יוסף טרומפלדור

יוסף (אוסיה) טרוּמְפֶּלְדוֹר (ברוסית: Иосиф Владимирович (Вольфович) Трумпельдор, "יוסף ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור", נכתב גם תרומפלדור; 21 בנובמבר 1880, א' בטבת ה'תרמ"א ‏– 1 במרץ 1920, י"ב באדר ה'תר"ף) היה לוחם יהודי, מנהיג ציוני סוציאליסטי וחלוץ. מהלך חייו, גבורתו ונפילתו בקרב על תל חי הפכו אותו לדמות מופת ציונית ולגיבור לאומי.

יוסף טרומפלדור
Иосиф Трумпельдор

לידה	21 בנובמבר 1880 א' בטבת ה'תרמ"א פיאטיגורסק, האימפריה הרוסית
נהרג	1 במרץ 1920 (בגיל 39) י"ב באדר ה'תר"ף תל חי, ארץ ישראל
מקום קבורה	כפר גלעדי
תאריך עלייה	1912
מדינה	האימפריה הרוסית
השתייכות	צבא האימפריה הרוסית
תקופת הפעילות	1902–1906 (כ־4 שנים)
דרגה	צבא האימפריה הרוסית – פרפורצ'יק (מקביל לסגן משנה) – קפטן
פעולות ומבצעים
מלחמת רוסיה–יפן מלחמת העולם הראשונה, מערכת גליפולי מאורעות תל חי
עיטורים
צלב גאורגי הקדוש מדרגה 1, 3 ו־4
תפקידים אזרחיים
חלוץ עיתונאי
הנצחה
גדוד העבודה קיבוץ תל יוסף תנועת בית"ר

קורות חיים

הוריו

אביו של יוסף טרומפלדור, ולדימיר וולף (זאב), נולד בעיר פרצ'ב שבפולין הקונגרסאית, בנו של הרב שמואל אשר. כשהיה בן 13, נחטף אביו של טרומפלדור כקנטוניסט לעבודת צבא האימפריה הרוסית ושירת שנים רבות כחובש קרבי. את שם המשפחה "טרומפלדור" נתנו לאב ככל הנראה הקצינים שהיו מפקדיו בצבא, בניסיון להשכיח ממנו את היהדות. למרות התנסויותיו הקשות לא התבולל האב, וזאת בניגוד לרבים מהקנטוניסטים האחרים. סמוך לשחרורו מהצבא אף ערך במקום שירותו טקס הכנסת ספר תורה, שהדיו הגיעו עד לווילנה ופורסמו שם בעיתון "הכרמל".

וולף נישא פעמיים. אשתו השנייה הייתה פדוסיה אקסלבנט, אישה משכילה, שהייתה רחוקה מהיהדות, ממנה נולדו לו שבעה ילדים, שהרביעי בהם היה יוסף. הוא חונך על ידי אביו לגאווה לאומית יהודית, לנאמנות ליהדות, לצאר, לצבא הרוסי ולמולדתו רוסיה. שפת הדיבור במשפחה הייתה רוסית, ולא יידיש כמקובל בקרב יהודי רוסיה באותה תקופה.

ילדותו ונעוריו

טרומפלדור נולד בפיאטיגורסק שבקווקז בא' בטבת תרמ"א (21 בנובמבר 1880 לפי הלוח היוליאני), וגדל בעיר רוסטוב על הדון. בגיל שבע למד זמן קצר בחדר ואחר כך בבית הספר העירוני ברוסטוב על הדון, שם הצטיין בלימודיו. בגיל 14 בהשפעת תורתו של טולסטוי הפך לצמחוני ולפציפיסט. הוא ניגש לבחינות כדי להיכנס לבית הספר הריאלי, עבר אותן בהצלחה, אך לא התקבל בגלל הנומרוס קלאוזוס שהגביל את מספר היהודים שהורשו להתקבל לבתי הספר. בשל ההכרח ללמוד מקצוע חזר לפיאטיגורסק, אל אחיו הרמן שהיה רופא שיניים ושם למד רפואת שיניים. בשנת 1902 קיבל בעיר קאזאן דיפלומה ממשלתית כמרפא שיניים.

לימים, כשיכתוב על תקופת נעוריו, יתייחס טרומפלדור לרדיפות ולאנטישמיות ברוסיה עקב יהדותו: "יחד עם יהודים אחרים שתיתי מילדותי מכוס הייסורים והעלבונות כי בבוז או בשנאה היו קוראים לי 'ז'יד' או שוללים ממני זכויות שהיו לאזרחי רוסיה האחרים. בי גאון לאומי ואיש וגאווה רוממה".

טרומפלדור הושפע מתורתו של הרצל ומהאירוע ההיסטורי של הקונגרס הציוני העולמי הראשון (1897), ובגיל 17 הקים בעירו חוג ציוני ושימש כיושב ראש שלו, אך פעילותו פסקה עקב גיוסו לצבא הרוסי.

טרומפלדור בצבא רוסיה

ב־1902 גויס טרומפלדור לצבא. כטולסטויאני, הוא החזיק בהשקפות אנטי־מיליטריסטיות, אך החליט להתגייס כדי שלא יפרשו את הימנעותו כפחדנות יהודית. הוא הוצב בתחילה בגדוד הרגלים ה־76 (רו') של הקובאן שבסיסו היה בעיר טולצ'ין. שם התיידד עם דוד בלוצרקובסקי.

עוד בראשית שירותו בצבא, החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו בדבר התיישבות בארץ ישראל.

טרומפלדור התנדב לגדוד חיל הרגלים הסיבירי מס' 27 שיצא לפורט ארתור – שם היה הבסיס הימי הרוסי הגדול במזרח אסיה. עד מהרה פרצה מלחמת רוסיה–יפן. כבר בתחילת הקרבות התפרסם שמו של טרומפלדור כגיבור המצטיין בקור רוחו ובכוח עמידתו. עם נסיגת הכוחות הרוסיים למצודת פורט ארתור, זכה באות הצטיינות, צלב גאורגי הקדוש מדרגה 4, ובדרגת סמל.

טרומפלדור התנדב ליחידת הקומנדו של הגדוד שעליה היו מוטלות המשימות המסוכנות ביותר. ביחידה מובחרת זו נתקל באנטישמיות, כאשר אחד המפקדים הצהיר כי הוא מאמין, שאין ביחידה מוגי לב ובוגדים מפני שאין ביניהם יהודים. טרומפלדור היהודי הגאה, מיד הצהיר פומבית על יהדותו והוכיח הלכה למעשה בשדה הקרב את אומץ ליבו נוכח פני האויב, דבר שזיכה אותו לבסוף בהערכה רבה ביחידתו.

