אלכסנדר השני, קיסר רוסיה
.jpg) | |||||||||||
| אלכסנדר השני, קיסר רוסיה בשנות השישים לחייו | |||||||||||
| לידה |
29 באפריל 1818 מוסקבה, רוסיה | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נרצח |
13 במרץ 1881 (בגיל 62) סנקט פטרבורג, רוסיה | ||||||||||
| שם מלא | אלכסנדר ניקולאייביץ' רומנוב | ||||||||||
| מדינה |
האימפריה הרוסית | ||||||||||
| מקום קבורה |
מבצר פטר ופול, סנקט פטרבורג | ||||||||||
| בת זוג |
מריה, נסיכת הסן יקטרינה דולגורוקובה | ||||||||||
| שושלת בית רומנוב | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||
| |||||||||||
| חתימה |
  | ||||||||||
  | |||||||||||
אלכסנדר ניקולאייביץ' השני (ברוסית: Александр II Николаевич; 17 באפריל 1818 – 13 במרץ 1881) היה צאר האימפריה הרוסית, מלך פולין והדוכס הגדול של פינלנד משנת 1855 ועד 1881. אלכסנדר השני הנהיג קו ליברלי ורפורמות מקיפות, בייחוד שחרור הצמיתים ב-1861, וחתר ליציבות ביחסי החוץ של המדינה.
אלכסנדר השני ירש את הקיסרות לאחר מות אביו, ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה. בהשפעת הרפורמות שהונהגו בצרפת ובאנגליה הנהיג אלכסנדר השני רפורמות מרחיקות לכת ברוסיה, כולל שחרור האיכרים הצמיתים, דבר שאך הגביר את התסיסה ברוסיה בהיווצר מעמד של איכרים ללא קרקע וללא אמצעי קיום. לאחר מלחמת קרים הצאר חדל מכוונות התפשטות של רוסיה והתרכז בביצור גבולותיה. הצאר השתמש במלחמת האופיום השנייה במטרה לספח את חבל מנצ'וריה החיצונית מידי האימפריה הסינית. לאורך כל שלטונו הביא אלכסנדר לכיבושים במרכז אסיה שהחלו יריבות אימפריאלית עם האימפריה הבריטית אשר כונתה "המשחק הגדול".
לנוכח טבח באוכלוסייה הבולגרית של האימפריה העות'מאנית, אלכסנדר השני הביא לפתיחתה של המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) אשר כמעט הובילה לקריסתה של האימפריה העות'מאנית אילולא התערבות בריטית וצרפתית שמנעה מהגעת הכוחות הרוסית לקונסטנטינופול, הבירה העות'מאנית. במטרה לייצב את מערכת הכוחות במרכז אירופה תמך אלכסנדר השני בהקמתה של ברית שלושת הקיסרים בין האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית כונה "הצאר הטוב", "המשחרר".
הצאר אלכסנדר השני נרצח על ידי טרוריסטים נרודניקים זמן קצר לפני שעמד להוציא לאור סדרת רפורמות ליברליות ברוסיה. תקופת שלטונו עמדה בסימן המהפכה התעשייתית ותהפוכות חברתיות שהובילו עם הזמן לעלייה בתסיסה האזרחית הכוללת בתוך האימפריה הרוסית. בנו ירש אותו בתור אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה.
שנותיו הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלכסנדר ניקולאייביץ' - אלכסנדר השני נולד במוסקבה ב-17 באפריל 1818 כבנו של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה ושרלוטה, נסיכת פרוסיה, בתם של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה ולואיזה ממקלנבורג-שטרליץ והיה שליט רוסיה הראשון שנולד במוסקבה מאז פיוטר הגדול. בשנת 1814 ביקר בברלין, ממלכת פרוסיה הנסיך הרוסי בן ה-18 ניקולאי הראשון (לימים הצאר), בנו השלישי של פאבל הראשון, קיסר רוסיה, ובמהרה שתי משפחות המלוכה, בית רומנוב הרוסי ובית הוהנצולרן הפרוסי, הסכימו כי הוא יינשא לנסיכה שרלוטה. בביקורו השני של ניקולאי בברלין לאחר מספר חודשים פגש לראשונה בשרלוטה, שהייתה אז בת 17, ובשובם לרוסיה יחדיו היו כבר מאורסים. היו אלו נישואים פוליטיים בעיקרם אך השניים הסתדרו לטובה אחד עם השנייה.
חינוכו של הצארביץ' (יורש העצר) אלכסנדר נפל לאחריותו של איש האשכולות וסילי ז'וקובסקי, אשר שם דגש בחינוכו של אלכסנדר בכל הנוגע ללימוד מדעי המדינה ושפות אירופאיות מרכזיות, כגון גרמנית, צרפתית ואנגלית, בהן ידע אלכסנדר לדבר בצורה שוטפת לצד שפת האם הרוסית שלו[1]. אביו, הצאר ניקולאי הראשון, טען כי העדיף שבנו יחונך תחילה להיות אדם ואחר כך קיסר. כאשר היה בן 13 התפרץ אביו לשיעור שלו ושאל את אלכסנדר מה היה עושה במצב של ניסיון הפיכה כושל נגד שלטונו. אלכסנדר הגיב כי היה סולח ונותן חנינה לכל המעורבים בניסיון ההפיכה. בשנת 1837, באופן יוצא דופן באותה עת, אלכסנדר הצעיר נלקח לסיור שנמשך שישה חודשים ברחבי האימפריה הרוסית, וביקר ב-30 מחוזות ברחבי האימפריה. במסע זה הפך אלכסנדר ליורש העצר הרוסי הראשון שביקר בסיביר שמעבר להרי האורל בצפון אסיה. בשנת 1839 נשלח בידי הוריו לסיורים ברחבי אירופה, שם פגש בויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת. בעודו יורש עצר, אלכסנדר תואר בתור אדם בעל דעות מודחקות שלעיתים ניתן לפרשן בתור פציפיזם.
האווירה האינטלקטואלית של סנקט פטרבורג לא קראה לכל רפורמה או שינוי; חופש המחשבה וכל צורה של יוזמה פרטית כלכלית הודחקו נמרצות בהוראת אביו, הצאר ניקולאי הראשון, אשר הנהיג משטר ברזל במדינה בידי משטרה חשאית מחשש לניסיון הפיכה אנטי-צארית ואנטי-אוטוקרטית כפי שבוצע בעת עלה לשלטון (ראו מרד הדקבריסטים "דצמבריסט"). צנזורה אישית ורשמית הייתה רווחת באימפריה הרוסית באותה העת; ביקורת על הרשויות נחשבה לעבירה חמורה שעונשה יכול היה להגיע עד למוות.
קיסר רוסיה: שנים ראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ירושה במהלך מלחמת קרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת קרים
מאז המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) הסכים הסולטאן העות'מאני להעניק לקיסר הרוסי את התואר "מגן הנוצרים באימפריה העות'מאנית". תואר זה אפשר לממשל הרוסי להתערב בעת מרידות של נוצרים נגד השלטון הסולטאני כפי שאירע לדוגמה במהלך מלחמת העצמאות של יוון. לנוכח עליית הלאומיות ברחבי אירופה התפתחה האידאולוגיה הפאן-סלאבית, שקראה להקים אימפריה של כל העמים הסלאבים בהנהגת רוסיה אשר תביא לסופה של האימפריה העות'מאנית ותקבע את בירתה להיות קונסטנטינופול, או כפי שכונתה ברוסית: "צארינגראד" (עיר הקיסרים; Царьград). הקיסרות הצרפתית השנייה תחת שלטון נפוליאון השלישי חמדה בהשגת התואר של "מגן הנוצרים" במקום רוסיה כדי לנצל את מעמדה המוחלש של האימפריה העות'מאנית והאימפריה הבריטית חששה כי מלחמה כוללת נוספת בין רוסיה לעות'מאנים עלולה להביא להקמתה של אימפריה גדולה מכל דבר שקדם לה שתאפיל על אירופה[2].
חשש זה מהקמתה של אימפריה פאן-סלאבית הובילה לברית בלתי-צפויה בין בריטניה, צרפת והאימפריה העות'מאנית. כאשר הצאר ניקולאי סירב להיכנע לאולטימטום הבריטי-צרפתי ולסיים את מלחמתו בעות'מאנים, הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על רוסיה והחלו בפלישה אל עבר חצי האי קרים (על כן שמה של המלחמה היה מלחמת קרים)[3]. מחלות הרגו פי שניים יותר חיילים מאשר קרבות ולמרות סדרת כשלים מנהיגותיים ולוגיסטיים מצד הבריטים והצרפתים, אלו הצליחו להביס את הרוסים ולהטיל מצור על עיר הנמל סבסטופול ובנוסף על כך גם הביאו להשמדתו של צי הים השחור (זרוע של הצי הרוסי הקיסרי). הליך המלחמה פגע קשות בבריאותו של ניקולאי וב-2 במרץ 1855 הוא נפטר, ואלכסנדר הוכתר לצאר במקומו. תחילה תמך אלכסנדר בהמשך המלחמה עד להדחקת כוחות הברית האנטי-רוסית מחצי האי קרים אך לאחר כיבושה של סבסטופול הוא פתח במשא ומתן לשלום במלחמת קרים, שתנאיו הוכתבו עקב תבוסת רוסיה במלחמה. תואר "מגן הנוצרים באימפריה העות'מאנית" הועבר לצרפת, אזור הדלתה של נהר הדנובה הועבר מרוסיה לשליטה עות'מאנית והאימפריה הרוסית נפגעה קשות מבחינת יוקרתה הבינלאומית. תוארו הרשמי של אלכסנדר השני בתור ריבון האימפריה הרוסית, היה:
ברצון חסדי האל, אנוכי, אלכסנדר השני, הקיסר והאוטוקרט של כל-רוּסְיָה, מוֹסְקְבָה, קִייֵב, וְלָדִימִיר, צאר קָאזָאן, צאר אַסְטְרָחָן, צאר פּוֹלִין, צאר סִיבִּיר, צאר טַבְּרִיצַ'סְקִי, ריבון על פְּסְקוֹב והדוכס הגדול של סְמוֹלֶנְסְק, ווֹלוֹדִימִיר, פּוֹדוֹלֶסְקִיָּה ופִינְלַנְד, נסיך אֶסְטלנד, לִיבוֹנִיה, קוֹרְלַנְד וסֵמִיגַלְסְקִי, סְמוֹגִיטְסְקִי, בִּיַאלִיסְטוֹק, קוֹרֶלְסְקִי, טְבֶרְסְקִי, יוּגוֹרְסְקִי, פֶּרְם, וִיטְסְקוֹי, בּוּלְגַרְיָה ואחרים; הריבון והדוכס הגדול של שטחי נוֹבְגוֹרוֹד, צֶ'רְנִיהִיב, רִיאָזָאן, פּוֹלְטוֹסְק, רוֹסְטוֹב, יָרוסלבל, בְּלוֹזַרְסְקִי, אוֹדוֹרָה, אוֹבְּדוֹרְסְק, קוֹדַיְסְקִי, וִיטֵבְּסְק, מִיטַסְלַבְסְקִי ועל כל ארצות הצפון ריבון, ריבון אִיוַרְסְקִי, קַרְתֵלִינְסְקִי, קוּבָּאן והנחלות הגֵּאוֹרְגִיות.
כיבוש הקווקז
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – מלחמת הקווקז, המלחמה הרוסית-צ'רקסית
_detail.jpg)
עוד מימי שלטונה של יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה החלה ההתפשטות הרוסית לתוך צפון הקווקז. לאחר הבסתה של השושלת הקאג'ארית של פרס במסגרת מלחמות רוסיה–פרס הפכה רוסיה למעצמה המרכזית היחידה בצפון הקווקז והשנייה בעבר הקווקז (דרום הקווקז) לצד האימפריה העות'מאנית. הטופוגרפיה של הרי הקווקז הקשתה על ייצוב משטר הצאר הריכוזי על תושבי העמים הקווקזים. בהתחשב בעובדה שרוב עמים אלו היו מוסלמים, התנגדותם לכיבוש הרוסי האורתודוקסי הייתה גדולה עוד יותר. שליטיה של רוסיה הוקירו בחשיבות של הקווקז להתפשטות אל עבר אסיה הקטנה וממלכת פרס. ההתנגדות המרכזית לכיבוש הרוסי נבעה משלוש פדרציות שבטיות בצפון הקווקז, דאגסטן, צ'צ'ניה וצ'רקסיה. תחת ההנהגה של גאמזק-בק והאימאם שאמיל, הכוחות השבטיים האנטי-רוסים התארגנו לכדי אימאמות הקווקז. הטקטיקה של הכוחות השבטיים להשתמש בלוחמת גרילה הקשתה על צבא האימפריה הרוסית הסדיר והובילה לגרירת המאבק במשך עשורי שנים עד לשלטונו של אלכסנדר השני. החל משנות ה-20 של המאה ה-19, כל מנהיגי ההתנגדות ניסו פעם אחר פעם להגיע להסכם עם הרוסים, אך נענו עם הדרישה הנוקשה לכניעה ללא תנאי. כל משא ומתן שהרוסים ניהלו עם הקווקזים היה למטרות טקטיות בלבד, משמע להרוויח זמן או לנטרל קבוצה אחת כדי להילחם בקבוצה אחרת. גם כאשר הקיסר אלכסנדר השני עצמו הציע הסדר משא ומתן עם האימאם שאמיל בשנת 1856, ההצעה נדחתה במקום על ידי המשנה לצאר במלכות המשנה של הקווקז (היחידה המנהלית בתוך האימפריה הרוסית של חבל הקווקז); הנסיך אלכסנדר בריאטינסקי[4].
לבסוף תפסו כוחות רוסים באימאם שאמיל ולקחו אותו בשבי בפעולה שסימלה את סיום הלחימה. צ'צ'ניה ודאגסטן סופחו זמן קצר לאחר מכן אך לא צ'רקסיה. למרות הפלת ההנהגה של הצ'רקסים, אנשיהם המשיכו במאבק גרילה בלתי פוסק נגד הכוחות הרוסים ומנעו המרה תרבותית רוסית ויישוב של תושבים רוסים בארצם כמו גם הפצת דת הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. מפקדי צבא דוגמת דמיטרי מיליוטין החלו להעלות לשיח את רעיון הגירוש של האוכלוסייה הצ'רקסית המקומית במטרה להשקיט סופית את האזור ולהסדיר את סמכות הצאר אחת ולתמיד. מלכות המשנה של הקווקז הייתה בעלת אוטונומיה חלקית מהשליטה הרוסית (בדומה לדוכסות הגדולה של פינלנד) ועל כן בשנת 1860 הוחלט להביא ליישוב מחדש של הצ'רקסים; העברת אוכלוסייה. אף על פי שהצאר אלכסנדר השני אישר את הגירוש של האוכלוסייה הצ'רקסית רק בשנת 1862, לאחר שהיה נואש מהמאבק הממושך, מפקדים שונים בקווקז הוציאו לפועל פקודות גירוש כבר בשנת 1860. עד שנת 1864 התרחשה גלות הצ'רקסים שעקב אכזריותה קיבלה את הכינוי "רצח העם הצ'רקסי" שכן במהלכה נהרגו לערך מיליון תושבים צ'רקסים בצפון הקווקז[5].
מדיניות פנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רפורמות ומשפטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – רפורמת 1861
חלק נרחב מהאוכלוסייה הרוסית היו צמיתים, איכרים אשר היו תחת השגחתם ואחריותם של בעליהם הפאודלים של האדמות בהן הם עבדו. היה זה מצב של שעבוד, שהתפתח בעיקר בימי הביניים המאוחרים באירופה ונמשך בכמה מדינות עד אמצע המאה ה-19. מי שהיה איכר ועבד אדמה על קרקע מסוימת נדרש לעבוד אצל אדון האחוזה שבבעלותה אותה קרקע, ובתמורה היה זכאי להגנה, צדק משפטי וזכות לנצל שדות מסוימים בתוך האחוזה לצורכי קיום. לעיתים קרובות הם נדרשו לא רק לעבוד בשדות האדון, אלא גם במכרות, ביערות ובסלילת הדרכים שלו. בשנת 1861 החליט אלכסנדר השני על ביצוע רפורמה יסודית במשק, ובמסגרתה ביטל את העבדות ברוסיה ואת מעמד הצמיתות[6]. על מעשה זה הוא זכה לכינוי "המשחרר". בשנת 1866 שוחררו גם כל הצמיתים שהיו בבעלות ממשלתית. סך הכל, האמנציפציה לצמיתים הובילה לשחרורם של 40,000,000 איש מעבדות[7]. על אף שחרור האיכרים ממעמד צמית, היה ביצוע הרפורמה מלווה במהומות איכרים, וחלק גדול מהם זכו לחופש אישי ללא אדמות לעיבוד ופרנסה. בתגובה לפלגים שהתנגדו לסיום הצמיתות בתוך הממשל הרוסי, אלכסנדר השני הציג כי יש צורך להביא את הרפורמות מהממשל ולא מההמונים כפי שאירע לדוגמה בצרפת. הוא צוטט באומרו:
עדיף לבטל את הצמיתות מלמעלה מאשר לחכות שהיא תבטל עצמה מלמטה.
— אלכסנדר השני, קיסר רוסיה
הפוליטיקאים הליברלים שעמדו מאחורי האמנציפציה של 1861 הכירו בכך שמדינתם היא אחת ממספר מדלדל של מדינות פאודליות שנותרו באירופה. התצוגה העלובה של הכוחות הרוסיים במלחמת קרים הותירה את הממשלה מודעת מאוד לפיגור האימפריה אחרי מעצמות אירופאיות שונות. אלכסנדר השני היה להוט להביא לצמיחה ולפיתוח עוצמה תעשייתית ומכאן גם צבאית ופוליטית, וביחד עם תומכיו הליברלים הציג מספר רפורמות כלכליות, כולל סיום הצמיתות. הנושא העיקרי היה האם הצמיתים צריכים להישאר תלויים בבעלים או להפוך אותם למעמד של בעלי נחלות עצמאיים. בעלי הקרקעות דחפו בתחילה להעניק לאיכרים חופש אך לא קרקע. הצאר ויועציו, שזכרו את תוצאת מהפכות 1848, התנגדו ליצירת מערכת שכזאת עקב חוסר היציבות שהדבר יכול להביא. אך מתן חופש וקרקע לאיכרים הצמיתים הותיר את בעלי הקרקעות הקיימים ללא כוח העבודה הגדול והזול הדרוש להם כדי לשמור על אחוזותיהם ואורחות חייהם.
כדי לאזן מצב זה, החקיקה של האמנציפציה כללה שלושה אמצעים להפחתת הפוטנציאל העצמות הכלכלית של האיכרים הצמיתים שנועדו לשחרור. ראשית, הונהגה תקופת מעבר של שנתיים, שבמהלכה האיכר היה מחויב כמו קודם לבעל הקרקע שמעליו. שנית, חלקים גדולים של אדמות משותפות הועברו לבעלי הקרקעות הגדולים, ואיכרים צמיתים המשיכו לטפל בפיתוח יערות, כבישים ועוד אך קיבלו על כך תשלום. הצמיתים היו צריכים גם לשלם לבעלי הקרקעות עבור הקצאת הקרקעות שלהם בסדרת תשלומים אשר לא היה בכוחם למלא ועל כן המשיכו לשרת את רוב בעלי הקרקעות בתור פשרה במקום להביא לפיתוח שוק חופשי יותר כפי שציפה הצאר תחילה. כדי להקל על הצמיתים המשוחררים שלושה רבעים מהסכום הכולל של התשלומים הועברו על ידי הממשלה הצארית לבעלי הקרקעות כך שהאיכרים הצמיתים המשוחררים החזירו את הכסף הנותר (רק רבע מהסכום המקורי) בתוספת ריבית לממשלה אשר נמשכה כ-49 שנים. תשלומים אלו בוטלו סופית רק בשנת 1907.
אף על פי שרפורמת האמנציפציה הונצחה בבניית קתדרלת אלכסנדר נבסקי והעלאת שמו של הצאר אלכסנדר השני, תוצאותיה היו רחוקות מלהיות אידיאליות. צמיתים ביתיים נפגעו הכי קשה מכיוון שהם זכו רק בחופש שלהם ולא באדמה שממנה עבדו, ועל כן לא יכלו לפרנס את עצמם. לרבים מבין הליברלים בתוך הביורוקרטיה הממשלתית הייתה הבנה ששחרור הצמיתים יביא לשינויים דרסטיים הן בחברה הרוסית והן בממשל. עם זאת, הרעיון שלהם ששינויים אלה ישפיעו רק על בני המעמד השלישי של החברה ויחזק את האוטוקרטיה היה שגוי. במציאות, הרפורמות יצרו מערכת חדשה בה על הצאר היה צורך להתקיים יחד עם בית משפט עצמאי, עיתונות חופשית וממשלות מקומיות שפעלו בצורה שונה וחופשית יותר מבעבר. חמש שנים אחר כך, התחייב אלכסנדר לכבד את עצמאות בתי המשפט, כך שלאיש לא תהיה עוד סמכות לפטר שופטים. לצמיתים שעבדו בנחלות פרטיות הוענקה פחות אדמה ממה שנדרש מהם כדי לשרוד, מה שהוביל לתסיסה אזרחית. מס התשלומים לבעלי הקרקעות היה כה גבוה, עד שהצמיתים נאלצו למכור את כל התבואה שהם ייצרו כדי לשלם את המס, כך שרבים נותרו ללא דבר לשרוד. בעלי קרקעות סבלו גם הם מכיוון שרבים מהם נקלעו לחובות עמוקים והמכירה הכפויה של אדמתם הותירה אותם נאבקים לשמור על אורחות חייהם המפוארים. במקרים רבים נאלצו הצמיתים שזה עתה שוחררו "לשכור" את אדמתם מבעלי אדמות עשירים. יתר על כן, כאשר האיכרים נאלצו לעבוד אצל אותם בעלי קרקעות כדי לשלם את "תשלומי העבודה" שלהם, הוזנחו שדותיהם לעיתים קרובות. במהלך השנים הבאות, הייצור החקלאי מגידולי האיכרים נותר נמוך מבחינה יחסית, ועד מהרה פגע הרעב בחלק גדול מאוכלוסיית רוסיה. עם אוכל מועט ואורח חיים במצב דומה לזה שהיו צמיתים, איכרים רבים החלו להשמיע את זלזולם במערכת החברתית.
לבסוף, הרפורמות שינו את כלכלת רוסיה. האנשים שהובילו את הרפורמה היו בעד מערכת כלכלית דומה לזו של מדינות אירופה אחרות, שקידמה את רעיונות הקפיטליזם ושוק חופשי. הרעיון של הרפורמים היה לקדם פיתוח ולעודד בעלות על נכסים פרטיים, תחרות חופשית, יזמות ועבודה שכירה. הם קיוו שהדבר יביא למערכת כלכלית עם תקנות ותעריפים מינימליים. זמן קצר לאחר הרפורמות חלה עלייה ניכרת בכמות ייצור התבואה למכירה מכיוון שקודם לכן חלק נרחב מהגידולים של הצמיתים שמשו אותם עצמם כצורך לקיום[8][9][10]. מערכת המשפטים החדשה ברוסיה הייתה מבוססת על מודלים אירופאים. עם סדרת הרפורמות המשפטיות של אלכסנדר השני קם מקצוע משפטי מודרני מאורגן כהלכה, ובמהרה הוא השיג סטנדרטים גבוהים מאוד ברמה בינלאומית. המערכת הישנה של פעילויות בירוקרטיות מיותרות ושחיתות שיפוטית נעלמו במהירות ברובם. עם זאת, היו שני פערים חשובים במערכת:
- האחד היה שלמשרד הפנים (שהיה תחת סמכות קיסרית מלאה) הייתה סמכות, ללא קשר לבתי המשפט, לגרש אנשים שהוא רואה בהם סכנה פוליטית;
- השני היה שבתי המשפט ליישוב סכסוכים בין איכרים נערכו ופועלים על בסיס מנהגים מסורתיים ולא מערכת משפטים כפי שהיה במערב אירופה כבר באותה העת.
פוליטיקה וכלכלת פנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלטונו של אלכסנדר השני היה נוכח להתפשטות האידאולוגיה הלאומנית ברחבי יבשת אירופה. במטרה למנוע מעלייתם של ארגוני בדלנים לאומיים, חיזק אלכסנדר השני בדומה לאביו לפניו, את הכפייה התרבותית הרוסית על אזורי הגבול המערביים של האימפריה באירופה. מאז קונגרס וינה בשנת 1815, פולין הקונגרסאית נשלטה בידי הממשל הרוסי בתור ישות מדינית נפרדת מרוסיה תחת איחוד מלוכני כך שהריבון הרוסי היה גם הריבון הפולני[11]. בקרב האוכלוסייה הפולנית היה רגש לאומי חזק והתמרמרות ממושכת על השלטון הרוסי. תחילה התנגד אלכסנדר השני להביא להגדלת הזכויות האוטונומיות של הפולנים אך עם גדילת התסיסה הלאומית הסכים אלכסנדר השני להביא לרפורמות בממשל הפולני כרצון רוב התושבים[12]. עוד לפני שיכול היה הקיסר לפעול, בתחילת 1863 פרץ מרד ינואר שמנהיגיו פעלו להקים איחוד פולני-ליטאי-רותיני (אוקראיני) שיגזול נתח מרכזי משטחה של האימפריה הרוסית. הקיסרות הצרפתית השנייה והאימפריה הבריטית תמכו במורדים הפולנים שיחלישו את רוסיה אך אלכסנדר השני סירב להענות לדרישותיהם להעניק ויתורים לפולנים בטענה כי דרישות אלו לא יביאו למלחמה כוללת. צבא האימפריה הרוסית מחץ את המרד בתוך שנה וחצי, ואלכסנדר השני הגיב ביד קשה נגד האוכלוסייה הפולנית של האימפריה הרוסית. הוא ביטל את תהליך העברת הקרקעות לאיכרים פולנים וללא כל הודעה מוקדמת החליט לבטל את מוסד הצמיתות בפולין, שלוש שנים לאחר שעשה זאת ברוסיה עצמה. בשנת 1867 ביטל אלכסנדר השני את כל מעמדה האוטונומי של פולין ואיחד אותה פוליטית עם רוסיה עצמה. הנחלות של פולין הקונגרסאית נודעו מנקודה זאת והלאה בתור ארץ הוויסלה ובוטלה כל האוטונומיה הפולנית. רוב המעורבים במרידה נגד השלטון הרוסי גורשו הרחק מארצם לגלות בסיביר.
בין לבין הממשל הרוסי בסנקט פטרבורג התנגד להתפתחות רעיונות לאומיים מעבר לפולין באזורים כגון בלארוס, שם פעלה הממשלה כדי להביא להכרה בתושבי המקום כרוסים לכל דבר. ניסיונות אלו לא הצליחו למנוע את התפשטות התנועה הלאומית הבלארוסית ובשנת 1864 פרץ מרד לאומי כושל בהנהגתו של קונסטנטי קאלינובסקי, מנהיג התנועה הלאומית הבלארוסית. לאחר הפלת המרד בידי צבא האימפריה הרוסית, מארגניו הוצאו להורג והושגה רגיעה זמנית בבלארוס[13]. תהליך הפוך התרחש בתוך הדוכסות הגדולה של פינלנד, שיחסה הפוליטי אל רוסיה דמה לזה של פולין הקונגרסאית. הדיאטה (אספה) הפינית שבה לפעילות בהלסינקי בהוראתו של אלכסנדר השני, הקיסר פיתח את הכלכלה הפינית להיות כמה שיותר עצמאית מהכלכלה של שאר רוסיה, תהליך שכלל הנפקת מטבע פיני עצמאי מהרובל; מרק פיני, ואפשר לתשתיות הרכבות הראשונות להתבצע תחת פיקוח האספה הפינית בהלסינקי ולא ממשלת סנקט פטרבורג הרוסית. בהמשך תרם אלכסנדר השני להפצת השפה הפינית במקום השוודית שהייתה נפוצה יותר מפינית עד לפני כן. הדבר הביא למצב שפינית יכולה הייתה להיחשב לראשונה שפה לאומית ברוב פינלנד. כיום אלכסנדר השני עדיין מכונה בפינלנד "הצאר הטוב". לקראת סוף שלטונו, בשנת 1881, החליט אלכסנדר השני להביא להקמת צבא פיני עצמאי מצבא האימפריה הרוסית[14].
ההפסד הרוסי במלחמת קרים הוכיח כמה נחוץ פיתוח תעשייתי נרחב באימפריה הרוסית, שכן התעשיות הקיימות ברוסיה באותה העת לא היו בעלות היכולת להביא לייצור שיהיה שווה בערכו לזה של יריביה של רוסיה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 יזמה ממשלת אלכסנדר השני סדרת תשתיות נרחבות לפיתוח תעשייתי ולהבאת בשורת המהפכה התעשייתית לרוסיה, החשובים שבתשיות אלו היו בניות מסילות הברזל. תוכניות אלה הונפקו עם הופעתו של הרוזן סרגיי ויטה בשנות ה-80 של המאה-19. ויטה, מתמטיקאי מוסמך, היה בעל מוניטין של רב הישגים מנהליים, הן בביורוקרטיה הצארית והן במגזר הפרטי[15]. תנופת בניית הגדולה הראשונה של הרכבות החלה בשנת 1865 ונמשכה עד 1878 במהלכה אורך המסילות הכולל עלה מ-3,800 ל-22,400 ק"מ. נכון לשנת 1875 היו הערים הבאות מקושרות במסילות ברזל מתופעלות: סנקט פטרבורג, מוסקבה, ולדימיר, חרקוב, קייב, רוסטוב על הדון, אסטרחן, ריגה, ורשה, לודז' ופודוליה[16].
נכון לשנות ה-70, המגזרים העסקיים החשובים ביותר בסנקט פטרבורג ומוסקבה היו תעשיית המזון, המגזר הפיננסי (בנקים וחברות ביטוח) ובתי מלאכת הטקסטיל. במוסקבה, המגזרים הללו כללו עד 70% מכלל התאגידים השכורים, בעוד שהנתון המקביל בסנקט פטרבורג היה 42% .במוסקבה, הופעתם של שישה בנקים גדולים בין השנים 1866 - 1871, כגון בנק המסחר של במוסקבה, בנק התעשייה ובנק הלוואות מסחריות לא יכול היה להיות אפשרי ללא מעורבות הממשלה ותמיכתה, שהתעוררה בעיקר לנוכח הצורך בשימוש יציב בבנקים למען בניית מסילות ברזל. לצד זאת, עלייתו של מגזר הבנקאות במונחים של ריכוז וחלוקת ההון היה משמעותי וכלל החשבונות השוטפים בבנקים גדל מ-350 מיליון רובל בשנת 1861 ל-2,753 מיליון רובל בשנת 1873. תעשיית המזון הורכבה בעיקר מחברות בישול וייצור סוכר בקנה מידה קטן עם הון כניסה ממוצע של פחות מ-1,000 רובל. בתוך תעשיית הטקסטיל שחלקה בחלוקה הכלכלית היווה 39% מכלל התאגידים במוסקבה, עלתה בערכה בעוד התחילה ההתפתחות התעשייתית לשנות את הסביבה העסקית בעיר. מפעלי טקסטיל דרשו סכום גדול של עובדי מפעלים, שניתן היה להשיג רק מהאזורים הכפריים עם סיום מגבלות תנועה שקבע הקיסר אלכסנדר השני במסגרת רפורמת האמנציפציה לצמיתים בשנת 1861[17].
מדיניות חוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – רכישת אלסקה, המשחק הגדול
.jpg)
ההתפשטות הרוסית לתוך סיביר נעצרה לנוכח מעורבות סינית במקום עוד במהלך המאה ה-17. אלכסנדר השני ראה את חולשתה של האימפריה הסינית בעוד הייתה במלחמה עם מדינות המערב (במסגרת מלחמת האופיום השנייה) ובתוך מלחמת אזרחים (מרד טאיפינג) והכריח את הממשל הסיני הקיסרי בבייג'ינג לחתום על חוזים מחלישים שכללו העברת שטחים בעזרת איום של מעורבות רוסית צבאית בסין. בשנת 1858 הביא האולטימטום הרוסי את הממשל הסיני לחתום על חוזה אייגון אשר העביר את כל צפון חבל מנצ'וריה לשליטה רוסית וקבע את הגבול הרוסי-סיני להיות על גבי נהר האמור[18]. צרפת ובריטניה הציעו לרוסיה להתערב ישירות במלחמת האופיום השנייה נגד סין במטרה להחליש את מעמדה של סין. עקב הדם הרע בין המעצמות שנבע ממלחמת קרים, אלכסנדר השני סירב בתוקף לשיתוף פעולה עם בריטניה וצרפת. למרות זאת, אלכסנדר הסכים להשתתף בברית הרתעה נגד סין שנקבעה לפי הסכם בייג'ינג (1860) אשר כללה את רוסיה, צרפת, בריטניה וארצות הברית. עם העברת חיילים רוסים על עבר הגבול הסיני, האימפריה הרוסית הביאה את סין להסכים להעברת שטחים נוספת שהעבירה לידי רוסיה את כל החוף של ים יפן ואת כל מנצ'וריה החיצונית (העברת השטחים הביאה להסדר הגבול המודרני בין רוסיה לסין). מהלכים פוליטיים אלו אל מול סין הובילו לתחילת עליית ההשפעה הרוסית בתוך סין שהייתה רבת חשיבות על ההיסטוריה הסינית במשך מאה השנים הבאות וכמעט הביאה לסיפוח כל מנצ'וריה לתוך רוסיה אילולא מלחמת רוסיה–יפן בתחילת המאה ה-20[19].
מאז שלטון יקטרינה השנייה רוסיה החלה ביישוב קולוניאלי של אמריקה הצפונית מעבר למצר ברינג והקימה את מושבת אמריקה הרוסית (אלסקה לימים). במהלך מלחמת קרים רוסיה נכנסה למשבר כלכלי ממנו לא הצליחה להתאושש במשך יותר מעשור והעליונות של הצי המלכותי הבריטי הוכיחה את חולשתה של רוסיה להגן על מושבתה האמריקאית בנוסף על העובדה שקנדה הייתה נכון לאותה העת מושבה בריטית אשר דרכה יכלה גם כן לכבוש את אמריקה הרוסית. אמריקה הרוסית הנפיקה הישגים כלכליים מינוריים ועקב שכלול הסיבות הללו החלו דיונים בממשל הרוסי בנוגע למכירה של המושבה. התומך המרכזי של מכירת המושבה היה אחיו הצעיר של הצאר אלכסנדר השני, קונסטנטין ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה אשר לבסוף הביא לשכנועו של הצאר לתמוך במכירה. בריטניה הייתה עוד ביחסים רעועים עם רוסיה ולכן לא הייתה מועמדת מרכזית למכירה. לעומתה, ארצות הברית תחת הנשיא אברהם לינקולן הייתה ביחסים חמים עם רוסיה. החלו דיונים בנוגע למכירה עוד בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 אך אלו נבלמו לנוכח מלחמת האזרחים האמריקנית. אלכסנדר יצא במהלך המלחמה בקריאות חריפות נגד הקונפדרציה ותמך באיחוד[20]. לאחר סופה של המלחמה התרחשו במרץ 1867 דיונים בין הנציג האמריקאי ויליאם סיוארד והנציג הרוסי אדוארד דה סטייקל אשר קבעו כי אלסקה תימכר לארצות הברית. לאחר שמשלחת אמריקאית העריכה את שוויה של אמריקה הרוסית ולאחר מספר דיונים נקבע כי אמריקה הרוסית תימכר לרוסיה במחיר 7.2 מיליון דולר בזהב (כ-109,405,714 דולר בשערי 2009)[21].
תחילת ההתפשטות הרוסית לתוך מרכז אסיה החלה בתחילת המאה ה-18 אך רק בתקופת שלטונו של ניקולאי הראשון גררה התנגדות מרכזית לראשונה מטעמה של מעצמה אירופאית. האימפריה הבריטית הייתה בתהליך ממושך של הסדר השלטון על תת-היבשת ההודית ולאחר המרד ההודי הגדול מעמדה של הודו הבריטית כיוקרתית והחשובה במושבותיה של בריטניה הוסדר. ההנהגה הבריטית חששה מעליית השפעתה של האימפריה הרוסית במרכז ודרום אסיה, דבר שעלול היה לערער את אחיזתה בהודו. על כן החל מאבק אימפריאלי בין בריטניה ורוסיה אשר נודע בכינוי "המשחק הגדול". המשחק הגדול סבב בעיקר על ההשפעה של שתי האימפריות על המדינות שחפפו ביניהן, אלו היו ממלכת פרס (תחת שלטון השושלת הקאג'ארית), אמירות אפגניסטן, אמירות בוכרה, ח'אנות קוקנד וח'אנות חיווה, כמו גם מספר מדינות אזוריות קטנות יותר. בתקופת שלטונו, הקיסר אלכסנדר השני דחף לחיזוק העוצמה הרוסית במרכז אסיה. יריבתה הגדולה הראשונה של רוסיה הייתה אמירות קוקנד, שהמאבק אל מולה הביא להכרזת ג'יהאד מוסלמי נגד הכוחות הרוסים.
לאחר כיבושה של קוקנד בשנת 1868 עברה ההתרכזות הרוסית אל סין, אשר בתוכה ממשל שושלת צ'ינג נאבק נגד מרד דונגאן שפרץ במערב האימפריה הסינית. כוחות רוסים דחקו את המרידה ממערב וסיפחו את כל השטחים המהווים כיום את מזרח קזחסטן מהגבול עם סין ועד לימת בלחש. צבא האימפריה הרוסית דחק את האמיר של בוכרה להיכנס להסכם עם האימפריה הרוסית שהפך אותה למדינת חסות רוסית. בהמשך ב-1873 הוצאה לפועל פלישה רוסית לכיבוש העיר חיווה שלאחריו הפכה ח'אנות חיווה למדינת חסות רוסית גם היא. נגד רצונו של שיר עלי ח'אן, אמיר אפגניסטן, אלכסנדר השני הטיל אמצעי הרתעה צבאיים להעביר פקידים רוסים רשמיים לתוך אמירות אפגניסטן. בתגובה דרשה בריטניה רשות מעבר של פקידים בריטיים גם כן לתוך אפגניסטן. כאשר האמיר האפגני לא נענה לדרישה הבריטית פרצה המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה שהביאה את אפגניסטן להפוך למדינת חסות בריטית ולמינויו של עבד א-רחמן ח'אן, אמיר אפגניסטן, אשר פעל לייצב את יחסיה של אפגניסטן בין שתי האימפריות. במטרה לייצב את פרס הקאג'ארית, נאסר א-דין, שאה פרס הקאג'ארית, הביא לחיזוק היחסים עם שתי האימפריות במטרה לשמר את ריבונותה של פרס הקאג'ארית תוך כדי ששתי האימפריות נאבקו ביניהן על סמכויות ההשפעה[22][23].
הקיסרות הגרמנית תחת הנהגתו של הקנצלר אוטו פון ביסמרק דגלה במדיניות של עיצוב בריתות שנועדו לייצב את המערכת הגאו-פוליטית האירופאית ולמנוע מלחמה גדולה. מכיוון שיריבתה המרכזית של גרמניה הייתה צרפת, ביסמרק תמך קידום של ברית עם רוסיה. בשנת 1872 ייסד אלכסנדר השני ביחד עם וילהלם הראשון, קיסר גרמניה ופרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה את "ברית שלושת הקיסרים" בין רוסיה, הקיסרות הגרמנית ואוסטרו-הונגריה[24]. מצב זה של ברית גרמנית-רוסית הותירה את יחסי צרפת–רוסיה קודרים כפי שהיו מאז פריצת מלחמת קרים. אלכסנדר השני חשש מהפצתה של האידאולוגיה הרפובליקנית בתוך רוסיה בהמשך להקמתה של הרפובליקה הצרפתית השלישית, עקב הצורך של ההנהגה הרוסית לשמור על האופי השלטוני האוטוקרטי.
המשבר המזרחי הגדול
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878)
לנוכח היחלשותה של האימפריה העות'מאנית פרצה תסיסה אזרחית ממושכת בחבל הבלקן אשר סבבה בעיקר אודות הדרישות הלאומיות של העמים בתוך האימפריה והיריבות בין הנוצרים למוסלמים בתוכה. כאשר פרץ מרד אפריל בבולגריה העות'מאנית בשנת 1876, הממשלה העות'מאנית, במקום להפיל את המרד בכוח צבאי בצורה קונבנציונלית כפי שנעשה במרידות קודמים, הורתה על שליחת צבא שבזז, טבח, שרף והשמיד דרך בולגריה וביצע מרחץ דמים באוכלוסייה האזרחית. ברחבי העולם התרכזו עיתונים רבים במעשי הזוועות נגד האוכלוסייה הבולגרית באימפריה העות'מאנית ומדינות דוגמת בריטניה יצאו בהצהרות רשמיות של נזיפה בפעילות הרשויות העות'מאניות. במצב זה, כאשר שום מדינה מערבית לא מביעה תמיכה באימפריה העות'מאנית, האימפריה הרוסית התערבה, ביודעין כי ברית בריטית-צרפתית-עות'מאנית לא תהיה אפשרית כפי שהתרחש בפעם הקודמת במלחמת קרים[25].
במסגרת המלחמה מספר מדינות בלקניות צידדו עם רוסיה בהן ממלכת רומניה, נסיכות סרביה ונסיכות מונטנגרו. אלכסנדר השני היה מעורב בצורה עמוקה בקבלת ההחלטות ובהנהגה הכללית של הצד הרוסי במלחמה. בנו, יורש העצר אלכסנדר אלכסנדרורוביץ', הצארביץ' של רוסיה, נשלח לפקד ישירות על חלק נרחב מהמערכה בבלקן[26]. במהלך המצור על פלבן (יולי עד דצמבר 1877) של כוחות הברית הרוסית על העיר פלבן שפתחה את הדרך לתוך בולגריה מצפון, אלכסנדר השני פיקד ישירות על המצור לצידו של קרול הראשון, מלך רומניה שגם כן היה מעורב בשדה הקרב[27]. היות שהקיסר אלכסנדר השני עצמו היה בשדה הקרב, הדבר תרם למורל החיילים הרוסים והרתיע את הכוחות העות'מאנים. בנוסף על כך, הקיסר הרוסי "המשחרר" התקבל בברכה ואהדה אצל תושבי בולגריה שהחשיבו את הגעת הכוחות הרוסים לשחרור לאומי משלטון הצוררות העות'מאני. אלכסנדר השני הוציא מנשר רשמי שקרא לגיוס אזרחים בולגרים ליחידה מיוחדת בשורות הצבא הרוסי; האוֹפֶּלְצֶ'נְצִי.
צבא האימפריה הרוסית נע דרך חבל הדלקן והגיע עד לפרברי בירת האימפריה העות'מאנית, קונסטנטינופול. רק במרחק של מספר קילומטרים מהעירם, חיל הרגלים הרוסי עצר במקומו לנוכח הפניית תותחים מצד אוניות מלחמה בריטיות וצרפתיות שנעו דרך מצרי הבוספורוס בין הים השחור לים השיש (ממוקם בין הבוספורוס והדרדנלים). הממשלות של בריטניה וצרפת הטילו אולטימטום על האימפריה הרוסית שנועד להביא לסיום המלחמה. שתי המעצמות חששו שעם כיבוש קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית תקרוס ותוקם אימפריה רוסית אדירה שתאיים על כל אירופה. במהלך חוזה סן סטפנו שסיים את המלחמה הוסדרה ריבונותם של מספר מדינות בבלקן שהיו דה פקטו תחת חסות רוסית כך שבעת מלחמה נוספת יכול היה הצבא הרוסי פשוט לנוע דרכם ללא התנגדות ולהגיע עד לשערי קונסטנטינופול. נוסף על כך רוסיה שוחררה מכל הסעיפים המשפילים בחוזה השלום הקודם בסופה של מלחמת קרים וסופחו לידיה שטחים בעבר הקווקז.
חוזה סן סטפנו הפך את רוסיה לשליטה בלתי-מעורערת בחבל הבלקן ורק ממלכת יוון, אלבניה העות'מאנית ובוסניה (שהייתה תחת חסות אוסטרו-הונגרית) נותרו מחוץ למעגל ההשפעה שלה. בתגובה, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, בנג'מין דיזראלי, השתמש במאבקי חלוקת המושבות באפריקה בין מעצמות אירופאיות שונות במטרה ללחוץ על אוטו פון ביסמרק לוציא לפועל את קונגרס ברלין, ועידה בין סדרת מעצמות אירופאיות שמטרתה הייתה להסדיר מחדש אזורי השפעה באירופה במטרה להסדיר יציבות השפעה בין המעצמות כמו גם לחלק את יבשת אפריקה בין מושבות אירופאיות בצורה שתמנע מאבקים עתידיים. האימפריה הרוסית, שבפועל הייתה מרוצה מהישגיה הצבאיים, נדחפה להשתתף בקונגרס במטרה להשתתף בסדר הכוחות האירופאי החדש. המטרה הראשית של רוסיה, שיוצגה בידי הנסיך אלכסנדר גורצ'קוב, הייתה לפתור את המחלוקת עם אוסטרו-הונגריה בנוגע לחלוקת ההשפעה. בפועל רוסיה יצאה מקונגרס עם הגב לקיר, כאשר הוסדרו מחדש הגבולות של הבלקן בצורה שייצבה את ההשפעה העות'מאנית לעומת ההשפעה הרוסית. בולגריה הפכה למדינת חסות עות'מאנית ונחצתה לשניים בשטחה. ליוון (בת ברית בריטית) הועברו שטחים על חשבון האימפריה העות'מאנית אך ריבונותן של מונטנגרו, סרביה ורומניה נותרו על כינן. מצב זה של היחלשות בהמשך לקונגרס הוביל את הקיסר אלכסנדר לראות את הפעולה כבגידה של בעלות הברית אוסטרו-הונגריה וגרמניה, מה שהוביל את רוסיה לצאת מברית שלושת הקיסרים.
במהלך הקונגרס הוצע לרוסיה תחילה להשתתף בחלוקת המושבות באפריקה (ראו המרוץ לאפריקה) ובהמשך הוצעה גם הכרה בהקמת מושבה רוסית בחציו המזרחי של האי גינאה החדשה (החצי המערבי היה נתון לשליטת איי הודו המזרחיים ההולנדיים, מושבה של האימפריה ההולנדית). בדומה למצב באלסקה, אלכסנדר לא ראה חשיבות כלכלית בגינאה החדשה וביחד עם המשאבים הנדרשים כדי לשמור על מושבה שכזאת לא ראה ערך בהקמת מושבות בתוך האוקיינוס השקט. למרות ראיית המצב של הממשלה הרוסית, תנועה פרטית של קוזאקים הרפתקנים בראשות ניקולאי אשינוב יצאה לכיבוש וסיפוח שטחים בקרן אפריקה במטרה להפוכם למושבה רוסית. אשינוב ומיליציית הקוזאקים התיישבו באזור ג'יבוטי, אשר באותה העת כבר הוכרה תחת ריבונות צרפתית. על כן אשינוב גורש בידי הרשויות הצרפתיות חזרה לרוסיה, איפה שאלכסנדר השני הביא לגירושו לגלות בסיביר. אלכסנדר השני התנגד להצעותיו הממושכות של אשינוב לשרתו במטרה לספח שטחים באפריקה ולהפוכם למושבות רשמיות תחת ריבונות האימפריה הרוסית וכך גם יורשו אלכסנדר השלישי[28].
רצח הצאר
[עריכת קוד מקור | עריכה]אופוזיציה לשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות הרפורמות שהנהיג, שעוררו את חמת האצולה, נחשב הצאר מתון מדי בעיני הליברלים והרדיקאלים, ועורר התנגדות עזה בקרב חוגי האינטליגנציה, שדוכאה על ידיו. לאורך שלטונו התרחבה ההתמרמרות העממית הכוללת כלפי השלטון. בשנים הראשונות לתקופת שלטונו של אלכסנדר השני הייתה דרישה מסוימת מצד חוגים ליברלים בקרב האצולה לממשלה ייצוגית ברמה הלאומית - לא לשלטון פרלמנטרי מלא, ולא זכות בחירה דמוקרטית, אלא אספה מייעצת בה יוכל הציבור לדון בסוגיות ואשר יכולה לשים בפני הקיסר לפחות את דעותיו של החלק המושכל בעם הרוסי. הצאר והביורוקרטים שלו סירבו לשקול זאת, יותר מכל מכיוון שהם ראו ברפורמה החוקתית מדרון חלקלק שיוביל להתפוררות המדינה והאימפריה ולמלחמה מעמדית בין בעלי קרקעות לאיכרים. עקרון האוטוקרטיה חייב היה להישאר מקודש; כזו הייתה ההשקפה לא רק של ביורוקרטים, אלא גם של מדינאים והוגי דעות כמו ניקולאי מליוטין ויורי סמארין, שניהם הניחו את תקוותם לרפורמות שלא יפגעו בסמכויות הצאר. עמדתם הייתה כי אסור לריבון להיות "קשור בזרועותיו" וכך למנוע ממנו לממש את "התוכניות שהיו לטובת האומה". בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19 יצאה החלטה ממשלתית אשר שללה מרוסיה את האפשרות לחינוך פוליטי ציבורי כמו שהיה קיים, למשל, בממלכת פרוסיה באותה העת, והיא שללה מהממשלה אפשרות גיוס עתידי של רבים לתפקידים מדיניים.
במהלך שנות ה-60 האופוזיציה הליברלית התרכזה בעיקר בקבוצות בדלנים, שרוסקו באירועים כגון מרד ינואר בפולין הקונגרסאית. בשנות ה-70 של המאה ה-19 התחדשה הפעילות המהפכנית. מרכזה היה הנוער באוניברסיטאות, שהושפע יותר ויותר ממגוון רעיונות סוציאליסטים שמקורם במרכז אירופה. צעירים אלה ראו באיכרים את הפוטנציאל העיקרי לפעילות מהפכנית. בשנים 1873–1874 מאות בני הנוער, כולל נשים, "הלכו לעם", פלשו לאזור הכפרי וביקשו לעורר את האיכרים בנאומיהם. האיכרים ברובם לא מצאו אכפתיות באידאולוגיה המהפכנית והמשטרה עצרה את המהפכנים הצעירים. חלקם נידונו למאסר, ומאות גורשו לגלות במחוזות נידחים או בסיביר. התברר כי לא ניתן לצפות להתקדמות מפעילות מהפכנית גלויה ועל כן פנו רוב המהפכנים אל פעילות קונספרטיבית. בשנת 1876 נוסד ארגון פוליטי חדש שקיבל את הכינוי זמליה אי ווליה ("ארץ וחופש"). כמה מחבריו העדיפו חיסול של פקידים בולטים בתגובה בגין התעללות בחבריהם וגם כאמצעי ללחוץ על הממשלה כדי ללחוץ על הצאר לחלץ חירויות פוליטיות מהמערב. הניסיון גם הראה להם שבשונה מהאיכרים, העובדים בערי התעשייה החדשות הציעו קהל מבטיח יותר[29].
סיעה זו נפגשה בהתנגדות על ידי אחרים במפלגה ששללו את מבצעי ההתנקשות, המשיכו לשים לב יותר לאיכרים מאשר לעובדים והיו אדישים בכל הנוגע להשגת חירויות פוליטיות ליברליות ובעיקר פעלו לחלוקת סמכויות האוטוקרט. בשנת 1879 המפלגה התפצלה ובתוך הפלג הקיצוני שלה קמה תנועה מהפכנית בשם "נרודניה ווליה" (בתרגום חופשי: "רצון העם")[30]. השלטון עצר ושפט מאות סטודנטים, והדבר הביא לתגובה של טרור. וניסיונות התנקשות אחדים שנכשלו. היו מספר ניסיונות להתנקש באלכסנדר השני בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. מהניסיון הראשון ב-4 באפריל נחלץ בנס. על מנת להנציח את הצלתו בנס, נבנו מספר כנסיות ברחבי רוסיה. גם נציגי הקהילה היהודית הביעו את שמחתם וכתבו לכבוד האירוע תפילה מיוחדת[31].
ההתנקשות בחיי אלכסנדר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-13 במרץ 1881 היה הקיסר אלכסנדר השני בדרכו מאקדמיית הרכיבה בזירת מייקל אל ארמון החורף בסנקט פטרבורג. קהל של תושבי העיר עמד על המדרכות בצדי הכביש לצפות בשיירה הקיסרית. בשעה 14:15 בצהריים, בעת עברה השיירה ליד המהפכן ניקולאי ריסאקוב (חבר הנרודניה ווליה), זרק האחרון פצצה לעבר הכרכרה הקיסרית. אחד מבין הקוזאקים שרכבו לצד הכרכרה נפצע אנושות ונפטר מפצעיו בהמשך היום. מספר עוברי אורח נוספים נפגעו מהפיצוץ. הודות להיות הכרכרה חסינה בפני יריות רק חלק ממנה התפרק מהפיצוץ והצאר אלכסנדר השני יצא ללא פגע. ריסאקוב נתפס בידי אנשי הז'נדרמריה והצאר דרש לראותו לפני שימשיך לפי התוכנית המקורית לנוע לארמון החורף. אלכסנדר השני היה מוכן להמשיך בנסיעה כאשר התקרב מאחוריו מהפכן נוסף ממוצא פולני, איגנצי הרינייוצקי, עם פצצה בידיו. במרחק של מספר מטרים בלבד זרק איגנצי את הפצצה לעבר רגליו של אלכסנדר השני והפצצה העיפה את שניהם. רגליו של אלכסנדר התנפצו מתחת לברך והוא נפצע באורח חמור גם בבטנו ופניו. לפי הפרוטוקול של הסובבים אותו, אלכסנדר השני קרא במילותיו האחרונות לעוזריו לקחת אותו אל הארמון, שם ימות. אלכסנדר השני מת מפצעיו החריפים בארמון החורף, לצד בני משפחתו, בשעה 15:30. רופאו האישי סרגיי בוטקין, קבע כי לא ניתן להציל אותו.
במקום הירצחו נבנתה קתדרלת "כנסיית הדם השפוך"[32]. אלכסנדר השני תמך וסייע בהקמת העיר הפינית הנקו. פסלו הוצב במקומות אחדים, בהם בחזית כנסיית "ישו הגואל" במוסקבה, בסופיה כאות הוקרה לשחרור בולגריה משלטון האימפריה העות'מאנית, ובכיכר הסנאט בהלסינקי. מספר שבועות קודם לכן הסכים אלכסנדר השני להמלצתו של שר הפנים מיכאיל לוריס מליקוב לרפורמה פוליטית, שנועדה ליצור אספה מחוקקת מוגבלת, אך ארבעה ימים לפני שעמד להציג את הרפורמה בקבינט שלו, הוא נרצח[33]. היה זה רק לאחר ההתנקשות בחייו של אלכסנדר השני שהתגלתה תוכניתו לרפורמה פוליטית[34]. ההתנקשות באלכסנדר השני ב-1 במרץ 1881 הייתה מגדולי הניצחונות של התנועות המהפכניות האנטי-מלוכניות. לאחר מותו ירש את מקומו בנו, אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה. הקיסר החדש האשים את המדיניות הליברלית של אביו כגורם המרכזי להתנקשות בחייו ועבר לגבש מחדש את סמכות הצאר לכדי אוטוקרטיה מוחלטת.
יחסו ליהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחת שלטונו של ניקולאי הראשון, אביו של אלכסנדר השני, סבלו קהילת יהודי רוסיה מפני 600 גזירות שנועדו להמיר אותם תרבותית להיות רוסים. כמו כן, הושתו רדיפות דת רבות על יהודי רוסיה[35]. ליהודי רוסיה הותר להתגורר רק ב"תחום המושב", ונאסר עליהם להיות בעלי אדמות והושמו עליהם מגבלות על תנועה ופעילות, מגבלות שלא הוסרו בימי אלכסנדר השני. עם זאת, אלכסנדר הביא לסיום המס המיוחד על יהודים והיתיר ליהודים שסיימו לימודים תיכוניים לחיות מחוץ לתחומי המושב ולשרת בתפקידים מנהליים. בתוך זמן קצר מאז רפורמות אלו אלפי יהודים עברו להתגורר בסנקט פטרבורג, מוסקבה וערים גדולות אחרות. אלכסנדר הביא לסיום הגיוס של ילדים יהודים בני מתחת לגיל 12 לצבא הרוסי. אלכסנדר פעל בצורה הפוכה מקודמיו וטען כי חיבור האוכלוסייה היהודית עם חיי החברה הרוסית יתרמו להמרה התרבותית שלהם בצורה עדיפה על כפייה[36]. העיתונות האנטישמית בקייב ובאודסה רמזה שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר, הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו לממשלה להכות ביהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר הצמיתים. בעקבות אירועים אלה פרצו מאורעות "הסופות בנגב", הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הצארית הרוסית.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלכסנדר השני היה נשוי פעמיים:
מאשתו הראשונה, מארי, נסיכת הסן (מריה אלכסנדרובנה), בתו של לודוויג השני, הדוכס הגדול של הסן (מדינה בתוך הקונפדרציה הגרמנית), היו לו 8 ילדים:
- הדוכסית הגדולה אלכסנדרה אלכסנדרובנה (1842–1849)
- הדוכס הגדול ניקולאי אלכסנדרוביץ' (1843–1865)
- הצאר אלכסנדר השלישי (1845–1894)
- הדוכס הגדול ולדימיר אלכסנדרוביץ' (1847–1909)
- הדוכס הגדול אלכסיי אלכסנדרוביץ' (1850–1908)
- הדוכסית הגדולה מריה אלכסנדרובנה (1853–1920), לאחר נישואין - דוכסית אדינבורו.
- הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ' (1857–1905) - נרצח במהפכת 1905.
- הדוכס הגדול פאבל אלכסנדרוביץ' (1860–1919) - הוצא להורג על ידי הבולשביקים במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה.
בשנת 1880, לאחר מות אשתו הראשונה, התחתן אלכסנדר השני עם המאהבת שלו, הדוכסית יקטרינה דולגורוקובה. היא ילדה לצאר אלכסנדר השני 4 ילדים. כולם נולדו לפני הנישואין הרשמיים בין בני הזוג, אך לאחר הנישואין הוכרו באופן רשמי על ידי הצאר. הנישואין של הצאר לדוכסית דולגורוקובה היו נישואים מורגנטיים, לכן הילדים מנישואין אלו לא יכלו לקבל את התואר "הדוכס (או הדוכסית) הגדול". הילדים של הצאר והדוכסית דולגורוקובה נשאו שם משפחה "יורייבסקי", שם שהומצא להם על ידי הצאר.
- דוכס גאורגי יורייבסקי (1872–1913)
- דוכסית אולגה יורייבסקי (1873–1925)
- דוכס בוריס יורייבסקי (1876–1876)
- דוכסית יקטרינה יורייבסקי (1878–1959)
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלכסנדר צדרבוים, החרב והשרביט - שיר הלל בעברית לכבוד אלכסנדר השני, המליץ, 2 במאי 1861
- אלכסנדר השני, קיסר רוסיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אלכסנדר השני, קיסר רוסיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רומנוב - תולדות השושלת הרוסית; פרק 7, סרט תיעודי באתר יוטיוב (באנגלית)
- אלכסנדר השני - ההיסטוריה של רוסיה במאה דקות (פרק 17 מתוך 36) באתר יוטיוב (באנגלית)
אלכסנדר ה-2, (1818-1881), צאר רוסיה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ וסילי ז'וקובסקי | משורר רוסי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ History Matters, The Crimean War - History Matters (Short Animated Documentary), יוטיוב, 7 באפריל 2019
- ^ בהמשך המלחמה הצטרפה גם ממלכת סרדיניה אל הברית האנטי-רוסית במטרה לחזק את מעמדה הבינלאומי ויחסיה עם צרפת ובריטניה בנוגע לאיחוד איטליה אם כי היה לכוחות הסרדינים חלק מינורי יחסית במלחמה.
- ^ משה גאמר (1950 - 2013), האימפריה וההרים: המקרה של רוסיה והקווקז (EMPIRE AND MOUNTAINS: THE CASE OF RUSSIA AND THE CAUCASUS), באתר לימודי חברה, מתוך: התפתחות חברתית והיסטורית; כרך 12, 2013
- ^ כיבוש, רצח עם וגירוש הצ'רקסים ממולדתם (Occupation, genocide and the expulsion of the Circassians from their homeland), באתר המרכז למורשת הצ'רקסית
- ^ מניפסט האמנציפציה לצמיתים (רפורמת 1861) | רוסיה 1861, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ Smart History of Russia, Alexander II - History of Russia in 100 Minutes (Part 17 of 36), יוטיוב, 22 ביולי 2017
- ^ מניפסט האמנציפציה של 1861 (МАНИФЕСТ 1861 г. ОБ ОТМЕНЕ КРЕПОСТНОГО ПРАВА.), באתר הארכיון האינטרנטי (ברוסית)
- ^ סרג' א. זנקובסקי, האמנציפציה לצמיתים במבט לאחור (The Emancipation of the Serfs in Retrospect), הסקירה הרוסית, עמ' 280
- ^ האמנציפציה לצמיתים בשנת 1861 (The 1861 Emancipation of the Serfs), באתר היסטוריה עולמית ללא גבולות; רוסיה לאחר נפוליאון
- ^ הממלכה הקונגרסאית של פולין | מדינה היסטורית, פולין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ היום בהיסטוריה, בשנת 1863: מרד ינואר פרץ בפולין הרוסית (On this Day, in 1863: the January Uprising broke out in Russian Poland), באתר Kafkadesk, 22 בינואר 2021
- ^ History Matters, Why does Belarus Exist? (Short Animated Documentary), יוטיוב
- ^ הדוכסות הגדולה של פינלנד (Grand Duchy of Finland), באתר פינלנד במלחמה - הבאת ההיסטוריה התבאית העשירה של פינלנד לקהל גדול יותר (Finland at War)
- ^ המהפכה הרוסית: ההתפתחות התעשייתית של רוסיה; הרפורמות של סרגיי ויטה, באתר Alpha history
- ^ נועה ניקאנן, אשכולות תעשייתיים באימפריה הרוסית 1860–1913 (Industrial Clusters in the Russian Empire 1860 - 1913), ייבסקילה, פינלנד: אוניברסיטת יובסקילה, 2015, עמ' 27 (באנגלית)
- ^ נועה ניקאנן, אשכולות תעשייתיים באימפריה הרוסית 1860–1913 (Industrial Clusters in the Russian Empire 1860 - 1913), יובסקילה, פינלנד: אוניברסיטת יובסקילה, 2015, עמ' 29 (באנגלית)
- ^ סין: התנועה נוגדת הזרים ומלחמת האופיום השנייה (מלחמת החץ), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ History Matters, The Second Opium War - History Matters (Short Animated Documentary), יוטיוב, 22 באפריל 2019
- ^ History Matters, How did the World React to the American Civil War? (Short Animated Documentary), יוטיוב
- ^ History Matters, Why did Russia sell Alaska to America? (Short Animated Documentary), יוטיוב
- ^ מלקולם יאפ, האגדה על המשחק הגדול (The legend of the Great Game), האוניברסיטה של לונדון, פרוטוקול הרצאותיו של אלייה קאדורי
- ^ המשחק הגדול ואפגניסטן (The Great Game and Afghanistan), באתר ספריית הקונגרס (Library of Congress)
- ^ ארכיון המסמכים של מלחמת העולם הראשונה; ליגת שלושת הקיסרים - גרסת 18 ביוני 1881 (The Three Emperors' League), באתר מלחמת העולם הראשונה
- ^ Kraut, המאה הטורקית | מהחיטים ועד לאטאטורק (The Turkish Century | From Hittites to Atatürk), באתר יוטיוב, 26 במרץ 2020
- ^ הלימודים הרוסיים אודות היסטוריה: המלחמה העות'מאנית - רוסית 1877 - 1878, באתר Tylor and Francis Online
- ^ המצור על פלבן | המלחמה העות'מאנית - רוסית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ History Matters, Why didn't Russia Also Scramble Africa? (Short Animated Documentary), יוטיוב
- ^ תולדות רוסיה בין 1801 ל-1917; מאלכסנדר השני ועד לניקולאי השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ נרודניה ווליה | ארגון מהפכני רוסי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ שלמה מנדלקרן, תשועת מלך רב, וילנה: ראם, 1866
- ^ ON THE PLACE OF THE EMPEROR ALEXANDER II ASSASSINATION IN ST. PETERSBURG THE CHURCH OF THE SAVIOR ON SPILLED BLOOD WAS FOUNDED, הספרייה הנשיאותית של בוריס ילצין (Boris Yeltsin presidential library) (באנגלית)
- ^ יואב קרני, הדמוקרטיה הליברלית במשבר עמוק, באתר גלובס, 22 בספטמבר 2018
- ^ תאריך ההתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השני נבדל בהתחשב בלוח השנה. לפי הלוח היוליאני ששומש ברוסיה בעת נרצח; ההתנקשות אירעה ב-1 במרץ 1881 ואילו לפי הלוח הגרגוריאני הנהוג היום; ההתנקשות אירעה ב-13 במרץ 1881.
- ^ מאורעות ברוסיה בסוף המאה ה-19, באתר ארכיון הסוכנות היהודית לארץ ישראל
- ^ שרה א. קרש, מישל מ. הורביץ, האנציקלופדיה של היהדות (Encyclopedia of Judaism), עמ' 10, אלכסנדר השני (1818 - 1881) צאר רוסי מפתח, 2006
| הקודם: ניקולאי הראשון |
צארים רוסיים | הבא: אלכסנדר השלישי |
- האימפריה הרוסית: פוליטיקאים
- קיסרי רוסיה
- קורבנות רציחות פוליטיות ברוסיה ובברית המועצות
- שושלת רומנוב
- מסדר הבירית: אבירים וגבירות זרים
- גנרל-פלדמרשלים רוסים
- אבירי מסדר העיט הלבן
- מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
- מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
- מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
- אבירי מסדר גיזת הזהב
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- מלחמת קרים: אישים
- מעוטרי מסדר אוסמניה
- מנהיגי רוסיה שמתו במהלך כהונתם
- מונרכים שנרצחו
- רוסים שנולדו ב-1818
- רוסים שנפטרו ב-1881