ויקיפדיה

הרובע המוסלמי

רובע בעיר העתיקה, ירושלים, ישראל

הרובע המוסלמי (בערבית: الحي الإسلامي) הוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה של ירושלים, בצד הרובע היהודי, הרובע הנוצרי, והרובע הארמני והגדול שבהם. שמו התקבל בספרות הנוסעים והחוקרים מאז ראשית המאה ה-19.[1] שטחו הוא 300 דונם, ומספר תושביו נכון ל-2014 הוא 28,627.[2][3] רוב תושבי הרובע המוסלמי הם מוסלמים וחלק ניכר מהם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. כן מתגוררים בו כאלף יהודים,[4] ומאות נוצרים בני אומות שונות הגרים במבני מוסדות ציבור.

הרובע המוסלמי
الحي الإسلامي
מידע
עיר ירושלים
קואורדינטות 31°46′51″N 35°13′57″E / 31.78083333°N 35.2325°E / 31.78083333; 35.2325
שכונות נוספות בירושלים
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)
 
הרובע המוסלמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מפת הרובע
מפה סכמטית של העיר העתיקה

גאוגרפיה

עריכה

גבולותיו הטבעיים של הרובע הם נחל קדרון והר הבית ממזרח, נחל צולב (רחוב השלשלת) מדרום, הגיא המרכזי ממערב, וללא מכשול טבעי, אלא החומה מצפון. על פי חלק מהמקורות, כלולה בו שכונת המוגרבים שנהרסה על ידי ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, והמהווה כיום חלק מרחבת הכותל המערבי.[5] מבחינה טופוגרפית, הרובע המוסלמי הוא הרובע השני בגובהו בעיר העתיקה לאחר הרובע הנוצרי.

הרובע המוסלמי כולל שלושה אזורים עיקריים:

  • האזור הצפון-מזרחי, בין חומת העיר מצפון לרחוב שער האריות מדרום ורחוב הגיא ממערב - הוא החלק הדל ביותר ברובע, ונקרא שכונת "באב אל חוטה". בין היתר חיים באזור זה צוענים ואוכלוסייה חלשה וענייה. (1 במפה)
  • הרצועה המקיפה את הר הבית, בין רחוב ויה דולורוזה מצפון, רחוב הגיא ממערב ורחוב השלשלת מדרום. רצועה זו מצטיינת במבנים מונומנטליים, בעיקר מהתקופה הממלוכית. בהם מדרסת תנכזיה ("המחכמה"), שוק הכתנים, ספריית ח'אלדיה, ספריית אל-בודיירי ואחרים וכן סבילים - מתקנים לאספקת מים - מפוארים אחדים. הרחובות צרים ומקורים ברובם. הצפיפות ברחובות ניכרת בעיקר בעת התפילות בהר הבית ביום שישי ובחגים המוסלמים, אז עוברים דרכם מתפללים רבים. רוב המבנים, כולל מבנים שהוקמו כמדרסות, משמשים למגורים, וחלקם משמשים למבני ציבור: בתי ספר, בתי תפילה מכללות דתיות ומוסדות סעד וצדקה. באזור זה מתגוררת אוכלוסייה חלשה, ענייה ודתית. החל משנת 2007 ניכר שיפור במצב הניקיון באזור. (2 במפה)
  • ה"משולש" התחום בין רחוב הגיא מצפון-מזרח, רחובות השלשלת ודוד מדרום והשווקים ממערב. אזור מגורים מובהק שבשוליו חנויות, שווקים ומסחר הומה. בלב האזור נמצא מתחם ארמון הגבירה טונשוק, אשר בתקופה העות'מאנית שכנו בו בית המשפט המחוזי ועיריית ירושלים. מבנה הרחובות והחצרות באזור זה נותר כמעט ללא שינוי מאז המאה ה-15. (3 במפה)

