מגרש הרוסים

מגרש הרוסים
מידע
עיר	ירושלים
מדינה	ישראל
תאריך ייסוד	1860
על שם	הכנסייה הרוסית
קואורדינטות	31°46′55″N 35°13′18″E / 31.782075°N 35.221713888889°E
	(למפת ירושלים רגילה) מגרש הרוסים

מגרש הרוסים הוא מתחם משולש המשתרע על שטח של כ-68 דונם במרכז ירושלים, וכולל מספר מבני ציבור. המתחם נבנה ב-1860 ביוזמתה ובמימונה של משפחת הצאר הרוסי אלכסנדר השני, בגבול רחוב יפו מדרום, רחוב שבטי ישראל ממזרח, ורחוב הלני המלכה מצפון. מבנה אחד חורג מתחום "המגרש" והוא חצר סרגיי, שנבנתה בתקופה מאוחרת יותר. המתחם משמש מאז תקופת המנדט הבריטי כמרכז שלטוני הכולל תחנת משטרה, בית מעצר ואת בית משפט השלום בירושלים (בעבר שימש גם את בית המשפט העליון).

היסטוריה

במחצית השנייה של המאה ה-19, עם שיפור התנאים כלפי יהודים ונוצרים מצד השלטון העות'מאני, הלכה וגברה הצליינות הנוצרית לירושלים, כך שמדי שנה, בעיקר בחג המולד ובחג הפסחא, הוצפה העיר במאות, ולעיתים אף באלפי צליינים, שנזקקו לשירותי הלנה, הגנה, הסעדה ושירותי דת. הקהילות הנוצריות בעיר הקימו אכסניות וחדרי אוכל גדולים כדי לשרת את הצליינים הרבים, אך אלה לא תמיד הספיקו.

לאחר סיומה של מלחמת קרים ב-1856 ושיפור היחסים בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, נרשמה עלייה רבה במיוחד במספר הצליינים הרוסים שפקדו את ירושלים. עלייה זו נוצרה בעקבות התחזקות הדת ברוסיה, שיפור התחבורה הימית לארץ ישראל - בעיקר פתיחת קו אוניות ישיר בין אודסה ליפו, ובעקבות עידודו של הצאר אלכסנדר השני. עד אותה תקופה נעזרו הצליינים הרוסים בשירותי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, שזכתה לגיבוי מדיני מצד רוסיה^[1]. עם התגברות זרם הצליינים, התקשו מארחיהם של הרוסים בירושלים לעמוד בכמות האוכל הגדולה שנצרכה בימי הפסחא ובמתן שירותי הלנה לאלפי המבקרים הרוסים. עובדה זו, וגורמים פוליטיים נוספים, שבעטיים ביקשה האימפריה העות'מאנית לחזק את קשריה עם רוסיה, נעתרו העות'מאנים למכור לרוסים בשנת 1857 שטח אדמה של כמעט 70 דונם בשטח סמוך מאוד לחומות העיר העתיקה ממערב. בביקור שערך בארץ קונסטנטין ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה ב-1859 הושלמה העסקה^[2]: הצאר קנה חמש חלקות קרקע, וחלקה שישית ניתנה לו במתנה על ידי העות'מאנים^[3]. יהושע ילין, עסקן ירושלמי בן התקופה, ממקימי נחלת שבעה וממחדשי היישוב היהודי במוצא, מביא בזיכרונותיו גרסה שונה למכירת הקרקע, ומציין כי המוכר לא היה הממשלה הטורקית אלא מתורגמן ערבי-מצרי מקומי בשם מוסא טאנוס, שהחזיק בכמה מגרשים במקום, שאותם הוא מכר לרוסים לצורך הקמת המתחם הצלייני^[4].

הקמת מגרש הרוסים

השטח שבו הוקם מגרש הרוסים הוא מישור טופוגרפי נוח ורחב, הצופה ממרחק של כ-300 מטרים אל העיר העתיקה מצפון-מערב. בתקופה העות'מאנית שכן במקום מחנה צבאי, שכלל מגרש מסדרים גדול, וכיכר ציבורית לחגיגות ולטקסים. מכירת השטח הייתה צעד יוצא דופן, שכן המקום חולש על העיר העתיקה מבחינה אסטרטגית; הוא קרוב מאוד לדרך יפו הראשית; והדבר אף אילץ את העות'מאנים להפסיק את השימוש במקום. למעשה, מגרש הרוסים היה אחד המתחמים הראשונים שהעות'מאנים התירו לבנותם כה קרוב לחומת העיר העתיקה. תקדים בניית המתחם איפשר מאוחר יותר לגופים אחרים לבנות מבנים קרוב אף יותר אל החומות (כך למשל המתחם הצרפתי)^[3].

הצאר, שהיה מעורב באופן אישי ברכישה, שלח ממון רב כדי להקים סביב המגרש רחב הידיים חומת אבן ובתוכה מבנים שישרתו את הצליינים הרבים. בניית המתחם החלה ב-1858^[3], והושלמה ב-1864^[1]. עושי דברו של הצאר בארץ ישראל, אנשי החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית, הקימו במקום מאגרי מים גדולים, וכן שתי אכסניות לגברים, אכסניה לנשים, אכסניה לחברי המשלחת הדתית (כמרים ונזירות שליוו את הצליינים במסעם), בית חולים, בית מרחץ (תוכנית שלא יצאה לפועל, ובמקומה הוסב מבנה בית המרחץ למעון הקונסול הרוסי), וכנסייה קטנה בלב המתחם שנקראה "כנסיית השילוש הקדוש". חלק מהמבנים נקראו על שם בני משפחת הצאר (כמו אכסניית הגברים, שנקראה על שם הצאר ניקולאי; או אכסניית הנשים שנקראה על שם מריה, אמו). את המקום תחזק והפעיל צוות גדול של נזירות רוסיות מקומיות, שדאגו לכל צורכי הצליינים, ועבדו בבית החולים.

יחסם של העות'מאנים לרוסים היה כה טוב ומזמין, עד כי פעמוני כנסיית השילוש הקדוש היו בין הראשונים בירושלים שצלצולם הותר, לאחר מאות שנים שבהן נאסר על הנוצרים לעשות זאת^[5]. יתרה מכך, הרוסים השיגו אישור מיוחד על פיו שערי העיר יישארו פתוחים במשך הלילות עבור צליינים שישהו במגרש הרוסים, בניגוד לכל האחרים, שלא הורשו להיכנס לירושלים לאחר נעילת שעריה מדי ערב. ניתוקו של המתחם מהעיר העתיקה הקנה לו בתחילה את הכינוי "ירושלים החדשה" ("נובוי ירוסלמה"). רק ב-1890, לאחר התרחבות תהליך היציאה מהחומות, הוחלף השם ב"מגרש הרוסים", ובערבית: "אל מוסקובייה".

המתחם היה מרשים בגודלו ובבנייניו. הסופר והעיתונאי היהודי משה ריישר תיאר אותו כך:

וגם מלך רוסיא ירום הודו קנה מאת השולטאן מקום גדול מאוד כשלושים אמות רחוק מן העיר, ובנה חומה גדולה ונאה סביב ובתוכה בנה מגדלים וחצרים גדולים וחזקים מאד, כולם מאבני מחצב מפותחים פתוחים ציצים ופרחים, ובתי תפלות ומרחצאות, רחובות ושווקים הרבה, נאים אף יפים. מי יוכל לשער כל ההון אשר עלה הבניין הזה, כי אין מספר. ועושי המלאכה היו אלף וחמש מאות, והתחלת הבניין משנת תרח"י [1858] עד הנה ועוד לא נשלם. וקורא [המלך] שם העיר "נאווע ירושלים", רוצה לומר "ירושלים החדשה", ושולח מבני אמונתו ומושיבם בתוכו.

— מ' ריישר, שערי ירושלים 1867. הודפס מחדש, דפוס ספרא, ירושלים 1967

ב-1872 ביקר בירושלים הנסיך ניקולאי ניקולאייביץ', בנו של הצאר, בלוויית פמליה גדולה, וחנך את "כנסיית השילוש הקדוש" שנבנתה בלב המגרש^[3].

בשלהי התקופה העות'מאנית

בשנת 1891 שופצו מבני האכסניות במגרש ובשנת 1892 הוקמה במגרש הרוסים אכסניה נוספת בשם 'חצר סרגיי', על שם הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ'. מבנה מפואר זה הוקם מחוץ לתחומי המגרש, מול השער הצפון-מערבי, ונועד לשמש את בני משפחת הצאר בהגיעם לירושלים. באותה שנה אף נחנכה מסילת הרכבת יפו–ירושלים, דבר שהקל באופן משמעותי על הקושי שהיה כרוך במסע מיפו לירושלים, מהלך כמה ימים. זרם הצליינים הלך וגבר, עד כי אלפיים מקומות הלינה שבמגרש הרוסים לא הספיקו לכולם, וחלקם נאלצו להתגורר באוהלים ובצריפים שהוקמו בשטחים הריקים שבמרכז המתחם.

בחג הפסחא של שנת 1914 ביקרו כחמישה עשר אלף צליינים רוסים בירושלים, מספר שיא ביחס לשנים הקודמות. הייתה זו השנה האחרונה שבה נראו צליינים רוסים כה רבים בירושלים, שכן חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה. ב-1917, עם מהפכת פברואר, בה הוצאו להורג הצאר ובני משפחתו, ובעקבות עליית השלטון הקומוניסטי ברוסיה שהפכה לברית המועצות, פסק כמעט לחלוטין זרם הצליינים לארץ הקודש. הייתה זו מכת מוות למגרש הרוסים, שהפך לכמעט שממה. קומץ נזירים נותר במקום, והוא שהחזיק את הכנסייה והמבנים.

בתקופת המנדט הבריטי

עקב מיקומו האסטרטגי של מגרש הרוסים על אם הדרך ובקרבת העיר העתיקה, הלאימו הבריטים את הנכסים הרוסיים והפכו את המקום למרכז שלטונם. אכסניית הגברים הפכה לתחנת משטרה ולמרכז הבולשת הבריטית; אכסניית הנשים הפכה לבית הסוהר המרכזי בירושלים; אכסניית המשלחת הדתית הפכה בחלקה לבית משפט מקומי ובחלקה למשרד הבריאות; מעון הקונסול הרוסי שימש כבית יולדות^[6]; וחצר סרגיי שימשה את המחלקה לעבודות ציבוריות וכחלק ממשרד הפנים. המבנים היחידים שלא שינו את ייעודם היו בית החולים, שהמשיך לשמש כבית חולים גם בתקופת המנדט; הכנסייה שנסגרה ולא נעשה בה כל שימוש; וכן חלק ממבנה אכסניית המשלחת הרוסית שנותר בידי מסדר נזירות מקומי.

בליל 23 במרץ 1944, כחלק ממאבק מחתרת האצ"ל בשלטון הבריטי, פוצץ מבנה אכסניית הגברים, ששימש את הבולשת הבריטית ואת המשטרה, בפעולה מתואמת בה פוצצו מבני הבולשת בירושלים, יפו וחיפה. בפעולה נהרגו שוטר בריטי ולוחם אצ"ל; חלקים במבנה נפגעו^[7]. ב-27 בנובמבר 1945 תקפו כוחות משותפים של האצ"ל והלח"י, במסגרת תנועת המרי העברי את משרדי הבולשת בירושלים וביפו. התוקפים הפעילו מטעני נפץ והצליחו להביא לקריסת חלק מבניין הבולשת בירושלים. בפעולה נהרגו שבעה שוטרים בריטים ונפצעו רבים^[7].

בעקבות ההסלמה ביחסים בין השלטון הבריטי והיהודים, ובעיקר לאחר פיצוץ בית הבולשת הבריטית, החלו הבריטים להגביל את הגישה ולאבטח את אזור מגרש הרוסים. לאחר שיקום בית הבולשת ביוני 1946 נאסרה הכניסה למגרש דרך השער הראשי^[8]; חודש לאחר מכן הוחרמו החנויות והמשרדים של קומות הקרקע בבנייני המגרש הפונים לרחוב יפו^[9]. באוגוסט בוצר מגרש הרוסים והוקף גדרות תיל גבוהות ומחסומי משטרה^[10]. הבריטים הגדירו את המתחם כולו כ"אזור ביטחון", אחד מתוך כמה אזורי ביטחון שהוגדרו בירושלים סביב מבני שלטון בריטיים. היהודים כינו את אזורי הביטחון האלה בשם 'בֶּווִינְגְרָאד' על שם ארנסט בווין, ששימש אז כשר המושבות הבריטי.

ב-14 במאי 1948 נערך במגרש מסדר העזיבה של הבריטים, בסופו עזבו הבריטים את העיר לאחר שלושים שנות שלטון ויצאו בשיירות לחיפה ולרפיח^[11]. מיד עם צאת הבריטים מירושלים נתפס מגרש הרוסים ללא קרב על ידי כוחות ההגנה והאצ"ל, במסגרת מבצע קלשון, קודם שהספיקו הכוחות הערביים לתופסו בעצמם, זאת בעקבות תיאום של מפקד העיר הבריטי עם כוחות ההגנה^[12].

לאחר קום המדינה

מדינת ישראל ירשה את מוסדות השלטון הבריטי שבמגרש הרוסים, ואף המשיכה להשתמש בחלק מהמבנים (וכך עד היום) למטרות דומות: אכסניית הגברים עודנה משמשת כתחנת משטרה וכבית מעצר; אכסניית המשלחת הדתית שימשה במשך שנים את בית המשפט העליון, ומשמשת את בית משפט השלום; וחצר סרגיי שימשה במשך שנים ארוכות את משרד החקלאות ואת משרדי החברה להגנת הטבע. אכסניית הנשים הפכה למוזיאון הנצחה לאסירי המחתרות, ומעון הקונסול הרוסי נותר ריק ועזוב למשך שנים ארוכות. מבנה קטן בחצר שימש עד שלהי שנות השבעים את כותבי הבקשות שניסחו תצהירים עבור קהל שביקש לפנות לבית המשפט.

בניגוד לבריטים, שהשתמשו בנכסים הרוסיים כבשלהם, מדינת ישראל נדרשה לשלם לברית המועצות עבור הנכסים שבמגרש הרוסים. לחץ רב הופעל על ישראל הצעירה, בעיקר לאחר שברית המועצות הצביעה בעד הקמתה בכ"ט בנובמבר 1947. ב-1964 נחתם לבסוף הסכם, על פיו ישראל תשלם סכום של ארבעה וחצי מיליון דולר אמריקני לברית המועצות בעבור נכסי מגרש הרוסים. ההסכם לא כלל את הכנסייה ואת האגף המזרחי של אכסניית המשלחת הדתית, שנותרו בידי רוסים מקומיים. מדינת ישראל התקשתה לגייס את הסכום העצום, ובמהרה הושגה פשרה: שלושה מיליון דולר ישולמו בכסף, ואילו מיליון וחצי נוספים ישולמו בתפוזים. ישראל הייתה אז אחת מיצואניות התפוזים הגדולות בעולם, ובעקבות ההסכם הוזרמו לברית המועצות אלפי טונות של תפוזי Jaffa תוצרת הארץ, עד שהחוב כוסה במלואו.

בשנת 1949 עבר המטה הארצי של משטרת ישראל מתחנת משטרה בתל אביב אל בית המעצר של מגרש הרוסים. המטה שכן שם עד 1973, אז עבר למשכנו החדש בקריית מנחם בגין במזרח ירושלים.

בראשית שנות ה-70, זמן קצר לאחר מימוש "הסכם התפוזים", נתבעה מדינת ישראל לשלם שוב את שווי הנכסים במגרש הרוסים, הפעם ל"כנסייה הלבנה", בה חברים יורשיו הרוחניים של הצאר. "יורשים" אלה, ברובם כמרים ואנשי דת שברחו מרוסיה לפני המהפכה ומתגוררים ברובם בארצות הברית, טענו כי לא ייתכן שהקומוניסטים יעשו מעשה "הרצחת וגם ירשת" על חשבון הצאר, ולכן דרשו מישראל להעביר את התשלום אליהם ולא לברית המועצות. ישראל סירבה לשלם פעמיים, בשנת 2007 התפרסם כי אנשי העסקים רומן אברמוביץ' וארקדי גאידמק יממנו את פינוי מתחם מגרש הרוסים כולו ויכסו את ההוצאות הכרוכות בהעברת בית המשפט, בית המעצר ומשרדי הממשלה במגרש. זאת במסגרת מהלך שיזם ולדימיר פוטין להסדרת הבעלות והעברת האזור כולו לחזקת הפדרציה הרוסית^[13].

בראשית המאה ה-21

לקראת סוף המאה ה-20 הפך מתחם מגרש הרוסים לאחד ממוקדי חיי הלילה של ירושלים, ונפתחו בו פאבים רבים (פאבים אלה נסגרו ב-2007, לקראת עבודות חידוש המתחם). מדרום למגרש הרוסים הוקמה קריית עיריית ירושלים, דבר שהשפיע גם על מבני מגרש הרוסים. השער המזרחי של המתחם, למשל, "נדד" מערבה, כדי שלא יפריע את מהלכה הטבעי של הכיכר הגדולה, והחומה המזרחית כולה הוסרה. בעקבות השינויים שוכן בית החולים מחוץ לשער המקורי בתחום כיכר העירייה, והוא משמש את משרד הרישוי. הבית עבר שיפוץ מקיף ונפתח במתכונתו החדשה בשנת 2015.

בראשית שנות ה-2000 הועלתה הצעה כי דגם ירושלים בסוף ימי בית שני יועבר ממלון הולילנד למגרש הרוסים ויהווה אטרקציה תיירותית מרכזית, אך לבסוף הועתק הדגם למוזיאון ישראל.

על פי תוכניות הרשות לפיתוח ירושלים, עתיד מגרש הרוסים לעבור תהליך התחדשות כולל, שיגדיל את שטחו הבנוי לכ-130,000 מ"ר. על פי התוכנית, יוקמו במתחם בתי מלון, בנייני מגורים, מרכז מסחרי, משרדים וחניונים תת-קרקעיים. אופי הבנייה החדשה ישתלב בסגנון המבנים הקיימים, תוך שימוש בתצורות ובחומרים מודרניים. מטה מחוז ירושלים של משטרת ישראל ובית המעצר עתידים להתפנות, ומבניהם ישופצו. הכנסייה הרוסית תשופץ, ובחזיתה ייבנו טיילת ומרפסת נוף. בית המשלחת הדתית צפוי להפוך למלון ולמרכז תרבות. במרכז המתחם, על שטח החניון הגדול המקיף את הכנסייה (במקור שימש השטח כגינה עם בריכות נוי), הוקם הקמפוס החדש של בצלאל שעבר מקמפוס הר הצופים. מעבר בצלאל אל מגרש הרוסים נבע מהרצון להחיות את מרכז העיר הודות לתרומה מאת האחים ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל מקליבלנד. להקמת הפרויקט שנחנך ב-2023, הוזמנו משרד אדריכלים יפני נודע בשעתו SANNA שהצליח לשלב במגרש הקטן יחסית את כל מחלקות המוסד, למעט המחלקה לאדריכלות שנותרה במבנה ההיסטורי של בצלאל^[14].

במשך שנים נשמעו תביעות מצד השלטון בברית המועצות ולאחר מכן רוסיה להשיב לידיה את הנכסים בירושלים. והחל מאוקטובר 2006 מקדם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מהלכים להשבת הנכסים לבעלות רוסית. פוטין אף ביקר כמה וכמה פעמים במקום, ולכבודו נפתחו החלקים הסגורים, שהיו נתונים במשפט בינלאומי^{[דרושה הבהרה]}. לטענת פוטין, אריאל שרון הבטיח לו כי הנכסים יוחזרו, ובמהלך 2008 קיבלה ממשלת ישראל תחת בנימין נתניהו החלטה על מסירת "חצר סרגיי" לידי הפדרציה הרוסית. ב-27 ביולי 2008 נענה בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשת האפוטרופוס הכללי, להעברת בניין סרגיי לקניין המדינה בנוסף לכ-10.9 מיליון שקל, שהתקבלו במהלך השנים בעד השכירות בנכס. הבקשה הוגשה לאחר שהוועדה המיוחדת להעברת נכסים לקניין המדינה המליצה להעביר את הנכס לקניין המדינה ולהפסיק את ניהולו על ידי האפוטרופוס, וזאת לקראת העברת הנכס לבעלות הרוסים^[15].

בשנת 2007, בעת ביקור ראש עיריית מוסקבה לשעבר, יורי לוז'קוב, נחנכה בצומת שמול הכנסייה בלב המתחם כיכר מוסקבה.

ב-4 בפברואר 2009, האגף בחצר סרגיי שהיה בשימוש ממשלת ברית המועצות לפני מלחמת ששת הימים, הועבר לבעלות ממשלת רוסיה. ב-21 במרץ 2011 נודע כי ממשלת רוסיה הציבה בפני ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את פינוי משרד החקלאות מהמתחם כתנאי לביקורו במוסקבה ב-23 במרץ. נתניהו הורה על פינוי מיידי של המשרד עוד באותו היום. באוגוסט 2012 הושלם תהליך מסירת השטח לממשלת רוסיה^[16]. ב-18 ביולי 2017 נחנך המתחם מחדש לאחר שיפוץ^[17].

הבעלות על המתחם

הבעלות על הנכסים והמגרשים במתחם התחלקה בין שלושה גורמים. נכסים שנרשמו בבעלות ישירה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, נכסים שנרשמו על שם ממשלת הצאר הרוסי ונכסים שהיו בבעלות החברה הפרבוסלבית. ב-1920 התפצלה הכנסייה הרוסית והוקמה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה (שכונתה "הכנסייה הרוסית הלבנה") ואילו בתוך ברית המועצות המשיכה לפעול הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, בחסות המשטר הקומוניסטי (והיא כונתה "הכנסייה הרוסית האדומה")^[18]. הבריטים הכירו בכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה והחכירו מהם חלק מהנכסים שהחזיקה. אך לא הכירה בבעלות ברית המועצות על נכסי ממשלת האימפריה הרוסית. ב"בניין סרגיי" שכור חלק מהמבנה עבור משרדי ממשלה וחלקו המשיך לשמש את החברה הפרבוסלבית^[19].

בשנת 1949 הכירה ממשלת ישראל בברית המועצות כיורשת של רכוש ממשלת הצאר בארץ ישראל. תחנת המשטרה, בית המעצר ובית המשפט במגרש הרוסים החלו לשמש את מדינת ישראל, אך הקרקע הייתה חכורה. בבניין סרגיי התמקם משרד החקלאות, בחלקו של הבניין ששימש גם את ממשלת המנדט. גם נכסים שהיו בבירור בבעלות הכנסייה הרוסית, דוגמת כנסיות ומנזרים, הכירה מדינת ישראל בחזקתה של הכנסייה הרוסית הלבנה^[20]. בפברואר 1951, הגיעה לישראל נציג החברה הפרבוסלבית לדרוש את רישום והעברת נכסי החברה לרשותה^[21]. אך ב-1952 הוחלט להעביר את ניהול הנכסים שהיו בבעלות החברה הפרבוסלבית לידי האפוטרופוס הכללי, מאחר שהייתה מחלוקת על מיהם בעלי החזקה וממשיכי דרכה של החברה. ממשלת המנדט הכירה בקבוצה של גולים רוסים בפריז כמנהלי החברה^[22], אך ברית המועצות לחצה על ישראל להעביר לה את הרכוש והנציגות הסוביטית בישראל אף הגישה תביעה משפטית^[23]. עם זאת בניין הקונסלים בצידו המזרחי של מגרש הרוסים הושכר באופן רשמי לאוניברסיטה העברית ב-1954^[24].

ביולי 1960 החלה מדינת ישראל במשא ומתן עם הממשלה הסוביטית להסדרת הבעלות על הרכוש^[25]^[26], והוא נמשך לסירוגין במשך מספר שנים^[27]. הסכם נחתם לבסוף ב-7 אוקטובר 1964^[28]. על פי ההסכם ישראל תשלם 4.5 מיליון דולר, שליש במזומן והשאר בפרי הדר וסחורות, עבור מה שהוגדר "רכוש חילוני", כלומר קרקעות ומבנים שאינם בשימוש הכנסייה^[29]. יישום ההסכם נתקל בקשיים לאחר שקבוצה של יורשי הנסיך סרגיי הגישה תביעת בעלות על נכסי החברה הפרבוסלבית^[30]. בפועל הבעלות על נכסי החברה הפרבוסלבית מעולם לא הוסדרה וברית המועצות המשיכה לתבוע בעלות עד שנות ה-80 של המאה ה-20. והאפוטרופוס הכללי המשיך לנהל את הבניין^[31].

לאחר התפרקות ברית המועצות המשיכה רוסיה לתבוע בעלות על נכסי החברה הפרבוסלבית בראשם בניין סרגיי. בתחילת שנות ה-90 הביעה ישראל הסכמה להעביר את המבנה לרוסיה, תוך התחייבות שלא לפגוע בזכויות הדיירים^[32]. בשנת 2007 התפרסם כי אנשי העסקים רומן אברמוביץ' וארקדי גאידמק יממנו את פינוי מתחם מגרש הרוסים כולו ויכסו את ההוצאות הכרוכות בהעברת בית המשפט, בית המעצר ומשרדי הממשלה במגרש. זאת במסגרת מהלך שיזם ולדימיר פוטין להסדרת הבעלות והעברת האזור כולו לחזקת הפדרציה הרוסית^[13]. ב-27 ביולי 2008 נענה בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשת האפוטרופוס הכללי, להעברת בניין סרגיי לקניין המדינה בנוסף לכ-10.9 מיליון שקל, שהתקבלו במהלך השנים בעד השכירות בנכס. הבקשה הוגשה לאחר שהוועדה המיוחדת להעברת נכסים לקניין המדינה המליצה להעביר את הנכס לקניין המדינה ולהפסיק את ניהולו על ידי האפוטרופוס, וזאת לקראת העברת הנכס לבעלות הרוסים^[15].

אתרי עניין במגרש הרוסים

כל המבנים שנבנו במגרש הרוסים עוצבו בסגנון שרווח במאה ה-19 ברוסיה במבני פאר, סגנון הקרוב לאדריכלות הנאו-קלאסית, בתוספת השפעות מהאדריכלות האסלאמית והמקומית. מאפיינים את מרבית המבנים סימטריה; חזות מרשימה, הכוללת לרוב גמלון; חלונות גדולים, חלקם מקושתים; כרכוב בולט בין קומה לקומה וגג רעפים משופע. בחזית כל המבנים הוטבע סמלה של החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית, אותו ניתן לראות עד ימינו.

כנסיית השילוש הקדוש

ערך מורחב – כנסיית השילוש הקדוש בירושלים

כנסיית השילוש הקדוש היא המבנה בעל השטח הקטן ביותר במגרש הרוסים, אך המרכזי והגבוה מכולם. היא נבנתה בין השנים 1860–1872 על ידי האדריכל הרוסי מרטין איוונוביץ' אפינגר בסגנון כנסיית וסילי הקדוש שבכיכר האדומה במוסקבה. מבנה הכנסייה כולל אולם תווך ושתי סיטראות ארוכות, ובחזיתה אפסיס מעוגל. היא נבנתה מאבן לבנה ולה שמונה מגדלים שבראשם כיפות שהיו צבועות במשך שנים בירוק, ועתה הן מצופות נחושת ועליהן צלב. הקתדרלה כוללת אלמנטים רנסאנסיים, כגון רצועה לומברדית (פס אופקי מסותת באבן דמוי קשקשי דגים); חלונות מעוטרי עמודים בסגנון נאו-קלאסי, וכן חלונות "עיוורים" (חלונות ללא זגוגית). בטקס חנוכת הקתדרלה שנערך ב-1872 נכח הנסיך ניקולאי, שביקר באותה עת בארץ.

הקתדרלה נבנתה מלכתחילה לשימוש מקומי בלבד לצליינים שוכני מגרש הרוסים, ולכן אינה גדולה. ההנחה הייתה כי הצליינים יעדיפו לשאת את תפילותיהם החשובות בכנסיות ההיסטוריות שבעיר העתיקה. לאחר נפילת שלטון הצאר ברוסיה והפסקת זרם הצליינים לארץ הקודש, נותרה הקתדרלה בידי נזירים מקומיים וחדלה לפעול כמעט לגמרי. המבנה הוזנח, ובמהלך תקופת המנדט היה קשה מאוד להגיע אליו, עקב הפיכת המתחם כולו למרכז שלטון בריטי. לאחר קום המדינה והסדרת ענייני הנכסים במגרש הרוסים, חזרה הכנסייה לפעול, שופצה והפכה שוב למוקד לצליינים רוסים.

אכסניית הנשים

ערכים מורחבים – מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים, בית הסוהר המרכזי בירושלים

אכסניית מריה (חצר מריה) - אכסניית הנשים במגרש הרוסים נקראה על שם מריה פיודרובנה, אמו של הצאר ניקולאי השני, והיא בנויה כמתחם סגור סביב שתי חצרות פנימיות. האכסניה כללה עשרות מיטות עץ פשוטות, שנפרסו באולמות גדולים ללא מחיצות (בניגוד לאכסניית הגברים, בה לכל שני מתארחים היה חדר פרטי), וכן כמה מטבחים גדולים שהגישו ארוחות חמות, דלות למדי, לצלייניות, שהיו ברובן קשישות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכו הבריטים את אכסניית הנשים לבית הסוהר המרכזי בירושלים, בו נכלאו לאורך שנים אסירים פליליים ערבים ויהודים, ומאות מלוחמי המחתרות - 'ההגנה', ה'אצ"ל' ו'לח"י'^[33]. בית כלא זה התפרסם בעיקר לאחר ששניים מן הנידונים למוות, משה ברזני ומאיר פיינשטיין פוצצו את עצמם למוות בתא כלאם, זמן קצר לפני שהיו אמורים להיות מועלים אל הגרדום^[34].

לקראת תום המנדט פונה בית הסוהר מיושביו, ולאחר קום המדינה שימש הבניין לצרכים אזרחיים שונים, כמו מחסנים של הסוכנות היהודית. לאחר השלמת "עסקת התפוזים" (ראו לעיל), החל להתגבש הרעיון להפוך את המבנה לאתר הנצחה לאסירי המחתרות, ובשנת 1991 עבר המבנה לידי משרד הביטחון שהגשים את התוכנית^[35].

אכסניית המשלחת הדתית

בחזית המבנה מופיע הכיתוב: "המיסיון הרוסי הדתי", והוא נבנה במתכונת רבועה בעלת חצר פנימית גדולה, המחולקת לארבע חצרות קטנות סימטריות. במרכז החצר ישנה קפלת תפילה קטנה אך מפוארת, אליה ניתן היה לגשת דרך ארבעת המסדרונות שחילקו את החצר. המבנה מתנשא לגובה שתי קומות, וחזיתו הדרומית פנתה לרחוב יפו. הכניסה אליו אפשרית מצפון או ממזרח. ב-1865 נפתחה במקום ספרייה דתית קטנה, בתרומתה של משפחת הצאר, שגדלה עם השנים וכיום היא כוללת 17,000 כותרים.

במשך שנים ארוכות שימש המבנה את בית המשפט העליון, אך אגפו המזרחי נותר כל השנים בידי הרוסים. בשנת 1992 עקר בית המשפט העליון למעונו החדש בגבעת רם, ואת מקומו תפס בית משפט השלום. האגף הרוסי היה סגור רוב השנים לזרים, ושימש רק צליינים ואורחים רוסים רבי מעלה. בראשית המאה ה-21 השתנתה המדיניות והותר לתאם ביקור במתחם, ואף להיכנס אל הקפלה הפנימית.

חצר סרגיי

ערך מורחב – חצר סרגיי

עמדת בטון בפינה הצפון-מערבית של חצר סרגיי. זו כנראה העדות הקיימת היחידה ל"בווינגרד" שהוקמה על ידי הבריטים בשנת 1946.

חצר סרגיי נקראה על שם הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ, בנו של אלכסנדר השני. סרגיי, שהיה דודו של הצאר ניקולאי, ויורש העצר שלו, ביקר בירושלים ב-1888. החצר נבנתה בשנת 1892 מחוץ למגרש הרוסים, בסמוך לפתחו הצפון-מערבי, עקב מחסור במקום בתוך המגרש. הכניסה הראשית לחצר הייתה דרך אולם קבלה מפואר ממזרח (היום רחוב מונבז), ואילו הכניסה לכרכרות ולמשרתים הייתה מדרום (היום - רחוב הלני המלכה, וזהו הפתח היחיד לחצר, נכון ל-2007). המבנה כלל 16 חדרי אירוח, מהם שמונה מפוארים ביותר; ארבעה אולמות לקבלת פנים; שני חדרי אוכל; ספרייה; מכבסה; בית מרחץ; מחסנים; אורווה ומוסך. בראשית המאה ה-20 נוספו למבנה המגדלים הפנימיים ששימשו כחדרי שירותים. לצורך ההיגיינה, חוברו המגדלים למבנה עצמו במעברים תלויים בלבד, ומערכת ניקוז מודרנית לימים ההם ניקזה את השפכים הרחק ממגרש הרוסים. בחצר סרגיי התארחו בני אצולה ובני משפחת הצאר, ביניהם היו הנזיר גריגורי רספוטין, הסופר המודרניסט אנדרי ביילי ואחרים.

עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה שימש הבניין בייעודו העיקרי, אך בתקופת המנדט שוכנו בו משרד הפנים והמחלקה לעבודות ציבוריות. ב-1922 הוקמו בחצר צריפי מגורים לקציני צבא בריטיים, ששימשו את החברה להגנת הטבע במשך שנים רבות. ב-1939 הותקנו בו סורגים וחלונות אטומים נגד פגיעה מצד יהודים וערבים, כחלק מהתסיסה נגד שלטון המנדט בארץ ישראל. הבניין שימש עד 2011 את משרד החקלאות וכן את החברה להגנת הטבע. החצר הפנימית הייתה מטופחת מאוד וכללה מתקנים חקלאיים שהובאו אליה בשנות ה-50 על ידי שר החקלאות דאז, משה דיין. באוגוסט 2012 הושלם תהליך מסירת הבניין לממשלת רוסיה, וזו הפכה אותו לבית מלון בשנת 2017.

בית החולים הרוסי

ערך מורחב – בניין אביחיל

בית החולים הרוסי נבנה בשנת 1863, אף הוא על ידי האדריכל הרוסי מרטין איוונוביץ אפינגר. הוא נבנה לגובה שתי קומות במתכונת מלבנית מוארכת, ובכל קומה נמתח מסדרון מרכזי, שחדרים משני צדדיו. הכניסה הראשית למבנה מצפון מפוארת מאוד, והיא מעוטרת בסגנון בארוק, וכוללת גמלון קטום האופייני לסגנון. בקומה הראשונה הותקנו בית מרקחת וחדרי מגורים לצוות הרפואי.

בית החולים, שכלל למעלה מחמישים מיטות, היה בית החולים הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. בית החולים אף סיפק "אוהל מרפאה" נייד, שליווה את הצליינים הרוסיים במסעותיהם ברחבי הארץ, בדרכם לאתרים נוצריים שונים. רוב הצליינים הרוסים היו קשישים, ובעיקר קשישות, שביקשו להגשים באחרית ימיהם את חלום הביקור בארץ ישראל, אך רבים מהם מתו מתלאות הדרך או נפצעו וחלו. בשל כך ברור היה כי מגרש הרוסים חייב לתת מענה לקשיים אלה, ולכן נבנה בו בית החולים.

עם תחילת המנדט הבריטי הפך בית החולים לבית חולים צבאי, ולאחר מלחמת העצמאות הפך לבית החולים של צה"ל, ונקרא בשם "בית חולים אביחיל" ("אבי החיילים"). במשך כמה עשורים שימש המבנה את מעבדות בית החולים הדסה, וכבית ספר לרוקחות. באותן שנים התפתחה האמונה הטפלה כי הבניין רדוף רוחות, ובעיקר רוחותיהם של החולים שמתו במקום בייסורים. בשל כך סירבו עובדים שונים להיכנס אליו.

עם תכנון הקמת קריית עיריית ירושלים הוחלט להרוס את המבנה, אך לבסוף הוחלט לשמרו בשל ייחודו הארכיטקטוני וחשיבותו ההיסטורית.

אצבעו של עוג מלך הבשן

ערך מורחב – אצבע עוג מלך הבשן

"אצבעו של עוג" הוא כינוי עממי לעמוד אבן גדול המחובר לסלע האם, אשר מצוי בתוך בור סמוך לכניסה לבית המעצר במגרש הרוסים. העמוד היה מכוסה במשך הדורות באדמה ואשפה, אך בשנת 1871^[36]^[37] בעת חפירת היסודות לבניין סמוך, הוא נחשף. ג' אוֹרֶלִי, שווייצרי שביקר בארץ ישראל בשנות ה-70 של המאה ה-19, ציין בזיכרונותיו משנת 1876 כי העמוד שוכן בחזית כנסיית השילוש הקדוש וכי הוא מגודר ונראה לעין. במפתו של וילסון משנת 1900 מסומנת "האצבע" כ-pillar (ראו לעיל).

ההשערה היא כי במקום פעלה מחצבה, ששימשה את בנאי בית המקדש השני בתקופת הורדוס. העמוד, שיועד לבית המקדש, נסדק כנראה במהלך החציבה והוחלט להשאירו במקומו. בירושלים התגלו שני עמודי אבן דומים נוספים, שניהם בשכונת מחנה יהודה, אך הבניה העירונית מסתירה אותם^[38].

אכסניית ניקולאי

ערך מורחב – אכסניית ניקולאי

אכסניית ניקולאי הייתה המבנה האחרון שנבנה במגרש הרוסים בשנת 1903, והיא נקראה על שם הצאר ניקולאי השני, שיזם ומימן את בניית המתחם כולו. האכסניה הענקית, שכללה למעלה מ-1,000 חדרי אירוח, נועדה לפתור את מצוקת הצפיפות של הצליינים שמספרם עלה וגאה מדי שנה. בהמשך, שימש המבנה את משטרת מחוז ירושלים כבית מעצר וחדרי חקירות.

שערי המתחם


שרידי השערים (מימין שרידי השער הצפוני ומשמאל השער הדרומי המועתק)

במגרש הרוסים ישנם שני שערים, אחד צפוני ואחד דרומי שהיו בעבר מבנים הרבה יותר גדולים ונותרו מהם רק שרידים. השער הדרומי הועתק ממקומו המקורי כחמישים מטרים לכיוון צפון, בעת בניית בניין העירייה בשנות ה-90 של המאה ה-20. מהשער הצפוני שהיה המפואר מבין השערים שרד רק אחד משני חדרי המשמר.

גלריית מפות של מגרש הרוסים

צ'ארלס וילסון, 1864/5
אלכסנדר פון וארטנסלבן-שווירזן, 1868
קונרד שיק, 1894
החברה למען ירושלים, 1925
ספירידון, 1930

בתרבות

מגרש הרוסים הוא נושא שירו של המשורר שאול טשרניחובסקי "על מגרש הרוסים" משנת 1936^[39].

ראו גם

לקריאה נוספת

יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה - כרך ב': העיר החדשה בראשיתה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1974, עמ' 105–109
אורי ביאלר, צלב במגן דוד – העולם הנוצרי במדיניות החוץ של ישראל 1948–1967, (הפרק על הנכסים הרוסיים) הוצאת יד בן-צבי ירושלים 2006
דוד קרויאנקר (עורך), מגרש הרוסים, ירושלים: לקראת שנת 2000 ממרכז צליינות רוסי למוקד פעילות עירוני, תוכנית לפיתוח המתחם: אדריכלים יורם פוגל ויונתן שילוני (1997), הרשות לפיתוח ירושלים, עיריית ירושלים, מינהל מקרקעי ישראל, 1997

קישורים חיצוניים

רון פלד, מגרש הרוסים: המאבק מבפנים, באתר ynet, 23 באפריל 2007
רון פלד, בחצר של סרגיי, באתר ynet, 17 באוקטובר 2008
יהושע כספי, ‏בתי-הסוהר בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה 32, יולי 1984
מיכאל יעקובסון, חצר סרגיי במגרש הרוסים חוזרת להיות מלון, והפעם לא רק לצליינים, באתר Xnet‏, 13 בפברואר 2018
מיכאל יעקובסון: סיבוב בחצר סרגיי שבמגרש הרוסים, באתר 'חלון אחורי', 26 בספטמבר 2023
איליה צ'רקינסקי : התפשטות הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית בארץ ישראל
מגרש הרוסים (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² ישראל ברטל, בין התחדשות לשמרנות: ירושלים בשלהי התקופה העת'מאנית, האוניברסיטה הפתוחה, ירושלים לדורותיה, עמ' 111
^ משה ליסק, תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה: בנייתה של תרבות עברית בארץ ישראל - חלק ראשון, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, 1999, עמ' 176
^ ¹ ² ³ ⁴ יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 105-108, 193-199
^ יהושע ילין, זכרונות לבן ירושלים תקצ"ד-תרע"ח, ירושלים, ירושלים תשל"ב, עמ' 14
^ במקום זה נהגו הנוצרים להקיש על קרש גדול, שנקרא נָאקוֹס. יש עדות נוצריות שעדיין משתמשות בו, כמו הארמנים.
^ ירושלים, מפת שמות הרחובות, 1925, עם סימון מבנה הקונסוליה הרוסית בשם 'בית מרפא ליולדות', באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
^ ¹ ² פרופ' יהודה לפידות, התקפה על מרכז הבולשת בירושלים, באתר אנציקלופדיה יהודית דעת
^ נאסרה הכניסה הראשית למגרש הרוסים, משמר, 9 ביוני 1946
^ יוחרמו החנויות והמשרדים בבנייני הרוסים, משמר, 25 ביולי 1946
^ האומנם יוחרב מרכז מסחר יהודי?, דבר, 5 באוגוסט 1946
^ יהודה לפידות, בלהב המרד, מערכות האצ"ל בירושלים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996
^ בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד וספריית ספיר, 2010, עמ' 185
^ ¹ ² סוכנויות הידיעות, ‏רומן אברמוביץ וארקדי גאידמק יממנו את פינוי מגרש הרוסים בירושלים, באתר גלובס, 20 בנובמבר 2007
רנית נחום-הלוי, חצר סרגיי בירושלים תועבר לרוסיה ביולי, באתר הארץ, 15 במאי 2008
נדב שרגאי, "מרוץ החימוש" הרוסי של נכסים בא"י, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2008
^ מתחם בצלאל החדש ממשיך להיבנות, באתר האתר הרשמי של עיריית ירושלים
^ ¹ ² אורית בר-גיל וליאור ברון, ‏הממשלה עומדת להעביר לרוסיה את אחד המתחמים היוקרתיים ביותר בירושלים, באתר גלובס, 12 באוגוסט 2008
^ עוז רוזנברג, החברה להגנת הטבע עוברת דירה, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2012
^ רומן רייב‏, תשע שנים אחרי החלטת הממשלה חצר סרגיי בירושלים הועברה לידי רוסיה, באתר וואלה, 19 ביולי 2017
^ מה שוויו והיקפו של הרכוש הרוסי בישראל?, מעריב, 13 ביולי 1987
^ תפוזי יפו - תמורת מגרש הרוסים, מעריב, 24 בינואר 1964
כתבה כל פגישה עם נציג החברה בבניין סרגיי ב-1960 - פגישת היכרות עם נצינ סובייטי, על המשמר, 19 באוגוסט 1960
^ הכנסיה הרוסית הגבירה לחצה לקבלת כל הרכוש הרוסי בארץ, מעריב, 31 במאי 1951
ססס"ר דורשת להעביר לרשותה את הרכוש הרוסי בירושלים, קול העם, 18 באוגוסט 1949
^ ידרוש החזרת רכוש חב' הצדקה הרוסיות, הארץ, 2 בפברואר 1951
^ בעית הרכוש הרוסי בארץ, הארץ, 10 ביוני 1952
^ וויכוח משפטי על בעלות הרכוש הרוסי בירושלים, על המשמר, 19 במאי 1954
^ נתחדש הויכוח על הרכוש הרוסי, מעריב, 18 במאי 1954
^ היום יתחיל המו"מ על הרכוש הרוסי, קול העם, 18 ביולי 1960
^ הפסקה במו'מ הישראלי־רוסי על הרכוש - לשם התיעצויות, הארץ, 11 באוגוסט 1960
^ מתחדש המו"מ על הרכוש הרוסי, למרחב, 13 בנובמבר 1960
^ ג. מאיר ובודרוב מברכים על חתימת ,הסכם הרכוש', למרחב, 8 באוקטובר 1964
^ הרכוש הרוסי החילוני בארץ יימכר לממשלה, הַבֹּקֶר, 24 בינואר 1964
^ מי יירש את הנסיך סרגיי?, מעריב, 24 בינואר 1966
אין קשיים בביצוע הסכם הרכוש הרוסי, על המשמר, 5 ביוני 1966
^ תום שגב, הרוסים באים, כותרת ראשית, 6 באוגוסט 1986
אריה בנדר, הכנסיה הלבנה: נצא למאבק אם ישראל תמסור נכסים שלנו לבריה"מ, מעריב, 14 ביולי 1987
^ ברק רבידו תומר זרחין, "ממשלת מעבר לא יכולה למסור את חצר סרגיי לרוסיה", באתר הארץ, 5 באוקטובר 2008
^ יהושע כספי, בתי הסוהר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה 32, 1984, עמ' 141
^ משה ברזני, באתר יזכור
^ מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים, באתר www.shimur.org (ארכיון)
^ Charles Clermont-Ganneau, "Archæological researches in Palestine during the years 1873-1874", 1899 edition, pp. 254
^ ירושלים, תוכנית מתאר מקומית למגרש הרוסים, נספח ארכאולוגי
^ רשות העתיקות, ירושלים - תכנית מתאר מקומית, נספח ארכאולוגי: מגרש הרוסים, ‏2002
^ על מגרש הרוסים / שאול טשרניחובסקי, באתר benyehuda.org

ערך טוב

[הערה_מספר_20170412052429:1-1] ¹ ² ישראל ברטל, בין התחדשות לשמרנות: ירושלים בשלהי התקופה העת'מאנית, האוניברסיטה הפתוחה, ירושלים לדורותיה, עמ' 111

[הערה_מספר_20170412052429:2-2] משה ליסק, תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה: בנייתה של תרבות עברית בארץ ישראל - חלק ראשון, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, 1999, עמ' 176

[הערה_מספר_20170412052429:3-3] ¹ ² ³ ⁴ יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 105-108, 193-199

[הערה_מספר_20170412052429:4-4] יהושע ילין, זכרונות לבן ירושלים תקצ"ד-תרע"ח, ירושלים, ירושלים תשל"ב, עמ' 14

[5] במקום זה נהגו הנוצרים להקיש על קרש גדול, שנקרא נָאקוֹס. יש עדות נוצריות שעדיין משתמשות בו, כמו הארמנים.

[6] ירושלים, מפת שמות הרחובות, 1925, עם סימון מבנה הקונסוליה הרוסית בשם 'בית מרפא ליולדות', באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור

[הערה_מספר_20170412052429:0-7] ¹ ² פרופ' יהודה לפידות, התקפה על מרכז הבולשת בירושלים, באתר אנציקלופדיה יהודית דעת

[8] נאסרה הכניסה הראשית למגרש הרוסים, משמר, 9 ביוני 1946

[9] יוחרמו החנויות והמשרדים בבנייני הרוסים, משמר, 25 ביולי 1946

[10] האומנם יוחרב מרכז מסחר יהודי?, דבר, 5 באוגוסט 1946

[11] יהודה לפידות, בלהב המרד, מערכות האצ"ל בירושלים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996

[12] בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד וספריית ספיר, 2010, עמ' 185

[רומן-13] ¹ ² סוכנויות הידיעות, ‏רומן אברמוביץ וארקדי גאידמק יממנו את פינוי מגרש הרוסים בירושלים, באתר גלובס, 20 בנובמבר 2007
רנית נחום-הלוי, חצר סרגיי בירושלים תועבר לרוסיה ביולי, באתר הארץ, 15 במאי 2008
נדב שרגאי, "מרוץ החימוש" הרוסי של נכסים בא"י, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2008

[14] מתחם בצלאל החדש ממשיך להיבנות, באתר האתר הרשמי של עיריית ירושלים

[ברגיל-15] ¹ ² אורית בר-גיל וליאור ברון, ‏הממשלה עומדת להעביר לרוסיה את אחד המתחמים היוקרתיים ביותר בירושלים, באתר גלובס, 12 באוגוסט 2008

[16] עוז רוזנברג, החברה להגנת הטבע עוברת דירה, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2012

[17] רומן רייב‏, תשע שנים אחרי החלטת הממשלה חצר סרגיי בירושלים הועברה לידי רוסיה, באתר וואלה, 19 ביולי 2017

[18] מה שוויו והיקפו של הרכוש הרוסי בישראל?, מעריב, 13 ביולי 1987

[19] תפוזי יפו - תמורת מגרש הרוסים, מעריב, 24 בינואר 1964
כתבה כל פגישה עם נציג החברה בבניין סרגיי ב-1960 - פגישת היכרות עם נצינ סובייטי, על המשמר, 19 באוגוסט 1960

[20] הכנסיה הרוסית הגבירה לחצה לקבלת כל הרכוש הרוסי בארץ, מעריב, 31 במאי 1951
ססס"ר דורשת להעביר לרשותה את הרכוש הרוסי בירושלים, קול העם, 18 באוגוסט 1949

[21] ידרוש החזרת רכוש חב' הצדקה הרוסיות, הארץ, 2 בפברואר 1951

[22] בעית הרכוש הרוסי בארץ, הארץ, 10 ביוני 1952

[23] וויכוח משפטי על בעלות הרכוש הרוסי בירושלים, על המשמר, 19 במאי 1954

[24] נתחדש הויכוח על הרכוש הרוסי, מעריב, 18 במאי 1954

[25] היום יתחיל המו"מ על הרכוש הרוסי, קול העם, 18 ביולי 1960

[26] הפסקה במו'מ הישראלי־רוסי על הרכוש - לשם התיעצויות, הארץ, 11 באוגוסט 1960

[27] מתחדש המו"מ על הרכוש הרוסי, למרחב, 13 בנובמבר 1960

[28] ג. מאיר ובודרוב מברכים על חתימת ,הסכם הרכוש', למרחב, 8 באוקטובר 1964

[29] הרכוש הרוסי החילוני בארץ יימכר לממשלה, הַבֹּקֶר, 24 בינואר 1964

[30] מי יירש את הנסיך סרגיי?, מעריב, 24 בינואר 1966
אין קשיים בביצוע הסכם הרכוש הרוסי, על המשמר, 5 ביוני 1966

[31] תום שגב, הרוסים באים, כותרת ראשית, 6 באוגוסט 1986
אריה בנדר, הכנסיה הלבנה: נצא למאבק אם ישראל תמסור נכסים שלנו לבריה"מ, מעריב, 14 ביולי 1987

[32] ברק רבידו תומר זרחין, "ממשלת מעבר לא יכולה למסור את חצר סרגיי לרוסיה", באתר הארץ, 5 באוקטובר 2008

[33] יהושע כספי, בתי הסוהר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה 32, 1984, עמ' 141

[34] משה ברזני, באתר יזכור

[35] מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים, באתר www.shimur.org (ארכיון)

[קלרמון-גנו-36] Charles Clermont-Ganneau, "Archæological researches in Palestine during the years 1873-1874", 1899 edition, pp. 254

[37] ירושלים, תוכנית מתאר מקומית למגרש הרוסים, נספח ארכאולוגי

[38] רשות העתיקות, ירושלים - תכנית מתאר מקומית, נספח ארכאולוגי: מגרש הרוסים, ‏2002

[39] על מגרש הרוסים / שאול טשרניחובסקי, באתר benyehuda.org

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

היציאה מן החומות
היציאה הנוצרית מהחומות	בית הספר התיכון של הבישוף סמואל גובאט בהר ציון (1850) • החווה החקלאית כרם אברהם ובית הקיץ של ג'יימס פין (1850) • מגרש הרוסים (1860)
היציאה היהודית מהחומות	משכנות שאננים (1860) • מחנה ישראל (1865) • נחלת שבעה (1869) • בית דוד (1873) • מאה שערים (1874)