חלוקה מנהלית של האימפריה העות'מאנית
החלוקה המנהלית של האימפריה העות'מאנית הייתה מנגנון שבמסגרתו חולקה האימפריה לפרובינציות ובראשן הועמד מושל מטעם הסולטאן. החל מראשית ימי האימפריה התבססה החלוקה על שיטת הטימאר, שלה היו מאפיינים המקבילים לפיאודליזם האירופי, והיא הדגישה שלטון מרכזי ושושלתי חזק, אשר אחז במחוזות העות'מאניים שכונו איילטים.
לאחר תקופתו של סולימאן הראשון החל תהליך נסיגתה ההדרגתי של האימפריה העות'מאנית. משלהי המאה ה-17 פעל השער הנשגב לביצוע רפורמות במנגנון השלטון העות'מאני, ובכלל זה במנגנון חלוקתה המנהלית. ב-1699 ביצע הווזיר הגדול אמג'זדה חוסיין פאשא קפרולו רפורמות שהביאו לתיקונים בשיטה הקיימת והועילו לזמן קצר. בהמשך, ב-1864, במהלך תקופת הטנזימאט, נחקק חוק הווילאייטים שקבע סדרי חלוקה מנהלית חדשים באימפריה תוך ניסיון לחזק מחדש את השלטון המרכזי,אך גם הרפורמות וגם חוק זה לא מנעו את הידרדרותה של האימפריה, שאיבדה את מרבית נכסיה באירופה לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878).
ב-1909, לאחר הדחתו של עבדול חמיד השני, גדל כוחה של מועצת האיחוד והקידמה הלאומנית, והיא הובילה קו ריכוזי נוקשה בניהול הווילאייטים. ב-1913, לאחר ההפיכה שהובלה על ידי מועצת האיחוד והקידמה, הפכה האימפריה העות'מאנית לדיקטטורה של מפלגה אחת, ובוטל חוק הווילאייטים. דווקא לאחר ההפיכה חל שינוי במדיניות הריכוזית של ניהול הווילאייטים, ובוצעו רפורמות ותיקונים במנגנון השלטון המקומי, ובכלל זה ביזורו, וזאת כדי להתמודד עם הלאומיות הערבית הגואה בפרובינציות השונות. לאחר מלחמת העולם הראשונה התפרקה הישות העות'מאנית והוקמה מדינת הלאום טורקיה, שחלוקתה המנהלית התבססה על התשתית שנוצרה בשנותיה האחרונות של האימפריה.
מבייליק לאימפריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]העות'מאנים היו שליטיה של בייליק באנטוליה שהייתה נתונה לחסות סולטנות רום שמצויה הייתה בתהליך שקיעה. ב-1299 הכריז עות'מאן הראשון על עצמאותה של הנסיכות העות'מאנית ובהמשך החלו העות'מאנים לכבוש שטחים באנטוליה על חשבון האימפריה הביזנטית ונסיכויות נוספות. בתקופת אורהן הראשון מיצבו העות'מאנים את נסיכותם כמובילה מבין הנסיכויות באנטוליה תוך כיבוש שטח נוסף. בעת הזו החל תכנון ראשוני של חלוקת קרקעות ויצירת מינהל שלטוני בנסיכות. ראשית, הונהגה שיטת הטימאר הפיאודלית ובמסגרתה הוקצו קרקעות לאנשי ממשל ובעיקר לסיפאהים שמקרב הצבא העות'מאני. במסגרת שיטה זו היה מוטב הטימאר וסאל של הסולטאן והוא הופקד על השטח שהוענק לו. תושבי האזור היו צמיתים של הווסאל והעלו לו מיסים, אשר את רובם העביר לממשל המרכזי ומקצתם שמר לעצמו. בעתות מלחמה חויבו הצמיתים להתגייס לצבאו של הווסאל אשר הוכפף לפיקוד הצבאי העליון מטעם הסולטאן. כך נוצרה אצולה חדשה על בסיס עות'מאני אשר החליפה את קודמתה.[1]
בתקופתו של באיזיט הראשון התרחבה האימפריה העות'מאנית וצבאה כבש שטחים נרחבים בבלקן ובאזור הונגריה. באיזיט הרחיב את שיטת הטימאר גם לאזורים הכבושים בבלקן והנהיג שיטת דיווח ורישום מיסים אשר ייעלה את מוטת השליטה הניהולית שלו בממלכה המתרחבת. שיטת הטימאר הפשוטה יחסית החליפה את מנגנון המיסוי הפיאודלי המורכב ורב המוטבים, אשר היה נהוג באזורים אלו והיא הקלה על האיכרים המקומיים, שהיו קודם לכן נטולי זכויות ונתונים לחסדיו של בעל הקרקע.[2] התרחבותה של הממלכה העות'מאנית לכדי אימפריה נבלמה לאחר כיבושה על ידי טימור לנג, נפילתו של באיזיט בשבי ושקיעתה אל תוך תקופת בין המלכים. הפיכתה של הישות העות'מאנית לאימפריה, אירעה במהלך תקופת שלטונו של הסולטאן מהמט השני, "הכובש", אשר הכריע סופית את הביזנטים והשתלט על מרבית שטחי אנטוליה והבלקנים. בתקופה זו נחלקה האימפריה העות'מאנית לשני חלקים עיקריים. האחד כונה אנטוליה וכלל גם את כל המחוזות האסייתים והשני כונה רומליה - "אדמת הביזנטים" וכלל את כל המחוזות באירופה.[3]
התפתחות החלוקה המנהלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית ההבניה המנהלית העות'מאנית בהתייחס לגודל שטחה הייתה בתקופת באיזיט השני אשר החזיר את בני האליטה העות'מאנית והעולמא למעמדם טרום תקופת שלטונו של אביו מהמט השני ובכך הרגיע את התסיסה שפשטה בקרב בני המעמדות הללו. באיזיט החל במיסוד שיטת הטימאר גם בפרובינציות הבלקניות תוך פיתוחו של מנגנון בירוקרטי. בתקופת שלטונו של סלים הראשון הכריעו העות'מאנים את האימפריה הממלוכית ובתקופת בנו סולימאן הראשון הגיעה האימפריה לשיאי התפשטות חדשים ומעריכים שאוכלוסייתה מנתה בין 20 ל-30 מיליון נפשות. סולימאן הראשון פעל לכתיבה ומיסוד של חוקים ותקנות שהיוו בסיס להתנהלות המנהלית של האימפריה במאות הבאות. העיקרון השלטוני התבסס על נאמנות לשלטון השושלתי העות'מאני והבטחת המשכיותו כערכים עליונים.[4]
מוטת השליטה הניהולית
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה העות'מאנית כללה מחוזות באסיה, באפריקה ובאירופה והקיפה שטחים נרחבים ובני לאומים אתניים רבים. התרחבות אימפריאלית זו הביאה לשונות באופי השליטה על המחוזות השונים. מבחינת מוטת שליטה נחלקו מחוזות האימפריה העות'מאנית לארבעה סוגים עיקריים.
- מחוזות בפריפריה, שהיוו למעשה מדינות חסות שהכירו בשלטון העות'מאני, העלו לו מס, אך זכו לאוטונומיה מלאה בניהול ענייניהם הפנימיים. מבין אזורים אלו ניתן למנות את חאנות קרים, ולאכיה ונסיכות מולדובה.
- מחוזות בעלי מעמד מיוחד שלהם הוענקה אוטונומיה חלקית והם נמשלו בידי שליטים מקומיים שושלתיים. היו אלו בעיקרם מחוזות שבטיים, נחשלים, המאופיינים בתנאי עבירות קשים כגון אלבניה, מונטנגרו וכורדיסטן.
- מחוזות שבהם מונה המושל על ידי הממשל המרכזי, הועלה מהם מס, אך הם לא היו כפופים למערכת הטימאר הפיאודלית. דהיינו, לא הוקצו לחיילים עות'מאנים קרקעות בשיטת הטימאר והן נותרו בחזקת בעליהן טרום הכיבוש. במחוזות אלו קיבלו המושלים משכורת שנתית מהממשל המרכזי ולא נהנו מכספי המיסוי על הקרקעות. מבין מחוזות אלו ניתן לציין את מצרים, קפריסין, כרתים, טריפוליטניה, תוניסיה ואלג'יריה.
- מחוזות אשר באופן רשמי היו תחת מינהל ישיר של השלטון המרכזי, כגון אנטוליה, סוריה, ארץ ישראל, בולגריה, מקדוניה, בוסניה ולתקופה מסוימת גם הונגריה.[5]
מעמד הקרקעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית ימי האימפריה נחלקו הקרקעות השונות באיילטים לשלושה סוגים וב-1858 עם החלת חוק המג'לה נוספו שני סוגים. הסוג הראשון נקרא מֻלְכּ, קרקעות שהיו בבעלות פרטית מלאה וחויבו במס מעשר חקלאי בלבד. הסוג השני היה קרקעות ואקף, אשר הכנסותיהן הוקדשו לצאצאי המקדיש או למוסדות דת וציבור ובפועל אסור היה למוכרן, אלא רק להחליפן תמורת קרקע חליפית וגם זאת במקרים מיוחדים. הסוג השלישי כונה מִירִי, קיצור של אראדי אמיריה, דהיינו אדמות השליט שהיו רכוש המדינה. עובדי אדמות אלו נהנו רק מזכות השימוש בהן ולא היה להם כל חזקה עליהן.[6] שני הסוגים האחרים היו: מוואת, דהיינו "אדמה מתה", קרקעות מדבר ואדמות טרשים וביצה ללא כל תנובה. מיישבן של הקרקעות, ההופכן למניבות תנובה, הופך לבעליהן. מֶטְרוּק, שהן קרקעות ללא בעלים, או בבעלות נפטר ללא יורש שניתן להעבירן לבעלות השלטון.
החלוקה המנהלית והתפתחותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימים קווי דמיון רבים בין אופן חלוקתה המנהלית של האימפריה העות'מאנית לבין פיאודליזם צבאי, אך בעוד שהפיאודליזם האירופי התאפיין בממשל מרכזי חלש ופרובינציות חזקות בעלות אוטונומיה שלטונית ושיפוטית מקומית, אופיין מנגנון השלטון העות'מאני בעיקר בשיאו, בממשל מרכזי חזק, דומיננטי ורב סמכויות. כאמור, יחידת השטח הבסיסית כונתה טימאר. חלוקת הטימארים הייתה מעמדית וקרקעות הוקצו לשלושת מרכיבי השכבה השלטת במנגנון העות'מאני: אנשי הצבא (בעיקר הסיפאהים), בכירי האדמיניסטרציה והדת. טימארים שהכנסותיהם הגיעו עד 100,000 אקצ'ות כונו זֶעָאמֶט ואלו שהכנסותיהם גבוהות יותר כונו חַ'אס והן הוקצו לבכירים במנגנון הצבא והממשל העות'מאניים. קבוצה של מספר טימארים כונתה סנג'ק ובראשו הועמד "סנג'ק ביי" שזכה לתואר אמיר. בראשית ימי האימפריה היה מושל הסנג'ק קצין בעל דרגת זנב סוס אחת ועם שיא התפשטותה החלו להתמנות מושלי סנג'ק גם בדרגות בכירות יותר. הגם שמושל הסנג'ק היה כפוף למושל האיילט הוא היה רשאי לפנות ישירות לסולטאן או לשער הנשגב. תנאי סף לקידומו של מושל הסנג'ק לדרגת ביילר ביי, היה יכולתו לגבות מיסים בסכום העולה על 400,000 אקצ'ות.[7] בכל סנג'ק מונו: סגן מושל, שהיה קצין בדרגת מי אי אלאי או אלאי ביי (בטורקית: Alaybeyi), שדרגתו מקבילה לקולונל ובתפקידו היה אחראי על האחוזות באיילט, סוּ בָּאשִי שהיה ממונה על ביטחון הפנים בסנג'ק ומוחתסב, שעסק בפיקוח על השווקים מבחינת מחירי מוצרים, סחר הוגן, מידות ומשקולות.
מספר סנג'קים אוגדו תחת איילט ובראש כל איילט הועמד בֶּיְילֶר בֶּיי שהוא הביי השולט על הביים האחרים, דהיינו מפקד המפקדים. האיילט כונה גם ביילר-בייליק משום תוארו של המושל. בראש ובראשונה היה הביילר ביי מפקד צבאי. בראשית ימי האימפריה זכה הביילר ביי לדרגת "טוג" (בטורקית: tuğ, סימון של שני זנבות סוס) ובהמשך, עם התרחבות האימפריה, נשאו חלק ממפקדי האיילטים גם דרגת וזיר (שלושה זנבות סוס), וזכו לתואר פאשה. למושל האיילט היו שלושה תפקידים עיקריים: גביית מיסים, שמירה על ביטחון הפנים באיילט ובעתות מלחמה, הצטרפות שלו ושל כוחותיו לצבאות הסולטאן. סוגיות העוסקות במינהל ציבורי כגון רישום תושבים, אספקת ציוד ומזון היו נתונים בידי הקאדי והוא טיפל בהן בנוסף לתפקידו השיפוטי. בתחילה נבחרו מושלי האיילטים והסנג'קים מקרב מוטבי הטימאר ולעיתים אף מקרב משפחות האצולה המקומיות. בדרך כלל היה המינוי לתקופות ארוכות ולעיתים לכל חייו של המושל. ב-1520 כלל איילט רומליה 30 סנג'קים ואיילט אנטוליה כלל 20 סנג'קים. בשלהי המאה ה-16 החל הממשל המרכזי למנות מושלים מטעמו וצמצם את משך הכהונה לשלוש שנים. מאוחר יותר אף צומצמה הכהונה לשנה אחת. השינוי במדיניות נועד להגביר את הפיקוח על המנהל התקין בפרובינציות, אך פגע במערכת השלטון המקומית משום שהמושלים נמנעו מתכנון מדיניות ופיתוח מקומי לטווח ארוך ועסקו בעיקר בצבירת הון אישי.[8]
באיילטים הוקמו דיואנים מקומיים בניהולו של המושל ובמסגרתם מונו דפתרדאר שהיה ממונה על האוצר באיילט ודפתראמיני שהיה ממונה על רישום ההפקדים. שני הפקידים חויבו בדיווח ישירות לממשל המרכזי ללא תלות במושל. בהמשך, השתלטו בהדרגה מושלי המחוזות גם על בעלי תפקידים אלו. ככל שעלו דרגתם ותוארם של המושלים גדלה במקביל גם פמלייתם ובמהלך המאה ה-18 הגיע מספר מלוויהם של הביילר ביים בחלק מהאיילטים לכדי 2,000 נפשות, עניין שהאמיר מאוד את נטל ההוצאות של מנגנון השלטון המקומי.[9]
חלוקת הקרקעות התבססה על סקר קרקעות שנקרא תָחְרִיר ולאחריה נרשמה כל חלקה בטאפּו. לאחר מות בעל נחלת הטימאר היא הוקצתה על ידי השלטון המרכזי לאדם אחר. ברבות השנים גברה הנטייה בקרב מנגנון הממשל העות'מאני להעביר את הטימאר בירושה מאב לבנו גם במחוזות השליטה המרכזיים וזאת כדי לחזק את הנאמנות והיציבות השלטונית.[10] עד לימי סולימאן הראשון הייתה חלוקת הטימארים באיילטים מתבצעת על ידי המושלים ובתקופתו צומצמה סמכותם להענקת טימארים למגבלת הכנסה שנעה בין 3,000 ל-6,000 אקצ'ות. לגבי טימארים בעלי הכנסות גבוהות יותר, הוסמכו המושלים להמליץ בפני הממשל המרכזי על הענקתם.[11] שיטת חלוקה זו יצרה חיכוך בין הממשל המרכזי לאליטות העות'מאניות המקומיות שצמחו באיילט, תוך שהשלטון המרכזי העדיף או לא יכול היה להתערב בנעשה, בעיקר בפרובינציות המרוחקות, בין השאר מכיוון שמנגנון הממשל המרכזי היה קטן יחסית למדינות אחרות באירופה ומנה כ-1,500 פקידים והם לא היו מסוגלים לטפל בבעיות המקומיות באימפריה רחבת הידיים. כך, איבד הממשל המרכזי בהדרגה את כוחו לטובת השלטון המקומי.[12] המשבר הכלכלי המחריף באימפריה, אילץ את הממשל המרכזי להסתמך על נכבדים ממשפחות אצולה מקומיות מהסנג'קים השונים כדי לטפל בגביית המיסים והעניק להם את זכויות חכירת המיסים (אלתזאם). עניין זה הוביל ליצירת עוד מוקד כוח מקומי חזק, שכונה אָעיַאן או דֶרֵבֶּיי (בטורקית: Derebeyi).[13] תהליכים אלו יצרו ניתוק בין האוכלוסייה המקומית ובין השלטון המרכזי באיסטנבול בשל ריבוי "המתווכים" בערוצי התקשורת לאיילטים.