היסטוריה

עריכה

העת העתיקה

עריכה
 
אזור הרובע בתקופת בית שני
 
מבואה ושער קפלת ההלקאה
 
קישוטי רמדאן מתוחים בין בתים ברובע המוסלמי
 
אחד מהשווקים ברובע המוסלמי
 
אחד משווקי הרובע המוסלמי, 1969
 
בתי הרובע וכיפת הסלע ממרפסת התצפית של האכסניה האוסטרית

בשלהי תקופת בית ראשון היה חלק מהשטח, שעליו שוכן כיום הרובע המוסלמי, בנוי ומיושב.[6] צפונית להר הבית שכנו מגדל חננאל ומגדל המאה.[7] בימי בית שני נקרא אזור זה 'בית זיתא' על שם נחל בית זיתא הקטן שהקיף אותו. החומה השנייה הקיפה את אזור הגיא. שאר חלקי האזור שבו שוכן כיום הרובע המוסלמי נכללו בעיר הבצורה עם הקמת החומה השלישית. בתקופת המרד הגדול והמצור שערכו גייסות הצבא הרומאי בראשותו של אספסיאנוס על ירושלים בשנת 68, היה האזור גזרתם של חיילי שמעון בר גיורא.[8]

הכובשים הרומאים הרסו את העיר, והקימו על חורבותיה את איליה קפיטולינה. בצפון האזור נבנה הפורום של אדריאנוס. ליהודים הייתה בעיר דריסת רגל מועטה בלבד.

בתקופה הביזנטית נבנו כנסיות ומתחמים שונים בהם כנסיית סטפנוס הקדוש מצפון לשער שכם, וכן שופצו חומות העיר. בתקופה זו לא הורשו יהודים להתגורר בעיר.

ימי הביניים

עריכה

בסוף התקופה הערבית הקדומה שימש האזור לשכונה יהודית. הכובשים הצלבנים טבחו בתושבי העיר היהודים והמוסלמים, שרפו את היהודים בבתי הכנסת,[9] גרשו את הנותרים, ואסרו את כניסתם אל העיר. בתקופתם שכן באזור רובע של מהגרים נוצרים מסוריה, ונבנתה "קפלת אגידיוס הקדוש" ליד הגשר שמעל קשת וילסון.

הממלוכים המוסלמים פיתחו את האזור הסמוך להר הבית בצפון והמערב, ובנו בה מבני פאר אחדים: מדרסות, אכסניות ומבנים אחרים. הם הסדירו את סתימת הגיא ואיפשרו התיישבות בדרום האזור.

הכובשים העות'מאנים הסבו את המבנים הממלוכים לשימושם השלטוני. ושיכנו בהם מוסדות שלטון חשובים ומרכזיים:בית הסראייה שימש, בין השאר, כקסרקטין לחיל המצב העות'מאני, ובית המשפט העליון ('המחכמה' במדרסת תנכזיה).[10]