ב־20 באוגוסט 1904 ריסק פגז את ידו השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק. למרות פציעתו הקשה, טרומפלדור היה חדור מוטיבציה ואופטימי לגבי העתיד. אישיותו הייחודית וחוסנו הנפשי באו לידי ביטוי במכתב עוצמתי שכתב למשפחתו: "עוד פעם אבקש מכם לא להצטער על ידי; ראשית גם אם תצטערו לא תועילו בכך במאומה, ושנית רבים הם האנשים שגם הימנית וגם השמאלית אבדו להם, וגם הם חיים. ומצד שני הנני מקווה כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמוד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי ידיים יקנאו בי”.

לאחר החלמתו ביקש להחזירו לחזית וכך אמר למפקדיו: "יד אחת נשארה לי, אבל זו ידי הימנית ולכן ברצותי לחלק כמקודם עם חברי את חייהם בחרב. אבקש מהוד מעלתו שיתנו לי חרב ואקדח". גבורתו בקרב ובקשתו הנדירה לחזור לחזית זכתה להוקרה מיוחדת, הוא הועלה לדרגת רב-סמל וזכה באות הצטיינות נוסף – צלב גיאורגי הקדוש מדרגה – 3. במסדר חגיגי שערך הרגימנט לכבודו הוא מונה למפקד המחלקה השלישית וזכה להערצתם של חייליו.

טרומפלדור בשבי יפן

יוסף טרומפלדור בשבי היפני. ברקע סמל האגודה הציונית שייסד – הכיתוב "בני ציון השבויים ביפן", מגן דוד ושני דגלי שבעת הכוכבים על פי חזונו של הרצל.

ב־2 בינואר 1905 בעקבות מפלת רוסיה בקרב פורט ארתור, נשבה טרומפלדור ונלקח למחנה שבויים בטקאישי שביפן. השבויים הרוסיים ביפן זכו לתנאים טובים. הם חולקו למחנות על פי השתייכותם הדתית, כאשר מספר היהודים שנפלו בשבי היה 1,739 מתוך כ־70,000 שבויים רוסים. טרומפלדור היה בשבי היפני כשנה ובזכות אישיותו הפך למנהיג מחנה השבויים היהודים. בשבי הוא פעל רבות לקידום רעיונותיו וחזונו האידאולוגי חברתי-לאומי. לצד ארגון צורכי השבויים בתחומי החינוך, הרווחה והמסורת.

הוא ייסד במחנה השבויים קופת הלוואות, בתי מלאכה, בתי ספר, ספרייה, להקת תיאטרון, ואף עסק בארגון צורכי דת כאשר פנה ליפנים בבקשה לסייע באפיית מצות, עסק בהשגת ספר תורה וטליתות ואף כתב כרטיסי ברכה לראש השנה.

ביטוי לפעילות החינוכית של טרומפלדור ניתן למצוא במכתב מיוחד שכתב יהודי – שבוי למורה טרומפלדור: "כאות לפעילות אין קץ למורה היקר יוסף בן זאב טרומפלדור, הנני מודה לך על עמלך בחריצות כה רבה עבורי". (השבוי כותב המכתב, הוא אליקים מגדלוביץ', סבו של פרופ' אליקים רובינשטיין, לשעבר שופט בית המשפט העליון).

טרומפלדור במדי קצין של הצבא הרוסי

השהות במחנה במחיצת השבויים היהודים עורר אצל טרומפלדור רגשות לאומיים חזקים. לפיכך, עיקר פעילותו הייתה בתחום הציוני. הוא ייסד אגודה ציונית בשם "בני ציון השבויים ביפן" (האגודה מנתה 120 חברים). גייס תרומות למטרות ציוניות כמו: לקרן הקיימת לישראל, לבניית בית ספר עברי ביפו, לספרייה בירושלים ולנטיעת יער לזכרו של הרצל. ביולי 1905 שלח מכתב תמיכה לקונגרס הציוני השביעי בבזל. טרומפלדור אף סייע לייסד אגודה ציונית בקרב הקהילה היהודית הזעירה שביפן. הוציא שבועון ציוני ביידיש וברוסית בשם "דער יודישער לעבן" ('החיים היהודיים'), שהיה עורכו ומחבר רוב מאמריו.

בשבי החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו החברתיים-לאומיים בדבר הקמת מושבות עובדים שיתופיות בארץ ישראל. כדי לקבל עזרה בהגשמת רעיונותיו פנה טרומפלדור במכתב מן השבי למנחם אוסישקין. הוא תכנן לעלות לארץ ישראל ביחד עם עשרה אנשים מובחרים אותם בחר בקפידה ולייסד שם התיישבות חדשה.

טרומפלדור זכה לאהדה ולהערצה רבים בקרב השבויים, היהודים ושאינם יהודים. לאחר חתימת הסכם פורטסמות' היה טרומפלדור מן הראשונים להשתחרר מן השבי. ידידיו סיפרו כי אלפים באו להיפרד ממנו במחנה השבויים, נשאו אותו על כפיים והריעו: ”הנה בן אדם!! הנה בן־אדם!! הביטו נא!!”.

השובים היפנים העריכו את מנהיגותו ואישיותו של טרומפלדור, ומתברר שהערצה לדמותו קיימת עד היום. בשנת 2006 התקיימה בעיר טאקאיאשי תערוכה, בנושא מחנה השבויים במלחמת יפן–רוסיה. לטרומפלדור, הוקדש חדר בתערוכה, שבו תמונות ותאור פעילותו הציונית עד מותו בקרב הגבורה בתל חי.

טרומפלדור ברוסיה לאחר השחרור

עם שחרורו ב-1906 היה טרומפלדור ליהודי הראשון בצבא הרוסי, שזכה לדרגת קצונה ואותות הצטיינות רבים, בלי להמיר את דתו. טרומפלדור הפך לגיבור לאומי רוסי ואחד מהלוחמים המעוטרים ביותר בצבא. הצארינה ענדה לו את המדליות בנוכחות הצאר באופן אישי ונתנה לו מתנה – יד תותבת. בנוסף, הציעו לו להירשם לאקדמיה הצבאית ולהמשיך בקריירה צבאית, אולם טרומפלדור היה כבר רחוק מענייני הצבא הרוסי, והחל מיד להתכונן במרץ ליעוד ולחזון, שבחר לעצמו – פעילות ציונית, עליה ויישוב ארץ ישראל.

בשנים הבאות עסק טרומפלדור בהשלמת השכלתו. ראשית הגיע לסנקט פטרבורג כדי להשלים את תעודת הבגרות, ואחר כך למד משפטים באוניברסיטה (כאשר לא יכול היה לעסוק בריפוי שיניים). הוא עסק במתן שיעורים פרטיים ובכתיבה עיתונאית והתקיים מפנסיה (צנועה ביותר) שקיבל מן המדינה כנכה מלחמה. הוא סיים את לימודיו בהצלחה באביב 1912.