סוגיית מעמד הסיפאהים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסיפאהים היו פרשים כבדים שהיוו גורם מרכזי בצבא העות'מאני וקבוצת אוכלוסייה מוטבת טימאר. הסיפאהים הורשו לעבד חלק מקרקעות הטימאר ובמרבית המקרים לא חויבו להעביר מהכנסות הטימאר, או להעלות מיסים לאוצר האימפריה. חובתו של הסיפאהי הייתה התייצבות לצבא הסולטאן ביום פקודה בלווי אנשיו. במסגרת חובת התייצבות זו, היה על הסיפאהי לממן את רכישת הסוסים והציוד הצבאי לו ולאנשיו. מספר החיילים שעל הסיפאהי היה לספק לצבא הסולטאן היה מותנה בגובה ההכנסות שהניבה עבורו חלקת הטימאר. בכל טימאר נקבע רף מינימום של הכנסות. בגין כל הכנסה עודפת של 3,000 עד 5,000 אקצ'ות, חויב הסיפאהי בגיוסו ובציודו של פרש כבד אחד לצבא הסולטאן (בטורקית: Cebeli, צֶ'בֶּלי).[14]
תחילתן של רפורמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשיאה של האימפריה הניבה שיטת ניהול האיילטים יתרונות רבים, שהמרכזיים ביניהם היו היכולת לגייס צבא גדול וממושמע ללא צורך במימונו על ידי אוצר האימפריה, הקמת מנגנון פקידותי מרכזי מצומצם בעיקר בשל העובדה שגביית המיסים נוהלה על ידי מנגנון השלטון המקומי ויצירת זיקה לשלטון העות'מאני באיילטים באמצעות מוטבי הטימארים. תהליך נסיגתה ההדרגתי של האימפריה העות'מאנית שלווה במקביל בהתחזקותן של מעצמות אירופיות כגון האימפריה הרוסית, חשף כשלים הולכים ומחריפים בשיטת ניהול האיילטים. מנגנון השלטון המקומי בלווי פמליית מושלי האיילטים הפכו מנופחים ובזבזניים, נוצרו מוקדי כוח לא פורמליים שפגעו במנגנון השלטון המקומי, הכוח הצבאי שנותב מהאיילטים בעתות מלחמה לא היה סדיר ומקצועי ברמה נאותה, לא התאמן על בסיס קבוע ולקה גם בציודו, וזאת משום שהמושלים ובעיקר הסיפאהים לא רצו להשקיע מהונם למימון נאות של הכוחות ובמקרים לא מעטים אף היו חסרי מוטיבציה בהצטרפות לצבא הסולטאן.[15] בנוסף, מספר מוטבי הטימאר שלא היו בעלי רקע צבאי הלך וגדל. כמו כן הצליחו רבים ממוטבי הטימאר לשנות את סטטוס קרקעותיהם ממִירִי למֻלְכּ, עניין שהוביל לצמצום ניכר בהכנסות האוצר העות'מאני ולהחרפת המשבר הכלכלי. בהמשך, הגביל הממשל העות'מאני את חלוקת הטימארים והחכיר קרקעות בשיטת האלתזאם לחוכרי מיסים שלא היו חייבים בשירות צבאי.[16]
תהליך הרפורמות במנגנון הממשל העות'מאני היה ארוך ומדורג. הוא החל בשלהי המאה ה-17 מתוך נקודת הנחה שהתפישה הבסיסית של החלוקה המנהלית ואופיו הבסיסי של ניהול האיילטים הוא נכון, אלא שלאורך השנים נפלו בו פגמים וליקויים והיה צורך לתקנם ולהשיב את הסדר על כנו, כפי שהיה בתקופת סולימאן הראשון. מאוחר יותר, במהלך המאה ה-19, השתנתה התפישה וגרסה כי יש לשנות מהיסוד את אופן ההתנהלות וליצור מערכת מודרנית וחדשה, אשר תחליף את קודמתה ותוכל להקביל למערכות השלטון של המעצמות האירופיות.
בתקופת שלטונו של מוסטפא השני, לאחר הסכם קרלוביץ, הנהיג השער הנשגב ביוזמת הווזיר הגדול אמג'זדה חוסיין פאשא קפרולו מספר רפורמות במטרה לייצב את כלכלת האימפריה, להבריא את מנגנוני הממשל ולהחזיר את מעמדה מתקופת סולימאן הראשון. רפורמות אלו התבססו על תיקונים במנגנון הקיים וכללו גם תיקונים בשיטת הטימאר, בנוסף לרפורמות בצבא ובמינויים במערכת הפרובינציאלית.[17] סלים השלישי ניסה להחיל סדרת רפורמות שכונו "הסדר החדש" (בטורקית: Nizam-ı Cedid), אשר רובן עסקו בצבא האימפריה ומקצתן גם בניהול האיילטים ובכלל זה תקנות חדשות למינוי המושלים ואופן גביית המיסים. חלק מנחלות הטימאר הוחרמו מידי בעליהן וההכנסות נותבו למימונו של צבא הרגלים החדש שהחל הסולטאן להקים.[18] לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812) שהסתיימה בניצחון האימפריה הרוסית וחשפה כשלים צבאיים ומינהליים באימפריה העות'מאנית, החליט הסולטאן מהמוט השני לבצע רפורמות מינהליות באימפריה שמטרתן חיזוק האחיזה של השלטון המרכזי בפרובינציות השונות והחלשת האליטות המקומיות אשר להן היה לא אחת סדר יום שלטוני משלהן שלא בהכרח תאם את מדיניות השלטון המרכזי. להבדיל מהרפורמות של קפרולו, מטרתן של רפורמות אלו הייתה למסד מנגנון מינהלי ושיטת חלוקה מנהלית חדשים, אשר התבססו על מקבילים מערב-אירופיים. ב-1831 ביטלו למעשה רפורמות אלו את שיטת הטימאר וצמצמו את זכויות מוטבי האלתזאם (חכירת הזכות לגביית מסים בתא שטח נתון). בפועל, הפקיע מהמוט השני את אדמות הטימאר והפך אותן לאדמות כתר והכנסותיהן הועברו למימון הצבא.[19] בהמשך, הגיעו לשיאן הרפורמות המינהליות עת חוקק חוק הווילאייטים.
סוגיית מצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1517 כבש הסולטאן סלים הראשון את מצרים ושטחה נכלל באיילט שנשא את שמה וכלל גם את שטחי ארץ ישראל, ירדן וערב הסעודית. כל הקרקעות במצרים הוגדרו אדמות מירי, דהיינו בבעלות הסולטאן ולא הותרה רכישת קרקעות על ידי גורמים פרטיים או הקדשים. ב-1798 נכבשה מצרים על ידי הצבא הצרפתי בפיקודו של הגנרל בונפרט ובאוגוסט 1801, לאחר סדרת עימותים עם הצבא העות'מאני בסיוע מיליציות מקומיות, נסוגו הצרפתים ממצרים. ב-1805 מונה מוחמד עלי לוואלי של מצרים והוא החל בהדרגה לנקוט מדיניות עצמאית תוך ניצול חולשת השלטון המרכזי העות'מאני וחיסול שיטתי של גורמי אופוזיציה לשלטונו. מוחמד עלי החל להשתלט בהדרגה על קרקעות והעניק אותן לבני משפחתו ומקורבים לשלטון תוך יצירת מעמד אצולה חדש.
ב-1821 פנה הסולטאן מהמוט השני למוחמד עלי בבקשת סיוע בדיכוי המרד היווני תוך הבטחה להרחבת מוטת שליטתו גם לאיילט סוריה. עלי שלח את בנו אבראהים פאשא לדיכוי המרד. בעקבות חילוקי דעות בין הסולטאן לבין מוחמד עלי ובנו החל בהדרגה עימות גלוי בין שני הצדדים. ב-31 באוקטובר 1831 פלש אבראהים פאשא לארץ ישראל וממנה המשיך ללבנון ודמשק, מתוך כוונה סופית להפיל את שלטונו של מהמוט השני ולהפוך לשליט אזורי. השער הנשגב הודיע לאבראהים פאשא כי הוא מכיר בו כוואלי של סוריה ומוכן למסור לידיו גם את האיילטים של כרתים ואדנה. ב-1838 הודיע מוחמד עלי למעצמות על כוונתו להכריז עצמאות והפסיק להעלות מיסים לאימפריה העות'מאנית. ב-1839 מת מהמוט השני ולשלטון עלה אבדילמג'יט הראשון.
המעצמות האירופיות ובראשן האימפריה הבריטית התערבו בסכסוך כדי למנוע את קריסת האימפריה העות'מאנית והביאו לחתימת הסכם לונדון. ב-1 ביולי 1841 העניק אבדילמג'יט הראשון למוחמד עלי את פירמן הירושה ובמסגרתו הפכה מצרים לאיילט בעל זכויות יתר. עוד נקבע, כי מושל איילט מצרים ישא בתואר ח'דיו המקביל למשנה לסולטאן וניתנה למוחמד עלי הזכות להוריש את תפקידו לצאצאיו. עם זאת נאלץ מוחמד עלי להכיר רשמית בשליטת העות'מאנים על מצרים, לחדש את העלאת המיסים ולהגביל את גודל צבאו. בפועל, איבד השער הנשגב את השפעתו במצרים והיא הפכה בפועל לאיילט אוטונומי וזאת עד להכרזתה כקולוניה של הבריטים ב-1882.[20]
תקופת הטנזימאט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם עלייתו של אבדילמג'יט הראשון הואצו מהלכי הרפורמות והחלה תקופה שנודעה בהמשך כתקופת הטנזימאט. ב-1840 הנהיג אבדילמג'יט שורת רפורמות במערכת גביית המיסים העות'מאנית ובכלל זה שינויים בהליך מינויים של גובי המיסים באיילטים. רפורמות אלו נכשלו משום שהאצולה המקומית חיבלה בהן. עד מהרה נאלץ הסולטאן להורות על ביטול הרפורמות וב-1841 הוטל ממשל צבאי בפרובינציות והשליטה בהן נמסרה למפקדי חילות המצב העות'מאניים. בהמשך, שלח השער הנשגב פקידים מטעמו לאיילטים השונים, אשר היו כפופים ישירות לממשל המרכזי ולא לביי המקומי. מטרת הצעד היה לחזק את אחיזת השלטון המרכזי ולהחליש את מנגנון השלטון המקומי. גם צעד זה נכשל והוביל להתרופפות נוספת של האחיזה באיילטים מאחר שגרמה להיחלשותו של השלטון המקומי, ללא כל חיזוק במעמד השלטון המרכזי באיסטנבול[21] לאחר מלחמת קרים גבר אי הסדר השלטוני באיילטים הבלקניים של האימפריה. ב-1860 פרץ גם מרד בסוריה. אבדילמג'יט הטיל על הווזיר הגדול פואד פאשה לבצע עבודת מטה שתבדוק את המערכת השלטונית באיילטים השונים ותגבש המלצות. עבודת המטה חשפה שחיתות וניוון שלטוניים ופואד פאשה נעזר במידהט פאשה שכיהן כוואלי של ניש וגיבש את טיוטת חוק הווילאייטים החדש.
חוק הווילאייטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – וילאייט, חוק הווילאייטים
אבדילאזיז המשיך ברפורמת הטנזימאט וב-8 בנובמבר 1864, במטרה לחזק את אחיזת השלטון המרכזי במחוזות השונים, אושר חוק הווילאייטים ובמסגרתו חולקה מחדש האימפריה העות'מאנית למחוזות משנה. במסגרת החלוקה כוננו מועצות ניהול שבהן שותפו נציגים מבני הדתות השונות בכל וילאייט וכן מועצה למינהל ציבורי שחבריה נבחרו בידי תושבי הווילאייט. חוק זה אימץ את המתכונת הצרפתית לניהול מחוזות משנה תוך הענקת סמכויות רחבות למושל. האימפריה חולקה ל-27 וילאייטים ובראש כל אחד מהם הועמד ואלי. כל וילאייט חולק לסנג'קים ובהם משל מוטצאריף (אנ'). הסנג'קים נחלקו לקאזות אשר נמשלו על ידי קאימקאם והיו נתונים לתחום שיפוטו של קאדי. הקאזה נחלקה לנאחיות ובראש כל נאחייה עמד מודיר. הנאחיות חולקו לכפרים ובראש כל כפר עמד מוח'תאר. מינוי הוואלים, המוטצאריפים, הקאימקמים וכן בעלי מקצוע כגון רואי חשבון ועמילי מכס היו באחריות השער הנשגב וכך גם ההיתר לשימוש בכספי המסים.[22] בפרובינציות הבלקניות הביא החוק למגמה הפוכה מכוונתו המקורית. בעוד שהפקידים הבכירים קיבלו את שכרם מהממשל המרכזי, המשיכו הפקידים הזוטרים להסתמך על שוחד, כך שהמערכת השלטונית נותרה מושחתת. בנוסף, חלק ניכר מהקרקעות היו בבעלות מוסלמית תוך פגיעה מתמשכת בזכויות ובמעמד של האוכלוסייה הנוצרית, עניין שהוביל לתסיסה קשה בחבל.[23] בפרובינציות דוברות הערבית החל בהדרגה להיווצר עימות בין מגמת חיזוק השלטון העות'מאני המרכזי לשאיפות הלאומיות של תושבי הווילאייטים. כדי לחזק את מוטת השליטה הניהולית של השלטון המרכזי, הוגדלה מאוד מצבת כוח האדם של פקידי השירות הציבורי והיא האמירה לכדי 35,000 עובדים ב-1908, לעומת 1,500 עד 2,000 פקידים שהועסקו בשלהי המאה ה-18. בעוד שבתקופה שקדמה לחוק הווילאייטים התמקד הממשל המרכזי בניהול מלחמות, במדיניות חוץ ובגביית מיסים, הרי שכעת החלו פקידי השער הנשגב לטפל גם בעניינים המקומיים. בהדרגה הוחלף דור הפקידים הישן שרובו נולד והתחנך בווילאייט עצמו, בדור חדש של פקידים שהגיעו מאיסטנבול והוכשרו במערכת החינוך בעיר או במוסדות השכלה רלוונטיים במערב אירופה.[24]
המעבר מאימפריה למדינת לאום
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשבר בבלקנים ערער את יציבותה של האימפריה העות'מאנית. באפריל 1876 פרץ בבולגריה מרד ובמהלכו נהרגו בין 12,000 ל-15,000 מבני האוכלוסייה הנוצרית. ביוני 1876 הכריזה סרביה מלחמה על העות'מאנים, אך הובסה. בשלהי השנה כונסה ועידת קונסטנטינופול כדי לפתור את הסוגיה הבלקנית, אך העות'מאנים סירבו לקבל את החלטותיה. לנוכח כישלון הוועידה, הכריזה האימפריה הרוסית מלחמה על העות'מאנים, ובמהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית, הוכה הצבא העות'מאני בידי צבא האימפריה הרוסית, והעות'מאנים איבדו את מרבית שטחיהם באירופה. בתום המלחמה הפך עבדול חמיד השני לשליטה של אימפריה אסייתית, שברוב שטחה היה רוב מוסלמי מוחלט בווילאייטים השונים.[25] בשלהי המאה ה-19 הלך והתערער מעמדו של הסולטאן, והתחזק כוחה של תנועת הטורקים הצעירים. הדרישות לרפורמות גברו, וב-27 באפריל 1909, לאחר הפיכה והפיכת נגד, הודח הסולטאן והוחלף במהמט החמישי. בהמשך, במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, הוכו העות'מאנים בידי מדינות הליגה הבלקנית ואיבדו שטחים נוספים, ובמסגרת הסכם בוקרשט, שסיים את מלחמת הבלקן השנייה, נקבע כי הפרובינציות החשובות בתראקיה, במקדוניה ובאלבניה אינן עוד חלק מהאימפריה העות'מאנית.[26]
הפיכת 1913 והשלכותיה על ניהול הווילאייטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הדחתו של עבדול חמיד השני החלה בהדרגה מועצת האיחוד והקידמה לצבור עוצמה, הפכה למפלגה הדומיננטית במערכת הפוליטית העות'מאנית, אך בשלב הזה נמנעה מצעד כוחני לתפיסת השלטון. בחמש השנים שבין 1908 ל-1913 הובילה המפלגה תפישה ריכוזית של ניהול הווילאייטים, תוך מינוי מזכיר פוליטי לכל וילאייט (בדומה לקומיסר). פקידי מנגנון הממשל המקומי חויבו בדיווח למזכיר, והוא פעל בכפוף להנחיות ממרכז המפלגה. בחלק מהווילאייטים הודח הוואלי המכהן והוחלף בחבר מפלגה שלו הוענקו סמכויות אוטונומיות נרחבות. ב-23 בינואר 1913 פרצה הפיכה באיסטנבול והווזיר הגדול הודח. הלכה למעשה אחזה בשלטון מועצת האיחוד והקידמה הלאומנית. האימפריה נתונה הייתה לשלטון דיקקטורי שהונהג על ידי אנוור פאשה, אחמד ג'מאל פאשה ומהמט טלעת פאשה וגרעין כוח של כ-50 מבכירי מועצת האיחוד והקידמה. בוצע שינוי חקיקה שהפך את מועצת האיחוד והקידמה למפלגה הפוליטית היחידה המותרת באימפריה.[27] דווקא לאחר ההפיכה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה שינתה מועצת האיחוד והקידמה את מדיניות ניהול הווילאייטים וניסתה להנהיג רפורמות במנגנון ובכלל זה צעדי ייעול וביזור סמכויות. המדיניות החדשה נועדה להתמודד עם גל הלאומיות בקרב האוכלוסייה הערבית בווילאייטים השונים, תוך שהעות'מאנים ניסו לשמר את נאמנותם של הערבים ולזכות בתמיכתם. מדיניות זו זכתה להצלחה חלקית בלבד. במקביל, ננקטו צעדי חילון ובכללם הכפפת בתי הדין הדתיים בווילאייטים לשר המשפטים החילוני ואת המדרסות לשר החינוך. סגנון הניהול הציף את נושא הלאומיות (בטורקית: Milli), מתוך נקודת מוצא שלפיה לאחר התבוסה במלחמות הבלקן האימפריה היא ברובה אסייתית ומוסלמית ודרך דגל הלאומיות ניתן יהיה לשמר את האימפריה ולהקטין את התסיסה בחלק מהווילאייטים.[28] כמו כן בוצעו רפורמות במנגנון ביטחון הפנים בווילאייטים, ובכלל זה אורגנה מחדש מערכת השיטור. מנגנון השלטון המקומי שהתגבש בתקופה זו בפרובינציות היווה בסיס למנגנוני השלטון המקומי שנוצרו לאחר הקמת טורקיה. במקביל, נמשכה בהצלחה חלקית מגמת הלאמת הקרקעות שהיו בבעלות פרטית.[29]
המעבר מאימפריה למדינת לאום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה
במהלך מלחמת העולם הראשונה הצטרפה האימפריה העות'מאנית למעצמות המרכז והובסה עימן. העות'מאנים איבדו את כל שטחיהם במזרח התיכון והוכו גם בקווקז. ביולי 1918 נפטר מהמט החמישי שהיה שליט סמלי בלבד, ולכס הסולטנות עלה מהמט השישי. קריסת הצבא הבולגרי בחזית המקדונית הובילה את העות'מאנים לבקש לסיים את העימות. ב-14 באוקטובר 1918 העבירו ראשי מועצת האיחוד והקידמה את השלטון ונמלטו מהמדינה, וב-31 באוקטובר 1918 נחתמה שביתת הנשק של מודרוס. להבדיל מקודמו, ניסה מהמט השישי להחזיר לידיו את מושכות השלטון, אך המדינה הייתה נתונה באנדרלמוסיה מוחלטת, תוך שהצבא היווני פלש לתחומה ובמקביל התגברה מאוד פעילותה של המחתרת הטורקית הלאומית.[30]
ב-13 בנובמבר 1918 נכנסו כוחות מדינות ההסכמה לאיסטנבול ובהמשך החילו חלוקה מנהלית בשטחים הכבושים שהתבססה על אזורי השליטה של המדינות השונות, במרבית המקרים ללא כל היגיון ניהולי. שיטת החלוקה יחד עם החיכוכים הבלתי פוסקים בין מפקדי כוחות מדינות ההסכמה, בעיקר בין הבריטים והצרפתים, הביאו לשיתוק מוחלט של השלטון המקומי ולקריסת מערכות המנהל.[31] בהמשך, נוסדה התנועה הלאומית הטורקית ופרצה סדרת עימותים צבאיים שכונו מלחמת העצמאות של טורקיה. ב-17 בנובמבר 1922 הודח מהמט השישי, ובהמשך נחתם הסכם לוזאן שהכיר בעצמאות טורקיה. חלוקתה המנהלית של מדינת הלאום החדשה הושתתה על עקרונות מסוימים מחוק הווילאייטים ובעיקר על התשתית המנהלית שגובשה בשנים 1913–1914, ובשנים הראשונות לעצמאותה של טורקיה בהן התבצעו שינויים בחלוקות השונות. החל מ-1941 מחולקת טורקיה ל-7 מחוזות סטטיסטיים (בטורקית: bölgeler) ובתוכם 81 נפות הנקראות אִיל (בטורקית: il), כשבראש כל נפה עומד מושל הנקרא ואלי. הנפות נחלקות ל-923 תת-נפות ובראש כל תת-נפה עומד קאימקם.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- האימפריה העות'מאנית
- התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
- התקופה העות'מאנית בארץ ישראל - מונחים
- חלוקה מנהלית של טורקיה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חוק הוילאיתים, באתר עוסמאניפדיה, אוניברסיטת תל אביב, החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985, עמ' 19-24.
- ^ אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, עמ' 25.
- ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עריכה: רחל סימון ויהושע פורת, האוניברסיטה העברית - המכון ללימודי אסיה ואפריקה, 1973, עמ' 75.
- ^ אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, עמ' 48.
- ^ אוריאל הד, מוסדות האימפריה העות'מאנית, עמ' 70-75.
- ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמוד 81.
- ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמוד 78.
- ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמוד 79.
- ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמ' 76-77.
- ^ אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, עמ' 51-52.
- ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמוד 84.
- ^ אריק יאן צורשר (הולנדית: Erik-Jan Zürcher), תורכיה: היסטוריה מודרנית, (תרגום: עדי גינצבורג הירש), תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 31-32.
- ^ אריק יאן צורשר, תורכיה: היסטוריה מודרנית, עמוד 34.
- ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמוד 83.
- ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמ' 82-83.
- ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמ' 87-88.
- ^ אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, עמ' 85-88.
- ^ ברנרד לואיס, צמיחתה של תורכיה המודרנית, (תרגום: משה זינגר ורבקה גוטליב), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1977, עמ' 47.
- ^ ברנרד לואיס, צמיחתה של תורכיה המודרנית, עמ' 74.
- ^ אהוד טולידאנו, מצרים בפתח העידן המודרני - פרשנות מחודשת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996, עמ' 32-98.
- ^ אריק יאן צורשר, תורכיה: היסטוריה מודרנית, עמ' 79-80.
- ^ חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, חטיבה ג', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1988 עמוד 52, באתר גוגל ספרים.
- ^ חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, חטיבה ג', עמוד 243.
- ^ Donald Quataert, The Ottoman Empire 1700-1922, Cambridge University Press, 2000, page 62.
- ^ אריק יאן צורשר, תורכיה: היסטוריה מודרנית, עמ' 96-98.
- ^ אריק יאן צורשר, תורכיה: היסטוריה מודרנית, עמ' 131-134.
- ^ אריק יאן צורשר, תורכיה: היסטוריה מודרנית, עמ' 135-137.
- ^ אריק יאן צורשר, תורכיה: היסטוריה מודרנית, עמ' 147-149.
- ^ ברנרד לואיס, צמיחתה של תורכיה המודרנית, עמ' 184.
- ^ אריק יאן צורשר, תורכיה: היסטוריה מודרנית, עמ' 164-165.
- ^ אריק יאן צורשר, תורכיה: היסטוריה מודרנית, עמוד 169.
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}