העת החדשה

עריכה

בראשית המאה ה-19, נאמד מספר המוסלמים ברובע בכ-4,000 נפש, וב-1845 נאמד מספרם בכ-4,500 נפש.[11] התערבותן והשפעתן של מעצמות אירופה (אוסטריה, רוסיה, בריטניה, צרפת, פרוסיה, איטליה ואחרות) בארץ ישראל, ובמיוחד בירושלים, התגברה במשך המאה ה-19. במחצית המאה, מאז שלטונו של אבראהים פאשא, אישרו השלטונות לראשונה בנייה נוצרית באזור המוסלמי. האירופאים הקימו אכסניות וכנסיות לאורך ויה דולורוזה, כגון כנסיית ההלקאה והאכסניה האוסטרית. וברובע נפתחו קונסוליות אחדות: הבריטית, הגרמנית והפרוסית.[12] חדירת המעצמות האירופאיות, שכללה הטבות לנתיניהן הזרים באימפריה העות'מאנית, וכן הגידול באוכלוסייה היהודית ברובע היהודי, היו מהגורמים להתיישבותם של נוצרים ויהודים ברובע המוסלמי במאה ה-19.[13] יהודים שכרו ורכשו בתים בשלושה ריכוזים עיקריים: באזור "רחוב חברון" (כיום רחוב מעלה חלדיה) העולה מערבה מרחוב הגיא (אל ואד), בו התגוררו רבים מיוצאי יהדות צפון אפריקה; ומצפון לוויה דולורוזה באזור "באב חוטא" ושער הפרחים. ברובע התגוררו, בין השאר, משפחת נשיא האוניברסיטה העברית, יהודה לייב מאגנס ומשפחת הבנקאי חיים ולירו; וברחוב הדגל (אל בייראק) (המחבר את ויה דולורוזה לארמון הגבירה טונשוק) התגוררו עורך "חבצלת", ישראל דב פרומקין, ישראל ב"ק ואליעזר בן-יהודה ובני משפחתו. במחצית השנייה של המאה ה-19, היו עשרות מבנים בבעלות יהודית, כעשרים בתי כנסת, שש ישיבות ומוסדות ציבור נוספים.[14] במקביל, ממחצית המאה ה-19, נבנו השכונות החדשות, מצפון, מערב ודרום לעיר העתיקה, והיו לעיר החדשה של ירושלים. ותושבי הרובע המוסלמי: המוסלמים, הנוצרים והיהודים יצאו ממנה ועברו להתגורר בהן.[15] ובמקביל, אל הרובע המוסלמי והעיר העתיקה היגרו משפחות מוסלמיות רבות מכפרי הסביבה (בעיקר מכפרי הר חברון).

בימי המנדט הבריטי רחובות הרובע המוסלמי לא היו מרוצפים, ובהיעדר מערכת ביוב מודרנית, זרמו השופכין מהבתים אל בורות המים, מהם שתו תושבי הרובע. רוב בתי הרובע לא חוברו למערכת החשמל. נפרסו מערכות מים, ביוב וניקוז חדשות, אולם רוב האוכלוסייה השתמשה בצנרת העות'מאנית הישנה, ואף בקדומה מהתקופה הרומית (פריסתה המלאה של צנרת מודרנית הושלמה רק לאחר 1967). במאורעות תר"פ תקפו פורעים ערבים את היהודים תושבי הרובע. ביום השני לפרעות נרצחו סמוך לבית ויטנברג, מיכאל גרוס יליד ירושלים והאגרונום שמואל הרמתי.[16] בעקבות המאורעות אלו, מאורעות תרפ"א ומאורעות תרפ"ט (1929) נטשו היהודים את הרובע, ונותרו בו 10 משפחות יהודיות. בשנת 1931 פעל הוועד הלאומי להשיב את ההתיישבות היהודית. כתוצאה מכך, שבו כ-150 משפחות יהודיות. אולם בשנים 1936–1939, בעקבות המרד הערבי הגדול, נמלטו היהודים מהרובע המוסלמי.[17]

בתקופת השלטון הירדני נכסי היהודים לא הופקעו, אלא הועברו לאחריות "האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב". בתקופה זו היה הרובע המוסלמי לשכונת העוני של ירושלים, והאזור הדל בעיר, לאחר הריסות הרובע היהודי) שבו התיישבו פליטים ערבים. מרבית התושבים התגוררו בדמי מפתח במבנים, בהם שכר הדירה לא השתנה מאז תקופת המנדט הבריטי, שהיו בבעלות ההקדש המוסלמי (הוואקף). ההקדש לא השקיע כספים בשיפוץ ושיקום הבתים, ומצבם של המבנים הידרדר. השלטונות הירדנים לא עשו לפיתוחן של תשתיות החשמל המים והביוב. רבים מתושבי הרובע התגוררו בדירות חדר ומרתפים תת-קרקעיים, או בפחונים וצריפים, שנבנו על גגות הבתים. בתקופה זו עדיין לא היו מים זורמים במרבית הבתים, ורק במספר קטן של דירות היו בתי שימוש. רוב הרחובות לא היו מרוצפים ותושבים רבים השתמשו במנורות נפט בגלל העדר חשמל[18] בתנאים קשים אלה, התגוררו כ-17,000 תושבים מוסלמים עד שלהי התקופה הירדנית.

