איילט מוראה
.svg) | |
.png) | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה |
| עיר בירה |
קורינתוס נאפפליו טריפוליצה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירופה |
| היסטוריה | |
| הקמה |
הקמת האיילט הכיבוש העות'מאני מחדש |
| הקמה |
1661 1715 |
| פירוק |
הכיבוש הוונציאני מלחמת העצמאות היוונית |
| פירוק |
1686 1821 |
| ישות קודמת |
 איילט ארכיפלג הים האגאי  ממלכת מוראה |
| ישות יורשת |
ממלכת מוראה  הרפובליקה ההלנית הראשונה |
  | |
איילט מוראה (בטורקית עות'מאנית: ایالت موره)[1] היה מחוז (איילט) של האימפריה העות'מאנית, שמרכזו חצי האי פלופונסוס בדרום יוון.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהכיבוש העות'מאני ועד המאה ה-17
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטורקים העות'מאניים השתלטו על הפלופונסוס בין השנים 1458–1460, וכבשו את השרידים האחרונים של האימפריה הביזנטית, למעט המעוזים הוונציאנים[2] אשר נכבשו בהדרגה במשך עשרות שנים של מלחמות עות'מאניות–ונציאניות לסירוגין. קורון ומודון נפלו בשנת 1500, ובשנת 1540 הושלם כיבוש הפלופונסוס העות'מאני עם כיבוש מונמבסיה ונאפפליו.[3][4]
עם כיבושו, חצי האי נעשה סנג'ק של איילט רומליה, כשבירתו הראשונה הייתה בקורינתוס (בטורקית Kordos או Gördes), בהמשך Leontari או (Londari, מיסטרס (Mezistre או Misistire) ולבסוף בנאפפליו (בטורקית Anaboli).[5] מאז המאה ה-16, מיסטרס הייתה סנג'ק נפרד, אשר צורף בדרך כלל לאיילט ארכיפלג הים האגאי ולא לאיילט רומליה.[6]
הקמת האיילט, תקופת הביניים הוונציאנית והתקופה העות'מאנית השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע המאה ה-17, כפי שהעיד התייר אווליה צ'לבי, הפכה מוראה למרכז איילט נפרד, כשבירתו היא פטרס (Ballibadra).[7] הוונציאנים כבשו את חצי האי כולו במהלך המלחמה המוראנית המוצלחת (1684–1699), והקימו את "ממלכת מוראה" (באיטלקית Regno di Morea) לשליטה במדינה. השלטון הוונציאני נמשך עד לכיבוש מחדש העות'מאני בשנת 1715.[8]
איילט מוראה הוקם מחדש, ובראשו הועמד ואלי, שעד 1780 היה פאשא בדרגה ראשונה (עם שלושה זנבות סוס) והחזיק בתואר וזיר. לאחר 1780 ועד מלחמת העצמאות היוונית, עמד בראש המחוז מוחאסיל. הפאשא של מוראה נעזר במספר גורמים כפופים, ביניהם מתרגם נוצרי (דרגומן), שהיה הפקיד הנוצרי הבכיר במחוז.[9] הבירה הייתה תחילה בנאפפליו, אך לאחר 1786 הועברה לטריפוליצה.[5]
הנוצרים המוראטים קמו נגד העות'מאנים בסיוע רוסי במהלך מה שמכונה "מרד אורלוב" בשנת 1770, אך הוא דוכא במהירות ובאכזריות. כתוצאה מכך, האוכלוסייה הכוללת פחתה בתקופה זו, בעוד שיעור האלמנט המוסלמי בו גדל. אף על פי כן, הפריבילגיות שהוענקו לאוכלוסייה האורתודוקסית בהסכם קוצ'וק קאינרג'ה, ובמיוחד הזכות לסחור תחת דגל רוסיה, הביאו לפריחה כלכלית ניכרת של היוונים המקומיים, אשר, יחד עם המגעים התרבותיים המוגברים עם מערב אירופה (ההשכלה היוונית המודרנית) והאידיאלים מעוררי ההשראה של המהפכה הצרפתית, הניחו את הבסיס למלחמת העצמאות היוונית.[9]
במהלך מלחמת העצמאות היוונית, רוב חצי האי נפל בידי המורדים היוונים בשנים 1821–1822, אך סכסוכים פנימיים בין המורדים והגעתו של אברהים פאשה ממצרים בשנת 1825 כמעט מיגרו את המרד עד 1826. התערבותם של חיילי הצי הבריטי, הצרפתי והרוסי בקרב נאווארינו, אילצה את הכוחות העות'מאנים והמצרים לפנות את מוראה עד 1 באוקטובר 1828. לבסוף, יוון הפכה עצמאית מהאימפריה העות'מאנית עם חתימת הסכם אדריאנופול.
חטיבות מנהליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדברי אבליה, בזמן ביקורו האיילט כלל את הסנג'קים של מיססטיר, איה מאורה (לפקדה), איינבאהטי (לפנטו), קרלי-אלי, מאניה (חצי האי מאני) ובליבאדרה (פטרס), כלומר הוא הקיף גם את המחוזות של יוון המערבית והמרכזית.[7] [10]
בתחילת המאה ה-19, על פי התייר הצרפתי פרנסואה פוקוויל והחוקר האוסטרי יוזף פון האמר-פורגסטאל, האיילט כלל את הסנג'קים הבאים:[7]
- טריפוליצה - הבירה
- אנווארין (נווארינו)
- ארקדיה (קיפריסיה)
- Aynabahti
- באליבאדרה (פטרס)
- גסטוני (גסטוני)
- מסאלונגי (מיסולונגי)
- קורדוס
- קורון
- מיסיסיטיר
- מוטון (מודון)
- פירגוס (פירגוס)
במהלך שתי התקופות העות'מאניות, מוראה חולקה גם למספר מחוזות קטנים (קאזות, קאדילוקים או בייליקים), שמספרם נע אבל היה בדרך כלל בין 22 לבין 25, והגיע ל-27 בשנת 1784.[4][5]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Some Provinces of the Ottoman Empire". Geonames.de. אורכב מ-המקור ב-27 באוגוסט 2013. נבדק ב-25 בפברואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Kazhdan (1991), p. 1621
- ^ Bées & Savvides (1993), p. 239
- ^ 1 2 Zarinebaf, Bennet & Davis (2005), p. 21
- ^ 1 2 3 Bées & Savvides (1993), p. 238
- ^ Birken (1976), pp. 57, 106
- ^ 1 2 3 Birken (1976), pp. 57, 61–64
- ^ Bées & Savvides (1993), pp. 239–240
- ^ 1 2 Bées & Savvides (1993), p. 240
- ^ Evliya Çelebi (2005), p. 49
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}