חיים ולירו

חיים אהרן ולירו (1923-1845) היה איש עסקים, בנקאי ואיש ציבור יהודי בירושלים של המאה ה-19. השירותים הפיננסיים שהבנק שבבעלותו סיפק קידמו את הקהילה היהודית בירושלים ובארץ ישראל. ההון שהוזרם באמצעות הבנק הושקע ברכישת קרקעות ובניה, בפיתוח תשתיות ודחיפת ירושלים הנחשלת של המאה ה-19 אל המתווה של ערים מודרניות.

רקע היסטורי

ירושלים בתחילת המאה ה-19

בראשית המאה התשע-עשרה היתה ירושלים עיר קטנה וענייה בקיסרות העות'מאנית. למעט קדושתה הדתית לא נודעה לה חשיבות מיוחדת. כלכלת העיר היתה דלה. המסחר מוגבל ביותר וללא תעשיה של ממש חוץ ממספר מועט של מפעלים לייצור סבון ושמן ותעשיית מזכרות-קודש, . במחצית הראשונה של המאה ה-19, מתגוררת כל אוכלוסיית העיר בתוך תחומי העיר העתיקה. תנאי המגורים היו קשים, הרחובות צרים ומלוכלכים. ובהם שוררים לכלוך והזנחה. המאפיינים העיקריים של אוכלוסיית העיר היו העוני ונחשלות. מחוץ לחומות לא היו בתים או מבני-מגורים ובשטח הפתוח היו מסתובבות כנופיות של שודדים, עם ערב היו ננעלים שערי העיר.

יעקב ולירו

מוצאה של משפחת ולירו בספרד . לאחר שחיו זמן-מה כאנוסים בספרד אחרי הגירוש היגרו בני המשפחה לתורכיה. אבי המשפחה יעקב ולירו נולד באיסטנבול (אז ידועה בשם קושטא) קיבל חינוך יהודי מסורתי ובסמוך לשנת 1835 עלה לארץ, והשתכן בירושלים כאן הוא זנח את מקצועו המקורי כשוחט ועבר לעסוק בחלפנות כספים.

הוא ראה ברכה במקצועו החדש וקשר קשרים עם אנשי עסקים נוספים אף הם ממוצא ספרדי ואף הם חלפני כספים. הקבוצה החליטה להרחיב את פעילותה ובשנת 1848 יסדו יעקב ולירו, חיים אמזלאג ואיש עסקים ארמני בשם ג'אוקומו פסקל את הבנק הראשון בארץ – בנק ולירו ושות'.

הסניף הראשי של הבנק היה בתוך חומות העיר העתיקה בסמוך לשער יפו בדירת חדר צנועה בת 2 חדרים. עם התרחבות פעילות הבנק נפתחו שני סניפים נוספים אחד בעיר הנמל יפו שנוהל על ידי בנו הבכור של יעקב ולירו, יוסף 1879-1837 והשני בעיר הראשית של האזור דמשק

מעורבות פיננסית וחברתית

חיים אהרן, בנו הצעיר של יעקב ולירו, נולד בירושלים בשנת 1845 , קיבל חינוך תורני, ולמד חמש שפות: צרפתית, תורכית, ערבית, לדינו ועברית. בגיל 15 התחיל חיים ולירו לעבוד כפקיד בבנק שנוהל על ידי אביו. משהוכיח את עצמו הוא תפס את משרת ניהול הסניף של הבנק בירושלים בשנת 1875 , ובשנת 1880, לאחר מות אחיו יוסף ולירו, נתמנה למנהל הכללי של הבנק.

עושרו ופעילותו העסקית של ולירו הקנו לו מעמד חשוב בירושלים הן בקהילה היהודית והן בקרב שאר הקהילות בעיר. מתוקף מעמדו הוא שימש נציג הקהילה היהודית ברשויות העיר ששאבו את סמכותם מהממשלה העות'מאנית. לאחר הכיבוש המצרי של ירושלים (1841 – 1831) הוא כיהן כחבר במג'ליס אל-אידארה (המועצה המנהלית) של מחוז ירושלים. חברותו בוועדה סייעה בידי חיים ולירו להעמיק את הרשת הכלכלית והחברתית שהזינה את עסקיו.

בשנת 1868 התמנה חיים ולירו כאחד משני הנציגים היהודים במועצת העירייה של ירושלים.

ועד העדה הספרדית בירושלים. שהוקם על פי המסורת על ידי הרמב"ן, והנהיג את יהודי ירושלים מאות בשנים, כאשר בראש ועד העדה עמד הראשון לציון שהוכר החל משנות הארבעים של המאה התשע עשרה כחכם באשי (ראש הרבנים) והוכר כנציגו המוסמך של היישוב כולו כלפי השלטונות העות'מאנים וכסמכות עליונה בכל ענייני הדת. בשנים 1912 – 1880 עמד חיים ולירו בראש הועד למרות שלא היה רב בהשכלתו עדות למעמדו הרם בעדה הספרדית.