לאחר מלחמת ששת הימים

עריכה

תקופת השלטון הישראלי החלה במלחמת ששת הימים. השלטונות הישראלים שיפרו בהדרגה את מערכת המים והביוב, ריצפו מחדש את הרחובות והציבו שילוט בשפות אחדות. בדצמבר 1978[19] החלו עמותת "עטרה ליושנה" ועטרת כוהנים בחידוש היישוב היהודי ברובע המוסלמי, אותו הן מכנות בשם "הרובע היהודי המתחדש". המבנה הראשון אליו נכנסו היה בית המערבים. פעילות זו כללה חזרה לבתים נטושים שהיו בבעלות יהודית, קניית בתים באזור, מבעליהם מוסלמים ונוצרים, וקבלת בתים שהוצאו מחזקת יושביהם על ידי האפוטרופוס הכללי לפי חוק נכסי נפקדים, באמצעות חברת עמידר ומשרד השיכון.[20] עד תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 כבר נבנו ברובע ארבע ישיבות ושני בתי־כנסת, 10 משפחות עברו לגור בו ובסך הכל 200 יהודים (כולל בני ישיבה שחלקם שוהים בו רק בשעות היום).[20]

בדרך כלל נשמר השקט ברובע המוסלמי, אך במרוצת השנים 1987–2005 נרשמו שישה מקרי רצח של יהודים על רקע לאומני. בעשור האחרון של המאה ה-20, תוגברה האבטחה ברובע; בשנת 1999 הותקנו מצלמות במעגל סגור הצופות אל רחובותיו. ומאז פחתו מעשי האלימות. תושביו היהודים של הרובע זוכים לאבטחה של יחידת לוחמים אזרחית המופעלת על ידי מדינת ישראל, ומאז הקמתה השתפר הביטחון ברובע.

בעשור הראשון של המאה ה-21, החלו צעירים ערבים מוסלמים משכילים בני הרובע, ביחד עם סטודנטים מאוניברסיטת אל-קודס להפעיל מועדונים חברתיים וקהילתיים בו. במועדונים מתקיימות פעילויות עבור ילדים ונוער שנשרו ממסגרות חינוכיות ופעילויות הכשרה מקצועית לנשים. הפעילות נעשית ברובה בהתנדבות על ידי עובדים סוציאליים ופעילים בתחום הטיפול באמנויות. בין החוגים המוצעים חינם, חוגי ספורט ומחשבים, במטרה שהצעירים לא ישוטטו ברחובות הרובע ולא יתדרדרו לפשיעה.

חלק מהמועדונים ממומנים על ידי הווקף,[21][דרושה הבהרה] אך רובם נתמכים על ידי ארגונים הומניטריים שונים מרחבי העולם. הפעילות הקהילתית שאורגנה עצמאית ברובע מתקבלת בעין יפה, ומתקיים שיתוף פעולה עם שירותי הרווחה העירוניים. פן נוסף של התעוררות הגרעין המקומי של הדור הצעיר והמשכיל, הוא השיפור הפיזי והאדריכלי של הבניינים. בסיוע תרומות מחוץ לארץ משופצות חזיתות בתים, ונערכים מבצעי ניקיון שכונתיים ופעולות הסברה בתחום התברואה ושימור המבנים.

