מאו דזה-דונג – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־21:08, 20 בינואר 2013

המונח "מאו" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו מאו (פירושונים).

תבנית:שם סיני

קובץ:Mao Zedong portrait.jpg

דיוקנו של מָאוֹ דְזֶה-דוּנְג

מָאוֹ דְזֶה-דוּנְג (מבוטא כמאו צה טונג; סינית: 毛泽东; ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏, 26 בדצמבר 1893 - 9 בספטמבר 1976), מדינאי סיני, שליטהּ‏ של סין בין השנים 1949 - 1976. בתפקידו כיושב ראש המועצה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הסינית משנת 1943 ואילך היה גורם מרכזי בעליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון בסין אחרי מלחמת האזרחים הסינית ונחשב אבי "הקפיצה הגדולה קדימה", תוכנית פיתוח שגרמה למותם ברעב של עשרות מיליוני סינים, ובעיקר - מנהיג "מהפכת התרבות" (בין 1966 ל- 1976), קמפיין פוליטי הרסני שגרם לכאוס רבתי במדינה, זרה אימה, וגבה את חייהם של מיליונים.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

מאו דזה-דונג נולד בכפר שאושאן בנפת שיאנגטאן (湘潭縣) שבמחוז הונאן, כבכור מבין ארבעת בניו של איכר אמיד. במהלך מהפכת 1911 שירת בצבא המחוזי של הונאן ולאחר מכן שב ללימודיו, שם הפך חסיד של פעילות גופנית וקולקטיביזם.

אחרי סיום לימודיו בבית הספר בהונאן ב-1918 נסע מאו עם מורו וגיסו לעתיד הפרופסור יאנג צ'אנג-ג'י לבייג'ינג, שם הרצה יאנג באוניברסיטת בייג'ינג, כל זאת על רקע אירועי תנועת ה-4 במאי ותביעות הגוומינדאנג להגברת הדמוקרטיזציה והליברליזם בסין. בהמלצת יאנג, קיבל מאו עבודה כעוזר לספרן ופיתח אהבת קריאה, ושמע את נאומיהם של פרופסורים רדיקלים כמו צ'ן טו-סיו, שהפך מאוחר יותר ליושב ראש הראשון של המפלגה הקומוניסטית בסין ולי דאג'או. באותה תקופה גם נישא מאו בראשונה ליאנג קאיחווי, בתו של יאנג.

פעילות במפלגה הקומוניסטית

במקום לצאת לחו"ל, כמנהג רבים מעמיתיו הרדיקלים, העדיף מאו בתחילת שנות העשרים לטייל ברחבי סין, עד שובו להונאן, שם נטל את ההנהגה בקידום פעולה קולקטיבית וזכויות עובדים.

ביולי 1921 נכח מאו בקונגרס הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסינית בשאנגחאי. נוסף לו היו בתנועה אותה עת רק עוד 56 חברים. בתוך שנים מספר, עד 1927, גדל מספר החברים בה ל-57 אלף. התנועה הקומוניסטית פעלה בשנותיה הראשונות במסגרת הקואומינטנג, בעיקר באזורי הכפר ובארגון פועלים באיגודים מקצועיים. פעילותה גם ביטאה את הרדיקליזציה הגוברת בסין, נוכח מה שנתפש ככישלון הקואומינטנג, למרות השגת הרוב בבחירות 1913, להשפיע בצורה מהותית ויסודית יותר על מצבה של סין.

מאו התקדם במהירות בשורות המפלגה הקומוניסטית ובשנת 1923 הוא נבחר לוועד המרכזי של המפלגה במסגרת הקונגרס השלישי. בשנת 1924 פרצה מלחמת האזרחים הראשונה בסין. סון יאט-סן, מנהיג הקואומינטנג, יצא לבייג'ינג כדי לשאת ולתת על כינון ממשלה כל-סינית, אך מת בשנת 1925 ולא הצליח להשלים את פועלו. יורשו, צ'יאנג קאי שק יצא עם כוחות הקואומינטנג לסילוק המשטר בצפון סין, במה שכונה "המסע צפונה". צ'יאנג קאי-שק הצליח באיחוד הגנרלים הניצים בצפון, אחרי מותו של יואן שה-קאי תחת שלטונו הוא.

