הנכון ומסתבר' דהכי נמי מילתא דפסיקתא קתני ואפילו כשהסך שתי כתובות שוה או שאחת מהן הרבה משל חברתה ול"ל בהא בטל שניה את הראשונה ולא מבעיא בהאי גזירה דשאני הכא שדרך העולם ליכתב שתי כתובות אלו על דעת לגבות אחת מהן אלא דלא קים לן שפיר מסתמא איזה מהן עיקר ולהכי אפליג עליהו:

ומי אמר רב הונא הכי והאמר רב הונא הוציא שתי כתובות:    פי' כשכתבו כן סתם לאחר הנישואין באתה לגבות וכו' וטעמא מפרש בסמוך. ולטעמיך תגבה חמש מאות כולהו ולטעמיך ולשיבושך. הלא ידעת טעמא דידי אמאי לא גביא חמש מאות כולה אלא ודאי דלא קושיא הוא חמש מאות מי לא גביא משום דלא כתב וכו' כלומר דאנן סהדי דמסתמא אין אדם מתחייב בשתי כתובות מאשה אחת וכשחזר ומוסיף לה שום דבר אינו אלא כעין חליפין שאם הורע כוחה בדבר אחד שיפה כחה בדבר אחר הכי נמי הוסיפו לה מאה דינרין אם תמחול שעבודה ורצתה לגבות כתובתה מאחת מזמן הראשון שלא תזכה בשום דבר ממה שכתב לה עכשיו ולא היה לפרש כן ודברים שבלב כל אדם הם שע"מ כן כותב שאין אדם מוותר לחזור ולהתחייב חיוב אחר חיוב חובת חופה ונישואין ואם דעתו להוסיף זכותו על הא' היה לו לפרש כן הכי אמר לה אי מזמן הראשון גבי' וכו' פי' רש"י ז"ל אבל התוספת שגובה מן הנשואין אע"פ שגובה העיקר מן הנשואין אינה דומה לזה דהתם מוסיף על הכתובה הוא שהרי כתב בה ומוסיפת לך על מאי דתיקון הלכך לא אחלתיה לשעבודיה וכדקאי קאי וכו' ע"כ. ודוקא לענין עיקר כתובה אבל לענין תוספת אחולי אחלתיה ותוספת כתובה הכי נמי לתוספת כתבי' וק"ל והא דקאמר ולאו מר אתמר עלה מכלל מאן דקרי לה ידע לה וא"כ מאי קרי לה וי"ל דאיהו סבר דדוקא דמוסיף דקלא בפירוש שאמר בשטר השני מכרתי לך שדה פלוני ע"י הדקל שבתוכו להכי אדכר הדקל שבתוכו להדיא לגלויה ומשום ההוא תוספת כבר נכתבה אבל אם לא הזכירו בפירוש אע"פ שהוא בכלל השדה אמרינן בטל השני את הראשון ודכוותא בזה שכתב שלש מאות סתם והשתא משנינן שכל שהוסיפו במכר אע"פ שלא הזכירו בפירוש לתוספת כתבי' ולא אמרינן בטל השני את הראשון:

דף מד עמוד א

גופא אמר רב נחמן שתי שטרות היוצאים בזה אחר זה :    פי' רש"י ז"ל שטרות של מכר או של מתנה כלו' דבשטרי הלוואה שניהם קיימים לעולם ואפי' הם קיימים ביום א' וכן כתב הרי"ף והביא ראי' מהא דאמרינן בפ' גט פשוט מאן דנקט שתי שטרות מחמשין חמשין ואמר [שוינהו] ניהלי' חד בר מאה וטעמא דמלתי' לפי שאין דרך לכתוב שני שטרות מכר או של מתנה על (שורה) [שדה] אחת אלא כשיש שם יפוי כח בשטר האחרון אבל אדם עשוי ללות ולחזור וללות שטר כתובה כשטר מכר הם האשה (כשירה) [כשדה] זו דמי' ואחר שהכניסה כתובה אין דרך לחזור ולכתוב כתוב' אחרת ובירושלמי א"ל הדא אמרה מאן דיזף והדר יזיף צריך לכתוב ביה בר מקרטביה קמא דאית לך ארחא דאתתא דידי עבר נהרא בכל אפשר שרי לה והכי פירושו דמעיקרא הוי אחרינא דמהכא שמעינן דשני שטרי מלוה צריך לכתוב באחרון שזה תוספת על המלוה של הלוואה הראשונה וקס"ד דמשורת הדין קאמר דינא ופרכינן דלא דמי לפי שבשתי כתובות אדם כתוב דכתובה שנית כשאבד הראשונה משא"כ בהלוואה והדרינן דלא כשור' הדין קאמרי' אלא לשופרא דשטר' אם ב"ד טועין טוב וכשר הדבר שיחזור הטוב הא' בשטר השני וזה הפי' מספיק לדעתו של הרי"ף ז"ל ומודה בה ר"נ דאי אוסיף בה דיקלא דלתוספת כתבי' הכא נמי אוזיף. וכן פי' רבינן מאיר הלוי ז"ל שאינו גובה שדה בשטר אחד או שדה בזול בשטר השני אבל בעל הערוך פי' לא אתי לדמינהו לעיל אלא לענין דלא נימא בטל השני את הראשון דמוסיף בה דיקלא לתוספת כתבי' ולא לבטל אבל לא דמי לשטר כתובה לומר אי בעי בהאי גבי' ואי בעי בהאי גבי' לעולם גובה עיקר הקרקע מזמן הראשון ודקל מזמן השני:

פשיטא ראשון במכר ושני במתנה לייפות כוחו הוא דליתן לי' משו דינא דבר מצרי' :    פי' דבלא סבר' דכבש לשטר מכר ומפיק לשטר מתנה וקיימא לן מתנה לית בה משום דינא דבר מצרי' אבל היכא דמפיק ליה בשטר מכר אית ביה משום דינא דבר מצרי' דאמרינן אערומי קא מערים ואת"ל כי כביש לשטר מכר כי טעין לי' דמכר הוה לא אערומי קא מערי' ומבעי' לי' אשתבעי על טענו' בריא או על טענו' שמא. וי"ל כיון דמצרנות אינו אלא משו' לאחרומי באפי' הישר והטוב אין לנו עליו כלו' אלא בדבר מבורר במערים בשטר וכ"ש שאין שם ראיה אין להשביעו אלא להחרימו בפניו שאין הטוב והיש' וכן היה אומר מורי בשם רבינו הגדול ז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שמשביעין אותו ולדבריו ז"ל י"ל דהכא לפי דעתו של לוקח אם מדברי' כי הוא סבר כשיוצא שטר מתנה לחוד לא יערער עליו כלום אם יתפשר עם בן המצר בכדי וכל היכא דאיכא למתלי תלינן ולא אמר' יבטל השני את הראשון טעמא מאי אמרינן אודי אודי ליה שאפשר ששטר מזויף הוא ונתרצה על האמת לקנות מזמן שני זו:

רב אחא אמר אחולי אחלתיה לשעבודי' :    יש שפירש דאחולי אחלי לאחריני דהוה ליה עליה דאלו לגופה דארעא לא מהני מחילה אלא דבשקנו מידה דגופה של קרקע קנו מידו כדאיתא לקמן ריש פרק הכותב מסתמא אמרינן דאחלי' ואין פי' זה נכון חדא דהא רב אחא לא אמר אלא במכר דאית ביה אחריות ועוד מאי מרוויח בשטר השני זה דאחליה לשעבודא קמא דהא לא כתב שיור תוספת בבתרא ולא אודויי אודי לזה בשטרא קמא פסול לכך יש לפרש דהכי קאמר אקנויי ניהלי' מעיקרא לא קניא קרינן אחולי כההוא דאמרינן בפרק חזקת הבתים אחולי מחיל ליה דאיניש וסייע בגודא בהדיה דבעינן למימר אקני' ליה והכא חיישינן דמשו' דבתר זימנא מיניה אקנויי בקנין ובשטר הדר השתא וקבלה במתנה אי זבנה מינה דאמרינן:

מאי בינייהו לאורעי סהדי דחתמין בשטרי קמא דאלו על איניש דעלמא לאו כל כמינה למוריענהו ונראי' דברי האומר דאע"ג דסהדי קדמאי חתימן בשטרא בתרא אמרינן נמי אודיעי ליה כי מתחלה שלא כדין חתמו או משום פסול היא בהם אלא שחזרו בתשובה וחזרו וחתמו בשטר שיש דכשר וריע עליה לכל שטרא דנפיק מידם דחתמי בה קודם שטר זה שני דאי לא הוה לן למימר דאיכא בינייהו דסהדי דשטרא קמא חתימו בשטר בתרא דאמרינן אחולי אחלתא אמרינן אודי אודי ליה אלא ודאי כדאמרן אי נמי לשלומי פירא ולטסקא אפי' למ"ד אודי אודי ליה שטרא קמא כמאן דליתא דמי וקרקע בחזקת מוכר והדרי ליה בקיום שטר שני'. ומיהו נמי משום טסקא למלכא דלמ"ד לפרי יהיב טסקא ולמ"ד אחולי אחיל ארעא ופרי בחזקת לוקח ויהיב טסקא לא מבעיא למ"ד דמפרש בלא אחיל אחריות לחוד אלא אפי' למ"ד כדפרישנא דאוקני אקני ליה כיון דלא ידעינן אימת אני אמר היום מכר וחזר ולקחה דכיון שהשטר היה שריר וקיים על זה להביא ראייה אי מתקני' ואקני' ניהלי':

והלכתא כרב אחא מאי הוה עלה דכתובה ת"ש דאמר רב יהודא אמר רב שמואל וכו':    ולעיל לא ידעינן לה לההוא ברייתא הכא ולהכי לא אמרינן דתנאי היא והלכתא אחת זו ואחת זו מן הנשואין משום דרב הונא קים ליה כר"א בן שמוע אצטריך למפסק הלכתא כרבנן:

והגיורת שנתגיירה פתוחה מבת ג' שנים ויום אחד אלא איידי דאיירי סיפא באמה כדקתני הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה והיינו קדושת האם איירי רישא נמי באמה שנתגיירה לאחר שילדה והא דקתני אין לה פתח בית אב לומר שאינה צריכה פתח בית אביה ואפי' לנמצאת בבת ישראל וכן פי' רש"י ז"ל ולא מאה סלע פי' רש"י ז"ל שהמוציא עליה אינו משלם מאה סלע וה"ה שאינו לוקה ונקט חדא והוא הדין לאידך דהא כי הדר ויסרו אותו וענשו והיינו דפרכינן נמי בתלמודא נמי לילקו ומאה סלע נמי ישלם:

דף מד עמוד ב

מנה"מ דכל שהורתה לא בקדושה ולידתה בקדושה וזינתה בסקילה אמר קרא ומתה :    פי' דלישנא יתירא הוא ורבתה התורה מיתור הרבה וכו':

אי הכי מלקא נמי ללקי:    פי' לדידיה אורחא דקרא הוא ולא לדרשה אתא כדכתיב וסקלתם אותם באבנים ומתו אי נמי לדרשא אתי ואי לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה פי' ומשמע לן דלגבי הא אי מפקית לה אית לך לאפוקי נמי כשהורתה שלא בקדושה ואי מעיילת לה עיילי נחזור תרווייהו כיון שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דקיימי בחזקת בתולה ושקולות הם ויבא שניהם מחמת יתורא ופרכינן דא"כ דישראל יתורא בישראל מאי אהני' ליה:

אמר רבי יוסי בר חנינא המוציא שם רע על היתומה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה פרט לזו שאין לה אב מתיב רב יוסף בר אבין ואיתימא ר' יודא בר זמרא אם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לקנס דברי ר' יוסי הגלילי :    כך הגירסא נכונה ולא גרסי' ר' יוסי בר יהודה וכן הוא בירושלמי וכן הוא בב"ב והכי איתא אי נמי אם מאן ימאן אביה בין הוא בין אביה יכולים לעכב ואין לי אלא שיש לה אב אין לה אב מנין ת"ל ואם מאן ימאן מכ"מ דברי רבי יוסי הגלילי והכי פי' אין לה אב מנין שעתה עכבה כדי שיש לה קנס דהא אבי הנערה למעוטי יתומה שאין לה קנס ת"ל אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס והיינו דפרכינן מינה הכא ביתומה דאלמנה דאין לה קנס. וא"ת והא ההיא קרא במפתה כתיב ולא כתיב אבי הנערה ותירץ רש"י ז"ל דהא גמרי' ג"ש מאונס מה להלן אביה אף כאן אביה. וא"ת מאי קא משני הכא דרבי' קרא מדכתיב ואם מאן ימאן משא"כ במוציא ש"ר דלא רביי' תירץ רש"י ז"ל דהתם נמי אצטריך קרא להיכא דיש לה אב בין היא ובין אביה יכולים לעכב כדאיתא בפרק אלו נערות ויתומה לא מתרבי הכא. וא"ת ול"ל לאותבי' מהא תיפוק ליה מהא דתנן לעיל אלו נערות שיש להן קנס וקתני גיורת שנתגיירה פתוחה מבת שלש שנים ויום אחד ואי נמי מדתנן בפירקין הגיורת שנתגיירה בתה עמה אין לה מאה סלע וטעמא משום דהוה גיורת ולא קרי ביה בישראל הא בת ישראל יתומה יש לה קנס דאי לא בישראל פטור בנכרים מבעיא ליה. וי"ל דאי לא הוה אמינא דכולהו כר"ע דאמר נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמ' לאבי הנערה לאו דוקא אבל לר' יוסי הגלילי דאמר אין לה דלמא ס"ל דיתומה אין לה קנס דאבי הנערה דוקא וכן פי' בירושלמי בכאן ומדנקט לה רבי יוסי בר חנינא סתם משמע דלכ"ע משמע ואפי' לר' יוסי הגלילי להכי אותבינהו ליה מהא מתני' כר' יוסי הגלילי שהיא גירסת הנכונה כדכתיבנא. וא"ת והא דאמר רבא מוציא שם רע חייב מדתני ר' אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים כל זה מיסודי תוספ':

תני שילא ג' מדות בנערה באו עליה עדים בבית חמיה שזנתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה :    כלומר ראוי גדולים שגדלתם. פי' זהו דין מוציא ש"ר שבאו עליה עדים אחר שנכנסה לחופה או בנבעלה או בלא נבעלה בפלוגתא דר"א ורבנן דלקמן וכדמוכחי קראי להדיא ואקרב עליה ולא מצאתי לה בתולים והזנות בבית אביה קודם שתכנס לחופה כדכתיב קרא בהדי' והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה כלומר ראו גדולים שגדלתם כלומר מכאן יצא סרחון זה שלא יהיו העולם סבורים שזינתה בבית חמיה לפי שבאו עדים שם וכך פי' רש"י ז"ל והא דקתני באו עליה עדים דברים כפשוטם אפי' באו מאיליהם שלא בהוצאת שם רע והכי תנן לקמן לא אמר לעדים באו והעידו והם באו והעידו אותם מאיליהם הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממין מקדימין לבית הסקילה דההיא דברי הכל היא דלא אשכחן מאן דפליג עליה:

דף מה עמוד א

גרסת הספרים והיא גרסת רש"י ז"ל באו לה עדים בבית אביה סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא פי' זהו בנערה המאורסה כדכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורשה בעיר ומצאה איש בעיר ושכב עמה והוצאתם וכו' וכיון שהכל יודעים שזנתה בבית אביה רצתה התורה לפרסמה לידון על שער ההוא. ויש שגורסין באו עליה עדים בבית אביה שזנתה בבית חמיה ופי' הראב"ד ז"ל שזנתה כשהיתה הולכת בבית חמיה ליכנס לחופה אבל עדיין לא נכנסה לחופה ולכן אמר הכתוב ומצאה האיש בעיר ומפני כן נידונית בשער העיר ההיא שאלו זנתה בבית אביה ממש בבית אביה היתה נדונית כדין מוציא שם רע דהא קרינא ביה לזנות בבית אביה ולרבותא נקיט קרא שבאו עדים בבית חמיה ולהכי נקטה תנא בלישנא דקרא ולא תני סתם כל שזנתה בבית אביה ואין הלשון הזה נכון חדא דלא דייק שפיר דקתני שזנתה בבית חמיה ותו דלא מצינו שום מוציא שם רע אלא כשבאו עדים לאחר שנכנסה לחופה ואין לנו לחדש דינים מסברותינו. וי"ל והיא גרסת הרמב"ן ז"ל באו עדים בבית חמיה שזנתה בבית חמיה סוקלין אותה על שער העיר ההי' וליתא שאין דין זה כתוב בתורה כלל שהרי אין זה דין נערה המאורסה שהכל בבית אביה ולא דין מוציא ש"ר דהא ליתא אלא (שראו) [שבאו] עדים אחר שנכנסה לחופה אבל הזנות בבית אביה הוא כדכתיב לזנות בית אביה ועוד דההוא דינו דפתח בית [אביה] וגרסת רש"י ז"ל הוא העיקר וכך גרסת התוס' ורמ"ה ז"ל:

סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק:    פירוש אסיפא קאי בדין נערה מאורסה דאלו רישא בדין מוציא ש"ר אפילו בגרה תידון בסקילה כדמעיקרא וכדאי' בברייתא ובסמוך אמרינן עלה מוציא ש"ר קאמרת שאני מוציא ש"ר וטעמא רבא בזה משום דס"ל דסברא היא דניזול בתר השתא וכיון שלא זנתה השתא תידון בחנק דכתיב ביה היא נערה ודרשי' בפרק ד' מיתות נערה ולא בוגרת לסרחה ולבסוף בגרה שתידון בחנק שהכל הולך אחר שעת גמר דין והיינו דכתיב קרא הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר ואשמעינן שתהא נערה בשעת הדין ג"כ ומשום דמשמע ליה שכך הדין נותן כדפרכינן ליה לקמן ממוציא ש"ר אמר שאני מוציא ש"ר חדוש היא אדרבה אמינא בההוא דינא ונגמר מינה אלא ודאי כדאמרן והיינו דכי דחינן לה האי דשילא ואמרינן תני תידון בסקילה פריך תלמודא והא נערה כתיב ופריק הנערה שהיתה כבר דלמא מעיקרא סבירא לן דהנערה דהשתא משמע. והיינו דפרכינן למימר דכל דמשתני גופא קא משתני קטלא כלומר דניזיל בתר השתא דתידון כאילו זנתה השתא. ורמינהו וכו' מקדימין לבית הסקילה פי' רש"י ז"ל ישכימו בבקר לשם כי אין להם ניסה והמלטה מן המיתה הזאת ובתוס' פי' היא המיתה הקודמת להם לאפוקי שאם אין אנו יכולים במיתה הכתובה בו שממיתין אותה בכל מיתה שיוכלו להמיתה ובספר מפיק ליה מדכתיב ובערת הרע מקרבך. והא דדרשינן לה בפ' ד' מיתות מדכתיב מות יומת המכה תירץ הר"ר יוסף טוב עלם דאי מובערת הרע מקרבך הרעה זה ה"א דוקא לדונו באחת מיתות ב"ד ואשמעינן קרא ברוצח ועיר הנדחת דה"ה בכל מיתה שבעולם אם אי אפשר במיתה הכתובה בו:

אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת שאני מש"ר דחידוש הוא דהא נערה מאורסה דעלמא שזנתה בסקילה נכנסה לחופה ולא נבעלה וזנתה בחנק ואלו מש"ר בסקילה :    פי' (רש"י) [ר"ש] ז"ל דברים כפשוטן שאם נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בלא הוצאת ש"ר ודינה בחנק כדין אשת איש ואם הוציא עליה בעלה ש"ר אע"פ שזנתה אחר שנכנסה לחופה דינה בחנק (כדין אשת איש ואם הוציא עליה בעלה ש"ר) בסקילה וזה ודאי חדוש גדול הוא מפני הש"ר וה"ה לסרחה ולבסוף בגרה שתידון בסקילה וא"ת וכי מפני שחדשה בו תורה דין אחד וחידשה בו דין שני אדרבה אין לך בו אלא חדושה בלבד וי"ל דכולהו חד חדוש הוא שגזרות הכתוב שכל דין מש"ר בסקילה וכן נראה שמפרש הרמב"ם אותה שכתוב בספר קדושה בפרק קדושה פרק ג' דין חדש יש במוציא ש"ר וכו' ואין פי' זה נכון שאין דין מש"ר בסקילה לעולם אלא כשזנתה בבית אביה וכדאיתא בקרא להדיא לזנות בית אביה ואמרינן לקמן פרט לכשנכנסה לחופה ולא נבעלה ואמרינן נמי פרט למסר האב לשלוחי הבעל וגם לא מצינו בדין מש"ר שיהא חילוק בין מש"ר או שבאו עדים מאיליה' לענין (דוק') [דינא] וכדתניא לקמן לא אמר לעדים בואו והעידוני. ועוד כי לפי זה לא היה צריך לומר כאן דהא נערה מאורסה בעלמא שזינתה בסקילה אלא דהא נכנסה לחופה וזנתה וכו' לכך הנכון כפירש"י ז"ל:

שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דחזינן דאע"ג דאשתני דינא בין חטאה לקטלא לא אשתני לקטלא שהרי נערה המאורסה שזינתה בסקילה ואם זנתה לאחר שנכנסה לחופה בחנק ואלו בדין מש"ר כשזינתה כשהיא נערה מאורסה ונכנסה לחופה ובאו עדים נדונת בסקילה כדמעיקרא ואע"פ שאלו זנתה השתא היתה בחנק אלמא אע"פ דאשתני דינא אשתני קטלא אלמא גזירות הכתוב במש"ר למיזל בתר מעיקרא ולפיכך דנו בה דאע"ג דאשתני דינא לא אשתני קטלא ותדון בסקילה כדמעיקרא והא דאמרינן דאלו מוציא שם רע בסקילה לאו דוקא אלא דין מוציא שם רע אמרי' אפי' באו עדים מאליהם ושמעינן מהכא דבעילה לא חשיבא שנוי הגוף דאי לא לבעייא לה משכנסה לחופה ונבעלת וזנתה בעלמא שהיא בחנק ואלו בדין מש"ר בסקילה מדכתיב ואקרב אליה שמעי' דאשתני גופא לא אשתני קטלא אלא ודאי כדאמרן דבעילה לא חשיבה שינוי הגוף ובדין הוא דמצי למנקט לה לענין שנוי דינא משנכנסה לחופה ונבעלה שזה הוא דין מש"ר לדברי הכל כשלא נבעלה פלוגתא דר"א ורבנן הוא והא דנקט כשלא נבעלה משום דלא תסיק אדעתיה דמשום שנוי הגוף נקיט לה למימר דנבעלה חשיב דאשתני גופא לא אשתני קטלא:

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ודלמא כי חדית רחמנא היכא דלא אשתני גופא אבל היכי דאשתני גופא לא:    פי' משום דחדית רחמנא באשתני דינא דלא אשתני קטלא לא הוה לן למימר ביה דאשתני גופא לא אשתני קטלא אי איתא דבעלמא אשתני גופא אשתני קטלא דשינוי גוף עדיפא משנוי דינא אלא ודאי מדין מוציא שם רע שמעינן דאשתני גופא לא אשתני קטלא כ"ש דאי אשתני דינא לא אשתני קטלא. והקשו בתוספות כיון דסבירא ליה דאשתני גופא לא אשתני קטלא ואם כן היכי אמרינן דחדית רחמנא במוציא ש"ר היכא דאשתני דינא דהא לא חדית רחמנא מידי ותירצו לדבריו דרבא קאמר לדידך דחשבת ליה חידוש לא חדית רחמנא אלא היכא דלא אשתני גופא:

אמר רב נחמן בר רב יצחק אשתני ולא אשתני תנאי הוא :    פי' אשתני גופא אי אמרי' אשתני קטלא או לא אמרי' אשתני דחוק, חטאו עד שלא נתמנו וכו', פי' וכיון דאמרי רבנן הרי הם כהדיוטות דמעיקרא אלמא סבירא להו דאי אשתני דינא לא אשתני חיובא דידהו ור"ש דאמר משנתמנו פטורים ס"ל דאי אשתני דינא אשתני חיובא, ופי' בתוספות דמדרבנן לא מוכחן מידי דדלמא אע"ג דאשתני דינא לא אשתני חיובא אלא סיוע לר' מייתינן דר"ש סבר לה כוותיה דאפי' אשתני חיובא אשתני דינא וכ"ש אשתני גופא וברייתא דלעיל פליגי אר"ש וסבר ליה כרבנן הכא ולא מפליג בין שנוי דינא לשנוי גופא אי נמי תנאי ממש קאמר ולפום סברא דרבא דלעיל דחשיב אליבא דשילא שנוי דינא כשנוי גופא:

דף מה עמוד ב

אימר דשמעת ליה לר"ש דאזיל בתר ידיעה אף בתר ידיעה :    פי' דבעו חטאה וידיעה בחד גופא דאזיל בתר ידיעה דהשתא ולא בתר חטאה דמעיקרא מי שמעת ליה א"כ לית קרבן כי השתא משיח פר ושעיר נשיא קשיא לן דהא מאי פירכא מרבא הא והיכא ס"ד לומר דר"ש דאמר כשילא, וי"ל דאיהו סבר דאמאי דלא ליתי קרבן כי השתא גזירות הכתוב הוא דבעינן אשר נשיא יחטא אם הכהן המשיח יחטא והשתא פרכינן דאי אי' לכללה הוה דאשתני דינא אשתני חיובא ודיינין ליה השתא ה"נ אזלינן בתר ידיעה דהשתא הוה לן למידיינה כאלו חטאה השתא וקרי ביה אשר נשיא יחטא א"ל אי הכי מילקי נמי לא לילקו ומאה סלעים נמי לא משלם, יש לפרש דהכי קאמר בשלמא למ"ד דמש"ה חידוש הוא כדשנינן אליבא דשילא ל"ק ליה האי דבדידה חדית רחמנא בדידיה לא חדית רחמנא אלא לדידך דאמרת דינא הוא אמאי, ובעיר שרובה נכרים סוקלין אותה על פתח ב"ד, פירוש סמוך לפתח ב"ד ולא בפתח ב"ד ממש דהא בעינן לדחוקי' כי היכי דהוה הצוה על ידי רוכב הסוס כדאיתא בסנהדרין גרסת רש"י ז"ל גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משער והכל דרך אח':

רבי יהודא אומר ללקות לוקה מכ"מ,:    פי' רש"י ז"ל לוקה משום לא תלך רכיל בעמך דסבירא ליה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והקשו בתוספות דא"כ אפילו המוציא ש"ר על הבוגרת ועל האשה נמי ועוד דלא תלך לא אדכורא תלמידא אלא לאזהרה בלחוד ומלקות מויסרו נפקא דאי לא לר' יהודה ויסרו אותו ל"ל לכך נראה להם כמו שפירש ר"ת ז"ל דמלקות רבנן קאמר דפרכינן לקמן לוקה מכות מרדות לאו למימר דהשתא סבירא ליה דמלקות מדאורייתא קאמר אלא משום דקתני לא בעל אינו לוקה ומשמע אינו לוקה כלל להכי פרכינן דלעולם לוקה מכות מרדות דרבנן:

לוקה מכות מרדות מדרבנן,:    פירש בעל הערוך ז"ל דמכות מרדות מכין אותה עד שתצא נפשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות פסחים גבי האוכל מצה בע"פ ובפירוש המשנה במסכת נזיר משמע שמכין אותה לפי אומד ב"ד וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל שמכין אותה באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראין דבריהם שכל מכות מרדות שהיא על העבירה נמשכת ויש בו לחוש לסכנה מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו כראוי דברי חכמים וכל שהוא על העבירה שאינה אלא ליסרו על שעבר דנין אותו באומד ב"ד ובפחות ממלקות של תורה ונראין דברי האומרים שאין לדקדק במכות מרדות ברצועה של מלקות האמור במס' מדות:

דף מו עמוד א

אתיא שימה שימה,:    פירש דלהאי שני קרא וכתב הכא ושם לה עלילות דברים כלומר הוצאת ש"ר הבאה ע"י שימת ממון:

בעי ר' ירמיה שמין בקרקע פחות משוה פרוטה מאי :    פי' רש"י ז"ל שכרן בקרקע מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל דפרי' דהוה מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דלמא לממון הוא דגמרינן ג"ש ואפילו מקרקע ומכאן למדו בתוספת שהנותן קרקע (בבית) [רבית] מלוה אין בו משום רבית דאורייתא ואע"ג דכתיב בכל דבר אשר ישך ההוא לרבות כל מטלטלין הדומים לפרט אבל לא עבדים וקרקעות והא דאמר בעירכין גבי בתי ערי חומה הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתו התם משום דזוזי דזביני חשיב כהלוואה ופירי דאכל הוה שכר מעותיו וכי אמרינן השתא בנותן קרקע בשכר מעותיו וכן למדו מכאן דפחות משוה פרוטה אין בו משום רבית דאורייתא וכן נראה מה שאמרו בריש איזה נשך למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואי איתא הא בעינן לאו ברבית בפחות משוה פרוטה שאינו בגזל אלא ודאי כדאמרן ומיהו ברבית דרבנן אפילו בקרקע ובפחות מש"פ דרבנן בכל מילי גזור:

הוציא ש"ר על הנשואין הראשונים מהו:    פי' כגון שכנסה ולא הוציא שם רע וגרשה והחזירה ואח"כ הוציא ש"ר לא מצאתי בתולים לנשואים הראשונים וכן פירש רש"י ז"ל להכי דייק לישנא דהוציא ש"ר על הנשואין הראשונים ודכוותה איכא לפרושי אידך דמייתי בהדיא על נשואי אחיו מהו שכנסה אחיו ומת בלא בנים ויבמה זו שהוציא ש"ר כי זנתה תחת אחיו ולא מצא אחיו בתולים דאלו בשטען הוא לא מצא בתולים לא חשיב ש"ר על הנשואין אחיו, ויש מקשים על נשואי אחיו מאי קמבעיא ליה דהא לא ואקרב אליה, ויש אומרים דמבעי' ליה למ"ד ואקרב אליה בדברים והא דתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם אליבא דידיה הוא ודלא כר"א:

בשלמא לר"א היינו דכתיב:    ופרשו את השמלה הקשו בתוס' שמלה זו מה טיבו לר"א דאי איכא עדים שזנתה אע"ג דאיכא דם מקטלה דדלמא דם ממקום אחר הוא ואי ליכא עדים כי ליכא דם בשמלה לאו מקטלה דלמא ראה ואבד, ותרצו תוספת דאפ"ה מהני שמלה לחוצפה דבעל וחוצפה דעדי' ולא קנסו הכתוב אלא היכא דאיכא חוצפה טובא ויש שפירש בשלמא לר"א היינו דכתיב שמלה כלומר שראו לשמלה ומסתמא עביד הכי לתת הוכח' לדבריו ואע"פ שהוא עיקר הדין, דברים ששם לה, פירוש לאו דריש הכי לשון שם לה שזה דבוק הוא ועוד דהא קתני בברייתא כשמלה חדשה אלא לישנא בעלמ' נקיט משום דכתיב ושם לה עלילות דברים ודריש ופירשו לשון ופרשו שפרשו ובררו דברים ששם לה כשמלה חדשה, דברים ככתבן יש שפירש דלא נכתבן אלא שראו לכך דאיירי כשבעל ובירושלמי פירוש נכתבן ממש שהבעל טוען טענת בתולים ובאו עדים וכל הפרשה ככתבן:

דף מו עמוד ב

האב זוכה בבתו :    פירשתי במסכת קדושין בס"ד כל הסוגי' הזאת הלכך נקצר כאן. ה"מ כו' דלית לה [יד] אבל בגרה איהי תקדיש נפשה ותשקול כספ' והקשה רש"י ז"ל דהא ע"כ קרא בנערה איירי דקטנה לאו בת עונשין היא ותירץ דה"ק דדילמא כי כתיב את בתי נתתי כשקדשה בעודה קטנה והגדילה וזינתה והקשו בתוספת דהא בהדי' לקמן אמרי' שיכול האב למוסרה לחופ' בעודה נערה והיינו משום דכתיב את בתי נתתי כדפי' רש"י ז"ל לקמן ואמאי לא פרכינן דילמא קרא בקטנה מיירי לכך פי' דהכי קאמר דדלמ' ה"מ קטנה דלית לה יד כי על כל פנים האב זכאי בקדושיה וה"ה להנער' כשהאב מקדשה אבל כשהיא מקדשה את עצמה תשקול כספא והיכי פסיק ותני האב זכאי בקדושי':

וכ"ת נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם וכו':    וא"ת והא בושת ופגם מקדושין ילפינן כדאיתא בפרקין כדלעיל וא"כ היכא מוכחינן קדושין מינה וי"ל לתירוץ התוס' דלכ"ע יכול האב לקדשה אף כשהיא נערה ואתי שפיר לפי' מהו לבושת ופגם שבידו לקדשה ולמוסרה למנוול ולמוכה שחין ואנן השתא לכסף קדושין הוא דבעינן למילף מכסף בושת ופגם ופירש רש"י ז"ל יש לפרש דבושת ופגם יליף מקדושי קטנה שהיא בידו לקדשה למנוול ולמוכה שחין כשהיא קטנה שמביישה ופוגמ' אף בנערו'. גירס' הספר והיא גירסת רש"י ז"ל שאני בושת ופגם דאביה שייך ביה כלו' שבידו למוסרה לבושת ולפגמה למנוול ולמוכה שחין. ויש גורסין שאני בושת דאביה נראית לה צערה בגופה ויש שפי' כן בגרסת א' לומר דאביה נמי שייך בבושתה ופגמה שיש לו בושת ופגם בזה ויש מקשים דמטעם זה למה יהא הכל שלו דהא בעל לגבי אשתו דאית לי' בושת ואין לו אלא שליש כדאי' בפרק החובל וי"ל דזכות אב שאני שעדיפא כחו בכמה דברים וכאן דשייך בקצת זכי ליה רחמנא כולהו והגירסה ראשונה ופירושו נכון:

אלא מסתברא דכי ממעט קרא דיציאה דכוותא ממעט:    קשיא לן דהא גבי אב לא ממעט קרא מידי אדרבה קרא רבי שיש לו כסף וי"ל דמעוט מתורת אדון ומשפטו קאמר וכן פי' רש"י ז"ל. עוד י"ל דאעיקר קרא קיימא דכי כתב רחמנא גבי אדון אין כסף ממעט אותו מדין אב שלא יהא לו כסף ביציאה שלו כך נראה לי:

והא לא דמי' וכו' עד להפרת נדרי' מיהא נפקא לה מרשותי' [דתנן] :    וכן גי' רש"י ז"ל [פי'] וכיון דאיכא יציא' זו שפיר א"ל אין כסף ביציאתו דאתי לאדון אבל יש כסף לאדון אחר ביציאה שלו ואע"ג דלא דמי יציאת לגמרי. וי"ג לגבי הא מילת' נפקא ליה מרשותיה לגמרי וכן ר"ח ז"ל גרי' פי' שכיון שקדש יוצאה מרשותיה שאינו יכול שוב למוכרה אפי' בעודה קטנה וכדאמרינן אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות:

דף מז עמוד א

ובמציאה משום איבה :    פירש"י ז"ל איבה של מזונות שלא ירצה שוב לזונה. והקשו בתו' דבב"מ משמע שהו' זכאי במציאתה אע"ג דלא מתזנא מיניה דגבי בנו הוא דבעינן סמוך על שלחנו אבל בבתו אפי' אינה סמוכ' ופי' איבה דנשואין שישאנה למי שאינה הגון. וקטנה לא צריכ' קרא דמשום קטנה לא הוה צריך למכתב לאמה דהוה קרא יתירא דכי כתב רחמנא וכי ימכור איש את בתו לאמ' לחודה ילפינן מעשה ידיה מקל וחומר וכי כתב לאמה לנערה איצטריך ובהפרת נדרים הוא דכתיב בנעורי' בית אביה הקשו רש"י ז"ל ל"ל האי קרא תיפוק ליה מדכתיב ואם הניא אביה אותה. ותירץ דאי מההיא הוה אמינא בקטנה משתעי קרא ע"כ ואסרה אסר בבית אבי' בנעורי' ואין זה מספיק דהא איכא קא אחרינא מדכתיב ואסרה אסר בבית אביה בנעורי'. והנכון דאורחא דתלמודא נקט חד מתרתי קרא ההוא דמרגלא בפומי' טפי:

תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיצאה עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו:    רש"י ז"ל פי' בארוסה שפסק לה אביה כלים אלו בנדוניית' שתכניס לבעלה וכתב לה מן הארוסין ומתה מן הארוסין דרבנן סברי לא זכה הבעל בדברים הללו ורבי נתן סבר זכה ואע"ג דארוסה בעלמ' אמרינן לה מן הארוסין אע"פ שכתובתה בית בעלה אם מתה אביה יורשה התם הוא לפי שעדיין לא כתבו הבעל אבל מודה שכתב הארוס עליו מן הארוסין בתוך הכתובה שכתב לה והא דקתני שיביאו מבית אביה לבית בעלה לא שהתנה כן דא"כ מ"ט דר"נ אלא לישנא דתלמוד' הוא והכי קאמר כתב לה פירות כסות וכלים שהיו לה בנדוניית' שתנשא בהם ואשמעינן תנא אגב אורחא בא עמה שעדיין לא כנסה ואמרינן לי' בפלוגתא דרבנן ור"א קמפלגי דתנן אע"פ שאמרו וכו' עד דלא כר"ש בן אלעזר שכשם שהיא אינ' זוכה מן הארוסין בתו' אע"פ שכתבו בשטר הכתובה דמסתמא לא כתב אלא ע"מ לכונסה כך אינה זוכה מן הארוסין בכל נדונייתא אע"פ שכתבו בשטר הכתובה סתם ומ"ד זכה לרבנן שכשם שתוספת הכתובה הארוסה קיים לן מן הארוסין לפי שכתוב בשטר הכתובה ואם מת הוא זכתה מן הארוסין כך זכה הוא בנדוניית' אם מתה מן הארוסין כיון שכבר כתבו בכתובה ומהדרינן כר"א בן עזרי' שהלכה כמותו ומ"ד זכה אמר לך ע"כ לא קאמר ר"א ב"ע אלא מדידי' לדידה דאנן סהדי דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משום חיבת חופה אבל מדידה לדידי' אפי' ר"א מודה דמשום אחתוני והא אחתוני להו ומעתה גמר האב וגמר והקנה כלים אלו לארוס ושיזכה בהם משום אע"ג דאין ארוס יורש ארוסתו והכא לא מכח ירושתו הוא זוכה אלא מכח האב שהקנה לו מעכשיו בהנאת חיתון דאתחתנו זו שיטת רש"י וז"ל ר"ת הקשה לפירושו חד' דאם כן דבארוס' מיירי היכא מייתי לה הכא מפיסקא דנישואין ועוד דלישנא דאתחתנו לא שייך אלא בנשואין וה"ל אקרובי דעתי' דההיא לישנא אמרי' לקמן עלה בפירקא אע"פ דרבנן סברי משום אקרובי דעתא הוא והא אקרוב' דעתא ועוד נהי דגמר האב והקנה כלים אלו משום דאתחתנו להו מ"מ כשמתה יורשה אביה כי אין הבעל יורש את אשתו אלא מן הנשואין כדאיתא במתני' ולקמן בכל דוכתא:

לכך:    פירש ר"ת ז"ל דמתני' בנשואה אפ"ה אומרים שלא זכה הבעל בהם אע"פ שנמסרה לחופה וכתבה כתוב' דאומדן דעתי' הוא שלא הקנה האב אלא על מנת שיבואו לבית בעלה ותהנה בתו בהם והא דאמרינן לקמן נכנסה עמו לשם נשואין אע"פ שכתובה עמה בבי' אביה מתה בעלה יורשה ההיא רב נתן הוא אי נמי אפילו לרבנן דהכ' ודהתם שפסק האב כלים מסוימים שאינם מחוסרים שומא ולא שום גוביינ' דכיון שפסק קנינא באמירה בכל מקום אבל הכא מיירי שלא קיים לה עדיין כלים ידועים אלא שפסק סך ידוע של כלים שעדיין הם מחוסרים גוביינ' ושומא ולפיכך לא זכה בהם הבעל והא דמדמינן לה האי פליגת' לפלוגתא דרבנן ור"א דאיירי כשמת הוא מן הארוסין הא ל"ק דאנן הכי קאמרי דמ"ד לא זכה כר"א בן עזרי' דכי היכי כי התם דאזיל ר"א בתר אומדנא ולא בתר כתובה הכא נמי לרבנן דהכא אזלי' בתר אומדן דעתא דאב שלא עלה על דעתו ליתן אלא כדי שתהנה בתו מהם וע"י כן נתנם אע"פ שלא פירש דהא אומדנא דמוכח הוא ולא דברים שבלב ורבי נתן דאמר כרבנן דאזלי בתר כתובה כתב סתם ולא התנה דאמרי' מהשתא גמר ומקנה ואמרי דכ"ע כר"א ב"ע והלכתא כוותיה ומ"ד זכה אמר לך ע"כ לא קאמר ר"א בן עזרי' אלא מדידי' וכו' וכ"ת ול"ל כולי האי לימא מ"ד זכה כראב"ע דאיהו קאמר שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והרי כנסה וי"ל דאין הכי נמי דתלמודא מפרש לה ואמר לה כטעמא דלית לה למעבד הכא אומדנא לאחריני לגבי אב אלא דנימא דע"מ לכונסה והרי כונסה דכל מדידה לדידי' משום אחתוני הוא ושוב אין דעתו להקפיד עד שתהנה בתו זו שיטת ר"ת ז"ל ופסק הלכתא כרבנן דהא לדידה אוקמו מ"ד לא זכה כר"א בן עזריה דאפקא הלכתא כוותי' בפרק אע"פ דדחינן דלכ"ע כר"א ב"ע ההיא דחי אבל פשיטא דרבנן כר"א ב"ע ומיהו ע"כ לא קאמרי רבנן אלא לפי שעדיין לא באו לבית בעלי' אבל אם באו לבית הבעלי' אע"פ שמתה לאלתר שנכנסה לחופה אפילו רבנן מודו שהבעל יורשה ומיהו אמרינן בתוספת שהחרים ר"ת ועשה תקנה דכל שתמות תוך שנתה שתחזיר פורנה לבית אביה אבל אין דנין כתקנתו לדורות אלה לדורו ויש מקשה להם פי' ר"ת ז"ל הא דאמרינן לקמן בפ"ק האשה הפוסק מעות לחתנו ומת יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך לא אתן ואמרי' בירושלמי ולאו דברים הנקנים באמירה היא ומשני פוסק הוא ע"מ לכנוס דאלמא כל שכנוס נותן הוא לאחיו שכבר זכה בהן הבעל זו אינה קושיא דשאני התם שעדיין בתו קיימת וראוי ליהנות מהם לפיכך אפילו נותן מודה שנתן לאחיו כיון שכבר כנסה אבל אם כל מה רבינו חננאל ז"ל ושאר הגאונים ז"ל פירשו כפשוטו דשמעינן אבל בנשואין דכ"ע זכה הבעל לאלתר משכנסה לחופה ואע"ג שכתובה בבית אביה וכמתני' דלקמן ומה שהקשה ר"ת ז"ל היכי מייתי בתלמודא על פיסקא דנשאת יתר עליו וכו' וי"ל דע"כ איצטריך תלמודא למעביד הכי משום דבמשנתינו לא אמרינן כלל לענין זכות הארוס אלא גבי אביה בלחוד קתני נשאת יתר עליו הבעל וכו' משמע דסבירא ליה לתנא דמתני' שאין הבעל זוכה בשו' דבר מכל הדברי' ההם אלא לאח' נשואי' לכך הוצרכנו להביא בתלמודא מחלוקת דרבנן ורבי נתן לאשמעי' דמתני' כרבנן ומסתמא לי' סתמא דלא אמרינן דמתני' דלא כרבי נתן משום דאיכ' למדחי' דמתני' כשלא כתב לה בכתוב' זמן אירוסין וזה דעתו של הרי"ף ז"ל שהביא משנתנו ולא הביא מזה המחלוקת של חכמי' ורבי נתן כלום ס"ל דמתני' כרבנן היא והלכתא כוותייהו דק"ל כר"א ב"א והא דנקט לישנא דאחתוני ה"נ אשכחן לישנא דחיתון בארוסין לחוד כדאמרי' התם גבי כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו דבההיא הנאה דאתחתנו הדדי גמרו ומקנו אהדדי וזה כללו של דבר דכל היכא דאיירי באבי החתן ואבי הכלה או אחד מהם נקט לישנא דאתחתנו וכי מיירי במידי דבין ארוס וארוסה כההיא דר"א בן עזריא ורבנן נקט לישנא דאקרובי דעתה וכיון דאפריקו להו קושיא כר"ת ז"ל נקטי' כדפירש"י ז"ל ובלא רבוותא דשמעתין הכי ריהטא דמדמה לה לפלוגתא דרבנן ור"ע ב"ע:

דף מז עמוד ב

תנו רבנן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה:    פירוש לפום האי גירסא מעשה ידיה עיקר תקנה ואי אמרה איני ניזונית ואיני עושה אין שומעין לה אבל בפרק אע"פ פליגי בה אמוראי ואיכא למ"ד מזונות עיקר ומהפך ליה גירסא דמתניתין דהא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה לההיא סברא אי אמרה איני נזונית ואיני עושה שומעין והכי סוגיין בתלמוד ומיהו בין למר ובין למר הוא אינו יכול לומר איני (ניזונית) [זן] ואיני (עושה) [נוטל] מעשה ידיה כשלא ספקה שאין רצון חכמים שתהא היא אופה ומבשלת ומניקה ותמות ברעב אבל אם ספקה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיינו דלא נקט תלמודא בשום דוכתא דאיכא בינייהו הא והכי משמע בפרק המדיר דאוקימנא מתני' דהתם באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ופרכינן א"ה פרנס (נ"ל) [ל"ל] ופרקינן בדל' ספק' וכן בפ"ק דגיטין דאמרינן דכוותא גבי האשה שאמרה לה צאו מעשה ידיך במזונותיך אמאי לא ופרקינן כשלא ספקה.