פסל של יוסף טרומפלדור מעשה ידיו של נתן רפופורט, בחצר מוזיאון בית הגדודים באביחיל

באותה עת עסק גם בשכלול רעיונותיו להקמת יישובים שיתופיים, על פי עקרונות סוציאליסטיים, בארץ ישראל. ידידו ושותפו לדרך ולהכנות האידאולוגיות והמעשיות לעלייה היה צבי שץ מהעיר רומני. בשנת 1911 הצליח טרומפלדור לארגן את ועידת רומני שבה נוסדה תנועת "החלוץ", שבעקבותיה יצאה לאור החוברת הראשונה בדבר הקמת "המושבות השיתופיות בארץ". החוברת נקראה "פרוגרמת רומני" ע"ש העיר בה התקיימה. בוועידה זו השתתפו שבעה אנשים, ביניהם זלמן ליפשיץ ודוד צירקין, שהיו לאחר מכן ממייסדי עין חרוד. לאחר הוועידה עסק בהכנות מעשיות לקראת עלייה לארץ ישראל.

במכתב שכתב באותה התקופה לאחיו שמואל, הוא כתב, בין היתר מעין נבואה שהגשימה את עצמה:

אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים [...] מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי. ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותי. ואם אפול בקרב – מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל.

טרומפלדור בארץ ישראל לראשונה

בשנת 1912, מיד עם סיום לימודיו, יצא טרומפלדור יחד עם חבורת סטודנטים לנסות להקים מושבה שיתופית בארץ.

הרעיון של טרומפלדור היה להקים "מושבה קומוניסטית" שכן ראה את עקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש כהכרחי למען יישוב הארץ. הוא שאף להקים יישוב שיתופי ללא כל תמיכה או עזרה ממוסדות חיצוניים אלא על בסיס כלכלי בלבד. הגרעין עלה לארץ ישראל, הגיע לדגניה א והשתלב בעבודה בקבוצה. ביומן סידור העבודה של דגניה רשומים שמותיהם של טרומפלדור ושל חבריו. לאחר מספר שבועות עבר הגרעין שמנה כ־15 חברים וחברות לחוות מגדל. הם נקראו "הקומונה המגדלאית". העבודה שם לוותה בבעיות רבות. הפועלים לא התמידו בעבודתם והתפוקה הייתה נמוכה. דרישותיו של טרומפלדור מעצמו ומאחרים היו קשות והתנאים היו מעל לכוחם של הצעירים. לאחר כשנה וחצי של עבודה מפרכת התפרקה הקומונה.

טרומפלדור עצמו נהנה מהעבודה הקשה ומחיי הקומונה. יעל גורדון, שהייתה תלמידה בחוות העלמות של חנה מייזל, סיפרה על מנהגיו של טרומפלדור בעבודה ולאחריה – כיצד לימדוהו הבנות את ריקוד ההורה, אותה רקד בקלילות וכיצד היו מטיילים בשבתות לוואדי אל־עמוד – והוא תמיד בראש, מטפס על הסלעים כנער ומתנצל על כושרו הפיזי שנרכש בטיפוס על הרי הקווקז בעיר מולדתו פיאטיגורסק.

עם פירוק "הקומונה המגדלאית" חזר טרומפלדור לדגניה (שנקראה לימים "דגניה א'") שם עבד בפלחה כשנה שלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חברי דגניה שיבחוהו על תפקודו למרות היותו גידם. בתקופת שהייתו בדגניה הוא היה צמחוני. חברי דגניה ציינו גם שהוא בלט בגישה בלתי מתפשרת בוויכוחים בנושאים רעיוניים.

ב־1913 נשלח כנציג לקונגרס הציוני ה־11, בדרכו חזרה עבר דרך רוסיה, בניסיון לגייס אנשים נוספים לרעיונותיו.

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. טרומפלדור שהיה נתין וקצין רוסי, סירב להתעת'מן, עזב את הארץ וגלה למצרים. בניגוד לרוב חברי דגניה שקיבלו על עצמם את נתינות האימפריה העות'מאנית, חשש טרומפלדור מניצחון גרמני וייחל לניצחון מדינות ההסכמה.^{[דרוש מקור]}

גדוד נהגי הפרדות והפעילות להקמת גדוד יהודי לוחם

יוסף טרומפלדור, גליפולי, במדי גדוד נהגי הפרדות. 20 בספטמבר 1915

חתימתו של טרומפלדור מתקופת גדוד נהגי הפרדות

בגלותו במצרים, בשנת 1914, פנה אל טרומפלדור זאב ז'בוטינסקי שהגיע לשם, בהצעה לשיתוף פעולה בהקמת גדוד של מתנדבים שיעמידו עצמם לרשות ממשלת בריטניה ויצטרף למאמץ המלחמתי הבריטי ול"שחרור" ארץ ישראל. הבריטים סירבו להצעה להקים יחידה יהודית לוחמת, והסכימו רק להקמת יחידה של מובילי פרדות שתישלח לחזית טורקית כלשהי.

טרומפלדור היה בין תומכי ומקימי "גדוד נהגי הפרדות". כמפקד הגדוד מונה הקולונל האירי ג'ון פיטרסון וטרומפלדור מונה לסגנו, בדרגת קפטן (סרן). הגדוד הועבר לגליפולי שם השתתף ככוח עזר להעברת אספקה לכוחות אנזא"ק (גייסות מאוסטרליה ומניו זילנד). טרומפלדור ביצע גם בגליפולי מעשי גבורה ואף נפצע בכתפו מכדור רובה.

טרומפלדור היה הרוח החיה בגדוד. הגדוד שסבל מבעיות משמעת קשות, לרבות ניסיונות עריקה ומרד, מורל נמוך ותפקוד ירוד, החזיק מעמד, בקושי, בזכות השפעתו ודאגתו לאנשי הגדוד^{[דרוש מקור]}. פרשה שהשפיעה על טרומפלדור קשות באותה תקופה הייתה המלקות והעונשים הגופניים האכזריים שקיבלו החיילים היהודים מידי הקצינים הבריטיים. בנובמבר 1915 התמנה טרומפלדור למפקד הגדוד בפועל, אולם חודש לאחר מכן החליטו הבריטים לפזר את הגדוד. שרידי הגדוד – אלה שלא חלו, ערקו או מתו – חזרו למצרים. טרומפלדור עשה מאמצים נואשים לשמר את הגדוד למרות התפוררותו המוסרית, העריקות, מעשי פשע ויחסם העוין והמתנכר של הבריטים. עם שחרורם, הפגינו אנשי הגדוד הרעבים בדרישה שיקבלו עבודה או שיינתן להם להגר לארצות הברית.

