NAACP

NAACP
מדינה	ארצות הברית
מטה הארגון	בולטימור
מייסדים	Moorfield Storey, Mary White Ovington, ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז
מנכ"ל	Cornell William Brooks
תקופת הפעילות	12 בפברואר 1909 – הווה (115 שנים)
	www.naacp.org

האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים (באנגלית: National Association for the Advancement of Colored People; מוכר בראשי תיבות שמו: NAACP) הוא ארגון זכויות אדם אזרחי למען אפרו-אמריקאים, שנוסד בארצות הברית ב-1909 ומהווה את הארגון הוותיק, הגדול והמוכר ביותר בתחום זה. מטרתו המוצהרת של הארגון היא: "להבטיח את שוויון הזכויות הפוליטי, החינוכי, החברתי, והכלכלי של כל בני האדם ולחסל שנאה גזעית ואפליה גזעית"^[1]. על מנת להימנע ממינוח פוגעני בשם הארגון נבחרה המילה "צבעונים" (Colored people) במקום "שחורים" (Blacks) או "כושים" (Negroes). מטה הארגון נמצא בבולטימור, מרילנד. נכון ל-2011 היו בארגון למעלה מ-300,000 חברים^[2] ותקציבו השנתי עמד על למעלה מ-43 מיליון דולר^[3]. הארגון פועל במספר תחומים, בהם סיוע משפטי בנושאי אפליה כנגד מיעוטים בתחומי תעסוקה, ממשל וחינוך; הפעלת שדולה בקונגרס בתחום החקיקה נגד אפליה ובחינת משמעותם של חוקים בראי השוויון הגזעי; יצירת תוכניות חינוכיות הן בחינוך פורמלי והן בחינוך בלתי פורמלי מן הרמה המוניציפלית, דרך רמת המדינה ועד הרמה הפדרלית; קידום חינוך לבריאות בקרב אוכלוסיות מיעוטים ומהגרים וקידום התרבות, במסגרת זו מעניק הארגון את פרס NAACP Image לאפרו-אמריקאים שהצטיינו בתחומי התרבות השונים (קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה וספרות במגוון קטגוריות), כן מעניק הארגון מדי שנה את מדליית ספינגרן (Spingarn Medal) לאפרו-אמריקאי שהגיע להישגים ראויים לציון.

היסטוריה

הארגון נוסד בספרינגפילד (אילינוי) ב-12 בפברואר 1909 (יום הולדתו ה-100 של אברהם לינקולן) על ידי שישים אישי-ציבור, שבעה מתוכם אפרו-אמריקאים (שהבכיר בהם היה לוחם החירות ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, שעמד בראש תנועת זכויות אדם לשחורים בשם "תנועת ניאגרה" (Niagara Movement) עוד מ-1905)^[4]. עוד נכללו בין המייסדים העיתונאית הסופרג'יסטית (הלבנה) מי וייט אובינגטון (Mary White Ovington), העיתונאית האפרו-אמריקאית אידה ב' ולס, העיתונאית והעורכת הסופרג'יסטית ג'וזפין סנט פייר ראפין, לוחמת זכויות האדם פלורנס קלי (Florence Kelley), עורך הדין ארצ'יבלד גרימקה (Archibald Grimké), לוחם זכויות האדם היהודי הנרי מוסקוביץ', העיתונאי אוסוולד גריסון וילארד (Oswald Garrison Villard) והחדשן החברתי הלבן, איש קנטקי וצאצא לבעלי-עבדים ויליאם אינגליש וולינג (William English Walling). מטרתו המעשית של הארגון הייתה הגנה על הזכויות שהוקנו לשחורים במסגרת התיקונים ה-13, ה-14 וה-15 לחוקת ארצות הברית, באמצעות ייצוג משפטי בתיקים עקרוניים. שורת ניצחונות משפטיים, בהם בפרט נגד אפליית בחירות באוקלהומה (Guinn v. United States, 1915)‏^[5]^[6], פרסמה את הארגון כפרקליט חשוב ורב עוצמה נגד אפליה. באותה שנה, 1915, הוביל הארגון את המאבק נגד סרטו של ד.וו גריפית' "לידתה של אומה" המעלה על נס את התנועת הקו קלוקס קלאן הגזענית.

ב-1910 פתח האיגוד את משרדיו בניו יורק ומינה חבר מזכירים לנושאים שונים ונשיא, כל בעלי התפקידים היו לבנים פרט לדו בויז, שכיהן כמזכיר לענייני פרסום ומחקר ועורך ביטאון האיגוד, The Crisis ("המשבר"). בעוד עיקר פעילות האיגוד באותה עת התמקדה בשדות הסיוע המשפטי והחינוך, הוביל דו בויז בביטאון קו רדיקלי הרבה יותר, שקרא לגאווה ושחרור^[7]. עד 1913 פתח הארגון סניפים בערים כגון בוסטון, בלטימור, קנזס סיטי, וושינגטון די. סי., דטרויט וסנט לואיס והחל לייצר רשת ארצית המורכבת מארגונים מקומיים. יוזם אסטרטגיה זו ונשיא הארגון בשנים 1939–1929 היה הסופר, העיתונאי והפעיל החברתי היהודי יליד ניו-יורק, ג'ואל ספינגרן (Joel Spingarn). מספר חברי הארגון גדל בהתמדה מ-9,000 ב-1917 ל-90,000 ב-1919, בלמעלה מ-300 סניפים בפריסה ארצית. מסע הפרסום האגרסיבי והמתמיד ביותר של הארגון היה כנגד מעשי לינץ' בתביעה ממושלים ואזרחים להפסיק פשעים אלה ולהעמיד את מבצעיהם לדין. המסע, שהוביל לאחר ארבע שנים לחקיקת חוק נגד מעשי לינץ' ב-1922, נמשך עוד שלושים שנה בתביעה ליישמו^[8]^[9].

ב-1930 החל הארגון במסע נגד הפרדה גזעית במוסדות חינוך במטרה לפורר את דוקטרינת "נפרד אבל שווה", שהצדיקה את ההפרדה באופן חוקי. צעד ראשון בכיוון זה היה פרסום דו"ח מרגולד (Margold Report), מחקר שנועד לקעקע את מעמדה החוקתי של ההפרדה ושנערך על ידי עורך דין מטעם NAACP, נתן מרגולד^[10]^[11]^[12]. סדרת צעדים מחקריים, משפטיים, חינוכיים ופרסומיים בכיוון זה הובילה לבסוף לפסק הדין המשמעותי בראון נגד מועצת החינוך, משנת 1954 אשר קבע דה יורה כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי בארצות הברית היא בלתי חוקתית וביטל את דוקטרינת "נפרד אבל שווה". עורך הדין שייצג את התובעים, שעודדו על ידי סניף NAACP המקומי לתבוע את מועצת החינוך של מחוזם בגין אפליה גזעית, היה עורך דין מטעם הארגון, ת'ורגוד מרשל, לימים השופט העליון האפרו-אמריקני הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית^[13].

תקופת המשבר הכלכלי העולמי של 1929 הובילה את הארגון לתחום הצדק הכלכלי. לאחר שנים של קרע בין אפרו-אמריקאים ללבנים בני מעמד הפועלים והמעמד הבינוני הנמוך, נוצרו שיתופי פעולה במסגרת איגודי עובדים להגנה על משרות ותביעת שכר הוגן. באותה עת הצטרפה רעיית נשיא ארצות הברית, אלינור רוזוולט כחברה בוועד המנהל הארצי של הארגון והיא סייעה לפתיחת משרות רבות עבור שחורים במגזר הממשלתי ובצבא. בעת מלחמת העולם השנייה התגייס הארגון להגנה על שוויון זכויותיו של החייל האפרו-אמריקאי והתמיכה בו גאתה. ב-1946 עמד מספר חברי הארגון על 600,000.

במהלך שנות החמישים ידע הארגון שורה של ניצחונות בחקיקה ובבתי המשפט, אך גם התמודד עם פרצי אלימות שכוונו נגד פעיליו, ששיאם ברצח פעיל הארגון הארי טי. מור (Harry T. Moore) על ידי פצצה שהושלכה לביתו במיאמי בחג המולד 1951 ורצח מזכיר הארגון במיסיסיפי, מדגר אוורס ביוני 1963. זאת בנוסף לרצח הנער אמט טיל ב-1955 ולהתקפות על פעילי התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית באלבמה ובמיסיסיפי ותלמידי בית ספר מעורב בארקנסו ("משבר ליטל רוק", 1957). בשל האירועים פנו מנהיגים שחורים לפעילות רדיקלית יותר ובעלת פרופיל ציבורי גבוה יותר מן הפעילות המסורתית של NAACP במסדרונות בתי המחוקקים, כיתות הלימוד ואולמות בתי המשפט. הן מרטין לותר קינג והתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית והן גורמים שפרשו מהם לפעילות רדיקלית אף יותר ובלתי חוקית כהפנתרים השחורים ואומת האסלאם. על אף חילוקי דעות, הגיש הארגון סיוע משפטי לעצורי מהומות מקרב קבוצות רדיקליות ושילם את הערבות לעשרות פעילי זכויות אדם שביצעו נסיעות אוטובוס מעורבות במדינות דרום ארצות הברית (נסיעות חופש) בשנת 1961 ובכך העלה על נס את ערך הסולידריות. שיאה של מערכה משותפת זו של ארגוני זכויות האדם היה במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות ב-28 באוגוסט 1963 בהשתתפותם של כ-250,000 איש. בין ששת הנואמים המרכזיים (לצד מרטין לותר קינג שנשא את נאום "יש לי חלום") היה גם רוי וילקינס, ראש ה-NAACP. המצעד קידם את העברת חוק זכויות האזרח (1964) וחוק זכות ההצבעה (1965) בקונגרס שיזם ממשל קנדי ושהוצאו לפועל לאחר מותו על ידי ממשל ג'ונסון. העברתם של חוקים אלה, שבישרה את סופה של האפליה הגזעית בחסות החוק, סיימה את הפרק הראשון במאבק ה-NAACP לשוויון.

בשנות השבעים החל הארגון להפעיל יוזמות קידום מצוינות בקרב אפרו אמריקראים. כבר ב-1967 נוסד מפעל פרסי NAACP Image כ"אוסקר האפרו-אמריקאי". ב-1977 נוסד מפעל NAACP ACT-SO, אולימפיאדה לצעירים אפרו-אמריקאים בנושאי אקדמיה, תרבות, טכנולוגיה ומדע הכוללת תחרויות ידע ומקוריות ארציות בבתי ספר וקולג'ים לאיתור וגיבוש מנהיגות העתיד. נכון ל-2015 השתתפו במפעל כ-300,000 צעירים ביותר מ-200 תוכניות ארציות^[14]. בנוסף ממשיך הארגון במתן סיוע משפטי בעיקר בתחומי אפליה בתעסוקה, העצמת נשים ונוער, עידוד השתתפות בהצבעות, סיוע במיצוי זכויות ביטוח לאומי וביטוח בריאות, תביעה למיצוי חקירות משטרה באירועי פשע נגד אפרו-אמריקאים והפרת זכויותיהם, יצירת זהות קהילתית גאה המשולבת בחברה ועידוד מחקר קרימינולוגי לשם הורדת שיעור הפשיעה בקרב האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. בשנים 1995–1998 ניצבה בראש הארגון מירל אוורס-ויליאמס (Myrlie Evers-Williams), אלמנתו של מדגר אוורס, פעיל הארגון שנרצח ב-1963. בנאומו בוועידת הארגון לציון 100 שנות היסטוריה של הארגון הודה נשיא ארצות הברית ברק אובמה לארגון שאלמלא היה הקיים לא יכול היה להיות נשיא. בנאומו ציין גם את מטרות הארגון להמשך כמאבק לקידום ושמירה על שוויון לא רק עבור אפרו-אמריקאים אלא גם עבור אוכלוסיות מוחלשות כמו היספנים ומוסלמים ובעיקר נשים וילדים, ליצירת חברה אמריקאית בה נוטלים חלק שווה בני כל הגזעים והמוצאים^[15].

מדליית ספינגרן

המדליה מוענקת על ידי הארגון מאז 1914 מדי שנה לאפרו-אמריקאי שהגיע להישגים ראויים לציון במטרה להפנות זרקור ציבורי להצטיינותם של אפרו-אמריקאים ולהביע הערכה אישית להישגיהם, במטרה לעודד אפרו-אמריקאים ללכת לאורם של המצטיינים^[16]. המדליה נקראת על שמו של מייסדה ומי שהיה נשיא הארגון בשנים 1939 - 1929, ג'ואל ספינגרן. בין הזוכים במדליה לאורך השנים מדענים, שופטים, קציני צבא, ספורטאים, אנשי תרבות וחינוך ועוד. בהם זמרת האופרה מריאן אנדרסון (1939), הזמר פול רובסון (1945); השופט העליון ת'ורגוד מרשל (1946); שחקן הבייסבול ג'קי רובינסון (1956); הכומר והפעיל החברתי מרטין לותר קינג (1957); המוזיקאי דיוק אלינגטון (1959); המשורר והמחזאי לנגסטון יוז (1960); הבדרן סמי דייוויס ג'וניור (1968); הכוריאוגרף אלווין איילי (1976); הסופר אלכס היילי (1978); הפעילה רוזה פארקס (1979); הזמרת והשחקנית לנה הורן (1983); הבדרן ביל קוסבי (1985); הכומר ג'סי ג'קסון (1989); ראש המטות המשולבים קולין פאוול (1991); המשוררת מאיה אנג'לו (1994); אשת הטלוויזיה אופרה וינפרי (2000); הזמר הארי בלפונטה (2012) והמפיק המוזיקלי קווינסי ג'ונס (2014)^[17].

פרס NAACP Image

ערך מורחב – פרס NAACP Image

הפרס מוענק החל מ-1967 לאפרו-אמריקאים שהצטיינו בתחומי התרבות השונים: קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה וספרות. בדומה לפרס אוסקר ופרס גראמי מוענק הפרס במגוון קטגוריות, שנכון ל-2015 עומד מספרן על 35. בנוסף מוענק מדי פעם פרס מיוחד למפעל חיים כללי בתחומי התרבות. טקס הענקת הפרס, המתנהל בלוס אנג'לס, משודר החל משנת 1994 בטלוויזיה (ברשת פוקס).

קטגוריות הפרס הן קולנוע: סרט עלילתי (שנוצר על ידי אפרו-אמריקאי ולרוב בעל זיקה לתרבות אפרו-אמריקאית או סוגיות גזע), סרט תיעודי, שחקן ושחקנית בתפקיד ראשי ותפקיד משנה; קטגוריית הטלוויזיה נחלקת לשלוש: סדרת דרמה, סדרה קומית וסדרת/ תוכנית ילדים, בכל אחת מהן שחקן ושחקנית בתפקיד ראשי ותפקיד משנה. פרסי המוזיקה מוענקים לאמן ואמנית השנה, לתגלית השנה, ללהקה, לשיר, לסרטון וידאו ולאלבום השנה, וכן פרסים בתחום הג'אז והגוספל. פרסי הספרות מוענקים ליצירה בדיונית, ליצירה לא-בדיונית, לביוגרפיה, לשירה, ליצירה לילדים וליצירה לנוער וכן ליצירת ביכורים. בנוסף מוענק פרס יחיד בקטגוריית בדרן השנה^[18].