ארכאולוגיה

עריכה

הרובע, כמו העיר העתיקה כולה, בנוי על חורבות בתים, קמרונות ושפכי הריסות אשר נבנו ונהרסו לסירוגין במשך אלפי שנים. מתחת לבתים רבים ישנם בורות מים ומעברי ניקוז קדומים. על כן, מפלס החיים ברובע המוסלמי כיום גבוה כ-2–4 מטר ממפלס העיר בתקופה הרומית.[22] האזור רגיש ביותר מבחינה פוליטית, עקב קרבתו הרבה להר הבית ומעמדה הבינלאומי של העיר העתיקה ובשל צפיפות האוכלוסין הרבה; לפיכך מעט חפירות ארכאולוגיות נערכו בו. מאמצע המאה ה-19, התירו העות'מאנים מחקר ארכאולוגי לאנשי הקרן לחקר ארץ ישראל הבריטית, אשר גילו מערכות מנהרות תת-קרקעיות לצורכי מעבר בני אדם ולניקוז נוזלים בסביבות הר הבית, קשת רובינסון, ורחוב השלשלת.[23] בדיקות וחפירות נערכו במתחם כנסיית סנטה אנה, הכולל את בריכת בית חסדא, במתחם מנזר האחיות ציון, במנהרות הכותל הצמודות אל הכותל המערבי ומתחת לבתי תושבי הרובע ובאזור שער שכם.[24]

אדריכלות

עריכה
 
בית ברובע המוסלמי מייצג רבדים ארכיטקטוניים היסטוריים: הקומה מעל הקשת מהתקופה העות'מאנית, ומעליה קומה שנבנתה ממחצית המאה ה-20

המבנים ברובע המוסלמי העומדים על תילם שלמים, כמו המבנים בעיר העתיקה כולה, הם מייצגים של מנעד סגנונות אדריכליים, על פי טעמם של כובשי העיר והאדריכלות האופיינית לתרבותם ולזמנם. ובהם, מבנים מהתקופה המוסלמית הקדומה (1099-638), שאדריכלותה מצטיינת בתכנון ההנדסי ובעיטורים מרהיבים חקוקים באבן ופסיפסים; מהתקופה הצלבנית (1187-1099) שנבנו לצרכים דתיים או לביצורים בסגנון רומנסקי (ובפריטיה האדריכליים אף נעשה שימוש משני במבנים חדשים); ומהתקופה הממלוכית (1517-1260) שאדריכלותה בעיר ביטאה את השאיפה האיסלאמית: "לעשות את ירושלים מרכז מוסלמי רב-לאומי לתפילה ולימודי דת".[25] סגנונם של המבנים משלוש התקופות הללו אחיד בכול תקופה בדרך כלל. ואילו שפתם התכנונית-אדריכלית של המבנים מהתקופה העות'מאנית אינה אחידה. לצדה של הבנייה העות'מאנית הממסדית-שלטונית, כגון החומות והשערים ומתקני מים ציבוריים, הוקמו מבני ציבור על ידי אירופאים, ובשלל סגנונות: נאו-קלאסי, נאו-ביזנטי, נאו-גותי ואחרים, אשר לתכנונם העדכני לתקופתם הועסקו אדריכלים "ידועי שם בארצותיהם".[26] תושבי הרובע נהגו לבנות בלי אישורי מהנדס ובאיכות גרועה, והתמוטטות מבנים הייתה עקב כך לחזון נפרץ. רבים מהמבנים, במיוחד המבנים למגורים פרטיים, במצב רעוע ביותר, עקב תוספות בנייה מצטברות, שנבנו זו על גבי זו, וללא תכנון הנדסי, במשך מאות שנים.[27]

מאפיין אדריכלי בולט בתכנונם של המבנים במשך הדורות בעיר העתיקה, בין שהם מקבץ מקרי של מבנים שנבנו במשך תקופה, ובין שהם מתחם ציבורי מונוליטי מפואר שנבנה בחסות ארגון או מדינה, הוא מבנה החצר, הכולל מבואה מוליכה אל חצר פנימית, שבה נפתחות הכניסות אל בתי או דירות המתחם או המבנה.[28] הבתים עשויים אבן ואלו שנבנו עד המאה ה-19, נתמכים בקשתות, ומחופים בכיפות אבן בדרך כלל.