באלכסנדריה, עם שובו מגליפולי, לקח טרומפלדור שיעורים בצרפתית מפירה (אסתר) רוזוב, בת למשפחת פרדסנים אמידה מראשוני פתח תקווה, שגורשו גם הם למצרים משום שהיו בעלי נתינות הזרה. פירה, בת 22, שהייתה צעירה מטרומפלדור ב־13 שנים, הפכה חיש מהר לאהובתו וארוסתו, והוא חלק עמה במשך כמה שנים את כל סודותיו ורגשותיו, וכתב לה במהלך המלחמה מכתבים רבים המתארים את חוויותיו.

באוקטובר 1916, לאחר שנואש ממאמציו להקים את הגדוד מחדש, יצא טרומפלדור ללונדון כדי לסייע לזאב ז'בוטינסקי בהקמת גדוד יהודי לוחם. למאמצים אלה היו שותפים גם דוד בן-גוריון, יצחק בן־צבי ופנחס רוטנברג.

ז'בוטינסקי קיווה כי יהודי בריטניה יתגייסו בהמוניהם לגדוד יהודי בצבא, וחש כי טרומפלדור, ששמו כגיבור יצא לפניו, יוכל לסייע לו בגיוס מתנדבים, אולם בפועל נחל ניסיון הגיוס כישלון חרוץ. טרומפלדור וז'בוטינסקי נתקלו בגילויי עוינות קשים ואף אלימים מצד הקהילה היהודית שסירבה להתגייס. טרומפלדור המשיך, למרות הקשיים, בניסיונותיו לגייס תמיכה לרעיון הגדוד. הוא נפגש עם חיים ויצמן, ועם מתנגדיו החריפים של רעיון הגדוד כמו הרב יוסף צבי הרץ, הרב הראשי של הממלכה המאוחדת, אחד העם, ונחום סוקולוב שראו בהקמת גדוד של חיילים יהודיים מהלך שאינו ראוי ואינו "יהודי".

בדצמבר 1916 הגיעו ללונדון 120 איש משרידי גדוד נהגי הפרדות שטרומפלדור הצליח לשכנעם להתגייס לצבא הבריטי. אלה היוו בסופו של דבר את הגרעין לגדוד העברי, שאותו הצליח ז'בוטינסקי, בסיועו הפעיל של טרומפלדור, להקים בעמל רב ולאחר ניסיונות שכנוע מרובים ב־1917.

טרומפלדור, שלא יכול היה להתגייס לגדוד עקב היותו נכה ונתין זר, יצא לרוסיה בעקבות מהפכת פברואר.

ברוסיה בשנות המהפכה

יוסף טרומפלדור בשנת 1917

ביוני 1917 חזר טרומפלדור לרוסיה כדי לפעול שם למען הציונות וארץ ישראל. שאיפתו הפעם הייתה לגייס כוח יהודי של מאה אלף איש שיישלח לחזית קווקז או פרס ויגיע משם לארץ ישראל. הממשלה הזמנית של רוסיה ראתה בעין יפה את תוכניתו הגרנדיוזית של טרומפלדור, אולם הממסד היהודי והציוני ברוסיה הסתייג מהרעיון (באותה התקופה נחל הצבא הרוסי מפלות בכל החזיתות והסיכוי של מוות בחזית היה גבוה). לנוכח הסכנה ההולכת וגדלה של הפיכה בולשביקית והפרעות שהיו צפויות להתחולל כתוצאה מכך ביהודים, עבר טרומפלדור לארגן הגנה עצמית ליהודים, כמשימה ראשונה ודחופה. בדצמבר 1917 קיבל טרומפלדור רישיון מהממשלה הבולשביקית, להקים גדוד יהודי בן 1,000 איש בפטרוגרד. הרעיון נתקל בהתנגדות בקרב היהודים שחששו מפני נקיטת עמדה במלחמת האזרחים המתפתחת בין הבולשביקים לתנועה הלבנה. רק כ־20 איש התגייסו לגדוד והוא פורק כעבור כחודשיים.

טרומפלדור המשיך להיות פעיל בארגון הגנה עצמית ליהודים בדרום רוסיה במסגרת הקומיסריון היהודי שהיה אנטי ציוני, אולם הניסיונות לא עלו יפה. יחידות ההגנה העצמית היהודיות עוררו את חמתם של הפורעים הקוזאקים וה"לבנים", ורק הצבא האדום וצבא הקיסרות הגרמנית שהשתלט על חלקים גדולים של רוסיה, סייעו ליהודים.

פעילותו בארגון "החלוץ"

בעקבות מהפכת פברואר חלה תחייה והתעוררות בתנועה הציונית ברוסיה. מספר החברים "שוקלי השקל" היה למעלה ממאה וארבעים אלף, ועשרות אלפי בני נוער שאפו לעלות לארץ ישראל. ברית "החלוץ" העולמית ריכזה את הצעירים המעוניינים לעלות לארץ ישראל ולהיות חלוצים. בתחילת 1918 נכנס טרומפלדור לפעולה בתנועה. הוא עסק באינטנסיביות בניסוח תוכניות מעשיות להקמת קומונות, למעשה קיבוצים, בארץ ישראל, להקמת ארגון צבאי חלוצי, הסתדרות עובדים, ועלייה לארץ. התנועה אמצה רבים מרעיונותיו של טרומפלדור ובחרה בו, בוועידתה הראשונה, ליושב ראש התנועה.

טרומפלדור ארגן בפטרוגרד "הכשרה" של עובדים חקלאיים, קופת מלווה, מועדון ומעון משותף. לאחר מכן יצא לחצי האי קרים וארגן גם בו פעילויות של החלוץ. באוגוסט 1919 יצא שוב לארץ ישראל.

חזרתו לארץ

בדרכו לארץ ישראל התעכב טרומפלדור באיסטנבול ("קושטא" בפי אנשי התקופה). גם שם, כדרכו, סייע לחלוצים הממתינים לעלייתם לארץ בתעסוקה ובפעילויות רווחה שונות. שם פגש את העריק הרוסי, רב חובל אריה באייבסקי, והשניים היו לחברים. בסוף אוקטובר 1919 חזר טרומפלדור ארצה. כמה חודשים אחריו במרץ 1920, הגיע באייבסקי לנמל יפו והצטרף לחבורת החלוץ שהפנתה אותו אל ועדת המים. בארץ חיכתה לו ארוסתו, פירה רוזוב, אולם כאשר הגיע, ניתק הקשר ביניהם, ככל הנראה בגלל קשר שרקם טרומפלדור בחצי האי קרים עם צעירה אחרת – אמה (נחמה) ציפקין.

ז'בוטינסקי קיבל את פניו של טרומפלדור בהתלהבות. הייתה זו תקופה סוערת ביותר בארץ. ועד הצירים נכשל בניסיונותיו לקלוט את משתחררי הגדודים העבריים ולעודד התיישבות. ההסתדרות הציונית לא זו בלבד שלא עודדה עלייה המונית, אלא אף לא הצליחה לקלוט את מכסת העולים הקטנה שהקצו לה השלטונות הבריטיים. במצב עניינים זה הגיע טרומפלדור ארצה. הוא עזר בהכנות לעליית חברי "החלוץ" מרוסיה ומטורקיה. היה שותף לתכנון הקמתו של צי עברי בארץ ישראל ולרכישתה של אוניית משא עברית שתשמש את חלוצי התנועה מהקווקז ללימוד ימאות ולכיבוש העבודה בים. הוא היה שותף לתוכנית יישוב כפרי דיג לאורך חופיה עם חלוצי תנועתו, שילמדו מדייגים סובוטניקים שנקראו לשם כך מאזור אסטרחן שבקווקז. הוא צפה בסלידה במריבות המפלגתיות בין אחדות העבודה והפועל הצעיר, ועל כך כתב:

"שחברינו בבואם הנה לא יכניסו את עצמם במלחמה הנטושה בין אחדות העבודה והפועל הצעיר. מלחמה זו הקיפה כמעט את כל הפועלים ומזיקה מאוד לענייננו הכללי... טוב יהיה אם חברינו החדשים שיבואו לארץ, יוסיפו להיות מחוץ למלחמת מפלגות זו".

טרומפלדור שאף לאיחוד כל הפועלים תחת מפלגה אחת כדי שיוכלו להיאבק יחד על זכויות הפועלים בארץ ישראל. הוא פרסם "קול קורא" בעניין שזכה לתהודה רבה, אך לא הצליח לשכנע את הפועל הצעיר להתאחד עם אחדות העבודה. אלא שבהשפעת הקול הקורא התכנסה, לאחר מותו, בחנוכה 1920, הוועידה שייסדה את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל.

הוא קרא להגברת העלייה ארצה:

"כל רגע יקר. כל הנכנס לארץ, ניצל ממוות בטוח או מחיי אנוסים. כל רגע של איחור – לחטא יחשב לנו."

—

בעיצומו של מאבקו לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, ביקש ישראל שוחט, מראשי ארגון השומר, מטרומפלדור לצאת לגליל העליון ולבדוק במקום מה מתרחש שם.

מאורעות תל חי

ערך מורחב – מאורעות תל חי

חצר תל-חי

עוד ב־1916 נחתם הסכם חשאי בין הממלכה המאוחדת לבין צרפת בדבר חלוקת האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. לפי הסכם זה, הידוע בשם הסכם סייקס–פיקו, נכלל צפון הגליל (כולל אצבע הגליל) בתחום השפעתה של צרפת. ההסכם אושר מחדש בספטמבר 1919, בתור הסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה, פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה שליד אגם החולה (מעט צפונה מאילת השחר של היום).

צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים, אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף באזור צידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור, שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. ארבעה יישובים יהודיים שהיו באזור הצרפתי נקלעו לתוך מאורעות אלה: המושבה מטולה, הקבוצות תל חי וכפר גלעדי, וקבוצת מייסדי המושב חמארה. בהנהגת היישוב התנהל ויכוח האם לפנות את היישובים הללו ולהעביר את אנשיהם לשטח המנדט הבריטי או להמשיך ולהאחז בקרקע. לבסוף הוחלט שלא להחליט וכך נשארו היישובים בשטח הצרפתי.

בתחילה לא פגעו הערבים ביישובים היהודים, אולם בהמשך השתנה המצב. ב־15 בנובמבר 1919 חדרו בדואים מחופשים לז'נדרמים צרפתיים לכפר גלעדי, החרימו נשק ושדדו כסף ורכוש. ב־12 בדצמבר, תקפו את תל חי והרגו את שניאור שפושניק, תושב פתח תקווה. ב־17 בדצמבר התחוללה התקפה נוספת בה הכירו אנשי תל חי בנחיתותם הצבאית מול המורדים והמתינו לבאות. תגבורות קטנות של מספר אנשים ורובים הגיעו למקום. דוד בן-גוריון ביקש מטרומפלדור לארגן את הגנת היישובים ולדווח על המצב. טרומפלדור הגיע לתל חי בסוף דצמבר 1919. תקיפות הבדואים נמשכו. באחד האירועים נתפסו טרומפלדור ואנשיו, נשדדו ובגדיהם הופשטו מעליהם. בעקבות התקיפות ננטש המושב חמארה ולא הוקם יותר. ב־4 בינואר 1920 תקפו הבדואים את חמארה שבה שהה באותה עת כוח צרפתי וזה נסוג למטולה. הבדואים העלו את חמארה באש.

בעקבות נסיגת הצרפתים גבר חששם של מגיני תל חי שעליהם פיקד טרומפלדור. תסכולם גבר בשל העזרה המועטת שקיבלו ממוסדות היישוב החלשים וועד ההגנה שהיה אז בחיתוליו. ב־8 בינואר הוציאו מגיני הגליל כרוז שבו היה כתוב בין היתר:

כרוז לצעירים בארץ: אנו עומדים על משמרתנו זמן ידוע והחלטנו להמשיך את ההגנה בגליל העליון עד הרגע האחרון... נתנגד לאויב המקיפנו ולא נזוז מפה עד נשימתנו האחרונה... אנו פונים אליכם, צעירי הארץ, שרגש של אחריות ועלבון מפעם בכם, לבוא לעזרתנו...

בהמשך החודש הגיע כוח צרפתי גדול למטולה, תושביה היהודים עזבוה והכוח הרס ובזז את המושבה לחלוטין. בתחילת פברואר נסוגו הצרפתים ממטולה והמצב באזור הלך והחמיר.

ב־9 בפברואר 1920 כתב טרומפלדור לוועד ההגנה מאיילת השחר, כי מנהיגי הערבים קיבלו החלטה "להחריב ולהשמיד את היישוב היהודי בגליל העליון". טרומפלדור שלח למנהיגי היישוב בקשה לתגבר את הכוחות ולשלוח אספקה בדחיפות:

"אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל חי וכפר גלעדי! מצבן קשה..."

—

ועד הפועלים ביפו כינס אספה, שבה השתתפו דוד בן-גוריון, אז"ר, אברהם הרצפלד, ושמואל הפטר, ובה הוחלט על תגבור הכוחות בצפון, אולם מספר האנשים שנשלחו היה מועט.