חיים אהרן ולירו היה בין הנציגים של קרן מזכרת משה מונטיפיורי. קרן זו נוסדה בשנת 1874, ומטרתה לסייע בבניית בתים ליהודים בירושלים. הקרן העניקה הלוואות להשלמת בתים בשכונות מזכרת משה (1882), אהל משה (1882), ימין משה (1892), זיכרון משה (1904) וקרית משה (1924). כמתחייב מתפקידו כנציג בקרן נמנה חיים ולירו עם חמשת החותמים על החוזים בין הקרן למתיישבים בשכונת מזכרת משה ואהל משה.

חיים אהרן ולירו, הקדיש כ-8 דונמים להקמת בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי ברחוב יפו שנחנך בשנת 1908.

היה נשוי לאסתר לבית לוי ולהם 5 ילדים. הוא נפטר בשנת 1923, ונקבר בהר הזיתים הצופה על ירושלים.

בנק חיים ולירו ושות'

בעת שיעקב ולירו נטל לידיו את מושכות ניהול הבנק הורחב אופק עסקיו של הבנק, תחילה עסק הבנק במתן שירותים פיננסיים לאוכלוסייה המקומית, כגון פיקדונות, הלוואות והעברת כספים. עם הרחבת עסקיו התרחב גם חוג לקוחות הבנק ועתה ניתנו שירותים פיננסיים גם לממשלה העות'מאנית וכן לקונסוליות ולמוסדות המסונפים לכנסיות ואגודות צדקה. נחום דוד פריימן מביא ב"ספר הזיכרון הירושלמי", שיצא לאור בשנת 1913, נתונים על הון היסוד של בנק ולירו יעקב ושו"ת שעמד על 3,000,000 פרנקים (120,000 ליש"ט) . לבנק היה מעמד חשוב בחברה היהודית בארץ ישראל. דרך הבנק הועברו מאירופה כספים לארגונים, מוסדות ותושבים יהודיים. בין השאר הועברו באמצעות הבנק חלק מכספי החלוקה שהגיעו לירושלים מאירופה.

החלוקה הייתה גורם משמעותי בכלכלת העיר. מקבליה נחלקו לשני סוגים: מקבלי "החלוקה הקטנה", שקיבלו מעות בעין, ומקבלי "החלוקה הגדולה" שהיו מקבלים שטרות לפירעון לאחר חצי שנה או יותר ולווים כנגדם מהבנקים, בניכוי מסוים. לכל כולל היה "קורס" - שיעור ניכיון שונה.

לאחר שנים של פעילות פיננסית עניפה כאחד הבנקים היחידים בארץ ישראל, בשנת 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה נסגר הבנק סופית. תרומתה של משפחת ולירו לקידום החברה היהודית בירושלים התבטאה בשלושה דרכים: תרומה ליחידים ולמוסדות צדקה, השתתפות בניהול מוסדות צדקה שונים והשתתפות בהנהגת הקהילה.

מימון הבניה הרוסית

שיקולים מדיניים של ממשלת הצאר, ששאפה להרחיב את גבולות ההשפעה הרוסית הביאו במחצית השנייה של המאה ה-19 להגדלת זרם הצליינים הרוסים לירושלים. עובדות אלו מביאות את שלטון הצאר הרוסי, הרואה עצמו כמגן הדת לקנות דריסת רגל בירושלים. באוקטובר 1860 נסתיימה רכישת הקרקעות של השטח העתיד להיקרא מגרש הרוסים והחלה בנייה של מתחם מוקף חומה ובו כנסייה, בית חולים, אכסניות לעולי רגל ובית מגורים לקונסול הרוסי.

בנק ולירו עזר לרוסים בהעברת כספים ובהספקת שירותים בנקאיים. על כך קיבל חיים ולירו בשנת 1898 אות כבוד גבוה מהצאר הרוסי.

אות כבוד אוסטרי

עם הבנק ירש חיים ולירו גם את השותף הלא פעיל של אביו יעקב ולירו, הארמני פסקל. הלה שימש מתורגמן של הקונסוליה האוסטרית בירושלים, ומשעלתה ההזדמנות הוא יעץ לקיסר האוסטרי פרנץ יוזף השני למסור את ניהול ענייניו הכספיים בארץ לבנק ולירו. הקיסרות האוסטרו הונגרית היתה בעלת אינטרסים בארץ והקימה בירושלים בית דואר ששירת את התושבים וכן את מבנה האכסניה האוסטרית (הוספיץ), שהוקמה כמוסד דתי אך נמצאה בחסות הקונסוליה האוסטרית בעיר. על סיוע לנציגות האוסטרית בארץ קיבל חיים ולירו אות כבוד מאת הנסיך ויורש העצר האוסטרי בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1881.

קשרים עם הברון אדמונד דה רוטשילד

בנק ולירו סיפק שירותים שונים לעסקיו של הברון אדמונד דה רוטשילד בווינה, בלונדון ובפריס. משהחל הברון להשקיע כספים בארץ ישראל הוא נעזר בשרותי הבנק של חיים ולירו לצורך העברת הכספים והפקדתם. בשנת 1854 , הקימה משפחת רוטשילד את בית החולים היהודי הראשון בירושליםבית חולים רוטשילד. הכספים שהועברו לצרכי מימון הבניה הועברו באמצעות בנק ולירו.

הברון אדמונד דה רוטשילד החל להעמיק את התערבותו במפעל הציוני והתחיל לעסוק בפיתוח יישובים בארץ ישראל. המשבר החריף שבו היו נתונות המושבות הראשונות בארץ ישראל, דחף את רוטשילד להשקעת כספים רבים בהן ולמעורבות רבה בחייהן. אחד הדרכים להעברת הכסף היה בנק ולירו, לדוגמא ,בשנת 1883, , הודיע הברון למנהל מקוה ישראל על פתיחת חשבון אשראי של עשרת אלפים פרנק אצל ולירו בירושלים לסיוע להתיישבות העברית.

רכישת קרקעות

במהלך שנות עבודת הבנק והקשר ההדוק בין עסקי הפיננסים של הבנק ועולם הנדל"ן רכש הבנק בעלות על קרקעות בעיקר בדרך של משכנתאות וממימושן.

לרשות הבנק נמסרו קרקעות או משכנתאות על חלקות קרקע שונות בארץ ישראל. ובמקביל פעל חיים ולירו להשקעת הונו בנכסי דלא ניידי בירושלים וסביבתה. וביניהן חלקות קרקע רבות לאורך רחוב יפו. [[שער שכם, בשכונות קטמון ומקור חיים של היום, בחברון וביפו. לפי תיאורו של ישעיהו פרס "אהרון ולירו היה הרוטשילד של ירושלים, עשיר במקרקעין"

הקרקעות בבעלות משפחת ולירו שימשו להקמת מבנים שונים וחשובים בירושלים.

בספרו ספר היישוב מציין פנחס גרייבסקי כי המגרש עליו נבנה בית החולים ביקור חולים נרכש על ידי יואל משה סלומון שהיה חבר בהנהלת עמותת ביקור חולים מאת הבנקאי חיים אהרון ולירו "במחיר 15 פרוטה האמה"

שוק מחנה יהודה קרם עור וגידים על מגרש ריק בבעלות משפחת ולירו על רחוב יפו שם "פלאחים" (איכרים) ערבים מן הכפרים ליפתא, דיר יאסין, שייח' באדר ואחרים שממערב לירושלים, החלו מביאים את תוצרתם החקלאית למכירה. בחלוף הזמן הציבו הפלאחים לעצמם סככות רעועות ודוכני עץ, ובתוך כ-15 שנה הפכו אלה למבני פח ועץ קבועים. אז גם החל להתגבש שמו של השוק - בתחילה נקרא "שוק ולירו", על שם בעל המגרש, אך בהמשך החל להיקרא "שוק מחנה יהודה" על שם השכונה הסמוכה מעבר לכביש.

לקריאה נוספת

• קרק, רות / גלס, יוסף, משפחת ולירו-שבעה דורות בירושלים 1800-1948 גפן,ירושלים תשס"ו
• י' בן אריה, עיר בראי תקופה, א-ב, יד בן צבי, ירושלים תשל"ז-תשל"ט.
• י' בן אריה, ירושלים במאה הי"ט, אוניברסיטה משודרת, תל-אביב 1980.
• ר' קרק, 'פעולות עיריית ירושלים בסוף התקופה העותמנית', קתדרה, 6 (תשל"ח)

• מ"ד גאון, חכמי ירושלים, מבחר מאמרים, הוצאת ועד הספרדים, ירושלים תשל"ו.

• אליאב, 'הקונסוליה האוסטרית בירושלים והיישוב היהודי', קתדרה, 18 (תשמ"א)

• א' כרמל, 'לתולדותיו של יהואש פרוטגר, בנקאי ירושלים', קתדרה, 48 (תשמ"ח)

• מ' אליאב, 'היישוב היהודי בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית 1815-1914' א' שאלתיאל (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש, יד בן צבי ירושלים תשמ"א

• א"י מלאכי, פרקים בתולדות היישוב הישן, אוניברסיטת ת"א הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"א.