"תפלה לעני", הוא תפלה על בני הגולה, מצייר איש אחד מן הגולים, או יצייר כלל האומה כאיש פרטי, אשר נפשו עטופה מרוב הצרות מתעלפת ועומדת לצאת מתוך גופו, וזה "תפלה לעני אשר יעטף", וטרם תצא נפשו "שופך שיחו לפני ה'", ומתפלל על הגלות והישועה:
ביאור המילות
"יעטף". כמו נפשם בהם תתעטף (ק"ז ה'), העטופים ברעב (איכה ב'):
"כי כלו בעשן ימי", מבאר מדוע מבקש שיענהו מהר, כי הגיע לתכלית האבדון ומצייר את הצרה כאש, ואת הגוף הכללי של האומה כנתון באש עלי מוקדה, והחלקים הנפרדים ע"י התכת האש ועולים כעשן באויר הם הימים שהוא זמן חייו, "והעצמות" שנשארו "נחרו כבמוקד":
"הוכה כעשב", מצייר א"ע כצומח, אשר אם תפגע בו השמש ויוכה כח הצמיחה שהיא נפש הצומח, ימולל ויבש, כי אז לא יינק עוד את מזונו שהוא לחות האדמה, כן "הלב" שבי שבו משכן החיים "הוכה כעשב ויבש", כי כבר פסק מלקחת מזונו "כי שכחתי לאכל לחמי", ר"ל שה' קבע מין אחד באיצטמוכא שמעורר את הרעבון ויתעורר לאכול, אבל כבר נשכח כח הזן עד שלא יתעורר עוד לאכול לחם:
"מקול", כי בשר המעיים נדבק אל העצמות בסבת קול האנחה, וזה סבה לביטול כח המעכל, כמ"ש (איוב י"ט) בעורי ובבשרי דבקה עצמי ואתמלטה בעור שני כמ"ש זה, (ויספר מעמד האומה בימי רדיפת הדת:
"דמיתי", ר"ל תחלה "דמיתי לקאת" הדר "במדבר", והקאת מחייתו מן הדגים וצריך ללכת בכל יום מן המדבר אשר הוא חונה שם אל הנהרות לצוד הדגים שהוא דרך רחוק, כן אני שוכן במדבריות נפרד מבני אדם, ואני צריך ללכת בהחבא אל הישוב לבקש פרנסתי, ואח"כ שהוקל עול הגלות מעט וניתן לי רשות לשכון בישוב, לא הניחו אותי לגור בעיר רק הייתי "ככוס חרבות", הוצרכתי לגור בחרבות שלפני הערים נפרד מן העיר:
ביאור המילות
"דמיתי, הייתי". מורה על רוב השתדלות בדבר כמ"ש ירמיה (א' י"ב):
(ט-י) "כל", ולא הייתי ביניהם כאיש מכאובות שמרחמים עליו ועכ"פ אין מחרפים אותו, כי "כל היום חרפוני אויבי" על "כי שקוי בבכי מסכתי", שבכיתי תמיד על החורבן וזאת חרה להם וחרפוני בעבור זה, "ומהוללי בי נשבעו כי אפר כלחם אכלתי" מפני הרעב:
"ימי", אומר הנה אני מתיאש שאראה אנכי עוד זמן התשועה, כי כבר אפסו כחותי ואין לי תקוה, ובכ"ז איני מתיאש מן הגאולה הכללית שהבטיח ה' החי לעולם ודברו לא ישוב ריקם. הנה אני מתיאש בין מצד זמני "שימי" דומים "כצל נטוי", בסוף היום שהצל נוטה ומתפשט וזה סימן שקרוב להיות לילה, כן כבר עברו רוב ימי, ומצד כח גופי ג"כ "אני כעשב איבש":
"ואתה", אולם אתה ה' אינך משתנה עם הזמן, כי "אתה ה' לעולם תשב" שאתה אין לך התלות בזמן ואתה בלתי משתנה, וגם "זכרך", דהיינו הפעולות היוצאות ממך שעל ידם זוכרים אותך, הגם שהם נעשים בזמן, בכ"ז אינם כשאר דברים הזמניים הפוסקים, כי הם קיימים "לדור ודור":
ביאור המילות
"לעולם לדור ודור". עולם מציין הזמן המתדבק, ולדור ודור מציין הזמן המתחלק לשני דורות, כנ"ל ל"ג י"א, וע"כ ישיבת ה' בעצמו יצייר עם מלת לעולם, וזכרו ע"י פעולותיו הוא נקשר עם הדורות:
"אתה תקום", ר"ל הגם שאני לא לעולם אחיה, ולא אראה בנחמת ציון, ידעתי כי "אתה ה'" החי לעולם ובלתי משתנה, "תקום להושיע ציון", וזה מצד ג' דברים, או מצד הרחמים על עניה ושפלותה, ועז"א "תרחם ציון", או מצד החנינה בעתים מיוחדים לרצון שאז יתעורר לחונן גם הבלתי ראוי, ועז"א כי "עת לחננה", או עכ"פ אם לא יושעו קודם הזמן ע"י רחמים או עת רצון, בהכרח יושעו בבוא זמן הקץ האחרון המיועד מאת הנביאים, ועז"א "כי בא מועד", וכמ"ש בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיה מ"ט) וכמש"פ שם:
ביאור המילות
"עת, מועד". בארתי בכ"מ (ירמיה ח' ז' הושע ב' י"א) שעת הוא העת המוכן מעצמו איזה דבר, כמו עת הטבעי, ומועד הוא הזמן הנועד ע"י הדת או ההבטחה, והחנינה תלוי בעת רצון, והמועד הוא זמן הקץ המיועד, ולחננה כמו לחננה בפת"ח:
"כי רצו", וכן תושיעם מצד העם שבעונותיהם החרבת את ציון, שהם כבר "רצו" ופייסו את "אבניה", שתחלה נחרבה ציון לרצות על עונותיהם, ושפך ה' חמתו על העצים והאבנים, ואח"ז רצו הם את אבניה שנשפך דמם בעבור אבני ירושלים ועל אמונתם, "ואת עפרה יחוננו" שמתאבלין תמיד עליה ונושקים את עפרה:
(טז-יז) "וייראו", ר"ל אתה תרחם ציון ואז ייראו גוים את שם ה', והמאמרים מקבילים, "וייראו גוים את שם ה' כי בנה ה' ציון, וכל מלכי הארץ את כבודך כי נראה בכבודו", השם, מורה על הפרסום מרחוק, והגוים הפחותים שלא יראו את כבוד ה', ייראו מחמת פרסום שמו הנשמע מרחוק ע"י מה שיבנה ציון באותות ומופתים, ומלכי הארץ שהם משכילים יותר ומבחינים עניני כבוד, הם יראו כבוד ה', שיתגלה אחרי הבנין ויתראה בכבודו הגדול:
"פנה", אמר העני המתפלל תפלה זאת, הגם שימי כצל נטוי ולא אראה את הגאולה, בכ"ז אבטח כי התפלה הזאת שאני מתפלל על הגאולה, הגם שהיא תפלת הערער היא נשמעת מה', (כמ"ש ה' שמעה תפלתי), ור"ל שכל התפלות שמתפללים בעת החורבן, "בין תפלת הערער ה' פונה אליו", ובין תפלת הרבים, "לא בזה את תפלתם", וה' שומע כל התפלות האלה ואוסף אותם ושומר אותם ליום נועד, וה' אומר.
ביאור המילות
"הערער". כמו והיה כערער בערבה, ומשתתף עם ערירי, עץ העומד בודד:
"תכתב זאת לדור אחרון", ה' מצוה למלאכיו שהתפלה שמתפללים בעת החורבן על הגאולה תכתב בספר זכרון לפניו לדור אחרון, "ועם נברא", שאז יברא עם, אשר "יהלל יה", שדור האחרון שיהיה בעת הגאולה הם יהללו יה, על.
(כ-כא) "כי השקיף ממרום קדשו לשמוע אנקת אסיר", שנאק וצעק לפניו ממאסרו בזמן הגלות, "ומשמים אל ארץ הביט לפתח בני תמותה", מצייר שההשקפה לשמוע התפלה היא ממרום קדשו, שמציין שכינת עוזו בקדש למעלה מן המערכת, שמשם ישגיח ושומע תפלה, והפעולה לפתח בני תמותה הוא משמים דרך המערכת, שמסבב הצלתם עפ"י הטבע בנסים נסתרים:
ביאור המילות
"השקיף, הביט". המשקיף הוא דרך החלון או הארובה ולרוב ישקיף מלמעלה למטה כמ"ש חז"ל, וכשלא בא אחריו פעל ראה הוא לרוב לרעה וכמ"ש חז"ל, חוץ ממ"ש השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ופה בא אחריו פעל הביט, כאלו יתחיל להשקיף ממרום קדשו דרך השמים ומשם הביט:
(כב-כג) "לספר", ר"ל "לפתח בני תמותה" כדי "שהם יספרו" אח"כ "שם ה' ותהלתו בירושלים", לעתיד "כשיקבצו עמים וממלכות לעבוד את ה'", ושם ה' מורה על פרסום שמו שהוא בורא העולם ומחדשו ומנהיגו, זה יספרו בציון, ששם יושבים החכמים והכהנים שהם ידעו את שם ה', ותהלתו הוא מצד דרכיו והנהגתו רחום וחנון, זה ידעו אף ההמון שישבו בירושלים בכל העיר:
"ענה", שב המתפלל ויאמר, הגם שכבר נתיאשתי שאאריך ימים עד שאראה הישועה כמ"ש ימי כצל נטוי וכו' כי כבר "ענה כחי בדרך" ע"י רוב הגליות והטלטול, ובזה "קצר ימי", בכל זה מתפלל שיאריך ימים עד שיראה הישועה בעיניו, ועז"א.
