רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר/כה

(א) בַּשִּׁטִּים – כָּךְ שְׁמָהּ.
לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב – עַל יְדֵי עֲצַת בִּלְעָם, כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק (ראו רש"י לעיל כד,יד ובהערה שם).

(ב) וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן – כְּשֶׁתָּקַף יִצְרוֹ עָלָיו וְאוֹמֵר לָהּ: הִשָּׁמְעִי לִי, וְהִיא מוֹצִיאָה לוֹ דְּמוּת פְּעוֹר מֵחֵיקָהּ וְאוֹמֶרֶת לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֶה לָזֶה (ספרי קלא; סנהדרין ק"ו ע"א).

(ג) פְּעוֹר – עַל שֵׁם שֶׁפּוֹעֲרִין לְפָנָיו פִּי הַטַּבַּעַת וּמוֹצִיאִין רְעִי, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ (שם ושם).
וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל – שָׁלַח בָּהֶם מַגֵּפָה.

(ד) קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם – לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹבְדִים לִפְעוֹר (סנהדרין ל"ד ע"ב; ספרי שם; מדרש תנחומא בלק יט).
וְהוֹקַע אוֹתָם – אֶת הָעוֹבְדִים.
וְהוֹקַע – הִיא תְּלִיָּה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּבְנֵי שָׁאוּל: "וְהוֹקַעֲנוּם לַה'" (שמ"ב כא,ו), וְשָׁם תְּלִיָּה מְפֹרֶשֶׁת (סנהדרין ל"ד ע"ב). עֲבוֹדָה זָרָה בִּסְקִילָה, וְכָל הַנִּסְקָלִים נִתְלִין.
נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ – לְעֵין כֹּל. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה, הַשֶּׁמֶשׁ מוֹדִיעַ אֶת הַחוֹטְאִים, הֶעָנָן נִקְפָּל מִכְּנֶגְדּוֹ וְהַחַמָּה זוֹרַחַת עָלָיו (תנחומא שם).

(ה) הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו – כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִדַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה הוֹרֵג שְׁנַיִם (ירושלמי סנהדרין י ב), וְדַיָּנֵי יִשְֹרָאֵל שִׁבְעָה^[1] רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים, כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין (דף י"ח ע"א).

(ו) וְהִנֵּה אִישׁ וְגוֹמֵר – נִתְקַבְּצוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי, שֶׁהָיָה נָשִׂיא שֶׁלָּהֶם, וְאָמְרוּ לוֹ: אָנוּ נִדּוֹנִין בְּמִיתָה, וְאַתָּה יוֹשֵׁב? וְכוּלֵּיהּ, כִּדְאִיתָא בְּאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין^[2] (סנהדרין פ"ב ע"א).
אֶת הַמִּדְיָנִית – כָּזְבִּי בַּת צוּר.
לְעֵינֵי מֹשֶׁה – אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? אִם תֹּאמַר: אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לְךָ? וְכוּלֵּיהּ, כִּדְאִיתָא הָתָם.
וְהֵמָּה בֹכִים – נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה; גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה. בָּעֵגֶל עָמַד מֹשֶׁה כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק" וְגוֹמֵר (שמות לב,כ), וְכָאן רָפוּ יָדָיו? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא פִּינְחָס וְיִטֹּל אֶת הָרָאוּי לוֹ (מדרש תנחומא בלק כ).

(ז) וַיַּרְא פִּינְחָס – רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה; אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה: מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ, הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית – קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. אָמַר לוֹ: קַרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא! מִיָּד וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ וְגוֹמֵר (תנחומא שם; סנהדרין שם; ירושלמי סנהדרין ט ז).

(ח) אֶל הַקֻּבֶָּה – אֶל הָאֹהֶל (ב"ב כ"ה ע"ב).
אֶל קֳבָתָהּ – כְּמוֹ "וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים יח,ג). כִּוֵּן בְּתוֹךְ זַכְרוּת שֶׁל זִמְרִי וּנְקֵבוּת שֶׁלָּהּ, וְרָאוּ כֻּלָּם שֶׁלֹא לְחִנָּם הֲרָגָם. וְהַרְבֵּה נִסִּים נַעֲשׂוּ לוֹ כּוּלֵּיהּ^[3], כִּדְאִיתָא הָתָם (סנהדרין פ"ב ע"ב).

(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן – לְפִי שֶׁהָיוּ הַשְּׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ: הַרְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה, שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל! לְפִיכָךְ בָּא הַכָּתוּב וְיִחֲסוֹ אַחַר אַהֲרֹן (ספרי קלא; מדרש תנחומא פינחס א; סנהדרין פ"ב ע"ב; סוטה מ"ג ע"א).
בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי – בְּנָקְמוֹ אֶת נִקְמָתִי, בְּקָצְפּוֹ אֶת הַקֶּצֶף שֶׁהָיָה לִי לִקְצֹף. כָּל לְשׁוֹן 'קִנְאָה' הוּא הַמִּתְחָרֶה לִנְקֹם נִקְמַת דָּבָר, אינפרינמינ"ט [enprenment = חרון־אף^[4]] בְּלַעַ"ז.

(יב) אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם – שֶתְּהֵא לוֹ לִבְרִית שָׁלוֹם, כְּאָדָם הַמַּחֲזִיק טוֹבָה וְחִנּוּת לְמִי שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ טוֹבָה. אַף כָּאן, פֵּרֵשׁ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלוֹמוֹתָיו.