מהו דתימא מיכל לא ליכלו :    ומיהו אנוחי נינחו והקשו בתוס' א"כ מה הועלו חכמים בתקנתם למה זכות יש לו בפירות ותירצו דה"ק מיכל לא נכלינהו לפרי אלא אנוחי לינחינהו שהרי פירות שלה קיים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות קמ"ל דהא עדיפא לה דזימנין וכו' דמהא שמעינן דתקנת פרקונה טובת האשה היא ולהכי אהדרי' בסוגיא אלא דלא עדיפתא דידה וש"מ דפרקונה עיקר ואין הבעל יכול לומר איני אוכל פירות ואיני פודה והכי משמע ממתני' דידן להדיא שלא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב (פנימי) [מפני] שהוא תנאי ב"ד דאלמא תנאי מוחלט הוא כשאר תנאי כתובה דהא כדי פרקונה אחת פירות דמשמ' דפירות עיקר נקט הכי לאשמעי' דפירות עיקר תקנה ואין האשה יכול' לומר איני רוצה שתפדה ותאכל פירות אלא תקנת שניהם קיימא הוא אוכל פירות ע"כ והוא חייב לפרוקי בע"כ ואין אחד מהם יכול לעקור שום דבר מן התקנות אלו וטעמא דמלתא משום שלא תהא משוקעת בין הנכרים כשתהא נשבית עכ"פ:

אמר רבא האי תנא סבר וכו' הוא אומר אם תענה את בנותי וכו':    כלומר ולשון עונתה דבר שמענה אותה כשימנע ממנה וזה גירסת רש"י ז"ל, ר"א שארה כסותה ועונתה כסותה לפו' שארה תן כסותה וכו' שלא יתן של ילדה לזקינה כסותה ועונתה לפום כסותה תן עונתה שלא יתן החדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי זמנה שעומדת בו תן כסותה ור"ח גורס בהיפך לפום שארה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי שעה שלא יתן ילדה לזקינה וכו' והכל ענין אחד ולכאורה היה נראה ר"א בן יעקב מזונות ועונה דרבנן היא דהא דריש כולה קרא לענין כסות בלחוד אבל בירושלמי פירש שאף מזונות ועונה מן התורה לר"א דמייתי להו מק"ו דמה דברים שאין בהן חיי נפש חייב דברים שיש בהן חיי נפש דהיינו מזונות לא כ"ש וכן לענין עונה מה דברים שלא נכנסה לכך חייב דברים שנכנסה לכך לא כ"ש והא דקאמר רבא סבר האי תנא מזונות דאורייתא אכולה מתני' קאמר ומיהו סוגיין דתלמודא דמזונות כרבנן שתקנו מעשה ידיה במזונותיה כמתני' דלעיל וכן הלכה ורבא האי סובר קאמר וליה לא סבירא ליה והכי אמרינן בפרק הכותב אמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו דאמר רב הונא יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה כל האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו וכו' יוציא ויתן כתובה ואע"פ שיאמר כן לצנועות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיב שאין דרך חבה וכ"ש שאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה כדכתיב' במסכת נדרים כגון דאורחא דידיה ולאו אורחא דידה פירש רש"י ז"ל שדרך בני משפחתו בכך ואין דרך בני משפחתה כר' יהודא עולה עמו אפילו לאחר מיתתה, והקשה ר"ת ז"ל א"כ אמאי יהיב ר' יהודא קינתה שני חלילין ומקוננת הרי הכל הוא לפי הדרך בני משפחתו וי"ל דסבר ר' יהוד' דכל כיוצא בזה שתעלה עמו לאחר מיתה דיה שלא לפחות לה מב' חלילין כיון שבנות משפחתה אינן עושות כן ור"ת פירש בזה פירוש אחר ואינו מחוור:

דף מח עמוד א

מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסי' לאשתו ובניו:    פי' מיירי שהם קטני' הרי הוא חייב לפרנסם כדאיתא בפרק אע"פ ואלו בגדולים דהיינו שאינם סמוכים על שלחנו הא וודאי אין לנו לפרנסם מנכסיו והא דאוקימנא להאי דמי שהלך בפרק שני דייני גזירות בדלא מתזני' מיני' והכי אמרינן נמי דמ"ש מדמר עוקבא וי"ל דההיא דלא מתזני קודם לכן אלא דלא מתזני' מיני' שהלך למדינת הים והשרה את אשתו ע"י שליש ולא השרה אותה והיינו דפרכינן מיניה ומשנינן דשאני התם שיצא לדעתו ולא הפקיד מזונות משא"כ במי שנשתטה או שנשבה (שיצא לדעתו). מאי דבר אחר פי' רש"י ז"ל כמר עוקבא קיימא דקתני שנותנים ד"א וגורס כן דמ"ד צדקה וכ"ש תכשיט ומ"ד תכשיט אבל צדק' דלא ניחא לי' שתנוול ולשון דחוק הוא ועוד דבכל הספרי' גרסינן בהיפך ועוד בפרק שני דייני גזירות מוכח דאמתני' קאי וכן הוא הגירסא מ"ד תכשיט וכ"ש צדקה ומ"ד צדקה אבל תכשיט לא דהיינו אבל תכשיט נותנים דאנן סהדי דלא ניחא ליה דתנוול והכי פירושו מ"ד תכשיט ואין נותנים כ"ש צדקה ומ"ד צדקה אין נותנים אבל תכשיט נותנים דאנן סהדי דלא ניחא ליה שתנוול אבל צדקה הא עצמו פוסק בכל מקום שהוא. יש גורסין קודמים וקוברי' אותה לפי כבוד' ופרכינן לפי כבודה ולא לפי כבודו ומהדרינן אימא אף לפי כבוד' ולא נהירא דכי אמרינן לפי כבודה ולא לפי כבודו מאי פרכת דלמא רבנן היא דסבירא שאינו עולה עמו לאחר מיתה אלא כך היא הגירסא נכונה והיא גירסת רש"י ז"ל וקוברין אותה לפי כבודו ופרכינן לפי כבודו ולא לפי כבודה פי' והא ע"כ לכ"ע אינה יורדת עמו ואפי' לאחר מיתה אלא האומר אל תקברוהו מן נכסיו ושומעין לאו משום דבגופא אמר' אלא משום אידך דיוקא אי נמי משום אידך דאיתמ' בהדיה כשאומר אל תקברוהו מנכסיו אם שומעין לו אם לאו ומסתברא דלא דמי כלל דהתם הוא דאמר דלא לקבורוהו כלל ואקברנה משום כפרה היא לא קברינן ליה דהא לא ניחא ליה בכפרה וכי קברינ' ליה לא הוה ליה כפרה אבל הכא הוא רוצה בקבורה לכפרה אלא שאומר אל יקברוהו מנכסיו ולפיכך אין שומעין לו שלא כל הימנו שיפיל עצמו על הציבור כדי שיעשיר את בניו:

מתניתין הכי גרסינן לעולם היא ברשות אב עד שתכנס לחופה ואית דגריס עד שתכנוס לרשות הבעל לנשואין וקשה להאי גירסא כי אותביה בדרב אסי דאמר מסירת' אף לתרומה מהא מתני' מאי קשיא לן נימא כניסתה לרשות הבעל זו היא מסירתה וי"ל מדקתני לישנא יתיר' שתכנס לחופה לרשות הבעל לנשואין הנה משמע דלנשואי' גמורי' קאמר דהרי דהיינו כניסתה לחופה וגירסא ראשונה מצוי ברוב הספרים ואינה מחוורת:

דף מח עמוד ב

מסר האב לרשות הבעל הרי היא ברשות הבעל :    וקשיא לן למ"ד שאין מסירתה מועיל לתרומה עד שתכנס לחופ' היכי קשיא רישא אסיפא דרישא משמע כי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה והדר קתני מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל וי"ל דה"ק לעולם היא ברשות הבעל לכל הדברים או בכל מקצתם עד שתכנס ומיהו כשמסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל למקצת הדברים הלך האב אם שלוחי הבעל הרי היא ברשות אב לכל הדברים:

גמרא מאי לעולם לאפוקי ממשנה וכו':    , ואע"ג דהא אפקוה בהדיא במתניתין כדתנן ב"ד של אחרי' אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה בעי תנא הכא אגב אורחא לאשמעינן ענין במשנה אחרונה והכי אורח' דתנא בדוכתי' כדכתיב' בשמעת' קמייתא דברכות ובדין הוא דהוה מצי למימר לעולם לאפוקי ממסירת האב אלא דניחא לן לפרושי אפילו לרב אסי דאמר מסירתה אף לתרומה פי' רש"י ז"ל דסבר רב אסי טעמא דאין ארוסה אוכלת בתרומה משום סמפון ואע"ג דאיכא מסירה אכתי איכא משום סמפון ורב אסי סבר טעמא משום שמא ימזוג כוס וכו' וכיון שמסר לה האב ליכא למיחוש שמה תשקה לאחי' ולאחותה והקשו בתו' דהא אוקי מתני' כמשנה אחרונ' ומשנה אחרונה לכ"ע משום סמפון כדאיתא בפ' אע"פ לכך פי' דרב אסי בטעמא דסמפון פליגי דרב אסי אע"פ דמסר איכא למיחוש דסמפון דלא לבדקו לה שפיר עד שתכנס לחופה דבדיקת חוץ לא שמי' בדיק' ורב אס' סבר דבדיק' חוץ שמי' בדיקה:

ושמואל אמר ליורש':    פי' רש"י ז"ל ליורשה דוקא הוא דמהני מסירה כיון דמוסר' אחולי אחלי' לגבי דאב השת' זכות ירושת' מחמ' קירוב נישואי' אבל לתרומ' ולהפר' נדרי' של' בשותפ' ולמציא' שאינ' אלא משו' איבה ואכתי איכא למיחוש להכי לא, והקשו בתו' דהא אוקי מתני' לקמן כיון שיצאתה שעה אחת מרשות האב לרשות הבעל שאינו יכול להפר וי"ל דנהי דקתני התם שיצאת' מרשות האב שאינו יכול להפר ואפי' בשותפו' מ"מ אין זה ראי' שנכנסה לרשות הבעל להפר שלא בשותפות שתפרש יציאתה מרשות האב לרשות הבעל לא נכנסה ולענין זכות מודה שמואל כיון שמסר האב דינה בחנק כדלקמן כדקתני לקמן בהדי' ולא מיירי הכא אלא לענין זכיותה וזכות הבעל ובתו' פי' דשמואל אף לירושתה קאמר ולא ממעט אלא תרומה כסברא דרב והא דנקט ירושתה משום דסבר דירושת הבעל דרבנן והוא ס"ד שלא הפקיע ירושת האב שהיא מן התורה עד שתכנס לחופה קמ"ל ולשון תלמודא מוכיח יותר כפי' רש"י ז"ל:

ריש לקיש אמר לכתובה:    יש מפרשים דריש לקיש מוסיף הוא ואף לכתובה קאמר ויש אומרים דלכתוב' דווקא ופליגא אדשמואל וכן נראה מן הלשון ה"ג או שהי' לו חצר בדרך ונכנסה במלון עמו ללון ובסיפא גרסי' או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסו עמו לנשואין ולא גרסינן ברישא היתה לו ובסיפא היתה לו אם כן כי פרכינן לקמן היתה קשיא סתמא אסתמא אמאי קושיא הוא דהא דינא הוא ושיהא סתם חצר שלה לנשואין וחצר שלו וכל חצר ללון אבל לגירסא קמא פרכי' שפיר דהיאך אפשר שיהא סתם חצר שלו ללין וחצר שלה לנשואי':

במה דברים אמורים לירושתה וכו' תיובתא דכולהו תיובתא:    פירש רש"י ז"ל תיובתא דכולהו לבד משמואל וכן בדין דהא שמואל לירושתה קאמר ולא איצטריך תלמודא לפרושי דהא פשיטא האי אבל ר"ת ז"ל פי' אפי' לשמואל מותבינן לגרוס בברייתא והיתה לו חצר ותרתי בעי לירושתה מסירתה וכניסת' לחצר ותיובתא דשמואל דסגי לי' לירושתה במסירת' לחוד והקשו עליו הרמב"ן ז"ל דמאי קושיא קשיא לשמואל איהו במסירה דמתני' איירי אי מסירה דהתם מסירה וכניסתה לרשות הבעל איהו נמי בהא קאמר ובהלכות הרי"ף ז"ל בגרסת הספרים וכן עיקר ואפשר דמתני' אף לריש לקיש תיובתא דהא דריש לקיש לכתובה קאמר ומתני' לא איירי אלא בדברים שבינו לבינה אבל הראשון יותר נכון לפי לשון התלמוד סתם חצר דידה ללין וסתם חצר דידי' לנשואין פי' דסתם חצר דידה ללין ואצ"ל חצר שאינו של אחד מהם וסתם חצר דידי' לנשואין בין דהוה דידיה לחוד ובין דהוה דידיה ודידה והשתא איירי תנא בכולי דידיה ולא תקשי דיוקא דרישא לדיוק' דסיפא ולכאורה הוא קשה דרישא משמע חצר דידיה ללון הא של שניהם לנשואי' ובסיפא דקתני סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם ללון ובמאי דפרישת ל"ק מידי:

דף מט עמוד א

גירסת הספרים והיא גרסת רבינו חננאל ז"ל אמ' לי' רבא ה"מ היכי דלא הדרי לבי נשא וכו' אבל רש" ז"ל גורס ואימא היכא דהדרי לבי נשא הדרא למילתא קמייתא ופי' ז"ל דאמתני' קאי דקתני מסר האב הרי היא ברשות הבעל ואימא היכי דהדרא וכו' ולאו לשון קושיא היא דדלמא מתני' בכולי מלתא קמייתא, ופי' דחוק הוא ועוד דבכל הספרים גרסינן כר"ח ז"ל והכי בגרסא דלמא אכתי אימא לך דלזנות בית אביה פרט לנכנסה לחופה ועדיין היא בבית בעלה כשזינתה דלא הדרא לבי נשא וזנתה הוה אמינא שהיא בסקיל' והדרה למילתא קמא קמ"ל לזנות בית אביה ולעולם אימא לך דמסר האב לשלוחי הבעל ולא נכנסה לחופה ולא נבעלה ואי משום מאורסה ולא נשאה ההיא לנכנסה לחופה תידון בסקילה ופרקינן לההוא לא איצטריך דמנדר אלמנה וגרושה נפקא דכל שיצאתה מרשות אביה שעה אחת תו לא הדרי למלתא קמייתא וגלי רחמנא לענין נדרים וה"ה לענין זכות דלא קרינן ביה אביה הלכך כי איצטריך קרא למסר האב לשלוחי בעלה איצטריך והלא יוצאת מכלל בעל גם מכלל אב. והקשה הראב"ד ז"ל דמוצאת מכלל אב או לאו ונדר אלמנה וגרושה ותירץ דכיון דכתב בנעוריה בית אביה ממילא שמעינן דכיון דנכנסה לחופה אף על פי שנתארמלה תו לא הדרא ולא קרינן ביה בית אביה:

אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל:    פי' דאלו היכי דלא הדרה ועדיין היא בבית בעלה הא ודאי הבעל מסר ואלו היכא דמסר האב ועדיין היא בדרך ולא הדרה א"נ לנכנסה לחופה ונתגרשה ונתארמלה אפילו קודם שנבעלה לא צריך קרא דבנעוריה בית אביה נפקא וכי אצטריך קרא היינו למסירה והדרא לבי נשא והיינו דמוכחין שפיר לענין זכותה דמאורשה ולא נשואה למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה ולזנות בית אביה למעוטי מסר האב לשלוחי הבעל וכי אמרת מנלן דלא שנינן בין היכא דהדרה להיכא דלא הדרה ילפינן מיהא דהפרת נדרים דגלי רחמנא דליכא הפרש בינייהו לגלוי מלתא בעלמא הוא ושפיר ילפינן מהדדי כיון דבתרווייהו כתיב בית אביה ואין זה נכון הוא אלא כעין ילמוד סתום מן המפורש וכן פירשתי בתוס':

דף מט עמוד ב

ירוד ילדה ואבני מתא שדי':    כו' פי' מעין תנין כדמתרגימן מעין תנין מדורירודא, ובתוס' פי' הירוד הזה הוא אכזר וכמעט שהוא אוכל את בניו לולי הקב"ה נותן רחמנות בלבו והופך פניו לראותם כדי שלא יחשב לאכלם וחלוץ שדיו ומניק הה"ד גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן וכו' והיינו דקאמר הכי ירוד ילדה שהוא אכזרי ולבסוף מניקה וזו אכזרי יותר שדיה בני אבני מתא והלשון הזה דחוק לפירוש זה לכך יש לפרש אותו גברא ירוד היולדת ואינה מניקה משא"כ באב הירודים שהם מרחמים בסופם על בניהם, רפסא פי' פונה לרעה שהי' מזונותיה כסויין ותלוין והיינו דלא סליק ע"ג ספסלא:

הא בחיוורא הא באוכמא:    פי' רש"י ז"ל כי כשהוא קטן הוא לבן ואביו ואמו בדילים ממנו כסבורים שאינו בניהם עד שמשחירים, ובתוס' פי' כי שני מינים עורבים הם לבנים ושחורים והמין א' אוהב את בניו כדאמרינן בפרק אלו טריפות זה העורב העומקי ומאי עומקי לבן כמו עמוקה חמה מן הצל ולשון התלמוד מוכח יותר בפרק זה, אבל היכי דאמיד בעי לה פי' מדין צדקה ואע"ג דהא מצוה שמתן שכרן בצדה אין ב"ד מוזהרים עליה התם הוא בשאר מצות כגון כיבוד אב ואם וכיוצא בזה אבל לענין צדקה כפי מחסורי' של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואע"ג דהא גבי נדר כתיב גלי רחמנא בצדקה שהוציא מפיו וה"ה לכל צדקה משום מחסורי' של עניים ובתוס' תירצו דשאני צדקה דכתיב בה ל"ת ג"כ דכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ ידיך וכו':

הוא ואשתו ניזונים מהן:    פי' בירושלמי דה"ה לבנים הקטנים יש אלו מהן מסרתי אתתא וכי לא מסתבר דאגרין ליה שמשא ומנסבין ליה אתתא כמאן היה שמשא וכו' ע"כ ומיהו הא אדחי' ליה לתקנת אושא כדאיתא לקמן גדולה מזו אמרו דמי שמת וכו' עד נשאת הבת אלמנה נזונת מנכסיו וכו' פי' אע"ג דבעל לוקח הוה וקי"ל דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים משום זילותא דאלמנתו עבוד תקנתא שתהא ניזונת מהם, ואיכא דקשיא ליה דשאני דבעל יורש הוה כדאמרינן בשלהי מי שמתו כל היכי דאיכ' (פסולי אחריני) [פסידא דאחריני] דלא אפסידהו אינשי אנפשייהו שויא רבנן בעל כיורש והכא משום פסידא דאלמנתו שויה כיורש משא"כ במתנ' זו שהנכסים משועבדים וי"ל דהשתא קס"ד דהתם שורת הדין דאפילו היכא דאיכא פסידא לאחריני לשוויה רבנן ללוקח שהרי בשעת נשואין זכה הוא בנכסי אשתו וודאי כיד' או עדיפא מידה כדאיתא ביבמות אלא כרבנן משום תקנתא דאלמנותה שלא תתבזה במזונותיה אמר שיהא כיורש אבל מסקנא דהתם ודאי לאו מהאי טעמא אלא משום דשורת הדין שיהא כיורש אבל היכא דאיכא פסידא לאחריני דלישווי' כיורש ואפילו כאינש דעלמא דהיינו דפרכינן עליה מתלמודא דהאשה שמכרה בנכסי מלוג ופרקי' דש"ה והיינו דהתם ק"ל כרבנן והא לא ק"ל כי הא דתקנת אושא וכדאיתא בסמוך שאני דינא דהתם הוה כיורש מדינא והוא ואשתו מבעיא קושיין מאשתו בלחוד דאלו הוא עצמו פשיטא דבעי תקנתא דאלו מדינא כיון שנתן נכסיו סתם אחולי אחילנא לגמרי והא דרבנן דפרכינן מינה לא מיירי אלא באלמנותו בלחוד והא דנקטינהו הוא ואשתו מבעיא יפה פי' רש"י ז"ל דה"ק התם שאינו בעולם תנו לכבוד אלמנתו ועשו תקנתא הכא שהוא עדיין בעולם ואשתו עמו מבעיא ועבדינן תקנתא לאשתו שלא תפסיד מזונותיה ונימא דלא תזון בנכסים משועבדים ואע"ג דבעלמא מהני נמי לנכסים משועבדים:

דף נ עמוד א

א"א בשלמא לאו דינא היא משום הכי עשיות בהו אלא אי אמרת דינא עשיינהו בעי פי' רש"י ז"ל דע"כ הא דקאמר עשויינהו לפנים משורת הדין קאמר דאי בדינא קאמר עבד אמאי הוה מנשי' ליה אירעי' ויפה פי' לפי פי' זה בניחותא גרסינן דאי אמרת דינא הוא בעי עשויינהו ממה החזיק לו טובה ואחרים פירשו דעשויינהו בדברים בעלמא קאמר ויש מפרשים ג"כ בתמיה משום דעשויינהו משמע שכפאו בנידוי וכיוצא בו לפנים משורת הדין עד שנתן מעצמו ואי דינא הוא היה לו לומר חייבתינהו ולמה ליה עשויינהו ליחות לנכסי וליפוק ליה מזונות מיניה:

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש:    פי' בירושלמי עד היכן ר' ור' ירמיה בר כהנא ח"א עד כדי תרומה ותרומת מעשר וח"א כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך בעי לה' שנים הוה תכלה את הכל א"ר מונא שנה ראשונה חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר. עד בר שית לא תקבל:    יש שפי' בתחלת שית הדא דין בן חמש שנים למקרא' ואחרים פירשו בר שית שלימות ומתני' דאבות ללמדו אביו והכא ללמדו בבית רבן של תנוקת בר תריסר לתענית מעת לעת ובתנוקת פי' רש"י ז"ל שנת שתים עשרה גופא קאמר דאי בת י"ב שנה ויום א' דאורייתא דהא חזקה הביאה סימנים ובת עונשים וא"צ ללמוד ממניקתו דאביי הלכך מחנכין אותה מדרבנן להשלמת תענית שנה אחת קודם גדילתו אבל מחנכים אותו מדרבנן להשלמת תענית אחד שנה קודם לבן י"ב ובזכר מחנכין אותו להשלמת י"ב בעצמה. והראב"ד ז"ל כתב דבת י"ג שנה שלימה והיא מתענה דהשלמה דרבנן היא ליתא כר' יוחנן וענין זה מתפרש בפרק בתרא דיומא ושם פרשתי בס"ד, האשה שמכרה בנכסי מלוג פירשתי בפרק חזקת הבתים בס"ד:

כיון שבנים לבניך שלום על ישראל:    פי' רש"י כי כשאין בן יש קטטה בין הקרובים זה אומר אני יורש וזה אומר אני יורש יותר והקשו בתוס' והא איכא ברתה נמי היא היורשת וליכא קטטה בקרובים לכך פי' רש"י ז"ל כי כשיש בנים לבנים ומניח הירושה לבניו בשוה אבל כשהאחד יש לו בן ואחד אין לו בן הוא מריבה למי שיש לו בנים ובא' לידי קטטה, ור' יחיאל ז"ל פי' שלום לדייני ישראל דלא אתי לנצויי כי הא דצדיקים שהיו אומרים שהבת תירוש עם בת הבן מק"ו מה בת הבן שבאים מכח כוחו תירשם בת הבאה מכוחי לא כ"ש וכדאיתא בפרק יש נוחלין וכשיש בן לבן דברי הכל שלא תירוש הבת וגם בת הבן:

דף נ עמוד ב

והא דאמרינן יתיב ר' יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב וקאמר:    ומשמע דרב המנונא גדול מרב יוסף קשיא להו לתוספ' דהא בפ"ק דקדושין בעובדא דפומבדיתא דלא אתו לפירקא דרב חסדא משמע דרב המנונא שמע מרב חסדא שהוא חברו של ר' יוסף והיינו דאמר ליה רב יוסף מר דגברא רבה ולא ידע מה דקאמינא.

לפרנסה שמין באב:    פי' רש"י ז"ל ואפילו להוסיף על עישור נכסים ומשמע דלהכי קרי ליה עלייה דאב ואפילו תימא אפילו מן המטלטלין קרי ליה עליהו מ"מ שמעי' מיניה כי היכי דמעלינן לה דהא משום אומדנא דאב ה"ה להוסיף על עישור נכסים אינו אלא בקרקעות כך פי' בתוס' וכן עיקר ודלא כדברי רבינו חננאל שכתב שאין מוסיפין על עישור נכסים משום אומדנא דאב:

דף נא עמוד א

סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי,:    פי' דאפילו לרבנן דאמרי במסכת שבועות בענבים העומדים לבצור לאו כבצורות דמיין התם בצריכא לארעא אבל כל דלא צריך ארעא אפילו רבנן מודו כבצורות דמיין ומהדרינן צריכא לדקלא קאמינא פי' דצריכי ולא צריכי שהוא דין ללקוט קיימי התם משכחת טפי דאי בצריכא לארעא לגמרי פשיטא ומאי רבותא ועוד היכי קאמר דחזי וכו' קאמרינן אלא כדאמרינן ואתיא כר' דאמר ענבים העומדים ליבצר כבצורות דמיין וכקרקע נינהו דהותרו נמי פלוגתייהו בדצריכי ולא צריכי וכדפרישית התם בס"ד וזה הוא נכון:

והא מר הוא דאמר ממקרקע ולא ממטלטלין בין למזונות בין לפרנסה :    פירוש בלא אומדנא דאב אבל היכא דאיכא אומדנא דאב אפילו מטלטלי איכא פרנסה וכדשמואל ורבא גופי' פסק כוותיה לקמן בפרק אע"פ:

מתניתין לא כתב לה כתובה וכו' כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתיים ולא כ' לה כל נכסי אחראין לכתובתה חייב :    פי' חייב במאתיים חיוב גמור ואפי' מנכסים משועבדים מפני שהוא תנאי ב"ד ומיירי כגון דכתב לה שדה בעד כתובתה דאמר לה יהיבנא לך מוהר בתולייכי שדה פלוני והא קמ"ל דאף ע"ג בעלמא אין אונאה לקרקעות הכא אינו נשום אלא במנה בשוי' וכאלו לא כתב לה אלא מנה דמי וחייב להשלים אבל אי כתב מאתיים ויחד לה קרקע שוה מנה באפותיקי מפורש שאינו חייב להשלים שכבר נתחייב מאתים ודבר זה [צ"ת] דוודאי הא ככותב לה מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי דמיא שאינו רשאי לעשות כן לר"מ ואפשר דגרוע מינה כיון דאפותיקי מפורש כתבו לה ושעבודא עליה לבד ואין כאן אלא מנה ואפי' זה בכלל משנתינו נ"ל:

גמרא מתני' מני וכו':    פי' רש"י ז"ל דמתניתן לא כתב לה כתובה היינו לפי שמחל לו בפי' כלומר שהתנה עמה שלא דהא לה כתובה כלל או שלא תהא לה כתובה שלימה והיינו כר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ואמרינן לקמן בדוכתא כל הפוחת ואפילו בתנאי לאוסרה שאין פחיתותו כלום ותנאי בטל דאי ר"י האמר רצה כותב לבתולה מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי ממך וכו' ואסיקנא דאפילו תימא ר' יודא התם כתבה לו התקבלתי כלומר דמתני' דקתני לא כתב לה לא שהתנה עמה כן ומחלה לו דא"כ ודאי תנאי קיים אלא מתני' שנכנסה סתם לחופה שיכולה לומר לא מחלתי אלא שסמכת על תנאי ב"ד זה שיטת רש"י ז"ל, ונראה עוד מדבריו ז"ל דלר"מ כשם שאם כונסה בפחות ממאתיים תנאי בטל כך אם כנסה במאתיים ומחלה אח"כ אין מחילתה מחילה וכן כתב שאין יכולה למחול תחתיו וזה אינו נכון שאין תנאי ב"ד אלא שיכנסוהו במאתיים אבל אם מחלה אח"כ מחילה כפרעון הוא ומחילתה מחילה אלא שלדברי רבי מאיר בעילתו בעילת זנות משום דלא [*) צ"ל סמכה דעת' דאי לא כולה כו' עד אם יש לה מזונות דלא כר"מ והא ליתא דהא קי"ל כר"מ כדאיתא בפ"ק כו' כצ"ל וכ"ה בשמ"ק (המו"ל)] סמכה עליה כולה סוגיין דלקמן דמיירי בדין מוחלת כתובתה לבעלה אם לא מזונות דלא כר"מ בפרק אע"פ והא דקתני רבי יודא אומר רצה כותב לה וכו' ופליג עליה ר"מ התם מפני שמוחלת לו בתחלת הנשואין וע"מ כן נשאת שכותב לה שובר לאלתר שאין כתובתה אלא לפוחת בעלמא וכאלו כי כנסיה פחות ממאתיים אבל כל שכנסה בכתובה שלימה שלא בתנאי בפחות ממאתיים ואח"כ מחלה לו דכ"ע מחילתה מחילה אלא שאסור להשהות בלא כתובה לדעת של ר"מ והשתא אתי שפיר סוגיין דאמר מתני' מני ר"מ היא פי' דמתני' משמע שלא כתב לה כתובה מפני שהתנה כן עמה או שלא כתב לה או שכתב לה ומחלה לו מחילה לאלתר לפי שכנסה בתנאי שימחול לו מיד ואתי דלא כר"מ דאמר כל הפוחת דאי ר' יהודא היא הא אמר רוצה כותב וקס"ד ב"ה דר' יהודא אם כנסה בהדיא בפחות ממאתיים שתנאי קיים אלא שלכתחלה ראויה לו לכתוב מאתיים מפני הרואים והיא כותבת לו התקבלתי ממך ומהדרינן אפילו תימא שלא אמר ר' יהודא אלא הכא דכנסה במאתיים וכתב לו שובר דחשבי' לה כאלו מחלה לו לאחר זמן מדעתה אבל מתני' שלא כתב לה כתובה שלימה אפילו ר' יהודא מודה שתנאי בטל, וא"ת ולכולהו פירושים מהכא שמעינן לר"מ דס"ל דתנאי בטל אדרבה מדקתני שבעילתו בעילת זנות מכלל דתנאי קיים ולית לה תרצו בתוספות דדייק לה מדקתני כל בתולה שאין לה מאתיי' ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות וקתני כל הפוחת לבתולה דהיינו שבקש לפחות ואפילו לא פחת דודאי תנאי בטל וחייב לה אפ"ה בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה כסבורה אדעתא לגרשה ולפיכך נתכוון לפחות כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא. אתאן לר' יהודא דאמר אחריות טעות סופר הוא. וא"ת אדרבא כיון דקתני מפני שהיא תנאי ב"ד מכלל שזה הוא המחייבו דאחריות טעות סופר וי"ל משום דס"ד דגבי כתובה הקלו שיהא צריך אחריות מפורש לכך אמר שזה אינו אדרבה כתובה תנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ועדיפא מחוב דאמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא א"נ דכי קתני שהוא תנאי ב"ד לאו למימרא משום אחריות דנקט אלא לומר שחייב לתת לה מאתיים אע"פ שאינו שוה אלא מנה מפני שכתובה תנאי ב"ד:

דף נא עמוד ב

חמשה גובין מן המחוררין (פי') ואלו הן:    היה גובין מן המחוררין (ואלו) [ואפילו] הן כתובין בשטר והיינו דלא קתני מלוה ע"פ ומזון אשה והבנות לפי שאינם כתובי' והמקבל עליו לזון את אשתו פי' רש"י ז"ל והא דתנן בפרק הנושא [והיא] ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כב"ח אוקימנא התם כשקנו מידו. וגט שאין בו אחריות פי' והא פליגי אדשמואל דאמר בפ"ק דב"מ אומר היה ר"מ שט"ח שאין בו אחריות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים והא דלא אותבינהו התם מזה משום דלא מצי למדחויי לעולם דרבנן היא ומאי גט חוב שאין בו אחריות שמפורש בו שלא יהא אחריות דה"נ דחה התם חדא מתני' א"נ דלא שמיעי להו התם מתני' דהכא והא דאיתותיב התם אמתני' אחריתי ודכוותא בתלמודא. א"א שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' וכו' והא דפרכינן אונס דשרא רחמנא היכי משכחת לה הכי פירושו היכי משכחת לה הלכה למעשה דהא בכל דוכתא אמרי' אפילו בדרבנן אונס בישראל משרי שרי ואין זו שקדושיה בטעות פירש רש"י ז"ל כאן שקידשה על תנאי ולא נתקיים התנאי ואע"פ שבנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לו לומר שאינה צריכה גט ולא אמר בעל אחולי אחליה לתנאי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ולקמן מפרש לה בפרק המדיר בס"ד:

דף נב עמוד א

אמר אביי אלמנה לכ"ג וכו':    נימא כתנאי וכו' מאי לאו במדיר אשת כהן וכו' לא הכא במאי עסקי' כגון שנדרה לה איהי וקיים לה איהו ר"א סבר הוא נתן אצבע בין שיניה ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה פירש"י ז"ל לעולם ר"א ורבי יהושע לאו בפלוגתא דרבא אביי פליגי ואי באיסור ד"א שלא על זה נדר א"נ בכהנ' ע"י נדר אשת כהן כ"ע אמר' אי כאביי אי כרבא והכא באשת ישראל עסקי' כגון שנדרה היא וקיים לה הוא דר"א סבר הוא נתן אצבע בין שיניה ונשבתי כי היא גרמה לבטל התנאים שאינו יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתי ע"כ והקשה עליו בתוס' כיון דאמרה במזיד אשת כהן מודה ר"א לרבא שאינו חייב לפדותה היכי מחיי' לה לפדותה כשנדרה איהי וקיים לה איהו באשת ישראל מפני שנתן אצבע בין שיניה והלא מדיר אשת כהן ונתן אצבע בין שיניה יותר ויותר והא ל"ק דלא חשבינן נתינת אצבע בין שיניה אלא באשת ישראל שגרם בזה לבטל תנאה ואסרה עליו משא"כ באשת כהן דבלאו הכי נמי היתה ראוי' לו דאין תנאה מתבטל בכך וכיון שהיה שם כשהכיר קודם שנשבית אפשר שאינו חייב לפדותה כיון כשדבר אחר גרם לה עוד הקשו עליו ז"ל דכיון דטעמא דר' יהושע מפני שנתנה אצבע בין שיניה מכלל שלא נתן אצבע בין שיניה אפילו באשת כהן חייב לעדותה כדאיתא לעיל ויש מתרצין דלא נקטה ליה לרבי יהושיע טעמא דנתנה אצבע בין שיניה אלא משום דהוה קושטא דמלתא לר' יהושיע דלית ליה הוא נותן אצבע בין שיניה וכיון דכן ע"כ ס"ל היא נתנה אבל ה"ה אע"ג דלא נתנה אצבע ס"ל כל שנותן הוא חסר עוד הקשה כיון דמעיקרא הוה מוקמינן לה באשת כהן דוקא והשתא מוקמינן לה באשת ישראל דוקא הוה לה לתלמודא לפרושי ולאו קושי' היא חדא כיון דנקטינן קפדא דפלוגתייהו בנתינת אצבע ממילא שמעינן באשת ישראל עסקינן שמתבטל תנאי בכך ועוד דפשטא דמתני' בא"א אלא דתוס' סלקא דעתי' לדחוקה ולאוקמה באשת כהן ולאוקמה בתנאי' והכי מוכח לישנא דאמר מעיקרא מאי לאו במדיר אשת כהן קא מפלגי ומשום דלא הוה ידעינן התרה לאוקמי בא"א:

ואחרים:    פירשו דהשתא בכל הנשים מוקמינן ליה בין באשת כהן בין באשת ישראל והכי פירושו דאלמנה לכ"ג כ"ע אי כאביי אי כרבא והכא בשנדרה היא וקיים לה הוא ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"א וטעמא דר"א משום דסבר הוא נותן אצבע בין שיניה ולפיכך באשת ישראל דלא מתקיים תנאה חייב לפדותה וכ"ש באשת כהן דאפשר לקיים להחזירה למדינתא משא"כ באלמנה לכ"ג שאין כאן נתינת אצבע דמודה הוא ר"א שאינו חייב לפדותה וכ"ש ממזרת ונתינה דלא מקיים תנאה וה"ה דפליג ר"א במדיר אשת כהן וכ"ש דאיכא למימר הוא נותן אצבע בין שיניה לא אוקימנא כשנדר אלא משום רבי יהושע. ואביי אמר ליה אנא דאמרי אפילו לר' יהושע ושאני הכא שהיא נותנת אצבע בין שיניה לפיכך אפילו באשת ישראל דלא מקיים תנאה הא באלמנה לכ"ג או בהדירה שלא נתנה אצבע מוד' רבי יהושע שהוא חייב לפדותה כיון דאפשר לקיים תנאה והכי להוה טעמא נקטינן חד כאביי וחד כרב כדפרישנא אבל טעמא דר"א באשת כהן לאביי מפני שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך וטעמא דרבי יהושיע משום דאיסור דבר אחר גורם לה ואפילו בחד טעמא היא נתנה אצבע בין שיניה. ולענין פסק הלכה כרבא וכאביי הלכה כרבא דאמרינן ממזרת ונתינה לישראל אין חייב לפדותה ואלו בפרק מותרת אמרינן שיש לה כו' לא קשי' דהתם הכי אמרינן שיש לה פירות שאכל מנכסי בעלה שמוציאין ממנו פירות שאכל:

תנו רבנן נשבית והנה מבקשים ממנו עד עשרה בדמים פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה :    וראיה מדתני רש"י ז"ל שהוא מפרש מכאן ואילך רצה פודה אפילו בעשרה דמים רצה אינו פודה כלל ואפי' בדמיה דלא תקנו רבנן אלא חד פדיון:

דף נב עמוד ב

רשב"ג אומר אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם:    פי' רש"י ז"ל שלא ירגלו להעלות על דמיהן ואיכא למידק במסכת גיטין תנן אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן ואיבעי לן טעמא מאי משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליגרו בהו איכא ולא איפשט' בעיין דהתם והקשו בתוס' אמאי לא פשט' ונימ' תנאי היא דרבנן סברי משום דוחקא דציבורא לפיכך פודה ורשב"ג סבר אינו פודה משום דלא ליתי לאתגרי בהו. ויש מתרצים דהתם הלכתא כמאן הוא דמבעיא ולא דייק הכא לישנ' דהתם כלל ואחרים תרצו דאין הכי נמי דתפשוט בעיין מהכא אלא דלא חשו ליה וטובא איכ' בתלמודא דהוה בעיא ולא מיפשט' ורבינו תם זכרונו לברכה תירץ דמהא לא מצי למפשט דלעולם אימא לך דלרבנן טעמ' משום דלא ליגרי בהו ואפ"ה כל לגבי נפשה דמפרק בממונא לא חיישי' להכי ופריק נפשיה כי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו הוא לרשב"ג דלמא טעמ' דהתם משום דוחקא דצבורא והכא כי קאמר שאינו חייב לפדותה דחיישינן לדוחקא דצבורא כי היכי דאין פודן צבור השבוים יותר מכדי דמיהן משום דוחקא דצבורא ומיהו אם רצה פודה לא אתי רשב"ג אלא לאפוקי מדרבנן דאמר שהיא פודה ע"כ ונכון הוא. ויש אומרים דהלכת' כרשב"ג דהא אסתייע מסתמא דהתם דאלמא סתמא דהתם כוותיה דהכא וכן פסק רבינו חננאל וכן דעת רבינו ז"ל. הגאונים פסקי כרבנן דרשב"ג יחידאי היא ובאידך פלוגתא דבסמוך פסק רבינו חננאל ז"ל הלכה כרבי ואחרים פסקו הלכה כרשב"ג דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכיון דק"ל דאין פודין את השבוין יותר מכדי דמיהן כשהן שמין אותה יותר מכדי דמיהן כעבד הנמכר בשוק ואין שמין את האדם לפי עשרו בדמיהם אמרו כלומר דמי גופם ועוד שמעינן ליה מהא דרשב"ג דאמר בפרק אע"פ שהיתה כתובתה יותר מכדי דמיהן אינה פודה אלא בכדי דמיהן לפי שאין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן וכן פי' רש"י ז"ל יותר על דמים שראוים למכור בשוק ואין שמין את האדם כעבד הנמכר בשוק וכן כתבו הראב"ד והר"ב ז"ל [אולי צ"ל ות"ח פורק אותו בכל ממון שבעולם] (המו"ל). ור"ח פורק אותו בכל מקום שבעולם ודעת רבינו הרמב"ן וכדכתיב' בס"ד:

במתני' נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי :    פי' אינו רשאי לפטור עצמו מפדיונה בכך אלא מגרש' ופודה אם רוצה. לקתה חייב לרפאותה פי' רבינו ז"ל דלהכי קתני לקתה ולא חלתה לאשמעינן שאם חלתה בפשיטות [צ"ל בפשיעתה] (המו"ל). אינו חייב לרפא אותה ועוד אומרים בשם רבינו חננאל דאפי' ברפואה שיש לו קצבה [חייב לרפואתה שלא חלקו בין רפואה שיש לה קצבה אלא באלמנה כו' אלא משום מזונות כו' כצ"ל] (המו"ל). לרפוא' שאין לו קצבה אלא באלמנה לגבי יורשים שאין חיוב רפואתה עליהם אלא משעת מזונות אבל בעלה חייב לרפאותה משום תקנתא דרבנן ולא משום מזונות והיינו דלא אדכר סוגיי' דתלמודא אלא באלמנה אבל הרא"ם ז"ל כתב דבעלה נמי (אינו) [דינו] כיורשים כדאמרי' בירושלמי קריבתי' דר"ש בר אבא אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל אין קצץ היא אכתו' מפדיונך וא"ל לא בעליך יהיב ליה ע"כ. ואמרי' נמי התם דבעלה אמר הן דקצצין והיא בעיר דלא קצצין למאן שמעינן לאו לבעלה ע"כ ורבינו הגדול אומר דהאי ירושלמי פליג אתלמודא דילן ואתלמודא קא סמכינן:

א"נ אפשר דלא פליגי ובעליך (חוב) [יהיב] לך לאו דווקא אלא מנכסי בעלך ובעלה בעי היינו יורשים הבאים מכח בעלה וזה דחוק אלא ודאי פליג אתלמוד דילן דלפום סברא דידן ז"ל. אמר הרי גיטה וכתובה תפדה את עצמה ופי' הראב"ד דווקא כשאינה מוטלת במטה [אבל אם מוטלת כצ"ל (המו"ל אינו רשאי והביא ראיה לדבריו מדתני בספרי ושלחה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ממתינה לה עד שתתרפא וכ"ש בבנות ישראל הקדוש' שאין לה לשלחה אלא וודאי מתני' דהכא במוטלת על המטה וכן דעת הרשב"ם וטעמא דמסתבר הוא ולגבי אלמנה אינו רשאי לפרוע כתובתה ושתרפא עצמה דומיא רפואה מדין מזונות הוא וק"ל כאנשי גליל שאין יתומים יכולין לפרוע כתובתה כשתזון:

ועשינו עצמינו כעורכי הדיינים:    גרסינן בירושלמי ולא כן תנינא אל תעש עצמך כעורכי דיינים אסור לגלות דינו ליחיד. אימא ידע רבי יוחנן דאתתא כשירה כדין דין גלילה אמר רבי מתיא כדין דלית דינא עמו אמרינן לה מלתא וכתב הר"ם ז"ל מהאי ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דלפטר דיני בטעניתא אבל אי לא מסר טעניתא אלא דינא הוא דמחוי מצי למחוי ליה והא דתלמודא דילן נמי לא הוה דינא עמו דהא לא קיים ליה רבי יוחנן הא דאמר לקריבי' ה"ל קיץ אית ביה משום עורכי הדיינים כשאינו קרובו כשזה אדם חשוב מותר לגלות לו דינא אע"ג דלית ליה דינא עמיה אלא בטעניה דאגמרי' שקרא:

והא דתנן את תהא יתבא בביתי ומתזן מנכסי ובנן נוקבן די יהוין ליכי מנאי יתבן בביתי ומתזנן מנכסי כתבו התוס' בשם ר"י ז"ל שאין בכלל זה לבוש אלא מזונות ממש והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דא"כ אפילו כלי תכשיט בית נמי לא יהיב לה ואנן קי"ל דמשתמשת בכרים וכסתות כדרך שהיתה משמשת בחיי בעלה ותו דהא אמרי' לקמן בפרק הנושא [פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה ותו דהא כו' כצ"ל] (המו"ל) פסוק לה ממני פסוק לה פסוק לי שראש פסיק להו דהא רפואה שאין לו קצבה חייבין לרפאותה מפני שהוא כמזונות וכ"ש לבוש וכסות ובירושלמ' גרסי' אינון יתבין בבית ומתכסיין בכסות ומיהו דדוקא בהני דהכי תיקן רבנן ז"ל ולא דקדקו בלשון המשנה לגמרי דזימנין דהוה מקרי' מזון אפילו לפרנסה כדאי' לעיל אמרי' ליה זיל זון ופרישנא לפרנסה קאמר אבל המקבל עליו לזון את חבירו אינו חייב אלא במזונות ממש בלשון הנהוג בין בני אדם והמוציא מחבירו עליו הראיה ואף לבוש ופרנסה קאמר:

כך היו אנשי ירושלים וכו':    גרסי' בירושלמי אנשי גליל חשו על כבודם הא נמי דאורייתא היא פירוש מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה אבל לא חובה היא והיינו דלא עבדי תנאי ב"ד בתנאי מזונות ואם אמר אל יפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו כדאיתא לקמן במכילתן:

ואימא היכי דכתיב אב לכתוב בעל וכו':    פירוש לא לכתוב בנין דכרין כלומר דלא לחייב ליה דליכא לפרושי לא לכתוב תוספת דהא וודאי אם לא רצה לכתוב הרשות בידו. ודתנן תמן כלומר בירושלמי שווין רבנן בהאי נמי ולאפוקי ממ"ד יסבון תנן שוי' נפשך אהדרינא לא קאמינא ומיהו משמע דיכול היה לחזור בו ואע"ג דהני דברים הנקנים באמירה הם הני מילי כשעמדו וקדשו אבל בשלא קדשו יכולים לחזור בהם וכ"ש עם עדיין עסוקים באותו ענין דאפי' קנו מידו יכולים לחזור בו כדמשמע בפרק יש נוחלין לפום הדא סברא דכתיבנא התם בס"ד כתבו רבוותא ז"נ האידנא בטלים לכתובת בנין דכרין שהרי עיקר תקנה היה כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו עכשיו הלואי שיתן לבנו כבתו וכבר רצו לנדות כל המרבה לתת במתנה בתו דהוה מעביר נחלה אבל רבינו מאיר ז"ל כתב שאין אנו יכולים לבטל התקנה שתקנו חכמים ואפילו היה בטל הטעם ומיהו לא תגבה אלא מקרקע ואע"ג [*) דהאידנא גבי מטלטלין ותנאי כתובה ככתובה כדאיתא מ"מ דיינו כו' כצ"ל (המו"ל).] דהא דתגבי מטלטלין ותנאי כתובה בכתובה כדאיתא מ"מ דינו דלא עקרוה והבו דלא לוסיף עלה עצמה שתיקנו חכמים ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל וזה עיקר:

דף נג עמוד א

מוכרת כתובה לבעלה יש לה כתיבת בנין דיכרין:    פי' מוכרת כתובה בטובת הנאה דאי בכל דמי' היינו נפרעת ופשיטא דליכא כתיבת בנין דכרין וקשיא לן היכי יכולה למכור זכות בני' לבעל דהא אינהו מכח תקנת רבנן אתו ואין זכותה כשמתה היא בחיי בעלה דפקע זכותה כבר וי"ל דמ"מ לא תקנו חכמים כתובת בנין דכרין אלא בשלא נפרעת מכתובתה ולהכי הוה מספקא לן אי הוה מכירה וזו כפרעון או לאו:

ותיבעיא לך מוחלת:    פירש רש"י תבעי מוחלת שהוא דבר מצוי מן המכר ולא נהירא ואחרים פירשו ותבעי לך מוחלת קס"ד דוקא במוכרת מספקא ליה משום דמטו לה הנאה אבל מוחלת דלא מטי הנאה פשיטא דלא מחלה זכות בני' אלא טובת הנאה שלה להכי אמר ליה הכא נמי איכא למבעי מוחלת דאי לא דעבד ניחא לנפשיה לא הוה (מוכרת) [מוחלת] ואהדר במוכרת הוא דמסיק הוא משום דאיכא למימר באונסה הוא דזכי' אבל מוחלת איכא למימר פשיטא ליה דפרעון הוה דאחולי אחילנא והיינו כאילו התקבלתי והיינו דהדר הכא גופה ואמר פשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דאחולי אחילתיה דשמע' הכא מרב נחמן רבי' וקבלה מיניה. ורבינו יוסף איש ירושלמי פי' ותבעי לך מוחלת פי' דממוחלת שמעינן דמוכרת דקבלה זוזי יש לה דאי אין לך מרתח רתח השתא מוכרת אין לה מוחלת מיבעיא. וא"א הכא נמי נימא איפכא ממוכרת שמעינן למוחלת אי במוכרת אמר אין לה וכ"ש במוחלת ואי יש לה במוכרת ע"כ מוכח דמוחל. אין לה דאי יש לה מרתח רתח מוחלת יש לה כ"ש מוכרח. ותירץ דלחומרא לא רתח ואע"ג דהו' ממונא דליכא קולא וחומרא מכ"מ כל היכא דאמרה יש לה דמקיימי' טפי מצוי פרנס' הבת ליכא ריתחא וא"צ לכל זה כי הפירוש שכתבנו נכון ופשוט דא"ר פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה. כך הגירסא בכל הספרים שלנו וכן רש"י ז"ל גורס ואיכא דמפקא לה מהאי טעמא ותיפוק ליה כל שמוכרת כתובה הנאה אינה מוכרת אלא זכות אלמנות גרשו' ואלו כתובות בנין דכרין אינה אלא כשמתה דהא והא בעודה תחת בעלה ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש דאפילו הכי ס"ד משום דהיקל בעיני' למוכרה כתובתה ולהכניסה לבני' באלמנות או בגרושין אמרו רבנן שלא יהא לה כתובת בנין דכרין ולהכי אצטריך לומר טעמא דזוזי אנסוה ונתנה כתובתה לאחרים בטובת הנאה לית לה כתובת בנין דכרין הואיל וזלזלה בה ויש אומרים דאפילו להאי טעמא מתנה כמכר משום נייחא דנפשה דעבדו להו יהבה להו ומאן דלא גריס האי טעמא דזוזי אנסוה ה"ה למתנה דהא טעמא משום דהיא לא מכרה ולא נתנה אלא זכות אלמנות וגירושין וזאת הגירסא היתה הנכונה מאוד אלא הספרים גורסים כמו שאמרנו:

בתר דבעי' הדר פשטא מוכרת לבעל' כמוכרת לאחרים דמי:    יש שפירשו דפשיטא ליה מהא דתניא בפ' החובל כשם שלא תמכרו והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו ופירשו רבא התם כשם שמוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין כך המוכרת לבעלה והנכון מסברא מפשט פשיטא ליה מדלא מייתי הכא הא ימתני' דהתם וטובא איכא בתלמודא דבתר דמבעי' ליה אמרי' דהדר פשטי' ליה ולא אשכחן מהיכא פשטא. איכא דקשיא ליה האיך מוחלת כתובתה לבעלה הא קי"ל כר"מ דאמר אסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה. וי"א שמוחלת לו סמוך למיתה כן פירש הרי"ף ז"ל ואחרים פירשו שלא מחלה העיקר כתובתה וכתובת בנין דיכרין במקום תוספת ונדוניא היא ונראין הדברים שאין צורך לכל זה דאע"ג דאסור להשהות מכ"מ מחילתה מחילה ולהכי איירי דמחלה לו דאי לענין מזונות או לכתובת בנין דכרין כ"ש שיכול לתקן אסורו שיחזרו ויכתוב לה כתובה ע"י שאין לה מזונות. ויש מקשים עוד כי מחלה לכתובתה מאי אהני תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כדאמרן שמכרה עם בעלה או מנכסי מלוג עד שתקבל עליה אחריות כדאיתא בפרק הניזקין והראב"ד ז"ל תירץ דהכא שקבלה עליה אחריות ואין צורך דלא קשיא דלא שייך דנחת רוח עשיתי לבעלי אלא כשמוכרת בנכסי מלוג ושייך לומר עיניך נתת בגירושין ובמיתה ואי' איבה אי לא מכרה עמו אבל במוחלת ליכא איבה כי לא מחלה דאדרבה הוא נותן עינו בגרושין כשתובע ממנה שתמחול:

אי לאו דאחרת לה משום דגברא רבה הוא אמינא משלם רעה תחת טובה לא ימיש רעה מביתו :    כלומר ויש לה מזונות וכן הלכה. ויש שפירשו דדוקא במוחלת כתובה לבעלה שאין מזונות תנאי כתובה אלא חוב באנפי נפשה או מדאורייתא או מדרבנן ואיכא למימר מדרבנן ואיכא למימר דכתובה מחלה ולא מזונות אבל אלמנה לגבי יתומים שמזונותיה משום תנאי כתובה כל שמחלה להם כתובה הרי היא כאלו מחלה להם מזונות בפי' והיינו דאמרינן בפרק הנושא בעובדא דחמתיה דרב חייא אריכא קיתבא עשרים וחמשה שנים ולא תבעה לכתובה ולבסוף אמרה ליה הב לי כתובה ואמר לה לית לך דאלמא כיון דמחלה כתובה אין לה מזונות אבל בירושלמי אמר שמואל מוחלת כתובה יורשין יש לה מזונות מטעמא דמשלם רעה תחת טובה ומשמע דפליגו אתלמודא דילן מההיא דנושא ויש אומרים דלא פליגי וההיא דפרק הנושא אתיא כאנשי יהודה שהרשות ביד היורשים לגבות כתובתה ולאבדה מזונות וכיון שכן שמוחלת להם כתובה אבדה מזונות שאל"כ יכולה לכופם למזונותיה שתמחול להם כתובה אבל ההיא דירושלמי דאנשי גליל דשמואל דאמר בירושלמי ופסק לקמן הלכה כאנשי גליל וזה דחוק מדלא פירש בתלמוד גם כל הגאונים ז"ל קבעוה הלכה וכן עיקר:

ז"ל קברה או הב לה כתובה:    פי' קס"ד דתקינו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת עיקר כתובה ודחינן ליה שהרי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכשמתה בחייו לא זכו ממנה כלום ותקנו קבורתה תחת מזונות ומיהו לא פליגי רבנן כיון דרוב נשים ניזונות והיינו דלא אמרינן תתת ירושתה דזימנין דלא ירית ומחייב בקבורתה והא דאמר ולא מטמא לו לא שאסרו לה שהרי אין בנות אהרן מוזהרות שלא ליטמא לרחוקים ובני אהרן ולא בנות אהרן כתיב אלא שאינה חייבת ליטמא לו. כי כיון שאינו שאר ואתיא כמ"ד חובה ליטמא לקרובים דס"ל לה יטמא חובה. ויש שפירש שאסורה לטמא לו ומיירי ברגל שכל אדם חייב לטהר את עצמו ברגל ואסור לו ליטמא כי אם לקרובים:

שאין אני קורא בה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:    איכא דקשיא ליה דהא לית ליה מדרש כתובה זה כדאיתא לקמן במכילתין וביבמות ולאו קושיא היא דהכא לאו משום מדרש כתובה אלא משום שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל לבית הלל לישנא דעלמא נקט הכא ויש מתרצין דב"ה לית להו מדת כתובה ליפות כחה בכך כגון האשה שבא עד אחד שמת בעלה שנשאת ואינו גובה כתובה לב"ה אבל הכא שהוא להורע כחה שלא תגבה אפי' ב"ה מודה ואין לתירוץ זה טעם בעצמו אלא שמפרש כמה שכתבנו:

דף נג עמוד ב

לרב אע"ג דבגרה ולא נסיב וכו':    פירוש בתמיה משום דתני להדיא לקמן בפרק אע"פ דבין בגרה עד שלא נשאת ובין נשאת עד שלא בגרה אבדו מזונותיה וכן פירש רש"י ז"ל והלכתא כרב דקאי כרבנן ומיהו קטנה שקידשה אמה ואחיה כיון שיכולה למאן יש אומרים דאף רב מודה שלא הפסיד מזונות שאין זה אלא כשידוכין בלחוד ולא דרב אלא בקדושי נערה שקדושיה גמורה והכי משמע לקמן דבעי דמאנות ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות פי' רש"י ז"ל דמבעיא ליה אם יש לה מזונות מן האחים או לאו ולא שמעינן לה ממתני' דלעיל אי נמי שמיעי ליה ובעי הלכתא כמאן והוא ז"ל גורס משמע לא שמיעי' ליה אבל מסברא לית ליה כיון דארוסה היא לא ניחא דתתזל והדר ליה מסברא לית ליה דלא שדא ארוס זוזי בכדי למיתב לה מזונות ואין פי' זה נכון דהיכי תיסק אדעתיה לפטר' ממזונותיה של אחים על סמך שיתן לה ארוס מזונות שאינו חייב בהם ועוד אדרבה מימר אמר ארוס כי לא יהיבנא לה אנא אינהו יהיבו לה ולא מתזלא. והרי"ף ז"ל גורס בהיפך משמע לא שמיע ליה מסברא אית ליה כיון דארוסה לא ניחא ליה דתיתזל וא"ל מסברא לית לה דלא שדיא איניש זוזי בכדי ופי' הוא ז"ל דאיירי בארוסה שנתארמלה ויש לה כתובה אם יש לה מזונות מן היורשים משום תנאי כתובה או לא אע"ג דתני ארוסה לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות התם היא שלא הגיע זמן (לא) בחיי ארוסה אבל הכא אבעיא לן כשהגיע זמן בחיי ארוסה והיתה אוכלת משלו ומת וא"ל מסברא אית לה מזונות מיורשים כיון דארסה לא ניחא ליה דתיזול אלמנותו אחר שהגיע הזמן בחייו ונעשית אשתו ועדיין אין הפירוש מחוור חדא דה"ל לפרושי ארוסה שנתארמלה אם יש לה מזונות ובירושלמי איתא להאי דינ' ואמר בהדיא הגיע זמן ומתו בעליהו אוכלת משלו. והנגיד פי' בארוסה בחיי ארוס שלא הגיע זמן ואליבא דרב דבאירוסין (יש) [אין] לה מזונות מן האחים אם יש לה מזונות מן וארוס כיון שאירוסין גרמו להפסידה מזונות דהא דתנן ארוסה אין לה מזונות עד שהגיע זמן כשלא הפסידה מזונות באירוסין שאירסה בחיי אביה או לאחר מיתה אחר שבגרה או דלמא לאירוסין אין לה מזונות קודם שהגיע זמן ואהדר ליה דמסברא אית לה וקי"ל כלישנא בתרא ואית לה וכדפסק (הר"ן) [הריף] ז"ל ונראין הדברים שאע"פ שבגרה אח"כ יש לה (בוגרת] (מזונות) ולא מצינו למימר לה דהשתא בלאו דידי אפסדת מזונו' דכיון שהתחייב לזון שיב אינו פוסק:

ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות:    פי' קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומאנה בעודה קטנה ואהדרה לבי נשא יש לה מזונות עד לאחר שתבגר או לא מיתיבי נשואי' דידה הוה נשואי או לא אמר ליה תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה יש לה מזונות ונראה כי רש"י ז"ל מפרש לה כשנתארמלה או נתגרשה לאחר מיתת אביהם בעודה נערה והדרא לבי נשא ולא נהירא דאלמנה מן הנשואים הרי כבר הפסידה מזונות לאחר מיתת אביהם והיכי הדרא להו ואי באלמנה מן האירוסין הא אליבא דרב כבר הפסידה מזונות מן האירוסין ולא מסתברא דתהוי כרב ורבנן דמתני' דלעיל ודלא כרבנן דהכא ודלא כר' יהודא מדלא מייתי לה תלמודא לעיל בפלוגתא דרב לכן פי' ר"ת ז"ל דהכא כשנתארמלה או נתגרשה בחיי אביה והדרא לבי נשא ונעקרו אותו נשואין דתנאי כתובה (דמתון) [דמתזנן] עד דתנסבן עד לאחר מיתת אביה' כל שהניח פנויות ונערות. ואחרים פירשו דדוקא באלמנה (וכו') וגרושה מן האירוסין אבל אם נשאת בחיי אביה כבר יצאה מרשותו לכל שבח נעוריה ונשואיה כבוגרת חשיבי ותו לא תיקן בה רבנן מזוני בכך וכדברי ר"ת ז"ל עיקר מדתני לה סתמא:

אלא לאו (מזונות) [ממאנת] א"ב ת"ק סבר אית לה ור' יהודא סבר לית לה :    פירוש שמעינן לה מדתני ר' יהודא לישנא יתירה אינה בבית אביה אין לה מזונות דהא מרישא שמעינן לה אלא ודאי תני לישנא יתירה למעוטי ממאנת דכיון שנשאת והיתה בבית אביה שעה שוב אין לה מזונות משום דשמעינהו לרבנן דאמרי' דאפי' ממאנת עודה בבית אביה מיקרייא והלכה כרבנן ומסתברא דאפי' ר' יהודא לא קאמר אלא בממאנת מן הנשואין אבל ממאנת מן האירוסין לא הפסידה מזונות באירוסין כלל ואפי' (אביה) אליבא דרב כדפירש לעיל וכן פירש רש"י ז"ל בממאנת מן הנשואים:

בת יבמה יש לה מזונות או לא:    פירוש כשהיו נכסים לראשון שכתובת יבמה עליו דאי לית ליה נכסים לראשון הרי כתובתה על השני ואית לה עליה נמי תנאי כתובה ומזונות יבמה גופא לא מבעיא ליה דהא פשיטא כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות ובמזונות הבת איכא למבעיא משום דלגבי ראשון דכתובתה עליה לא קרינן ביה בנין נוקבין דיהווין ליכי מנאי להכי מבעיא ליה אי תיקון לה [תנאי] כתובה מן השני כיון דמראשון לית לה ולא אפשיטא הלכך לית לה. פי' הרב בעל העיטור ז"ל (דהא לא) [דה"ה] דמבעיא לן לגבי כתובת בנין דכרין דהא בה שייך טעמא כדי שיקפוץ ויתן לבנו כבתו דמסיק אדעתיה שפיר דנפלה לפני יבם ותפסיד כתובת בנין דכרין ומימנע ולא כתיב:

דף נד עמוד א

בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא:    יש שפירש דלא מבעי' ליה אלא כשהגיע זמן שהי' אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי (כי אכל) [אי אכלה] ברתא נמי אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולית לה תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראה הדברים. או דלמא כיון דלא תיקנו רבנן עד שעת הנשואין פירוש דאע"ג דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אע"פ שלא כתב לה מ"מ לא תיקון רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פירש רש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא דכתובת בנין דכרין אינן אלא בנשואין שזוכה בה הבעל וקודם לכן ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה:

בת אנוסה יש לה מזונות וכו' עד טעמא מאי תקינו רבנן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה:    פירש רש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקינו לה רבנן כתובה דליכא למיחוש בה אבל שאר תנאי דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אי תיקון יש לה עכ"ל ז"ל. וממנו אתה למד דמבעיא לן דה"ה למזונות (אסורה) [אנוסה] גופה מה"ט ואגב ריהטא דלעיל נקטיה בבתה וכן עיקר ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוני' איכ' כתובת בנין דכרין דכל דכן בארוסה לא (נפיק ולא נכפינן) [קפיץ] למיתב לה האב נדוני' אלא על דעת (שיזונו) [שיזכו] בה הבני'

תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי:    פירש רש"י דלהכי קתני תרי זימנא בביתי ולמעוטי שאם היה בית צר (מאכיל) [מהכיל] לה ולהם. שיכולים לומר לה לכי את מאצלנו אבל מזוני אית לה בבית אביה מנכסיו ולא אמרי' כיון דלא קרינן ביה בבית לא קרינא ביה ומתזנא מנכסי (ומדברי רב יוסף) [ומר בר רב אשי אמר] אפילו מזוני לית לה דהא בהא תליא ילפינן לה כ"ש היכא דליכ' שום בית דאין לה דירה ואין היורשי' חייבים להשטר לה בית דהא בביתי קאמר ואפי' למ"ד דלית ליה דרב יוסף בהא מודה אבל בירושלמי אמר שאם אין שם בית היורשים חייבין להשכיר לה בית (ולפירוש רש"י) [ולפיכך יש שפירש] שאפילו רב יוסף [לא] קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנים לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותני' לה מזונות שלימי' או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלימים ומר בר רב אשי אמר אין לה מזונות שלימים ולא נהירא דא"כ היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזונו' אין לה ומאי אפי' [דקאמר] כיון (דאין) [דאית] לה דירה דדלמא הא דאמ' רבנן ולא בבית עקתא לתקוני דירה כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהא לה מזונות שלימים כיון דאית לה דירה מ"מ ועוד לישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל והירושלמי חלק על תלמוד שלנו בזה ואנן אתלמודא דילן סמכי' ואי קשיא לן דהכא דרשינן בביתי ולא בבקתי ואלו לקמן בפ' הנושא דרשי' מינה שנשתמש במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי"ז אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סלקין דתקנתא דרבנן הוא שיהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא רווחא אית לה והיכא דליתא דתיפיק ותיזול כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן [בית] כלל. תשלום הירושלמי שאומר שהיא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היורשים פי' כשתבא לגבות הכתובה מן הקרקע כדתנן רבנן והם רוצים לסלקם במעות הדין עמהם כהדא חדא איתא הוה [*) פורנא עשרין דינרין והוי חד בית טב י' דינרין כו' עד ואמר איתבין לה ביתא או יתבון לה כ' דינרין כו' כצ"ל (המו"ל)] פרוכה עשרה דינרים של מעלה אשר או שגבתה אותה בחיי בעלה ותנינן תמן חד בית טב עשרה דינרי' אתא עוברי' קמי' דרבי יוחנן ואמר או יתקן לה ביאו יתקן לה עשרה דינרי אמר רבי מונא לית בית טב אלא עשרה דינרים כמאן דלית ליה (פירכא) [פורנא] אלא עשרה דינרים מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים ע"כ והלכתא כרבי מונא דהכי שיטתיה בתלמודא דילן לקמן במכילתין. ולית הלכתא ככל הני שמעתי' פירש הגאונים ז"ל דברים כפשוטם דאכולהו קאי ואפילו תבעוה להנשא ונתפייסה ולא משום (דתקנו לדידך) [דתקשי לאידך] דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא אין לה מזונות וסברא דתלמודא היא למדחינהו להני מסברא דנפשיה [ודכותי' איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי כ"ז חסר.] (המו"ל) אחריתי אבל בתוס' פי' דלא דחינן אלא ההוא שזנתה וההיא (דניחא ליה) [דכיחלא] אבל לא ההיא דשמואל דתבעו' לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפירש שם ומיהו לשון כל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל דהיינו דמשום תרתי בלחוד לא הוה למימר ככל הני שמעתתא וכן פסק הר"ם ז"ל דתובעת כתובתה בבית דין אפילו על ידי שליח[ב) צ׳ל ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא כו׳ כצ"ל. (המו״ל)] ודוקא תובעת אבל כתובה שלא יפסיד ויורשי דכוותא פשיט' שיש לה מזונות ובתובעת נמי אמרינן בירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס [ג) כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר׳ אדא בר כהן בעי לך תבעה פורנא ואבדה מזוני מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קמי כו׳ כצ׳׳ל. (המו׳׳ל)] בהדיא דמלת אמינן בה ואמר לה רבי אבא בר כהן בעי לך תיבעי פורני ליתמי ואברי כמזוני מילי עליה עובדי קמי ר' יוחנן ואהדרה למזוני ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירי מקצתה הא קי"ל דאפילו בנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאמר לקמן בפרק הכותב מכרה כתובתה משכנה כתובתה פירוש שמכרה או משכנה כולה כדפרישנ' וכ"ת אפילו משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה בכולה כתובתה וי"ל דמכ"מ כיון דשעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי' לענין זה:

אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודא ושמואל אמר כאנשי גליל :    והלכתא כשמואל בדיני וכבר האריך בזה הרי"ף ז"ל ואע"פ שראיותיו צריכין חיזוק עיקר הפסק כן הוא מטעמ' דכתיבנ' הלכך כי איתא מנהגא עבדי' כמנהגא ואי ליכא מנהגא עבדי' כשמואל. וא"ת למה הוצרכו לומר (נגד) [ועד] היכא דנהרדעי וי"ל לפי שנהרדעי בבבל וכל פרווד' נהגו כרב חוץ מנהרדעי והא נהרדעי נסיב' א"ל לנהרדעי א"כ נהרדעי וכל פרוודא הא נהיג כשמואל ושמעינן מינה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעת' דתדו' עימי' בדוכתי' הולכין בזה כפי מנהג מקומו שבא' לשם:

אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה:    פירש ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני ליה אדעתיה למיפק ולמיסק ומיהו אינה יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטו' ערומה ותלך והא דאמר ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא דהוי אמרי לומר שאינם שלהם לגמרי או תקבלו בדמיהם או תפשיטם כי אקני לה אדעתא למיקם אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. וכתב הרי"ף ז"ל מינה שמעינן דגרושה אין שמין מה שעליה דאיהי לא נפק' אלא איהו דמפיק לה בעל כרחה שלא כדברי ר"י הלוי ז"ל ואף על פי [ד) נ"ל דצ"ל דלקוט מאריה מפיק לי' ולא נפיק מדעתו שמין לו מה שעליו כו׳ (המו״ל)] דלקוני ליה ולא נפק מדעתה שאין לו מה שעליו התם הוא דמעיקרא אדעתיה דמיפק עייל ולא אקני ליה אלא לכל זמן שהייא משמשתו אבל אשתו דמעיקרא קיימי לא מיפק דלא קאמר למיפק. לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקא מדעתה או דלא נפיק מן שמי' הלכך גרושה אין שמין מה שעליה אפילו בגדי שבת אין שמין [ה) חסר וכצ"ל ול"ד למה דאמרינן בב"ק דף י"א האחין שחלקו כו׳ ומה שהוא על נשיהם ובניהם אין שמון ופי' כו׳ (המו"ל)] ופי' בירושלמי דדוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין הוא דאחין לא מקני אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה אבל בגדי שבת דלהיכר עשוין לא אבל בעל לאשתו דאקנויי מקני לה בין בחול ובין בשבת ואם הקדיש או העריך עצמו אין לו בכסות ההוא דאמר להו פירוש ושכיב מרע היה דמקנה באמירה [וכלים] של נדוניא הרגילה היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים [ביוקר] בשוק ובתר הכי זילי והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי כפי אותה שעה של צוואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא ליתן לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי איקר דיוקרא ליתמי ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטריך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשה כלום אבל האומר יתנו מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה חייבין לתת לה מאתים מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוה ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהם היורשים דכי האי גוונא לא קפידא הוה אלא כמראה מקום וכההוא בפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק [שרשאי] ליקח בו טלית כן הרשב"א ז"ל:

דף נד עמוד ב

רוחא ליתמא:    פירוש וה"ה לזולא וה"ה אם נשפך מקצת היין או החומץ שלא להפסיד כלום דכל חמרי משתעבדי להכי וכדאמרי' במסכת גיטין בעובדא דגנבי מחמרא כדי ליפות את כחו ושם פרישנא בארוכה בס"ד. דנייחד לה ארעא למזונותי' פירש רש"י ז"ל שתצוה כך (לבניו) [לפניה] אולי תקבל עליה דאפי' לכתובה תנן [הכותב] כל הכות' כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אביה כתובת' רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה ע"כ ודוקא כשפיחת מן הראוי לה בעינן שתקבל עליה אבל כשנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות מזונות שלא לצורך (אלא) אפילו שלא בפניה נמי ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אמר רבי יוחנן הכא עשינו עצמינו כעורכי דיינים ולא קשי' שהרי שאינו עושה כדי לפחות מן הראוי לה [ואם פחתו מן הראוי לה] אינו מועיל אלא בשקבלה עליה ונתרצית: