ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון

ג'ון ראסל
John Russell
	ג'ון ראסל, 1861
לידה	18 באוגוסט 1792; לונדון, אנגליה
פטירה	28 במאי 1878 (בגיל 85); פמברוק לודג', פארק ריצ'מונד, אנגליה
מדינה	הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	Church of St Michael, Chenies
השכלה	אוניברסיטת אדינבורו; בית הספר וסטמינסטר ;
מפלגה	המפלגה הוויגית, המפלגה הליברלית
בן או בת זוג	Frances Russell, Countess Russell (20 ביולי 1841–ערך בלתי־ידוע); Adelaide Lister (11 באפריל 1835–ערך בלתי־ידוע)
	30 ביוני 1846 – 23 בפברואר 1852; (5 שנים)
מונרך בתקופה	ויקטוריה
	→ רוברט פיל אדוארד סמית-סטנלי ←
	29 באוקטובר 1865 – 28 ביוני 1866; (243 ימים)
מונרך בתקופה	ויקטוריה
	→ הנרי טמפל אדוארד סמית-סטנלי ←
פרסים והוקרה
	אביר הצלב הגדול במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש; אביר הבירית; עמית החברה המלכותית ;
חתימה

ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון (באנגלית: John Russell, 1st Earl Russell, לפני 1861 נודע בשם לורד ג'ון ראסל;‏ 18 באוגוסט 1792 – 28 במאי 1878) היה פוליטיקאי בריטי, ממובילי המפלגה הוויגית והמפלגה הליברלית שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשתי תקופות כהונה באמצע המאה ה-19. הוא היה נצר לאחת המשפחות האצולה החזקות בבריטניה. על פי ההיסטוריון א.ג.פ טיילור, התבססו הישגיו על ניצחונותיו הבלתי נלאים בפרלמנט במשך השנים על הרחבת החירויות. לאחר כל תבוסה שהוא נחל הוא ניסה שוב ושוב, עד אשר נחלו מאמציו הצלחה. לעומתו טען ההיסטוריון א.ל. וודוורד שראסל היה תאורטיקן מופשט יתר על המידה, כך ש"היה חשוב לו יותר להסיר את המכשולים בפני זכויות החירות האזרחיים מאשר יצירתה של חברה הגיוניות ומתורבתת יותר". אף על פי כן, ראסל הוביל את המפלגה הוויגית לתמיכה ברפורמות. הוא היה המוביל בתהליך חקיקתו של חוק הרפורמה של 1832. כראש הממשלה מזלו לא שפר עליו עוד. הוא עמד בראש ממשלה שכשלה בטיפול ברעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד, שגרם לאובדן רבע מאוכלוסיית האי. טיילור הגיע למסקנה שראסל לא היה ראש ממשלה מוצלח. אכן, ממשלתו הראשונה, שכיהנה בין השנים 1846 – 1852 הייתה זו שהמיטה חורבן על המפלגה הוויגית והיא מעולם לא הרכיבה עוד ממשלה. ממשלתו השנייה, שכיהנה בין השנים 1865 – 1866, שתוארה כממשלה הליברלית הראשונה, כמעט וגרמה גם היא לחורבן המפלגה הליברלית. ב-1847 ראסל החל את הניסיון להעביר את חוק הסיוע ליהודים אשר התקבל ב-1858 אשר היה צעד גדול לכיוון מתן הזכויות ליהודים בבריטניה.

ראשית חייו

ג'ון ראסל נולד למשפחה שהייתה מהדרגים הגבוהים ביותר של האצולה הבריטית. משפחת ראסל הייתה אחת השושלות המרכזיות של המפלגה הוויגית מאז המאה ה-16 והייתה אחת המשפחות שהחזיקה בידה שטחי קרקע רחבים ביותר בכל הממלכה, אך כבנו הצעיר של ג'ון ראסל, דוכס בדפורד השישי, לא ציפו מג'ון ראסל הצעיר לרשת את נכסי המשפחה. כבנו הצעיר של דוכס, הוא נשא את תואר הכבוד "לורד ג'ון ראסל", אך הוא לא זכה לתואר אצולה בזכות עצמו. לפיכך, הוא יכול היה לשבת בבית הנבחרים הבריטי עד שהוענק לו התואר רוזן ב-1861 והוא עבר לשבת בבית הלורדים.

לאחר שהוא עזב את בית ספר וסטמינסטר עקב מצב בריאותו, התחנך ראסל על ידי מורים פרטיים. הוא למד באוניברסיטת אדינבורו ב-1809 וב-1812, אך לא השלים לימודי תואר. על אף קומתו הנמוכה (164 ס"מ), ועל אף בריאותו הירודה, הוא טייל רבות בבריטניה ובאירופה ושימש כקפטן במיליציה של בדפורדשייר ב-1810. במהלך מסעותיו באירופה, קיים ראסל פגישה של שעה וחצי עם נפוליאון ב-1814 במהלך גלותו של הקיסר לשעבר באי אלבה.

קריירה ציבורית

ראשית הקריירה

ב-1813 נבחר ראסל לבית הנבחרים הבריטי מטעם המפלגה הוויגית. בניגוד לעקרונות הרפורמה החוקתית שהוא יוביל לימים, השיג ראסל את מושבו בפרלמנט בזכות אביו, שהורה ל-30 האלקטורים של מחוז הבחירה של טוויסטוק, שעליו הייתה לו שליטה, להצביע עבור בנו, למרות שהוא היה בחו"ל ואף צעיר מדי כדי להיבחר. ב-1819 אימץ ראסל את הרפורמה הפרלמנטרית והוביל את האגף הרפורמיסטי של הוויגים במהלך שנות העשרים של המאה ה-19. ב-1830, כאשר שבו הוויגים לשלטון והקימו את ממשלתו של הרוזן גריי, התמנה ראסל לתפקיד קצין התשלומים של הכוחות (Paymaster of the Forces) ועד מהרה קודם להיות חבר בקבינט. הוא היה אחד המנהיגים הראשיים של הוויגים בבית הנבחרים. מינוי זה עורר את המלך ויליאם הרביעי לפזר את ממשלתו של הלורד מלבורן, הפעם האחרונה בהיסטוריה של בריטניה בה מונרך פיטר ראש ממשלה. אף על פי כן, ראסל החזיק במשרתו במשך כל העשור, עד לנפילת ממשלת הוויגים ב-1841. בתפקידו זה המשיך ראסל להוביל את האגף הרפורמיסטי של המפלגה וקרא במיוחד לחרות דתית וכשר הפנים הוא לקח חלק חשוב בסוף שנות השלושים בתהליך הדמוקרטיזציה של הערים הבריטיות מעבר ללונדון. במהלך הקריירה הפרלמנטרית שלו ייצג לורד ג'ון ראסל את מחוז הבחירה של הסיטי של לונדון.

טיילור מדגיש את תפקידו המרכזי של ראסל בהרחבת חירויות האזרח ובהנהגת המפלגה הוויגית למחויבות לרפורמה בסדר היום שלה. ב-1845, כמנהיג האופוזיציה, תמך ראסל בביטולם של חוקי הדגן ואילץ את ראש הממשלה השמרן, סר רוברט פיל ללכת בעקבותיו. בדצמבר אותה שנה, כשהשמרנים היו חלוקים בסוגיה זו, ביקשה המלכה ויקטוריה מראסל להרכיב ממשלה, משימה שלא עלתה בידו בשל סירובו של הרוזן גריי לשרת בה כל עוד שימש הלורד פלמרסטון בתפקיד שר החוץ. ביוני 1846 בוטלו לבסוף חוקי הדגן, אך רק בזכות תמיכתם של הוויגים. באותו יום נפלה הצעת חוק הכפייה האירית שהגיש פיל ובו הוויגים לא תמכו וראש הממשלה התפטר. ראסל מונה לתפקיד ראש הממשלה, הפעם לא הביע גריי את התנגדותו למינויו של פלמרסטון.

כהונה ראשונה כראש הממשלה

ממשלתו של ראסל העבירה את "חוק עשר השעות" (או בשמו הרשמי "חוק בתי החרושת", Factories Act 1847) ונקטה בצעדים לשיפור הכשרתם של המורים. יחד עם זאת, כראש ממשלה הוא היה מתוסכל בשל חוסר האחדות והמאבקים הפנימיים בתוך מפלגתו ולא עלה בידו להבטיח את הצלחתם של רבים מהצעדים שהוא היה מעוניין בהם. הוא נאבק בשר החוץ קשה העורף שלו, הלורד פרלמרסטון, שהוא מצא את הכוחנות שלו ואת תמיכתו במהפכות ביבשת, מביכים עד מאוד. ב-1847 עורר פלמרסטון עימות עם ממשלת צרפת כאשר הוא חתר תחת הכוונות של חצר המלכות הספרדי להביא בברית הנישואים את איזבלה השנייה, מלכת ספרד הצעירה ואת אחותה, האינפנטה לואיסה פרננדה, עם משפחת המלוכה הצרפתית. כתוצאה מכך נוצר עימות בין פרלמרסטון לבין ראסל על רקע התוכניות להרחבת הצבא והצי כדי להגן על בריטניה כנגד איום הפלישה הצרפתית, ששכך עם הדחתו של לואי פיליפ, מלך הצרפתים ב-1848.

ב-1847 לאחר בחירתו של ליונל דה רוטשילד למחוז הבחירה של הפרלמנט בבריטניה, ראסל החל את הניסיון להעביר את חוק הסיוע ליהודים, אשר התקבל שנים מאוחר יותר ב-1858 והיה צעד גדול לכיוון מתן הזכויות ליהודים בבריטניה.

ב-1850 התעוררו חיכוכים נוספים בין שני האישים על רקע "דיפלומטיית ספינות התותחים" של פרלמרסטון בפרשת דוד פסיפיקו, שהיה יהודי מגיברלטר שהחזיק בנתינות בריטית. ראסל ראה בפרשה כעניין ש"בקושי ראוי למעורבות האריה הבריטי" וכאשר התעלם פרלמרסטון מכמה מהנחיותיו, כתב לו ראש הממשלה מכתב בו הוא הודיע לו על כך שהוא יידע את המלכה שהוא "סבור שלטובת האינטרסים של המדינה יש לבצע שינויים במשרד החוץ". בכל אופן, חודש לאחר מכן הצליח הלורד סטנלי להוביל את בית הלורדים להביע אי-אמון בממשלה על רקע הטיפול בפרשה וראסל הבין שהוא חייב ליישר קו עם פרלמרסטון כדי למנוע את קבלתה של החלטה דומה בבית הנבחרים, צעד שהיה מחייב את הממשלה להתפטר. הממשלה שרדה את המשבר, אך פלמרסטון יצא ממנו כשהאהדה הציבורית כלפיו הייתה בשיאה בשל העובדה שהוא נתפש כמי שדוגל בהגנתם של אזרחי בריטניה בכל מקום שהם בעולם.

בסופו של דבר נאלץ פרלמרסטון להתפטר על רקע ההכרה שלו בהפיכה של נפוליאון השלישי ב-2 בדצמבר 1851 ללא הסכמה מלכותית. ראסל ניסה לחזק את ממשלתו על ידי צירוף של חסידיו של רוברט פיל כמו סר ג'יימס גרהם וכמו הנרי פלהם-קלינטון, דוכס ניוקאסל החמישי, אך הדבר לא עלה בידו.

פלמרסטון הפך את ההצבעה על חוק המיליציה להצבעת אי-אמון נגד הממשלה. הרוב שהצביע לטובת התיקון שהוצע על ידי פרלמרסטון גרם לנפילת ממשלת ראסל ב-10 בפברואר 1852. היה זה צעדו המפורסם של פרלמרסטון של "מידה כנגד מידה עם ג'וני ראסל" (tit for tat with Johnny Russell), צעד של נקמה על פיטוריו מתפקיד שר החוץ.

הרעב הגדול באירלנד

ערך מורחב – רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד

תגובת ממשלו של ראסל על החמרת המשבר באירלנד, שהחל עוד בימי כהונתו קודמו, הוכחה כבלתי מספקת. הוויגים בהנהגתו של ראסל היו חסידי הגישה של לסה פר והאמינו שהשוק יספק את כל המזון הדרוש, כך שהם סירבו להתערב נגד יבוא המזון לאנגליה ואז גם בלמו את צעדיה של הממשלה הקודמת להספקת מזון ולהקלה על אירלנד, וכתוצאה מכך הותירו מאות אלפי בני אדם לסבול חרפת רעב ועוני. ממשלת ראסל הציגה תוכנית לעבודות ציבוריות שעד סוף דצמבר 1846 הועסקו במסגתה כחצי מיליון אירים, אך היא הוכחה כתוכנית בלתי אפשרית. צ'ארלס טרווליאן מונה על ידי ממשלת ראסל לנהל את תוכניות השיקום הממשלתיות, אך סיוע מוגבל במזון מכספי משלם המיסים, שיקף את האמונה השכיחה באנגליה באותם ימים, ש"פסק דינו של האל גרם לאסון שילמד את האירים לקח". העבודות הציבוריות התבררו כבלתי יצרניות, רוצה לומר שהם לא הניבו רווחים שיכסו את ההשקעה בהן. מאות אלפים רבים של אנשים חלשים ורעבים הועסקו בחפירת בורות ופריצת דרכים שלא הועילו לשום מטרה.

כדי להמשיך לנסות ולהקל על המצב, הוכרחו מאות אנשים לנסוע מרחקים ארוכים במזג אוויר קשה. רבים מתו במהלך המסע. בינואר 1847 נטשה הממשלה את המדיניות הזאת, בהבינה את כישלונה ופנתה לתמהיל של סיוע פנימי וחיצוני ישיר. הסיוע הפנימי נוהל באמצעות בתי מחסה (Workhouses) במסגרת "חוקי העניים האירים" (Irish Poor Laws) והסיוע החיצוני נוהל באמצעות בתי תמחוי. עלותם של חוקי העניים נפלה בעיקר על בעלי הקרקעות המקומיים, שבתורם ניסו להפחית את חבותם על ידי פינוי חוכרי אדמותיהם, מהלך שאפשר את חקיקתם של חוקים לפינוי חוכרים בזול על ידי ממשלת ראסל.

הסעיף בחוק העניים שכונה "סעיף גרגורי" מנע מכל אדם שהחזיק לפחות שטח אדמה של אקר אחד לקבל סיוע. בפועל, משמעות הסעיף הייתה שאם איכר, שמכר את כל תוצרתו כדי לשלם את דמי החכירה ואת המיסים, נמנעה ממנו, כמו אלפים רבים, האפשרות לסיוע ציבורי והוא לא היה מקבל דבר עד אשר הוא החזיר את כל הקרקע שברשותו לבעליה. כתוצאה מכך נושלו מאות אלפי משפחות איריות מחלקות האדמה שלהן.

בסך הכול, תחת שלטונה של ממשלת ראסל רעבו כמיליון אירים למוות או שהם מתו ממחלות שנגרמו מתת-תזונה ומיליון נוספים נאלצו להגר מאירלנד וכך הופחתה אוכלוסייתה ברבע. כתוצאה מכך נזרע זרע המרירות והטינה של אירים רבים כלפי הממשל הבריטי.

באופוזיציה

בבחירות הכלליות שהתקיימו ביולי 1852 זכו השמרנים ב-330 מושבים בפרלמנט והוויגים ב-324. לאף אחת מהמפלגות לא היה הרוב הדרוש בגלל 38 חברי הפרלמנט שמבחינה טכנית היו שמרנים, אך למעשה הם היו חסידיו של רוברט פיל (Peelites). חסידי פיל פרשו מהמפלגה השמרנית ביוני 1846 כדי להצביע על ביטול חוקי הדגן. חוקים אלו כפו תעריפים לכל סוגי הדגנים המיובאים וכך מחירי הדגנים והלחם היו גבוהים. מצב זה שירת את האינטרסים של אצולת הקרקע, שהייתה הגוף המרכזי שהעניק את תמיכתו למפלגה השמרנית. אף על פי כן, מחירי החיטה והלחם הגבוהים הוסיפו לייאוש של המעמד הנמוך הרעב באנגליה ובאירלנד.

על חברי הפרלמנט החדש נמנו גם 113 תומכי מדיניות השוק החופשי שהיו רדיקלים יותר בהשוואה לחסידי פיל. הם חשו שמחירי כל הסחורות המיובאות צריכים להשתנות, לא רק הדגנים. היו גם 63 חברי "הבריגדה האירית", שתמכו בחקיקה למתן זכויות לחוכרי הקרקעות באירלנד. אף אחת מהסיעות הקטנות הללו לא הייתה מעוניינת להצטרף לממשלה עם השמרנים בשל המרירות שנותרה מפרשת ביטול חוקי הדגן. אף על פי כן, ראסל, כוויגי, לא היה מסוגל למשוך לצדו מספיק מחברי המפלגות הקטנות כדי להרכיב ממשלה. סוגיות נוספות שעמדו על הפרק במהלך כהונת ממשלתו של ראסל גרמו לניכור גם כלפי הוויגים מצד חברי המפלגות הקטנות הללו. כך, ביקשה המלכה מדרבי להרכיב ממשלת מיעוט, שהחזיקה מעמד עד דצמבר 1852.

שר החוץ בממשלה אברדין

ראסל, כמנהיג מפלגת הוויגים, נכנס לממשלת הקואליציה החדשה יחד עם השמרנים חסידי רוברט פיל, בראשותו של הלורד אברדין. פלמרסטון לא היה יכול להתמנות לתפקיד שר החוץ, אך הוא היה חלק מהממשלה והתמנה לתפקיד שר הפנים. ראסל המשיך לשמש כמנהיג המפלגה הוויגית בבית הנבחרים. כמנהיג הסיעה הגדולה ביותר בקואליציה, ראסל היה נחוץ בממשלה החדשה. לפיכך, ב-28 בדצמבר 1852 הוא מונה לתפקיד שר החוץ.

בעיני רבים, כולל המלכה ואברדין עצמו, תמרוניו כנגד פרלמרסטון היו אחד הגורמים לחוסר יכולתה של הממשלה לנקוט בכיוון יציב. הייתה זו ההתמודדות בה ניצח פרלמרסטון. עם כניסתו לממשלה כנציג המפלגה הוויגית, פרש ממנה ראסל.

מלחמת קרים

ערך מורחב – מלחמת קרים

יחד עם פלמרסטון היה ראסל פעיל בכריתת הברית עם צרפת לסיכול האיום של האימפריה הרוסית כנגד האימפריה העות'מאנית. שני האישים עשו זאת כחברים בממשלתו של הלורד אברדין, אך כנגד רצונו של אברדין עצמו שהיה מתון ואוהד הרוסים. האימפריה העות'מאנית הייתה אז במצב של שקיעה וכמה אומות באירופה שאפו לרשת חלקים משטחה. רוסיה שאפה לממש את שאיפותיה הטריטוריאליות בחבל הבלקן. אף על פי כן, משעה שלואי בונפרטה השלים את ביצוע ההפיכה שלו כנגד הרפובליקה הצרפתית השנייה, הוא שלח שגריר לאימפריה העות'מאנית עם הוראות לקבל מהעות'מאנים ערבות לכך שצרפת תהיה "מגינת המקומות הקדושים" הבלעדית בירושלים ובארץ הקודש. בונפרטה היה אחיינו של נפוליאון הראשון, קיסר צרפת ופקידי ממשל בריטים רבים, כמו אברדין, חשו שהוא רק מחפש הרפתקה מעבר לגבולות צרפת ולהעלות את מעמדה ושמוקדם או מאוחר הוא יסבך את בריטניה בסדרה נוספת של מלחמות כמו המלחמות הנפוליאוניות שהתנהלו בין השנים 1793 – 1815. צרפת נתפשה זה מכבר כיריבה לאינטרסים הבריטיים ותפישה זו לא השתנתה מאז 1815. לפיכך, רוב הציבור הבריטי צידד ברוסיה במסגרת מה שנקרא השאלה המזרחית. אף על פי כן, עם חלוף הזמן, האבדות הכבדות של החיילים הבריטים, שעליהם דווח בפרוטרוט בעיתונות, גרמו לדעת הקהל הבריטית להפוך לעוינת. ממשלת בריטניה הייתה מודאגת בנוגע למתיחות על השאלה המזרחית. לפיכך, שלח אברדין את הלורד סטרטפורד דה רדקליף, דיפלומט בעל ניסיון, אל האימפריה העות'מאנית כדי לדאוג שם לאינטרסים הבריטיים.

כאשר נעתרו העות'מאנים לדרישותיו של נפוליאון השלישי, הביעה רוסיה את התנגדותה הנחרצת וב-7 במאי 1853 הגיע לטורקיה אחד המדינאים המובילים של רוסיה, הנסיך אלכסנדר סרגייביץ' מנשיקוב, כדי לדרוש את חתימתו של הסכם שבו תהיה עדיפות לרוסיה. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתנהלה בין השנים 1768 – 1774, כבשה רוסיה את השטחים שבשליטת העות'מאנים, ולאכיה ונסיכות מולדובה. על פי הסכם קוצ'וק קאינרג'ה, שנחתם ב-1774 השיבה רוסיה את הטריטוריות הללו לאימפריה העות'מאנית בתמורה להכרה טורקית בזכות הבלעדית של רוסיה כ"מגינת המקומות הנוצרים הקדושים בירושלים ובארץ הקודש". מנשיקוב, ששיגר איומים, הגיע להסכמה עם השער הנשגב.

האליטה הבריטית ראה באיום רוסי הולך וגובר, לא רק כאיום כלפי העות'מאנים, אך גם כלפי כל אירופה ואפילו כלפי הודו. מאזן הכוחות התערער. לונדון שיתפה פעולה עם פריז וצרפת שלחה ספינה אל הים השחור באביב 1852 כהפגנת כוח מול הרוסים. העות'מאנים ביטלו את החלטתם וחתמו על הסכם שמכיר בצרפת ובכס הקדוש כמגינים הרשמיים של המקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש. הרוסים הגיבו בשליחת הגייסות הרביעי והחמישי לוולאכיה ומולדובה. הציפייה הייתה שאוסטריה ופרוסיה יתמכו במהלך, אך הם סירבו לעשות כן ורוסיה נותרה ללא בעלי ברית. ממשלת אברדין התנגדה לפעולת הכרזת מלחמה פעילה. ראסל, שהיה מתוסכל מהשתהותו של ראש הממשלה, התפטר מהממשלה ב-21 בפברואר 1853 ואברדין החליפו בלורד קלרנדון.

ב-23 באוקטובר 1853 הכריזה האימפריה העות'מאנית מלחמה על רוסיה. ב-30 בנובמבר הביס הצי הרוסי הקיסרי את הצי העות'מאני בקרב סינופ. לאחר שרוסיה התעלמה מהאולטימטום האנגלו-צרפתי, הכריזו ב-28 במרץ 1854, הן צרפת והן בריטניה, מלחמה על רוסיה. המלחמה התנהלה בעיקר באזור הים השחור, כשהבסיס הרוסי הגדול בסבסטופול שבחצי האי קרים היה המטרה העיקרית. בספטמבר 1854, נחתו כוחות בריטים, צרפתים וטורקים בחצי האי והטילו מצור על סבסטופול. לאחר שהמערכה התנהלה באופן כושל ולאחר ששיעור מקרי המוות ממחלות היה גבוה, נפלה לבסוף סבסטופול, אך דעת הקהל הבריטית הפכה להיות עוינת.

עתירה לפרלמנט לחקירת הניהול הכושל של המלחמה הפכה להצבעת אי-אמון בממשלת אברדין ובמשרד המלחמה. לפיכך, כאשר ההצבעה עברה, התייחס אליה אברדין כהצבעת אי-אמון והתפטר מתפקידו. עם התפטרותו, התבקש הלורד פרלמרסטון להרכיב ממשלה חדשה. ראסל נשלח לווינה כדי לנהל משא ומתן, אך הוא ניהל אותו באופן חשאי ובאופן זמני פרש ב-1855 מן החיים הפוליטיים והתמקד בכתיבה.

שר החוץ בממשלת פרלמרסטון

ב-1859, לאחר כהונתה של ממשלה שמרנית קצרת ימים נוספת, גישרו פלמרסטון וראסל על חילוקי הדעות ביניהם וראסל הסכים לכהן כשר החוץ בממשלתו החדשה של פרלמרסטון, שנחשבה לממשלה הראשונה של המפלגה הליברלית. תקופה זו הייתה רבת מאורעות במיוחד בעולם שמחוץ לבריטניה ועמדה בסימן איחוד איטליה (תחילת כהונתה של ממשלה שאהדה את הלאומיות האיטלקית הייתה חלק מהתהליך), מלחמת האזרחים האמריקנית והמלחמה שהתנהלה ב-1864 על שלזוויג-הולשטיין בין דנמרק לבין המדינות הגרמניות. ראסל ארגן את ועידת לונדון ב-1864, אך לא עלה בידו לכונן שלום. תקופת כהונתו זו במשרד החוץ הייתה ראויה לציון בשל האיגרת המפורסמת שלו שבה הוא הגן על עצמאות איטליה ושנשלחה ב-27 באוקטובר 1860: "ממשלת הוד מלכותה תפנה את מבטה כלפי אותן הזדמנויות משביעות רצון של עמים שיגדירו את חירויותיהם ויגבשו את עצמאותם תוך כדי הפגנת הרצון הטוב של אירופה".

בבית הלורדים

ב-1861 הוענק לראסל התואר "רוזן ראסל של קינגסטון ראסל והויקונט אמברלי". כבעל תואר אצולה בזכות עצמו הוא ישב בבית הלורדים עד לסוף הקריירה שלו.

כהונה שנייה כראש הממשלה

עם מותו הפתאומי של פרלמרסטון בסוף 1865, מונה ראסל שוב לתפקיד ראש הממשלה. תקופת כהונתו השנייה הייתה קצרה ומתסכלת וראסל כשל בהגשמת שאיפתו הגדולה להרחבת זכות ההצבעה, משימה שעברה ליורשיו בתפקיד מהמפלגה השמרנית, דרבי ובנג'מין דיזראלי. ב-1866 גרמה שוב חוסר האחדות במפלגה לנפילת הממשלה. ראסל לא כיהן שוב מעולם בתפקיד. פעילותו האחרונה בבית הלורדים הייתה ב-3 באוגוסט 1875.

חיי משפחה

ב-11 באפריל 1835 נשא ראסל לאישה את אדלייד, ליידי ריבלסדייל, בתו הבכורה של תומאס ליסטר אסקווייר ואלמנתו של תומאס ליסטר, ברון ריבלסדייל השני, שמת ב-1832. מותה של אדלייד ב-1838 קטע את הנישואים הקצרים הללו לאחר שלוש שנים. לשניים נולדו שתי בנות, ליידי ג'ורג'ינה אדלייד ראסל, שנישאה לארצ'יבלד פיל והולידה ילדה אחת וליידי ויקטוריה ראסל שנישאה לכומר הנרי מונטגיו וילרס והותירה אחריה צאצאים רבים.

ב-20 ביולי 1841 נשא ראסל את אשתו השנייה, ליידי פרנסס אנה-מריה אליוט-מוראי-קינינמונד, בתו של גילברט אליוט, רוזן מינטו השני. לשניים נולדו ארבעה ילדים: ג'ון ראסל, ויקונט אמברלי, ג'ורג' גילברט ויליאם ראסל, פרנסיס אלברט רולו ראסל ומרי אוגוסטה ראסל. הם חיו בפמברוק לודג' שבפארק ריצ'מונד.

ראסל ואשתו השנייה גידלו את ילדיו של בנו הבכור, הלורד אמברלי, שהתייתמו מאימם, קתרין ראסל ב-1874 ומאביהם שנתיים מאוחר יותר. על אלו נמנה הפילוסוף ברטראנד ראסל שהזכיר את סבו בהמשך חייו כ"אדם זקן חביב על כיסא גלגלים".

הלורד ראסל מת ב-1878 ונטמן בקפלת בדפורד שבכנסיית סנט מייקל שבכפר צ'ניס, בקינגהאמשייר.

מורשתו

כמנהיג המפלגה הוויגית ירש את ראסל אחד מחסידי רוברט פיל לשעבר, ויליאם גלאדסטון, וכך הוא היה למעשה הוויגי האמיתי האחרון ששירת כראש ממשלת בריטניה. דמותו שימשה השראה ל"מר מילדמי" וייתכן שגם לדמותו של פלנטג'נט פאליסר שבסדרת הרומנים משפחת פאליסר של הסופר אנתוני טרולופ. למדינאי אידיאלי, אמר טרולופ, צריכה להיות "אהבה ללא דופי, בלתי ניתנת לשינוי ובלתי נדלית לארצו... אך הוא צריך גם להיות בעל מצפון, וככזה הוא למעשה אדם חלש".

חוק הרפורמה של 1832 והרחבת זכות הבחירה בבריטניה היו הישגים שנזקפו בחלקם לזכותו של ראסל. הוא גם פעל למען מתן שוויון זכויות והוביל את המתקפה על חוק המבחן (Test Act, נגד הקתולים) וחוקי התאגידים, שבוטלו ב-1828 וכן את החקיקה שהגבילה את שעות העבודה בבתי החרושת במסגרת חוק בתי החרושת שחוקק ב-1847 וחוק הבריאות הציבורי של 1848.

הטיפול של ממשלותיו של ראסל ברעב הגדול באירלנד זכתה לגינוי נרחב כבלתי יעילה וכהרת אסון. ראסל עצמו חש אהדה למצבם של עניי אירלנד ורבות מהצעות השיקום שלו נדחו על ידי הקבינט שלו או על ידי הפרלמנט הבריטי.

יחסה של המלכה ויקטוריה כלפי ראסל הושפעה מתפקודו במסגרת ממשלת אברדין. כאשר הגיע אברדין לטירת וינדזור כדי להגיש את התפטרותו למלכה, הוא אמר לה: "שום דבר לא יכול להיות טוב יותר מההרגשה החברים זה כלפי זה. אלמלא הניסיונות הבלתי פוסקים של לורד ג'ון ראסל לשמר את חילוקי הדעות במפלגה, חשוב לציין שהניסיון של הקואליציה היה הצלחה מעוררת הערצה", דעה שהמלכה הייתה שותפה לה. המלכה המשיכה למתוח ביקורת על ראסל על התנהגותו עד יומו האחריון ובמותו ב-1878 תועד ביומנה שהוא היה "אדם בעל כישרון רב, שהותיר אחריו שם טוב, עם ידע רחב בחוקה, שהתנהגותו הייתה ללא רבב, בהזדמנויות רבות, אך הוא היה אדם פזיז, אנוכי (כפי שניתן היה לראות בהזדמנויות רבות, במיוחד במהלך כהונתו של הלורד אברדין כראש הממשלה), רברבן ולעיתים פוחז וחסר זהירות".

ספריו

ב-1819 פרסם הלורד ג'ון ראסל את ספרו "חייו של הלורד ראסל", אודות אב משפחתו, ויליאם ראסל, דוכס בדפורד הראשון. שנה לאחר מכן הוא פרסם את ספרו "מאמרים ורישומים על חייה של הדמות".
ב-1822 פרסם ראסל את הדרמה ההיסטורית, "דון קרלוס, או רדיפה, טרגדיה בחמש מערכות".
בין השנים 1853 – 1856 הוא ערך את "זיכרונות, יומן המכתבים של תומאס מור", שפורסם בשמונה כרכים.
הרומן בין שתי ערים מאת צ'ארלס דיקנס, הוקדש ללורד ראסל "לזכר מעשי שירות ציבורי ומעשי חסד פרטיים רבים".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון בוויקישיתוף

ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ג'ון ראסל, באתר the peerage (באנגלית)
תרומות של ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון לדיונים בפרלמנט הבריטי, באתר Hansard (באנגלית)

הערות שוליים