(יג) וְהָיְתָה לּוֹ – בְּרִיתִי זֹאת.
בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִתְּנָה כְּהֻנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, לֹא נִתְּנָה אֶלָּא לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו שֶׁנִּמְשְׁחוּ עִמּוֹ, וּלְתוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁיִּוָּלְדוּ אַחַר הַמְשָׁחָתָן; אֲבָל פִּינְחָס, שֶׁנּוֹלַד קֹדֶם לָכֵן וְלֹא נִמְשַׁח, לֹא בָּא לִכְלַל כְּהֻנָּה עַד כָּאן. וְכֵן שָׁנִינוּ בִּזְבָחִים (דף ק"א ע"ב): לֹא נִתְכַּהֵן פִּינְחָס עַד שֶׁהֲרָגוֹ לְזִמְרִי.
לֵאלֹהָיו – בִּשְׁבִיל אֱלֹהָיו, כְּמוֹ: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי" (במדבר יא,כט), [בִּשְׁבִילִי]; "קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן" (זכריה ח,ב), בִּשְׁבִיל צִיּוֹן.

(יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְגוֹמֵר – בַּמָּקוֹם שֶׁיִּחֵס אֶת הַצַּדִּיק לְשֶׁבַח, יִחֵס אֶת הָרָשָׁע לִגְנַאי (מדרש תנחומא פינחס ב).
נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי – לְאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת בָּתֵּי אָבוֹת שֶׁהָיוּ לְשֵׁבֶט שִׁמְעוֹן. דָּבָר אַחֵר: לְהוֹדִיעַ שִׁבְחוֹ שֶׁל פִּינְחָס, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הָיָה נָשִׂיא, לֹא מָנַע אֶת עַצְמוֹ מִלְּקַנֵּא לְחִלּוּל הַשֵּׁם; לְכָךְ הוֹדִיעֲךָ הַכָּתוּב מִי הוּא הַמֻּכֶּה.

(טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה וְגוֹמֵר – לְהוֹדִיעֲךָ שִׂנְאָתָן שֶׁל מִדְיָנִים, שֶׁהִפְקִירוּ בַּת מֶלֶךְ לִזְנוּת כְּדֵי לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (תנחומא שם).
רֹאשׁ אֻמּוֹת – אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן, "אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר" וְגוֹמֵר (במדבר לא,ח), וְהוּא הָיָה חָשׁוּב מִכֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר "רֹאשׁ אֻמּוֹת", וּלְפִי שֶׁנָּהַג בִּזָּיוֹן בְּעַצְמוֹ לְהַפְקִיר בִּתּוֹ מְנָאוֹ שְׁלִישִׁי (תנחומא שם).
בֵּית אָב – חֲמִשָּׁה בָּתֵּי אָבוֹת הָיוּ לְמִדְיָן, "עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנוֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה" (בראשית כה,ד), וְזֶה הָיָה מֶלֶךְ לְאֶחָד מֵהֶם.

(יז) צָרוֹר – כְּמוֹ "זָכוֹר", "שָׁמוֹר", לְשׁוֹן הֹוֶה; עֲלֵיכֶם לְאַיֵּב אוֹתָם.

(יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם וְגוֹמֵר עַל דְּבַר פְּעוֹר – שֶׁהִפְקִירוּ בְּנוֹתֵיהֶם לִזְנוּת כְּדֵי לְהַטְעוֹתְכֶם אַחַר פְּעוֹר. וְאֶת מוֹאָב לֹא צִוָּה לְהַשְׁמִיד, מִפְּנֵי רוּת שֶׁהָיְתָה עֲתִידָה לָצֵאת מֵהֶם, כִּדְאָמְרִינָן בְּבָבָא קַמָּא (דף ל"ח ע"ב).

הערות

1. ברש"י כתוב שְׁמוֹנַת. ותוקן ע"פ הנוסח בגמרא סנהדרין וכן הוא לפי החשבון
2. הָלַךְ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי בֶּן סָלוּא, אָמְרוּ לוֹ: הֵן דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק?! מֶה עָשָׂה? עָמַד וְקִבֵּץ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל וְהָלַךְ אֵצֶל כָּזְבִּי, אָמַר לָהּ: הַשְׁמִיעִי לִי! אָמְרָה לוֹ: בַּת מֶלֶךְ אֲנִי, וְכֵן צִוָּה לִי אָבִי: לֹא תִּשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם. אָמַר לָהּ: אַף הוּא נְשִׂיא שֵׁבֶט הוּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא שֵׁנִי לְבֶטֶן וְהוּא שְׁלִישִׁי לְבֶטֶן. תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל מֹשֶׁה, אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? וְאִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לְךָ? נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה.
3. שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׂוּ לוֹ לְפִנְחָס: אֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ לְזִמְרִי לִפְרֹשׁ וְלֹא פֵּרֵשׁ. וְאֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ לְדַבֵּר וְלֹא דִּבֵּר. וְאֶחָד, שֶׁכִּוֵּן בְּזַכְרוּתוֹ שֶׁל אִישׁ וּבִנְקֵבוּתָהּ שֶׁל אִשָּׁה. וְאֶחָד, שֶׁלֹּא נִשְׁמְטוּ מִן הָרֹמַח. וְאֶחָד, שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְהִגְבִּיהַּ אֶת הַמַּשְׁקוֹף. וְאֶחָד, שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְהִשְׁחִית בָּעָם. בָּא וַחֲבָטָן לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל אֵלּוּ יִפְּלוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (פסוק ט). וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל" (תהלים קו,ל).
4. ר' לעיל מס' 3217.