בפסוק ”קַדְמָיְתָא - כְאַרְיֵה, וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ. חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי מְּרִיטוּ גַפַּיהּ וּנְטִילַת מִן אַרְעָא, וְעַל רַגְלַיִן כֶּאֱנָשׁ הֳקִימַת, וּלְבַב אֱנָשׁ יְהִיב לַהּ“ (דניאל ז, פסוק ד) (=(החיה) הראשונה - כאריה, וגפי־נשר לה. רואה הייתי עד שנמרטו גפיה ונלקחה מהאדמה, ועל רגלים כאדם הוקמה, ולב אנוש ניתן לה)
בספר "אוצר לשון המשנה והמקרא" מפריד שמואל יוסף פין בין המשמעות "גוף, גו" ממנה נגזר הביטוי בגפו, ובין המשמעות "כנף" ממנה הושאלו המשמעויות "זרוע" או "צד, שפה". על האטימולוגיה הוא כותב: "יש אומרים שהשם גף בארמית שרשו גְּנַף, דומה לשרש כָּנָף בעברית. ולדעתנו עיקר גף דומה למלות גַּב, גֵּו, גּוּף בעיקר הוראתם...".
במשנה ובתלמוד מופיע לעתים "גף" במשמעות "צד, שולים". כגון: "שק שהוא מלא פירות ונתנו על גף הנהר" (משנה מכשירין ג א) (נוסח אחר: "גב הנהר").
גף (ימאות) - על יסוד הדמיון הפונטי של המונח בגרמנית ובאנגלית למילה העברית גף. האקדמיה ללשון העברית, מילון למונחי הימאות (תש"ל), 1970; מונחי כלי שיט קטנים ומעגנות (תשמ"ג), 2013.