ב־23 בפברואר 1920 התכנס ועד ההגנה הזמני לדיון בנושא הגנת הגליל העליון. נציגי מפלגות הפועלים ובראשם ברל כצנלסון תמכו בתגבור המגינים; בעוד שנציגי ה"אזרחים" פסחו על שתי הסעיפים משום שחששו מעימות עם הערבים. ז'בוטינסקי טען, כי אין סיכוי מעשי להגן על היישובים והציע להחזיר את כל הנמצאים באזור הצרפתי לתחום הבריטי. האספה החליטה להמשיך ולהגן על היישובים. הוחלט להקים ועדה שתארגן את ההגנה ותציל את הנקודות אולם עד שזו הגיעה לאיילת השחר כבר היה מאוחר מדי.

אבני זיכרון במקום בו היה קברם הזמני של טרומפלדור וחבריו בין תל חי לכפר גלעדי

ביום י"א באדר תר"פ, 1 במרץ 1920, הגיעו ערבים למקום ובקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין ביישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי. כשניסו לקחת את נשקה של דבורה דרכלר בכוח, פקד טרומפלדור לפתוח באש על התוקפים, מיד לאחר מכן פרצו חילופי יריות, וטרומפלדור נפגע קשה בבטנו. האנשים סביבו חששו לחבוש את פצעיו, כיוון שלא היו בעלי הכשרה רפואית; הוא ציווה להביא לו מים, רחץ את ידו, הכניס את מעיו לתוך בטנו ונחבש. בינתיים נסוגו התוקפים זמנית וטרומפלדור מסר את הפיקוד לפנחס שניאורסון.

הקרב נמשך כאשר חלק מן הערבים התבצרו בעליית הגג של תל חי. לשני הצדדים היו אבדות, ובאמצע הקרב הוכרזה הפוגה שבה פינו הערבים את הרוגיהם ופצועיהם. מגיני תל חי הצליחו בהמשך להשליך רימוני יד ולסלק את התוקפים, אולם לנוכח האבדות הכבדות והתמעטות התחמושת, התקבלה החלטה לנטוש את תל־חי ולסגת. ההתפנות עם הפצועים וגופות המתים מחצר תל־חי נעשתה בליל גשם סוחף והדרך הייתה מלאה בוץ.”הוחלט לסגת מתל חי ולהתרכז בכפר־גלעדי ומטולה בלבד.” בדרך לכפר גלעדי הביע טרומפלדור את תחושתו הרגועה למול המוות, מתוך הכרת חשיבות שליחותו הלאומית.

במהלך הקרב הארוך, נשאל טרומפלדור הפצוע מספר פעמים לשלומו. המסר בתשובותיו היה: אם עלי למות, אני עושה זאת למען מטרה נעלה – הגנה על היישובים, הגנה על אחיי המגינים ועל ארץ ישראל. דבריו אלה והמסר החשוב הטמון בהם הוצגו בעדויות רבות, שהתפרסמו מיד לאחר הקרב. למשל, במכתב שכתב עוד באותו לילה, מספר אברהם הרצפלד, לחבריו במרכז החקלאי, שטרומפלדור אמר לו: "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ-ישראל". גם בעדותו של ד"ר גרי, שטיפל בו, נאמר, שטרומפלדור ענה: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ". פצוע נוסף שנכח ליד טרומפלדור באותה עת סיפר ש"כשהרופא גרי שאל לשלומנו אמר 'טוב למות בעד ארצנו'". ייתכן כי אמירתו זו מקורה בפתגם לטיני נודע: "מתוק ומהולל למות למען המולדת".

אמירתו זו של טרומפלדור הפכה לסמל של נתינה וגבורה עילאית למען העם והארץ. ערך לאומי, שעליו מתחנכים דורות רבים. כדבריו של ראש הממשלה יצחק רבין ביום תל חי: "האריה השואג שותק – אבל סיפורו הולך כבר עשרות שנים מקצה הארץ עד קציה. אין ילד בישראל, במשך דורות, שלא יודע את סיפורו של יוסף טרומפלדור, סיפור חבריו הנופלים, את סיפורה של גבורת תל-חי. היו מעשי גבורה גדולים יותר בתולדות ארץ-ישראל, אלפים נהרגו, אך אין כמו סיפור תל-חי להמחיש את האחיזה בקרקע, את החלוציות, את ההתיישבות, את הביטחון. סיפור תל-חי הוא תמצית סיפורנו כאן, על האדמה הזאת. שבעים-וחמש שנים אנו הולכים עם הסיפור הזה, עם מילותיו האחרונות של יוסף טרומפלדור: “טוב למות בעד ארצנו”. חינכנו דורות של לוחמים על המילים הללו".

הסופר יוסף חיים ברנר כתב בעקבות מאורעות תל חי: ”טרומפלדור אמר לפני מותו "טוב למות בעד ארצנו" – אשרי מי שמת בהכרה זו ותל־חי מראשותיו”. גם ההוגה החרדי-ציוני הרב יששכר שלמה טייכטל משבח בספרו אם הבנים שמחה את החלוצים בוני הארץ, "כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערבים, וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: אין דבר טוב (מ)למות בעד ארצנו". קיימת גם טענה, כי נוסח דבריו המקורי של טרומפלדור היה: "טוב למות בעד ארץ", אך אלו ששמעו את הדברים מפיו שינו מעט את הנוסח לעברית תקינה יותר.

בשעה שהגיעה הקבוצה לכפר גלעדי טרומפלדור כבר לא היה בחיים. אנשי כפר גלעדי חששו שהתקפת הערבים והבדואים תמשיך אליהם, לא הניחו למגיני תל־חי לישון תחת קורת גגם. הם קברו את גופות הלוחמים בקבר אחים זמני. לאחר שנים, הועברו שרידי הגופות אל בית העלמין בכפר גלעדי.

”מגיני כפר־גלעדי ומטולה הוסיפו עוד לעמוד בפני אויביהם, ובבוקרו של י"ג באדר תר"פ (3 במרץ 1920) נאלצו לנטוש גם את הנקודות האלה”, לאחר שראו המון רוכבים ורגלים נערכים להתקפה עליהם. "אצבע הגליל" נותרה ריקה מיהודים למשך כמה חודשים. ביולי 1920 גירשו הצרפתים את פייסל מדמשק, ובדצמבר 1920 חתמו צרפת ואנגליה על הסכם לפיו הועברה אצבע הגליל לתחום השלטון הבריטי. עוד לפני כן חזרו האיכרים למטולה ואנשי "השומר" וגדוד העבודה לכפר גלעדי, ואחר לתל־חי.

הנצחתו

פסל האריה השואג בבית העלמין בכפר גלעדי

חניכי תנועת הנוער בית"ר ליד פסל האריה השואג

לזכרם של טרומפלדור וחבריו נישאו הספדים משני צדי הקשת הפוליטית. הידועים שבהם הם "תל חי" מאת זאב ז'בוטינסקי, מכונן הציונות הרוויזיוניסטית, שמונה ימים לאחר הקרב, ו"יזכור עם ישראל" מאת ברל כצנלסון, מראשי הציונות הסוציאליסטית.