אתרי הרובע

עריכה

אתרים ארכאולוגיים

עריכה
 
התעלה החשמונאית במנהרות הכותל
  • מערת צדקיהו היא המערה המלאכותית הגדולה בישראל. נמצאת מתחת לבתי הרובע המוסלמי, והייתה חסומה למבקרים במשך דורות רבים. למערה נקשרו מסורות רבות, והמפורסמת בהן קשורה במנוסתו של צדקיהו מלך יהודה מפני הבבלים עם חורבן בית המקדש הראשון.
  • בריכת הסטרותיון היא בריכת מים מתקופת הורדוס, הנמצאת בתחום הרובע. חלקה במתחם מנהרות הכותל וחלקה במרתף מנזר האחיות ציון.
  • קשת וילסון היא קשת הקדומה צמודה לכותל המערבי, מתחת לרובע המוסלמי, הקשת בנויה 23 נדבכים אחידים של אבנים מסותתות, ורוחבה 13.1 מטר. הקשת נכללת ברחבת הכותל המערבי ויש כניסה אליה מהרובע המוסלמי. היא הייתה חלק משרשרת של קשתות שיצרה גשר מעבר לעולי רגל מהעיר העליונה אל הר הבית ובית המקדש בתקופת בית שני. התגלתה באמצע המאה ה-19 על ידי ארכאולוגים בריטים. לאחר 1967, בעזרת מימון של משרד הדתות ורשות העתיקות בוצעו בסביבתה עבודות שיפוץ וחפירה נרחבות. בין השאר, נחפרו חדרים תת-קרקעיים, גודרו הפירים, והוסבו אולמות תת-קרקעיים למקומות תפילה. כיום המקום משמש בית כנסת לאורך כל שעות היממה.
  • מנהרות הכותל, הן מערך חללים ומחילות תת-קרקעיות לאורך הכותל המערבי, מתחת לרובע המוסלמי. במתחם מבנים מתקופת בית שני, ימי הביניים והעת החדשה. למבקרים במתחם (הנכנסים אליו ברחבת הכותל ויוצאים ברחוב הגיא), הוכן ציר הליכה מדרום לצפון, בין החללים והמחילות, וחיזיון אורקולי המעניק חוויה של מסע לאורך ציר הזמן ההיסטורי. המנהרות נחשבות לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל. מיזם חשיפת הכותל המערבי לכל אורכו לאחר מלחמת ששת הימים, במטרה לאפשר גישה ללא הפרעה וללא מכשול, הותחל על ידי משרד הדתות ומנוהל כיום על ידי הקרן למורשת הכותל המערבי.
  • שער וורן הוא שער בכותל המערבי של הר הבית מימי מקדש הורדוס הנמצא במנהרות הכותל, מתחת לרובע המוסלמי. השער היה הצפוני מבין ארבעת השערים בכותל המערבי, והיה קרוב למפלס הרחוב שעבר לאורך הכותל המערבי. ככל הנראה הוא היה מוגבה מעט מהרחוב עצמו על ידי במה, שנקראה "כיכר". אך למרות הגבהה זו עדיין נותר הפרש בין מפלס השער לבין מפלס רחבת הר הבית, ולכן מאחורי השער עלו גרמי מדרגות אל עבר רצפת הר הבית. המדרגות הללו נבנו בתוך מעבר שנבנה בצורת ר. בחלל השער פעל בית כנסת בתקופה המוסלמית הקדומה, והוא ככל הנראה "בית-כנסת המערה" שהוזכר במקורות. הכובשים הצלבנים במסע הצלב הראשון (בשנת 1099) הרגו את בני הקהילה היהודית, הרסו את בית הכנסת והפכו אותו לבור מים. השער היה סתום שנים רבות, נפתח מחדש באוגוסט 1981 על ידי הרב מאיר יהודה גץ, ונסתם מחדש (סמוך אליו נבנה בית כנסת שנקרא על שם הרב גץ).
  • מוזיאון הכיכר הרומית הוא מוזאון המציג ממצאים מהמקופה הרומית.
  • הקארדו הרחוב החוצה את העיר העתיקה, בציר הקארדו מצפון לדרום, נמצא מתחת לבתי הרובע המוסלמי, ונחשף בחלקו הדרומי ברובע היהודי.

ברובע המוסלמי מבנים ציבוריים מפוארים מהתקופה הממלוכית, חלקם שמורים היטב וחלקם במצב תחזוקתי קשה.

אתרים מוסלמיים

עריכה
 
שוק הכתנים, המכונה גם "רחוב החנויות", ובקצהו שער יפו, ינואר 2008

אתרים נוצריים

עריכה
 
ההוספיס בצומת הרחובות הגיא וויה דולורוזה - מהרחובות הראשיים והומי האדם ברובע המוסלמי (קיץ 2005)

המבנים הנוצריים ברובע המוסלמי נמצאים בסביבות ויה דולורוזה. רובם נבנו במאה ה-19.

אתרים יהודיים

עריכה

שווקים

עריכה

בעיר העתיקה שווקים אחדים, שחלקם התמחו במשך השנים במוצרים ייחודיים, כגון מזון, טקסטיל, עורות, תכשיטים, מזכרות לתיירים ואחרים. רוב השווקים בנויים לאורך צירי העיר הרומית ההיסטורית.

  • ציר הדקומנוס, משער יפו מזרחה, לאורכו של רחוב דוד, בו פועל שוק תכשיטים, כלי בית, טקסטיל, הנעלה ומזכרות, והמשכו ברחוב השלשלת, שם נמכרים גם מוצרי מזון, הקרוי טריק א-סלסלה. כיום קצהו המזרחי, הסמוך לשער השלשלת הוא ללא חנויות פעילות.
  • ציר הקארדו של העיר, משער שכם דרומה, לאורכו פעילים שווקים אחדים, ח'אן א-זיית הנמשך דרומה עד הרובע הנוצרי, סוק אל-עטרין הוא המשכו של שוק ח'אן א-זיית, הנמשך לכיוון הרובע היהודי, סוק א-לחאמין (בעברית: שוק הקצבים), התמחה במזון מן החי, וכיום ההיצע בו מגוון, סוק אלחוג'את (בעברית: שוק האדונים), מתמחה בדברי טקסטיל.
  • סוק אל באשורה (בעברית: שוק המצודה הקטנה), בסמוך לרובע היהודי.
  • שוק הכתנים (בערבית: סוק אל-קטאנין), הוא שוק מקורה המוביל אל שער בהר הבית הקרוי על שמו: שער מוכרי הכותנה.

נקודות תצפית

עריכה
 
נקודת התצפית בבית הצלם: כיפת הסלע הנשקפת ממנה והר הבית. הגג השטוח הוא של האכסניה האוסטרית, מעליו הכיפה האפורה של הכנסייה הארמנית הקתולית.

אוכלוסייה וקהילות

עריכה
 
מועדון חברתי לנוער מהקהילה האפריקאית ברחוב עלאא א-דין (רבאט אל-מנצורי)
 
סוכות בנויות על גגות בתי הרובע המוסלמי (סוכות תשס"ט 2008)

אוכלוסיית הרובע המוסלמי כוללת קהילות אחדות. רוב תושבי הרובע הם ערבים מוסלמים, ובנוסף כוללת האוכלוסייה המוסלמית קבוצות אתניות לא-ערביות אחדות שהגיעו לעיר במהלך ימי הביניים. לרוב הקהילות ברובע המוסלמי יש מרכז דתי (מסגד, כנסייה או בית כנסת), בית ספר ומועדון קהילתי. הקבוצות האתניות ברובע הן אלה:

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא הרובע המוסלמי בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ עד 1800 בקירוב, לא הייתה החלוקה לארבעת הרבעים מקובלת בספרות הנוסעים ומחקר העיר; ראו: יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמ' 27.
  2. ^ דוד קרויאנקר, ירושלים: שכונות ובתים, תקופות וסגנונות, ירושלים, הוצאת כתר, 2006, עמ' 100. אלי שילר, הרובע המוסלמי בעיר העתיקה, בתוך: הנ"ל (עורך), ירושלים הבנויה, קווי יסוד בהתפתחותה של ירושלים, אריאל, גיליון 43, ירושלים אדר תשמ"ו מרץ 1986, עמ' 98-91.
  3. ^ הרובע המוסלמי באתר עיריית ירושלים, 30.11.2014
  4. ^ שלום ירושלמי, ירושלים מודל 2011: המשוואה המסובכת ביותר בעולם, באתר nrg‏, 3 ביוני 2011
  5. ^ ראו: יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמ' 27.
  6. ^ גבריאל ברקאי, ספר ירושלים - תקופת המקרא, (עורכים: שמואל אחיטוב ועמיחי מזר), המרכז לחקר תולדות ישראל ויישובה של יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2000, עמ' 115.
  7. ^ ספר ירושלים, תקופת המקרא, שמואל אחיטוב, עמיחי מזר, המרכז לחקר תולדות ישראל ויישובה של יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2000, עמ' 120.
  8. ^ מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד, ירושלים, הוצאת כרטא, 1979, עמ' 51, 75.
  9. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, עמ' 141.
  10. ^ יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמ' 165-164.
  11. ^ יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמ' 157-156.
  12. ^ יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמ' 215-202.
  13. ^ יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמ' 435-421.
  14. ^ נדב שרגאי, הר המריבה, עמ' 191.
  15. ^ יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 435-433‏, באתר "כותר".
  16. ^ נדב שרגאי, כך הכל התחיל
  17. ^ נדב שרגאי, הר המריבה, עמ' 190-191.
  18. ^ אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - ירושלים: העיר העתיקה, תשמ"ח - 1988, עמ' 22.
  19. ^ תלמידי ישיבה התנחלו בלב הרובע המוסלמי בעיר העתיקה, מעריב, 1 בינואר 1979
  20. ^ 1 2 אריה דיין, מגיירים את הרובע המוסלמי, כותרת ראשית, 14 בדצמבר 1983
  21. ^ הווקף בירושלים 1990-1948, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל.
  22. ^ מיכאל טרנר, שיקום ושימור העיר העתיקה, ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו, גיליון אריאל, 45-44, (עורך: אלי שילר), ירושלים 1986, עמ' 129-128.
  23. ^ יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמ' 185-181.
  24. ^ אלי שילר, שיקום שער שכם, ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו, גיליון אריאל, 45-44, (עורך: אלי שילר), ירושלים 1986, עמ' 151-148.
  25. ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993, עמ' 58.
  26. ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993, עמ' 20–22, 159.
  27. ^   ניר חסון, בתים ברובע המוסלמי בי־ם קורסים, הדיירים נותרו בהם, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2013
  28. ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993, עמ' 276-270.
  29. ^ חגית רוטנברג, כל יום שחרור ירושלים, באתר ערוץ 7, 13 במאי 2004
  30. ^ אלירן אהרון, הבניין ברובע המוסלמי חזר לבעליו, באתר ערוץ 7, 25 באפריל 2016
  31. ^ תני גולדשטיין, 200 משפחות צוענים חיות בישראל בעוני קשה, באתר ynet, 13 בדצמבר 2004


אתרי העיר העתיקה של ירושלים
 שער שכםשער הפרחיםשער האריותשער הרחמיםשער האשפותשער ציוןשער יפוהשער החדשהרובע היהודיהרובע המוסלמיהרובע הארמניהרובע הנוצריהר הביתהרובע היהודי
שערי ירושלים

שער האריות • שער הפרחים • שער שכם • השער החדש • שער יפו • שער ציון • שער האשפות • שער הרחמים • שערי חולדה


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הרובע_המוסלמי&oldid=39609771"