"אומר אלי אל תעלני בחצי ימי" מן העוה"ז, "בדור דורים שנותיך", מציין שהגם שה' למעלה מן הזמן ולא יתכן שנאמר שיש לו שנים וימים, בכ"ז מצד שהוא מנהיג את הדורות, והדורות מתנהגים כפי קצב הזמן מעשה ה' ניכר בכל "דור ודור" כמ"ש וזכרך לדור ודור, מצד זה יתיחסו הדורות אליו כשנים, שכמו ששנות האדם יחשבו כפי מספר הקיפי גלגל חמה, כן יחשבו שנותיו כפי מספר הדורות, שנמליץ על צד המליצה שכל דור ודור הוא שנה של מעלה, ר"ל שבו יתראה הנהגה חדשה ושינוי בהנהגה והיקף חדש, ועפ"ז יאמר בבקשתו שלא יעלהו אל שנותיו, שהם דור דורים, (שהם שנות ההשגחה העליונה כפי מה שנשיג אותה פועלת בעולם הזמני) לא יעלהו בחצי ימיו, שבזה תהיה השנה העליונה קצרה מכפי הראוי, אחר שאורך השנה העליונה הוא לפי אורך שנות הדור:
ביאור המילות
"אל תעלני". עלית הנפש לשמים, כמ"ש והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ופי' בחצי ימי בדור דורים, שימי יהיו רק חצי ימי הדור הראוי:
"לפנים", כי הנה ראינו שכל המציאות הנתון תחת הזמן לא יעמוד רגע על מצב אחד, כי "הארץ אשר יסדת לפנים ושמים שהם מעשה ידיך", (מדמה הארץ כיסוד הבנין והשמים כגג הבנין למעלה) ובזה נכלל כל העולם המוחש הנתון תחת הזמן, אין להם מציאות אמתי משתי פנים,
"המה יאבדו", כי כל שי"ל תחלה י"ל תכלה, ורק "אתה תעמוד" בלי השתנות,
ב) שגם בעת קיומם "כולם כבגד יבלו", כי ההיולי פושט צורה ולובש צורה תמיד, והמשיל בזה שני משלים,
א) שכבגד יבלו מעצמם עת יניחו אותו ימים, כי כל מורכב מתפרד,
ב) מצד שההיולי פושט את מלבושיו פושט צורה ולובש צורה אחרת תמיד, כמי שמחליף את מלבושיו בכל פעם, ועז"א "כלבוש תחליפם ויחלופו, ואתה הוא", רק שאתה הוא הדבר הקיים כמו העומד בעצמותו ובלתי משתנה, וגם "שנותיך לא יתמו", שכבר אמרנו שהשנים שיתיחסו לה' הם הדורות המתחדשים, והם לא יתמו, ומפרש מי הם שנותיך, הם.
ביאור המילות
"כבגד, כלבוש". הבגד כולל כל הבגדים והלבוש הוא המיוחד ללבוש לצורך איזה ענין כנ"ל (כ"ב י"ט) וישעיה ס"ג א', ודרך להחליפו אח"כ:
"בני עבדיך", שהם בני הצדיקים, הם "ישכונו", שהגם שכל המציאות יתבטל, בדור הצדיקים שהם חלק אלוה ממעל עד שיתיחסו אליו כשנותיו (כי בם ובעבורם יפעול שנוים ותמורות בעולם הזמני) הם יתקיימו לעד וישכנו בלי כליה ואבדון, שהגם שתחרב העולם "זרעם לפניך יכון", לעמוד לפניך בעולם הנשמות לאור באור פני מלך חיים:
