ארצ'יבולד פרימרוז
 | |||||||
| ארצ'יבולד פרימרוז, רוזן רוזברי החמישי | |||||||
| לידה |
7 במאי 1847 לונדון | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
29 במאי 1929 (בגיל 82) אפסום (Epsom), במחוז סארי | ||||||
| מדינה | בריטניה | ||||||
| מקום קבורה | דלמני (Dalmeny), סקוטלנד | ||||||
| השכלה | |||||||
| מפלגה | המפלגה הליברלית | ||||||
| בת זוג | חנה דה-רוטשילד | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
| חתימה |
  | ||||||
  | |||||||
ארצ'יבולד פרימרוז, רוזן רוזברי החמישי (באנגלית: Archibald Primrose, 5th Earl of Rosebery 7 במאי 1847 – 29 במאי 1929), היה מדינאי בריטי מהמפלגה הליברלית שכיהן כראש ממשלת בריטניה. בין מותו של אביו ב-1851 לבין מותו של סבו, רוזן רוזברי הרביעי, הוא היה ידוע בתואר לורד דלמני (Dalmeny).
הוא היה הראשון לטבוע את המונח "חבר העמים" ובעקבות כך הפכה האימפריה הבריטית לחבר העמים הבריטי.
רוזברי היה "אימפריאליסט ליברלי" (Liberal Imperialist) שהעדיף הגנה לאומית חזקה ואימפריאליזם מעבר לים ורפורמות חברתיות בבית ובמקביל היה אנטי-סוציאליסט. הוריו היו סקוטים ותואר האצולה שלו היה חלק ממערכת תוארי האצולה של סקוטלנד. רוזברי נישא לחנה דה-רוטשילד, בתו של מאיר אמשל רוטשילד, בנו של נתן מאיר רוטשילד, המייסד של הענף הבריטי של משפחת רוטשילד.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארצ'יבולד פיליפ פרימרוז נולד בבית הוריו בלונדון. אביו, שכיורשו של רוזן רוזברי הרביעי כונה בתואר לורד דלמני, היה חבר פרלמנט מטעם מחוז הבחירה של סטירלינג (Stirling) בין השנים 1832–1847 ושירת כלורד הראשון של האדמירליות בממשלתו של הלורד מלבורן. אמו, וילהמינה, הייתה בתו של רוזן סטנהופ (Earl Stanhope). לורד דלמני מת ב-23 בינואר 1851 ותואר האצולה שלו עבר לבנו כיורש החדש של הרוזנות. ב-1854 נישאה אמו לדוכס מקליבלנד. מערכת היחסים בינה לבין בנה היו לא טובים. דלמני למד בבתי ספר בהארטפורדשייר ובברייטון.
בין השנים 1860–1865 למד דלמני באיטון קולג'.[דרושה הבהרה] שכלו הראוי לציון, כפי שהתבטא בוויכוחים בהם השתתף, משך את תשומת לבו של המשורר ואיש החינוך ויליאם ג'ונסון קורי. את לימודיו הגבוהים עשה דלמני בקולג' כרייסט צ'רץ' שבאוקספורד בין השנים 1865–1869. מסלול לימודיו היה זהה לזה של ראשי ממשלת בריטניה בין השנים 1880–1902, ויליאם גלאדסטון, הלורד סולסברי והוא עצמו. אף על פי שבאוקספורד היה חוק שאסר על סטודנטים להיות בעליהם של סוסים, רכש דלמני סוס. כאשר הדבר התגלה הועמדה בפניו הברירה, למכור את הסוס, או להפסיק את לימודיו. דלמני בחר באפשרות השנייה.
לאחר מות סבו ב-1868 נעשה דלמני לרוזן רוזברי הרביעי. תואר זה לא הקנה לו את הזכות לשבת בבית הלורדים, שכן התואר היה חלק ממערכת תוארי האצולה העתיקה של סקוטלנד שמבין חבריה נבחרו 16 נציגים לשבת בבית הלורדים. יחד עם זאת, ב-1828 הוענק לסבו התואר ברון רוזברי, שהיה תואר אצולה בריטי, ותואר זה איפשר לו לשבת בבית הלורדים.