מאו, במקביל, נשלח במסגרת החזית המאוחדת בין הקואומינטנג והמפלגה הקומוניסטית למחוז הונאן. בהרצאה במארס 1927 בפני מרכז המפלגה הרצה מאו על פעילות האיכרים ועמד על החשיבות המכרעת שיש להם כגרעין כוח עתידי למהפכה. הצעתו של מאו להסתמך על כוח האיכרים כגרעין התמיכה המרכזי נדחתה על–ידי המפלגה, אך הוא עצמו מונה למנהיג תנועת האיכרים.

זמן קצר אחרי כניסתו לשאנגחאי כונן צ'יאנג קאי-שק ממשלה לאומנית בסין כולה, בתמיכת מעצמות המערב, והחל במסע דיכוי נגד המפלגה הקומוניסטית, בת בריתו עד אז. עד שנת 1928 הושמדו 80 אחוז מחברי המפלגה והשאר ירדו למחתרת. זה היה אות הפתיחה למלחמת האזרחים השנייה, שנמשכה עד שנת 1937.

פיתוח התורה המאואיסטית

ערך מורחב – מאואיזם

מאו נמלט מהטרור הלבן של צ'יאנג קאי-שק באביב שנת 1927, אחרי התקוממות קציר הסתיו הכושלת וכונן את בסיסו בצ'ינקאנשאן, בגבול שבין מחוזות הונאן, ג'יאנגשי וגואנגדונג. באותה תקופה גם התגרש מאו מאשתו הראשונה, שהוצאה מאוחר יותר להורג על ידי הקואומינטנג ונישא לחה דזה-ג'ן. מאו כונן במקום רפובליקה ברוח סובייטית והקים את "הצבא האדום הסיני", שמצא את עיקר מגויסיו מבין האיכרים, ואף פעל בשיתוף פעולה עמם, כאשר חיילי הצבא נוהגים משמעת ואדיבות ואף מסייעים לעתים לאיכרים בעבודות השדה—ניגוד מובהק להתנהגותם של חיילי צבאות בדרך כלל. מאו כונן באזורים אלו חלוקה מחדש של האדמות, ובראש ובראשונה אדמות בעלי-האחוזות וחלק מאדמות האיכרים האמידים.

בתקופה זו פיתח מאו גם את תפיסתו הפוליטית. הוא דחה את רעיון הליבה של המרקסיזם בדבר מלחמת מעמדות בין הפרולטריון לבורגנות במדינה מתועשת, בין השאר משום שאף אחד משלושת האלמנטים הללו לא נמצא במצב ההתפתחות המתאים בסין. הוא דחה את תאורית ההתפתחות ההיסטורית של המטריאליזם הדיאלקטי של מרקס וטען כי יש צורך בעריכת התאמות ללניניזם לפי המצב השורר במקום.

עבור סין, טען מאו, המהפכה הנכונה צריכה להתבסס על האיכרים והאיכרות—שהם הרוב המכריע של האוכלוסייה. מנקודת מבט מרקסיסטית הייתה התאוריה של מאו בבחינת כפירה בעיקר, כיוון שבהיעדר בורגנות ופרולטריון אין מלחמת מעמדות, אין מעבר בין ניגודים דיאלקטיים, ולכן לא תיתכן בסין מהפכה סוציאליסטית אמיתית בשלב ההתפתחות הנוכחי שלה.

הפתרון של מאו לבעיה זו היה באמצעות הטענה ש"סתירות ומאבק הם אוניברסליים ומוחלטים, אך השיטות להתרת הסתירות... משתנות בהתאם לטבע הסתירות". לפי מאו:

"הסתירה בין הפרולטריון והבורגנות נפתרת באמצעות מהפכה סוציאליסטית; הסתירה בין המוני העם והמערכת הפיאודלית נפתרת באמצעות מהפכה דמוקרטית; הסתירה בין קולוניות ואימפריאליזם נפתרת באמצעות מלחמת שחרור לאומית; הסתירה בין מעמד הפועלים ומעמד האיכרים בחברה הסוציאליסטית נפתרת באמצעות קולקטיביזציה ומיכון החקלאות" ("על סתירות", אוגוסט 1937)

סין, מכאן, יכולה להגיע למהפכה סוציאליסטית אמיתית, אך נדרשים כמה שלבים מקדימים: מלחמת שחרור לאומית ואחריה "מהפכה דמוקרטית". מהפכה זו, מבחינתו של מאו, לא נועדה לכונן משטר דמוקרטי בסין אלא להשיג אחדות דעות בתוך הצבא, חיזוק המשמעת, וחיזוק הלחימה. מאו חזר והדגיש את הסתייגותו מ"אולטרא-דמוקרטיה", שבה ליחיד דעה משלו שאינה תואמת את דעת המפלגה.

מנקודת מבטו של מאו כל תאוריה צריכה להיות יפה לעניין ולשעה ולשרת את האינטרס העליון, שבשלב זה היה בעיניו הלחימה וביצוע המהפכה. בהתאם, הדגיש מאו במיוחד את נושא לחימת הגרילה ופיתח "תורת לחימה" תלת–שלבית: תחילה יש להניע את האיכרות למאבק ולכונן ארגון; בשלב השני יש לקבוע בסיס באזורי הכפר ולהגביר את התיאום בין ארגוני הגרילה; ובשלב השלישי יש לעבור ללוחמה קונבנציונלית.

מלחמה ומהפכה

תחת לחץ התקפותיו הנמשכות של צ'יאנג קאי-שק התגלע מאבק בתוך המפלגה הקומוניסטית ומאו הודח מתפקידיו החשובים והוחלף באנשים, בהם ג'וֹאוּ אֶנְלָאי, שהיו נאמנים יותר לקו האורתודוקסי של ברית המועצות ונמנו על קבוצה שכונתה 28 הבולשביקים. אחרי התבוסה הקשה שהנחיל צ'יאנג קאי-שק לקומוניסטים במסע מלחמה בין אוקטובר 1933 לאוקטובר 1934, נמלטו שרידי הצבא האדום צפונה, בכוונה להתרחק מתחום פגיעתו של צ'יאנג קאי-שק.

מה שכונה אחר כך המצעד הארוך (או המסע הארוך) נמשך מעט יותר משנה, כשהצבא האדום הנמלט בוזז בדרכו את רכוש האיכרים האמידים יותר ומגייס לשורותיו חיילים מבין האיכרים העניים יותר. בסוף המסע, כאשר הגיע הצבא ליאן-אן שבשָׁאַנְשִׂי, שרדו בין 8-10 אלף חיילים, כעשירית מהמספר שעמו החלו את המסע. עתה, עם זאת, היו הקומוניסטים בטוחים יחסית מפגיעתו הרעה של הקואומינטנג.

"המסע הארוך" היה התפנית המכרעת בקריירה הפוליטית של מאו. במהלך המסע הצליח מאו להעביר לצידו את ועידת דְזוּנְיִי, ובסיוע ג'וֹאוּ אֶנְלָאי שערק אליו, הפך למנהיג הקומוניסטי המוביל, ונבחר לוועדה המתמדת של הלשכה המרכזית (הפוליטביורו) של המפלגה הקומוניסטית בסין.

במהלך מלחמת סין-יפן השנייה, שהתנהלה בין 1937 ל-1945, איחד מאו שורות עם צ'יאנג קאי-שק במסגרת ברית בין הקואומינטנג למפלגה הקומוניסטית כדי להלחם בכוחות הפלישה היפניים. הברית בין הצדדים התפוררה במהרה, בעיקר נוכח כשלונו של הקואומינטנג, הלוחם העיקרי ביפנים, במאבקו ביפנים. היפנים הצליחו לכבוש ולשלוט במרבית השטחים העירוניים והמתועשים בסין, שליטה שנמשכה עד קרוב לסיום המלחמה.

הקומוניסטים, בינתיים, התמקדו בלוחמת גרילה נגד היפנים בצפון המדינה, ובמידה רבה גם במאבקים פנימיים בתוך המפלגה, שהבולט בהם היה מסע "תיקון הטעויות" או צ'נג פנג — מסע טיהורים ל"חינוך נגד דוֹגמוֹת זרות", שמטרתו העיקרית הייתה חיסול מתנגדיו במפלגה, כמו וונג מינג, וונג שיוויי ודינג לינג. עוד באותה תקופה, התגרש מאו מאשתו השנייה, חֶה דזה-ג'ן, ונישא לשחקנית לאן פינג, שנודעה אחר–כך כג'יאנג צ'ינג.

עם סיום מלחמת העולם השנייה וכניעת יפן, לא הצליחו הקואומינטנג והקומוניסטים להגיע להסכם ביניהם, ומלחמת האזרחים שבה והתחדשה במלוא עוזה. שני הצדדים הסתייעו במעצמות העל שיצרה מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות. מתקפתו העיקרית של צ'יאנג ביולי 1946 כשלה, ומכאן עברה היוזמה לידי הקומוניסטים, שהצליחו לכונן בסיס תמיכה רחב בקרב האיכרים במדינה, והחל מאמצע שנת 1947 כבשו במהירות שטחים נרחבים בסין. בסתיו 1948 נכבש החלק הצפון-מזרחי המתועש של סין וצבא הקואומינטנג החל מתמוטט במהירות. בסוף השנה הגיע הצבא האדום לנהר יאנגצה. במאי 1949 נפלו לידי הקומוניסטים שאנגחאי, שי-אן וערים חשובות אחרות.

ב־1 באוקטובר 1949 הוכרז בבייג'ינג על הקמת "הרפובליקה העממית של סין". אחרוני חייליו של צ'יאנג קאי-שק ושני מיליוני פליטים, נמלטו לאי טאיוואן והמשיכו בה את הרפובליקה הסינית.

קובץ:China, Mao (2).jpg

מאו מכריז על ייסוד סין העממית ב-1 באוקטובר 1949

שלטון קומוניסטי בסין

מיד עם תפיסת השלטון אחרי מלחמת האזרחים פנה המשטר הקומוניסטי לייצוב המצב הכלכלי, שהידרדר בעקבות ההרס שחוללה המלחמה והאינפלציה הדוהרת שאחריה. המשכורות והפקדונות הוצמדו למחירם של מוצרים בסיסיים שונים, כדי להבטיח שהיכולת לרוכשם לא תושפע מהאינפלציה, ואילו לסוחרים הובטחה רמת מחירים מסוימת, כדי להגביר את הכדאיות שבשיווק סחורתם. במקביל, הוטלו מסים ומפעלים שהושבתו בעקבות המלחמה שבו לייצור.

פעולה נוספת השייכת לשלב הראשון של פעולת הקומוניסטים הייתה רפורמה אגררית שכללה החרמת אדמותיהם של איכרים אמידים ובעלי אחוזות וחלוקתם לאיכרים. פעולה זו כוונה כדי לגייס את נאמנותם של האיכרים, תוך כדי סילוק האליטה הקיימת והחלפתה באליטה הקומוניסטית. למטרה זו, הופעלה גם רמת פיקוח ללא תקדים בסין על האוכלוסייה, כשהמשטר וסוכניו מנסים לחדור לכל תחום פעילות אפשרי, להשתלט ולפקח עליו.

בשנת 1953 החלה "תוכנית החומש" הראשונה של המשטר, שנבנתה על–פי הדגם הסטליניסטי: דגש על פיתוח התעשייה הכבדה, כאשר ההון למימון הפיתוח צריך לבוא בעיקרו מחסכון גבוה במגזר החקלאי, שתוצריו היוו 80 אחוז מייצואה של סין.

כדי לאפשר פיתוח תעשייה כבדה כזו הלך מאו בעקבות סטלין ופתח במסע של קולקטיביזציה, שנועד גם להשיג פיתוח בקצב של 2.2 אחוז לפחות, שיעמוד בקצב גידול האוכלוסייה, וכן לחסל ניצנים של התפתחות אליטה חדשה בקרב האיכרים. עיקר פעולת הקולקטיביזציה התרחש בשנים 1953 עד 1956, כשבשלב הראשון הוקמו "קבוצות לעזרה הדדית" לעונות הבוערות, שהפכו בשלב השני לקבועות. בשלב השלישי נוסדו קואופרטיבים שבהם הקרקע עובדה במשותף, כשהאיכר מקבל תמורה עבור חלקתו וציודו. בשלב האחרון, שאת ביצועו האיץ מאו באופן ניכר החל מ-1955, הפכו את הקואופרטיבים לקולקטיבים שבהם ניטלה מהאיכר הבעלות על אדמתו והוא קיבל שכר רק על–פי עבודתו.

הקולקטיביזציה נכשלה באופן חרוץ והובילה בתוך זמן קצר לירידה חריפה בתנובה החקלאית, ולמותם של לפחות שני מיליון סינים ברעב (לפי מקורות שונים^[1]). השאיפה לממן את הפיתוח התעשייתי באמצעות המאמץ החקלאי התרחקה ממימוש במקום להתקרב אליו. כישלון זה הוביל את מאו וההנהגה למסקנה כי הכישלון אינו נובע מעצם הנסיון ליישם קולקטיביזציה אלא מיישום שיטות סובייטיות שאינן מותאמות למציאות הסינית.

כדי להבין היכן בוצעו שגיאות—ולטענת אחרים, כדי לחשוף מתנגדים למשטר—התחוללה אז גם "מערכת מאה הפרחים". מאו פתח במסע שבו עודד מתיחת ביקורת על שיטות הממשל והצעות לשיפורו. כוונתו של מאו הייתה לקבל ביקורת "קונסטרוקטיבית" ומנומסת על היבטים לקויים בתפקוד ובביצוע המפלגתי. בפועל, הוצפה המדינה גל עצום של ביקורת, שבחלקה הגדול הופנתה נגד השלטון עצמו וערערה על זכותו לשלוט באופן דיקטטורי. מאו, מאוכזב מ"אי הנאמנות" של האינטלקטואלים, פתח אחרי שישה שבועות של ביקורת חופשית במסע טיהורים רחב היקף ואסר והוציא להורג 300,000 בני אדם, במסגרת מה שכונה "התנועה האנטי-ימנית". אלו הצטרפו למאות אלפים מחברי התנועה הקומוניסטית בסין שנאסרו או הוצאו להורג במסגרת מסעות הטיהורים שהחלו לפני ובמקביל לקולקטיביזציה.

אחרי "מסע מאה הפרחים", בשנת 1958, פתח מאו ביוזמה חדשה תחת השם "הזינוק הגדול קדימה", ששילב קולקטיביזציה בסגנון התקופה השלישית בברית המועצות, יחד עם סטחנוביזם ותוספת סינית מקורית בדמות הקמת "קומונות" שכללו כ-30 קולקטיבים ומנו כל אחת בסך הכול כמה אלפי איכרים. מטרת התוכנית הייתה לעורר את התלהבות ההמונים ולגייסם לפרויקטים גדולים של תיעוש ובניין. במקביל, היו הקומונות אמורות לשמש יחידות עצמאיות שתעסוקנה בתעשייה קלה ותייצרנה את צורכיהן, ובכך תפטורנה מעומס זה את התעשייה.

התקוות מן "הזינוק הגדול קדימה" היו עצומות. היו שדיברו על כך שבתוך עשור תשיג סין את תפוקת הפלדה של בריטניה. אבל בתוך תקופה קצרה התברר כי במקום זינוק גדול קדימה עומדת סין לפתחו של אסון כלכלי. אחרי זינוק מהיר וקצר קדימה, החלה התפוקה התעשייתית והחקלאית צונחת במהירות. תופעה מוכרת ממאמצי קולקטיביזציה קודמים הופיע: מחד, אנשים הולכים בטל בלא שתמצא דרך להעסיקם; ומאידך, אחרים הולכים רעבים ללחם.

האסון האנושי שחוללה "הקפיצה הגדולה קדימה" היה חמור בהרבה מן האסון הכלכלי. ישנן הערכות שונות לגבי היקף המצוקה והרעב שגרמה התוכנית, כשההערכות הצנועות מדברות על כ-20 מיליון שמתו מרעב בשלוש שנות "הקפיצה" והערכות אחרות מדברות על 30-50 מיליון שנספו בעקבות הניסוי של מאו.

בעקבות הכישלון החרוץ של תוכניתו כרת מאו ברית עם ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג, לפיו יועבר הניהול היומיומי של המדינה לידיהם (בתפקידיהם כיו"ר הנשיאות של סין והמזכיר הכללי של המפלגה) ואילו הוא ימשיך לפעול, בתפקידו כיושב ראש המפלגה, מאחרי הקלעים. התמורה העיקרית בה היה מאו מעוניין הייתה הפסקת גלגול הכישלון אל פתחו וחיסול כוחו של פנג דֶחְווָאי, שביקר את מאו בהקשר לתוכנית "הקפיצה הגדולה קדימה". להתקפה על פנג נלוותה גם התקפה על ברית המועצות ועל מזכיר המפלגה ניקיטה חרושצ'וב, בין השאר על רקע הדרדרות היחסים בין המדינות אחרי מלחמת קוריאה (הפילוג הסובייטי סיני).

ליו ודנג חיסלו את רוב האלמנטים בקפיצה הגדולה קדימה בתחילת שנת 1960. המדיניות החדשה שמה דגש על החקלאות ואחריה על מוצרי צריכה ודחקה את התעשייה הכבדה למקום נמוך יותר בסדר העדיפויות. בנוסף על כך, לאיכרים הותר שוב להחזיק בחלקות פרטיות, ונפתחו מחדש השווקים החופשיים למכירת תוצרת חקלאית. בתעשייה ובחקלאות בוטל עקרון "לכל אחד לפי חלקו" וכונן מחדש "לכל אחד לפי עבודתו" ופועלים קיבלו שכר על עבודתם.

הרפורמות הכלכליות להגברת החופש הכלכלי הובילו לשיפור מרשים ומתמיד במצב הכלכלי בסין שנים שאחרי ביטול "הקפיצה", עם עליה הדרגתית בתפוקה וברמת החיים. ההצלחה העניקה לליו ודנג יוקרה בעיני חברי מפלגה רבים בממשלה המרכזית ובין ההמונים והשניים החלו מתכננים לדחוק את מאו בהדרגה לעמדת "אב קדמון מת", כלשונו—מנהיג נערץ שהכל מהללים ומשבחים אותו, אך איש אינו נועץ בו.

מאו התנגד לדחיקתו הצידה והחל תר אחר דרכים לכונן מחדש את בסיס כוחו ולערער את זה של מתנגדיו. בשנת 1963, כאשר פירות הרפורמה החלו ניכרים לעין, הוא יזם תנועה לחינוך חברתי, שמטרתה הייתה לכאורה למנוע אסון של הדרדרות למדיניות כלכלית "רוויזיוניסטית" ו"היפר-דמוקרטיה", אך מטרתה האמיתית הייתה לנסות "לתקן" את טעויותיו בלי להודות בהן ובשלב מאוחר יותר לפתוח במסע טיהורים נוסף נגד מתנגדיו. שנה אחרי כן, ב-1964 כבר פתח מאו במתקפה ישירה נגד ליו ודנג באמצעות מבצע ניקוי הארבעה, מסע לניקוי הפוליטיקה, הכלכלה, הארגון והאידאולוגיה—שם נקי לקריאה למסע טיהורים בתוך המפלגה.

בני בריתו העיקריים של מאו במלחמתו היו רעייתו, ג'יאנג צ'ינג, ושר ההגנה הגנרל לין ביאו. האחרון, סייע בידו לגייס את תמיכת הצבא ותמיכת "המשמרות האדומים", צעירים בגיל העשרה שגויסו ליחידות צבאיות-למחצה. באוגוסט 1966 הכה מאו את יריביו באמצעות הפגנת כוח מאסיבית, כאשר 11 מיליון מאנשי "המשמרות האדומים" הגיעו לבייג'ינג להריע למאו וללין.

כאן החל מסע טיהורים מאסיבי וחסר מעצורים. ראשיתו הייתה בחלוקת עלונים ובתעמולה נגד ה"בורגנים", "הקפיטליסטים" וה"אנטי-מהפכנים", אך במהירות רבה הפכו "המשמרות האדומים" לכוח שהופעל בלא מעצורים לטיהור יריביו של מאו וחיסול כל מקור כוח או סמכות אחר שהתחרה במפלגה.

מאו הוציא צו שאסר על כוחות המשטרה להתערב בפעולות המשמרות. "המשמרות האדומים" הפכו לכוח העליון בסין. מסע הטיהורים שיזמו החל להתרחב בהדרגה, כשהוא עובר מטיהורים של מתנגדי משטר לטיהורים בביורוקרטיה של המשטר עצמו, לפעולות הצתה והרס של מסגדים, מנזרים וכנסיות ואחר–כך של מבנים ויצירות אמנות מסורתיים. פנג דחוואי הוצג ללעג בבייג'ינג ואחר כך הוצא להורג, ליו שאוצ'י הורעב למוות ב"מחנה מעצר" ואילו דנג 'טוהר' מספר פעמים ונשלח לעבוד כפועל פשוט בבית חרושת.

הדרך היחידה להמלט מהאשמה ב"אנטי-מהפכנות" הייתה לעסוק בפעילות "מהפכנית", היינו, כפי שהמליץ מאו ב"יומון העם" בתחילת שנת 1967, להטיח ביקורת ולהאשים אחרים ב"אנטי-מהפכנות". גם בכך לא הייתה תועלת, לעתים, שכן גם בין המשמרות האדומים לבין עצמם נתגלעו סכסוכים אלימים.

ביולי אותה שנה, הורתה ג'יאנג למשמרות להחליף את צבא השחרור העממי הסיני וניטרלה בכך גם את כוחות הצבא. "המשמרות האדומים" החלו במסע ביזה וגניבה ממחנות הצבא ובנייני צבא אחרים, פעילות שנמשכה עד סתיו 1968.

באביב 1968 החל מסע מסיבי שכוון להעלות את מאו לדרגת אל ובסין נפתח פולחן אישיות חסר מעצורים סביב דמותו של היו"ר, כשמליונים נושאים ומנופפים בספר הציטוטים מדברי מאו, "הספרון האדום". במקביל, החלו "המשמרות האדומים" יוצאים מכלל שליטה והמדינה החלה צונחת לאנרכיה מוחלטת. כדי למנוע זאת, הוסרה סמכות המשמרות ביחס לצבא ולין ביאו החל פועל במרץ, בתפקידו כמפקד הצבא, לרסן את כוחם. המשמרות פורקו כליל שנה לאחר מכן.

אחרי ההכרזה הרשמית על תום "המהפכה התרבותית", בשנת 1969, הפך לין ביאו, ראש הצבא, לדמות מובילה במדינה, סגן יו"ר המפלגה ושני למאו לבדו. לין ניסה לכונן מחדש את משרת נשיא המדינה, במטרה להפוך את מאו לנשיא ואותו לסגנו, ובכך לחזק את מעמדו כיורש הטבעי למאו. מאו החשדן סירב לכך, מצב שהוביל לכך שלין, שהחל מאבד מכוחו בתוך מנגנון המפלגה, קשר בשנת 1971 לרצוח את מאו. הקשר נכשל ולין הנמלט נספה בתאונת מטוס.

מותו

קובץ:Nixon Mao 1972-02-29.png

ניקסון פוגש את מאו בסין ב-1972

בשנותיו האחרונות סבל מאו מהדרדרות בריאותית שנבעה ממחלת פרקינסון או, לפי לי ג’ה-סווי, רופאו האישי ואיש אמונו בשנות חייו האחרונות, מחלת ניוון עצבי, נוסף למחלות ריאה שנבעו מעישון ומחלות לב. מאו נותר פסיבי בעוד הסיעות השונות בחצר המפלגה הקומוניסטית ניצות ביניהן בציפיה למותו הממשמש ובא.

עם מותו הצפוי, ב-9 בספטמבר 1976, פרץ מאבק כוח על השלטון בין סיעת השמאל בראשות "כנופיית הארבעה" שרצתה להמשיך במדיניות מהפכנית ברוח מאו כשמולה השמרנים בראשות חווה גוופנג שחתרו לחזרה לתכנון ריכוזי ברוח הדגם הסובייטי, והרפורמיסטים בראשות דנג שיאופינג, שרצו לחזור למדיניות פרגמטית כמו זו שכוננה בתחילת שנות השישים, ובסופו של דבר ניצחו בעימות.

מורשתו

מורשתו של מאו שנויה במחלוקת קשה בין תומכים למתנגדים, כאשר לעתים קרובות התמיכה וההתנגדות מעוגנות ביחס לאידאולוגיה של מאו או במסורות ההערצה לו שרווחו ועדיין רווחות בסין, ולא בהתבסס על בחינה של כוונותיו, פעולותיו והמידה בה השיג את המטרה שלה כיוון.

ההד שעוררה הגותו הרוחנית של מאו היה דל להפתיע, במיוחד בהתייחס לעובדה ש"הספרון האדום" שלו היה משך תקופה ארוכה נפוץ לא פחות מהתנ"ך. האידאולוגיה המאואיסטית, על הדגש שלה על התאמת המהפכה וסוגה למדינה ולתרבות בה היא מתקיימת מצאה הד בכמה תנועות מהפכניות בעולם השלישי כמו זו של הקמר רוז' בקמבודיה והנתיב הזוהר בפרו – אך השפעותיה היו חלשות ושטחיות יחסית.

ישנה הסכמה רחבה בהרבה ביחס לאופן בו ניהל מאו, טקטית ואסטרטגית, את העימותים הצבאיים בהם היה מעורב, ובמיוחד מלחמת האזרחים הסינית ומלחמת קוריאה. למאו הייתה הבנה אינטואיטיבית טובה של דרישות היסוד בעימות צבאי ושל האופן בו על כוח לוחם להתנהל, במיוחד מול האוכלוסייה שבתוכה הוא פועל.

הסכמה דומה ישנה לגבי כשרונו הטקטי כמנהיג פוליטי, גם כמעורר התקוממות וגם כמי שמבקש לדכאה. בניגוד למצב בברית המועצות, שם קנה לו סטלין שלטון יחיד בתוך זמן קצר, ללא ערעור או ריסון של ממש מצד אחרים, היה על מאו לנווט במערכת מורכבת בהרבה, בה לא היה מנהיג בלתי מעורער בשום שלב ופעל תמידית במסגרת שבה היה כוחו מותנה במערכת איזונים ובלמים בתוך המפלגה ומחוצה לה. יכולתו לשמר את עצמו במשך ארבעים שנה בראש מערכת מורכבת ורגישה כזו, כשהוא משנה חזיתות ובריתות תדיר, מעידה על כשרונו הפוליטי הטקטי הניכר. הטקטיקה שלו, ששילבה מסעות מאסר והרג המוניים בנימוקים של מאבק באויבים לא הייתה חידוש של ממש, כמובן, אך מאו הצליח בכשרון רב לארוג לפחות מראית עין של תמיכה ציבורית וזעם 'אותנטי' שנראו כמו סוג של מהפכה פנימית מתמדת הנמצאת כל העת על גבול האנרכיה.

חוות דעת אוהדת הרבה פחות מובעת ביחס לפעולותיו החברתיות והכלכליות העיקריות אחרי כינון המשטר הקומוניסטי בסין. מארבע פעולותיו הבולטות: השיקום אחרי מלחמת האזרחים בשנת 1950, הקולקטיביזציה של 1952-5, "הקפיצה הגדולה קדימה" בין השנים 1958-60, ו"מהפכת התרבות" בשנים 1966-69, רק הראשונה נחשבת למוצלחת באופן יחסי והשינויים שבה היו גם הצנועים ביותר: ייצוב המטבע והפעלת בתי–חרושת קיימים. שאר פעולותיו נכנסות לדעת רוב כמעט מוחלט של העוסקים בתחום תחת הקטגוריה של אסונות. מטא-מחקר שמיצע את הערכותיהם של עשרות חוקרים הגיע למסקנה כי תחת שלטונו של מאו נרצחו בטיהורים בסין עצמה ושל מיעוטים אתניים, במחנות העבודה, ב"מהפכת התרבות" וב"קפיצה הגדולה קדימה" כ-70 מיליון איש—נתון ההופך אותו לאסון הכבד ביותר מעשה ידי אדם שלא במלחמה בתולדות האנושות.

אף שגם בסין עצמה, בה נזהרים עד היום מביקורת ישירה וחריפה כלפי מאו, מכירים בכך ש"הקפיצה הגדולה קדימה" הייתה אסון שאין כדוגמתו, ישנם המעלים טיעונים המנסים למצוא נקודת אור בכך שבסין ניתן היה להבחין במקביל לטיהורים ולאסונות שגרם מאו גם בעליה בתוחלת החיים, בגודל האוכלוסייה ובירידה משמעותית בשיעור האנאלפביתיות תחת שלטונו של מאו. עוד נטען כי התיעוש במדינה גבר תחת תקופת שלטונו, ובכך היווה תשתית להתפתחותה של סין כמעצמה תעשייתית לעתיד לבוא.

ספק רב באיזו מידה ניתן להתייחס לנתונים מסין הקומוניסטית כאמינים, במיוחד לגבי השנים הראשונות של המשטר, ובמיוחד ביחס לסוגיות כמו אנאלפביתיות או תוחלת חיים. השוואה של נתונים אלו ביחס למדינות מקבילות במיקומן ובמצבן אחרי המלחמה, כמו טאיוואן שתחת שלטון הקואומינטנג, דרום קוריאה, הונג-קונג, סינגפור או תאילנד מעלה כי בהשוואה יחסית נותרה סין מאחור ובמקרים רבים אף הגדילה את פיגורה תחת שלטון מאו.

בחינה של נתונים כלכליים מדויקים קשה עוד יותר. מחקר אחד^[2] שנערך, עם זאת, מצביע על–כך שנתוני הצמיחה בשנות שלטונו של מאו היו צנועים מכפי שנהוג לחשוב ובשנים שבהן הייתה פעילותו או השפעתו גדולה הם היו לרוב שליליים. עוד עולה מהנתונים כי לא רק שתקופתו של מאו לא הייתה זינוק קדימה, במובנים רבים תקופת ה"שיקום" משפרת במידה ניכרת נתונים המצביעים על נסיגה כלכלית.

ראו גם

לקריאה נוספת

יונג ג'אנג, ברבורי פרא ספריית מעריב 1994
יונג ג'אנג וג'ון הלידיי, מאו - הסיפור הבלתי נודע, הוצאת ספרית מעריב והוצאת דביר, 2006.
"מאו דזה דונג - רטרוספקטיבה", זמנים 101, חורף 2008, עמ' 117-56.
טל טובי, גרילה והמלחמה נגדה, הוצאת כרמל, 2010.