תבליט לזכר יוסף טרומפלדור מעשה ידיו של בוריס שץ, שנות ה-20 של המאה ה-20

סיפור גבורתו ומותו של טרומפלדור היה לפרשת יסוד שעליה חונכו דורות. מותו בהגנה על תל חי הפך מיד לסמל של עמידת היהודים על נפשם, בניגוד להריגתם בפוגרומים ללא התנגדות. עליו ועל שאר הנופלים בתל־חי נשאו הספדים המנהיגים ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, יוסף חיים ברנר ורבים אחרים. אחד מחלומותיו של טרומפלדור לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, הוגשם לזכרו ב־9 בדצמבר 1920, בהקמת הסתדרות העובדים.

• חניכיו של טרומפלדור בתנועת "החלוץ" הקימו על שמו ארגון חלוצים וחלוצות בארץ ישראל, בשם גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור או בקיצור גדוד העבודה. הגדוד הוקם בידי שמונים ושמונה חברים, באזכרה במלאת חצי שנה למותו בי"א באלול תר"ף 25 באוגוסט 1920 במחנה ליד חמי טבריה.
• על שם טרומפלדור נקרא קיבוץ תל יוסף, שהקימו אנשי גדוד העבודה. בקיבוץ נמצא מוזיאון "בית טרומפלדור" שבו הייתה גם ידו התותבת של טרומפלדור, אשר הועברה לארכיון הציוני במלאת 100 שנה למותו.
• על שמו רחוב בירושלים ובתל אביב (ובגלל המיקום, גם בית העלמין הידוע כבית הקברות טרומפלדור), שני רחובות בחיפה (יוסף הגידם בהדר הכרמל ושדרות טרומפלדור בנווה שאנן) וכן רחובות ובתי ספר ביישובים רבים בישראל. שכונה בתל אביב ושכונה בנהריה נושאות את שמו של טרומפלדור.
• זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הרוויזיוניסטים וחברו הקרוב של טרומפלדור, הקים תנועת נוער על שמו – בית"ר: ברית יוסף תרומפלדור. ז'בוטינסקי העריץ את טרומפלדור ותיאר את דרכם המשותפת. על מנת לשמר את הנוטריקון, מאייתים בית"רים עד היום את השם 'תרומפלדור' ב־ת'. על סיפור תל־חי, חיבר ז'בוטינסקי את שיר אסירי עכו.
• קריית שמונה, הסמוכה למקום מותם וקבורתם של טרומפלדור ושבעת חבריו שנהרגו בתל חי, קרויה על שמם. בתחילה נקרא שמה קריית יוסף, על שמו של טרומפלדור
• גבורת טרומפלדור באה לידי ביטוי בדברי ברל כצנלסון, במבוא לספר "מאורעות תרצ"ו", שנכתב על ידי ברכה חבס. שם השווה כצנלסון את גבורת המתיישבים מול הטרור הערבי בשנים 1936–1939, לגבורת מגיני תל חי: "דוֹר המצוֹר והבּצרוֹן, אשר קלט חצים ולא נסוֹג, אשר לא הפקיר שוּם נקוּדה ולא נתן לפַנוֹת שוּם מקוֹם ישוּב...דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בּיישנוּכם. לא ערירים הלכתם".
• במלאת מאה שנים להולדתו של טרומפלדור, כתב עליו פרופ' יגאל עילם: "לו הייתי מתבקש לנקוב בשמו של אדם אחד, גיבור אמיתי אחד, משכמו ומעלה בכל ההיסטוריה הציונית והיישובית שלנו לא הייתי מהסס: טרומפלדור, זה האיש. המיתולוגיה שלנו לא טעתה בזיהוי. היא בחרה באיש הנכון".

על טרומפלדור נכתבו שירים וסיפורים לרוב.

בשירו של אברהם ברוידס 'בגליל' נאמר:

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק

צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעֱתִיק.

בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת

רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.

בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב

מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.

'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר

בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,

לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

המלחין עמנואל עמירן, כתב יצירה על שמו ולזכרו: בשם יוסף הגלילי, אשר פותחת במילים: ”בגליל יוסף חרש ומזמור מפיו לא מש.”

בול לזכרו של טרומפלדור לציון יובל להגנת תל חי

באביב 1920 הקריא אבא שנלר (לימים אבא חושי) לראשונה בוועידת "השומר הצעיר" בלבוב את מילות השיר שחיבר בהשראת עמידת הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו בחצר תל־חי:

בגליל, בתל חי,

טרומפלדור נפל.

בעד עמנו בעד ארצנו

גיבור יוסף נפל.

דרך הרים, דרך גבעות

רץ לגאול את שם תל חי

לאמור, לאחים שם:

"לכו בעקבותיי".

"בכל מקום ובכל רגע

תזכרו אותי,

כי נלחמתי וגם נפלתי

בעד מולדתי.

כל היום אני חרשתי

ובלילה קנה רובה

בידי אחזתי

עד הרגע האחרון.

יוסף טרומפלדור קבור בבית הקברות של כפר גלעדי, סמוך לקברי השומר, בקבר אחים, יחד עם שבעת הלוחמים והלוחמות הנוספים שנהרגו בתל־חי. מעל קברם הוצב פסל "האריה השואג" ועליו האמרה "טוב למות בעד ארצנו". בכל שנה עולים בי"א באדר תלמידי בתי ספר וחברי תנועות נוער אל הקבר על מנת לציין את הקרב ואת אשר הוא מסמל בטקס ממלכתי, שבו משתתף נציג הממשלה.

כרטיס ציר מהקונגרס הציוני הי"ב או הי"ג (1921 או 1923) ועליו דמותו של יוסף טרומפלדור ודבריו האחרונים

סיפור חייו וגבורתו של סרן יוסף טרומפלדור מופיע באתר יזכור – אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, משרד הביטחון.