רוזברי סייר בארצות הברית בשנים 1873, 1874 ו-1876. הופעל עליו לחץ להינשא למרי פוקס, בתו המאומצת של הלורד הולנד. מרי, שהייתה בת 16 דחתה את הצעת הנישואין ומאוחר יותר נישאה ללואיס, נסיך ליכטנשטיין.
רוזברי היה ידוע בכך שאמר שיש לו בחייו שלוש שאיפות: לזכות בדרבי של אפסום, לשאת לאישה יורשת עשירה ולהיות ראש ממשלה. הוא הצליח לממש את כל השאיפות הללו.
נישואין
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1878 נישא רוזברי לחנה, בתו היחידה של הבנקאי היהודי מאיר אמשל רוטשילד, בנו של נתן מאיר רוטשילד, המייסד של הענף הבריטי של משפחת רוטשילד, היורשת העשירה ביותר בבריטניה של אותם ימים. 4 שנים קודם לכן נפטר אביה של חנה והשאיר לה את רוב ירושתו. הזוג נישא בלונדון ב-20 במרץ 1878 כשרוזברי בן 31 וחנה בת 27. בטקס החתונה נכחו הנסיך מוויילס והנסיך ג'ורג', דוכס קיימברידג', בן דודה של המלכה ויקטוריה. רוזברי חיבב את חנה ונהג לציין לטובה את תכונותיה החיוביות. מותה ב-1890 מטיפואיד השפיע עליו קשות. לזוג נולדו שתי בנות ושני בנים. בנו הצעיר ניל פרימרוז, היה חבר הפרלמנט הבריטי. הוא נהרג בקרב גזר במערכה על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ונקבר בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה.
ראשית הקריירה הפוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת לימודיו באיטון תקף רוזברי את צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה בשל רודנותו ובמקביל הילל את ג'יימס סטנופ, מאבות אבותיו שהיה שר בממשלתו של ג'ורג' הראשון.
בנג'מין דיזראלי נפגש עם רוזברי מספר פעמים במהלך שנות השבעים של המאה ה-19 כדי לנסות לגייס אותו למפלגתו, אך נכשל בכך. בשנת 1879 ארגן ומימן רוזברי את מערכת הבחירות של ויליאם גלאדסטון לכהונתו השנייה כראש ממשלה. במסגרת מסע בחירות, שאורגן בסגנון שראה רוזברי בארצות הברית, נאם גלאדסטון מתוך קרונות רכבת, דבר שזעזע את המלכה, אך היה זה ראשיתו של שינוי בגישה הציבורית לבחירות ההמוניות בבריטניה, שהחליפה את שיטת הבחירות הקודמת שהייתה מושחתת. רוזברי כיהן כשר החוץ בממשלתו השלישית קצרת הימים של גלאדסטון ב-1886. הוא כיהן גם כיושב ראש הראשון של מועצת מחוז לונדון שהוקם על ידי השמרנים ב-1889.
תקופת כהונתו השנייה של רוזברי כשר החוץ בין השנים 1892–1894 התאפיינה בסכסוך עם צרפת על השליטה באוגנדה. בצטטו את נפוליאון שאותו העריץ, ציין רוזברי ש"השולט על מצרים הוא השולט על הודו", ולפיכך לחץ על הרחבת מדיניות ההתפשטות באפריקה. רוזברי סייע לגלאדסטון בתהליך חקיקת חוק שלטון הבית לאירלנד בשנים 1886 וב-1893, אך החוק נכשל בשתי ההזדמנויות.
ראש ממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוזברי היה מנהיגה של הסיעה הליברלית-אימפריאליסטית במפלגה הליברלית וכאשר ב-1894 פרש גלאדסטון, ירש אותו רוזברי בתפקיד ראש הממשלה, לסלידתו של ויליאם הרקורט (Harcourt) שכיהן כשר האוצר והיה מנהיג האגף השמאלי של המפלגה הליברלית. בחירתו של רוזברי לתפקיד נבעה מחוסר חיבתה של המלכה ויקטוריה לרוב המנהיגים האחרים של המפלגה.
ממשלתו של רוזברי הייתה לא מוצלחת. יוזמותיו בתחום מדיניות החוץ, כמו הרחבתו של הצי, נכשלו עקב חוסר ההסכמה להם בחוגי המפלגה ובמקביל נעצרו יוזמות החקיקה שלו בתחום מדיניות הפנים בבית הלורדים. הרקורט, שכאמור היה יריבו הגדול בממשלה של רוזברי, היה הדמות החזקה ביותר בקבינט. הוא ובנו לואיס היו המבקרים הגדולים ביותר של מדיניותו של רוזברי.
עד מהרה איבד רוזברי את הרצון לנהל את הממשלה. בשנה האחרונה לכהונתו התרופפה בריאותו. הוא סבל מנדודי שינה שנבעו מהמחלוקות הקשות בתוך ממשלתו. בין חברי הממשלה כיהנו שני ראשי ממשלה לעתיד, שר הפנים הרברט הנרי אסקווית' ושר המלחמה הנרי קמפבל-באנרמן.
ב-21 ביוני 1895 הובסה הממשלה בהצבעה בנוגע להצטיידות הצבא בהפרש של שבעה קולות בלבד. בעוד שהדבר יכול היה להראות כהבעת אי אמון בשר המלחמה קמפבל-באנרמן, ראה רוזברי בתבוסה זו הבעת אי אמון בממשלתו. למחרת היום הגישו רוזברי ושריו את התפטרותם למלכה, שהזמינה את מנהיג המפלגה השמרנית, הלורד סולסברי להרכיב ממשלה חדשה. חודש לאחר מכן זכו השמרנים בניצחון סוחף בבחירות הכלליות והחזיקו במושכות השלטון במשך עשר השנים הבאות בהנהגתם של סולסברי ושל ארתור ג'יימס בלפור.
שנותיו האחרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-6 באוקטובר 1896 התפטר רוזברי מתפקידו כמנהיג המפלגה הליברלית ופינה את מקומו ליריבו הרקורט. בהדרגה הוא החל להיות מעורב פחות ופחות בחיים הפוליטיים, אף שנאום שנשא ב-1900 נראה היה כמסמן את חזרתו. הוא תמך בקיומה של מלחמת הבורים והתנגד להנהגתו של שלטון הבית באירלנד ועקב כך נמנעה חברותו בממשלה שהרכיבו הליברלים בשובם לשלטון ב-1905. בשנותיו האחרונות עסק רוזברי בכתיבה. בכתביו כלולים ביוגרפיות של ויליאם פיט האב, ויליאם פיט הבן, נפוליאון ורנדולף צ'רצ'יל. עיסוק נוסף שהוא התמסר אליו היה איסוף ספרים.
רוזברי היה מבקר נמרץ ובודד של הממשלות הליברליות של קמפבל-באנרמן ושל אסקווית' ובילה רבות בספסלים האחוריים של בית הלורדים. הוא הצטרף לאותם חברי בית הלורדים שתקפו את ממשלתו של דייוויד לויד ג'ורג' בנושא התקציב. בהופעתו האחרונה בבית הלורדים שסימנה את סוף הקריירה הפוליטית שלו הוא הצביע ב-1911 עם הממשלה על החוק ששלל סופית את זכות הוטו של בית הלורדים על חוקים כלכליים. מכאן והלאה, להוציא נאומים שנאם לתמיכה במאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה, התמעטו הופעותיו הציבוריות.
השנה האחרונה של המלחמה עמדה עבורו בסימן של שתי טרגדיות אישיות. בנו הצעיר ניל נהרג בקרב גזר במערכה בארץ ישראל וכמה ימים לפני שביתת הנשק הוא לקה בשבץ מוחי. כישוריו השכליים לא נפגעו אך כישורי התנועה, השמיעה והראייה שלו נותרו מוגבלים עד ליומו האחרון. הלורד רוזברי מת באפסום (Epsom) שבמחוז סארי ב-21 במאי 1929. בעת מותו נאמד שווי רכושו ב-1.5 מיליון ליש"ט (שווה ערך ל-63 מיליון ליש"ט בערכים של ימינו), ראש הממשלה העשיר ביותר בבריטניה אי פעם.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מידע על ארצ'יבולד פרימרוז באתר משרד ראש ממשלת בריטניה
- ארצ'יבלד פרימרוז באנציקלופדיה בריטניקה
- ארצ'יבולד פרימרוז, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ארצ'יבולד פרימרוז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ארצ'יבולד פרימרוז בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
| ראשי ממשלת הממלכה המאוחדת | ||
|---|---|---|
|
_(St_Edwards_Crown).svg)