כתביו

• מחיי יוסף טרומפלדור: קובץ מכתבים וקטעי רשימות, יפו: הסתדרות העובדים העברים בא"י, תרפ"ב:
  • מהדורה ב, מורחבת; ערוכה בידי מנחם פוזננסקי, תל אביב: עם עובד, תש"ה
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל – כרך ב':
  • פרק צ"ח, יוסף טרומפלדור, בגדוד נהגי הפרידות, 1915, עמ' 1042–1047 – המשא ומתן עם המפקדה הבריטית במצרים, הגיוס לגדוד, ההפלגה לחזית, בגליפולי
  • פרק ק"ז, יוסף טרומפלדור, ההגנה על ישובי הגליל העליון, 1920, עמ' 1133–1156

לקריאה נוספת

ספרות יפה

• נילי לוצקי, חלוץ שכזה – יוסף טרומפלדור, תל אביב: המח’ לחינוך והדרכה – בית"ר ארץ ישראל, תש"ל
• פסח בן־עמרם (ליפובצקי), יוסף טרומפלדור – אישיותו, חייו, פעולותיו, מהדורה 1: סמל, קובנה, תרפ"ד; מהדורה 2: המחלקה לענייני נוער של ההסתדרות הציונית העולמית, תש"ז; מהדורה 3: מפעלי תרבות וחינוך, הסתדרות הנוער העובד, תל אביב, 1967. מהדורה מקוצרת: הסתדרות הנוער העובד, תר"ץ, תש"ז, תשכ"ז
• נחום בנארי, אליעזר כנעני (עורכים), יוסף טרומפלדור: פעלו ותקופתו, (תל אביב) : תרבות וחינוך, (תש"ך)
• הארי הגלילי: תר"פ–תש"ה, [ירושלים]: מחלקת התרבות והתעמולה של נציבות בית"ר בארץ ישראל, תש"ה
• יוסף תרומפלדור: ח"י שנים למותו מות גבורים בתל־חי, תר"פ – י"א אדר – תרצ"ח, קרן תל־חי בארץ־ישראל, תרצ"ח
• אוריאל אופק, גיבור חידה, תל אביב: הוצאת יוסף שרברק, 1970
• משה נחמני, הגיבור הלאומי: פרקים בחייו של יוסף טרומפלדור, ירושלים, תש"פ
• אושרת אסייג-לופז, על משכבי בלילות, תל אביב 2022

ביידיש

• ב’ וויינשטאק, יוסף טרומפעלדאר: (די לעבענס־געשיכטע פון א פערזענלעכקייט), בוענאס איירעס: דרוק, 1935
• אהרון פרופס, דאס לעבען פון יוסף תרומפלדור, וורשה: תרצ"ד
• תל חי: צום צענטן יאר־טאג פון יוסף טרומפעלדאר און זיינע חברים, ורשה: (החלוץ), 1930
• אברהם ליובס, צום ניינטן יארצייט פון יוסף טרומפעלדאר, ווארשע: (דפוס רענאמא), 1929

מחקרים

• בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, חלק א', ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית שליד ההסתדרות הציונית ומערכות, 1964.
• שולמית לסקוב, טרומפלדור: סיפור חייו, חיפה: שקמונה, 1972. מהדורה ב', מתוקנת ומורחבת, ירושלים: כתר, 1982. (ביוגרפיה)
• מרדכי נאור, היום שבו נפלה תל־חי, להגן או לעזוב..., "דרך ארץ־עם חי בנופיו", עורכת: עירית זהרוני, קצין חינוך ראשי – "במחנה", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ה, 1984, עמודים 272–279
• נקדימון רוגל, תל־חי חזית בלי עורף, הוצאת יריב–הדר
• שמעון קושניר, איש מארץ תל־חי, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ד 1974 באתר פרויקט בן יהודה
• מנחם פוזננסקי, מחיי יוסף טרומפלדור, תל אביב: הוצאת עם עובד
• מרדכי נאור, זלמן בלחובסקי – איש תל חי, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2009

קישורים חיצוניים

• יוסף טרומפלדור, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• ארכיון אוסף יוסף טרומפלדור, בספרייה הלאומית
• השוואה בין טרומפלדור וז'בוטינסקי, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• אורי קציר, הקומוניסט של בית"ר (אורכב 17.06.2006 בארכיון Wayback Machine), בבלוג אפלטון
• קורות החיים של יוסף טרומפלדור, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
• האתר ההיסטורי חצר תל חי
• מידע על יוסף טרומפלדור בקטלוג הספרייה הלאומית
• שאול אביגור, שלושה שבועות בהגנת תל חי במחיצתו של יוסף טרומפלדור
• שולמית לסקוב (תרגום ומבוא), ‏יוסף טרומפלדור – יומן גדוד נהגי הפרדות, קתדרה 7, אפריל 1977
• אהרן שר, ‏הצו, מערכות 18, מרץ 1944
• שולמית לסקוב, טרומפלדור: סיפור חייו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• אלי אלון, סיפורו של אלפרד טרומפלדור , באתר News1 מחלקה ראשונה, 5 בנובמבר 2014
• אוסיה – מבחר מכתבי יוסף טרומפלדור, ביומן הרשת עמדת תצפית
• רות בקי־קולודני, חידת טרומפלדור, באתר הארץ, 15 בפברואר 2013
• קובי דנה, יוסף טרומפלדור: עיונים במכתביו – בארץ ישראל נהיה בבית, מגזין אימגו, ‏2013 (ארכיון)
• אריק וייס, הורדת ידיים: הקרב על התותבת של טרומפלדור, באתר nana10‏, 26 באוקטובר 2013
• יעקב גרוס, סרטון טרומפלדור במגדל, 1913, באתר יוטיוב
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על יוסף טרומפלדור – תוכנית ראשונה‏, 1 במרץ 2011
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על יוסף טרומפלדור – תוכנית שנייה‏, 5 במרץ 2012
• ארכיון בית טרומפלדור באתר "אז – רשת ארכיוני ישראל" של הספרייה הלאומית
• יוסף טרומפלדור, במיזם "אישי רחוב"
• דור סער־מן, ימיו של יוסף טרומפלדור בשבי היפני, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2017
• קובי דנה, יוסף טרומפלדור – מקראת לימוד, שבעים פנים לציונות, 2018
• אלי אשד, יוסף הגלילי-הגיבור קטוע היד בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", פברואר 2020
• חגית רוזנבאום, טוב למות בעד יהדותנו, באתר ערוץ 7, 27 באוגוסט 2020
• מאיה פולק, ‏שבוי בעד ארצנו: השנה של טרומפלדור בשבי היפני, בעיתון מקור ראשון, 8 במרץ 2020
• זיכרונותיי מחברי טרומפלדור, עולם קטן
• מאמרים וכתבות על יוסף טרומפלדור בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
• יצחק נוי, הסכת עולמי עם יצחק נוי – "טרומפלדור – הגיבור של כולם", באתר כאן הסכתים, 16 במרץ 2020
• אניטה שפירא, עד בא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2020
• תמר וולף-מונזון, הקרב על המיתוס, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מרץ 2022
• יעל זרובבל, אמיר גולדשטיין (עורכים), תל-חי: 1920–2020 – בין היסטוריה לזיכרון, ירושלים, יד בן-צבי, 2020.
• עופר אדרת, מכתב נדיר של טרומפלדור במחלוקת משפטית, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2022
• טרומפלדור – הגיבור של כולם, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן
• יוסף טרומפלדור (1880–1920), דף שער בספרייה הלאומית