דניאל בל

דניאל בל
Daniel Bell
לידה	10 במאי 1919; לואר איסט סייד, ארצות הברית
פטירה	25 בינואר 2011 (בגיל 91); קיימברידג', ארצות הברית
ענף מדעי	חברה פוסט-תעשייתית
מקום לימודים	אוניברסיטת קולומביה; הסיטי קולג' של ניו יורק; קולג' סנט אנטוני (אוקספורד) ;
מוסדות	אוניברסיטת הרווארד; אוניברסיטת קולומביה; אוניברסיטת שיקגו; אוניברסיטת קיימברידג' ;
תלמידי דוקטורט	תדה סקוצ'פול, Mustafa Emirbayer, Paul Starr
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים; פרס ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (1992); עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ;
צאצאים	David A. Bell

דניאל בֵּל (באנגלית: Daniel Bell; ‏10 במאי 1919 – 25 בינואר 2011) היה סוציולוג יהודי-אמריקאי, אחד הבולטים בחקר ההחברה הפוסט-תעשייתית, ובחקר אידאולוגיות פוליטיות^[1]. בשנות ה-40 של המאה ה-20 נחשב בל לאחד מחברי קבוצת האינטלקטואלים של ניו יורק, המרקסיסטים אך אנטי קומוניסטים, יחד עם בוגרים נוספים של הסיטי קולג' של ניו יורק, כמו נורמן פודהורץ, אירווינג קריסטול, נייתן גלייזר, קלמנט גרינברג, סידני הוק, אירווינג האו, סימור מרטין ליפסט ועוד, רובם ככולם יהודים שהוריהם היגרו ממזרח אירופה. במהלך שנות ה-60 הפכו רובם, בהם בל עצמו, בהדרגה, לאנשי ימין-מרכז ובהמשך לראשי הזרם הנאו-קונסרבטיבי^[2].

ביוגרפיה

בל נולד ב-1919 בברוקלין, ניו יורק, לבנימין בולוצקי ואנה קפלן, יהודים יוצאי פולין. אביו נפטר בהיותו בן פחות משנה, ואמו גידלה אותו תחילה במעון יום ליתומים ולאחר מכן אצל קרובי משפחה. בן 13 הוא היה כשהיא שינתה את שם משפחתם מ"בולוצקי" ל"בל" ואז הוא גם הצטרף לראשונה ל"ליגה הסוציאליסטית לצעירים" ובהמשך היה לכתב ואחר כך גם עורך ביטאונה "המנהיג". הוא למד בקולג' העירוני של ניו יורק, וסיים את לימודיו שם ב-1939, כאחד מבני הדור השני של "האינטלקטואלים של ניו יורק". בניגוד למרבית חבריו, הוא העדיף להתכחש ליהדותו וכינה את עצמו אתאיסט. החל ללמד מדעי החברה באוניברסיטת שיקגו (1945 –1948) ובמקביל ועד 1956 שימש כתב לענייני עבודה ב"פורצ'ן". ב-1952 עבר ללמד באוניברסיטת קולומביה, שם גם סיים את הדוקטורט ב-1960. באותה שנה יצא לאור ספרו הראשון - "קץ האידאולוגיה", שהרעיון המרכזי שלו מבוסס על סדרת מאמריו מתקופתו ב"פורצ'ן", על ירידת השפעתה של האידאולוגיה ובעיקר זו המרקסיסטית, באמריקה. הוא התמנה כפרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה והמשיך ללמד עד 1969. ייסד ב-1965 יחד עם חבריו אירווינג קריסטול ודניאל פטריק מויניהאן את ה"פאבליק אינטרסט" – רבעון נאו-קונסרבטיבי רב השפעה, וכיהן בו כעורך שותף יחד עם קריסטול עד 1973, עת הוחלף על ידי חבר אחר לקבוצתם, נייתן גלייזר. בשנים 1969 - 1990 שימש פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת הרווארד.

בל נישא לאשתו הראשונה נורה פוטצ'ניק ב-1943, התגרש לאחר לידת בתו, נישא שנית, התגרש שנית ב-1949, ונישא בשלישית, באותה שנה, למבקרת הספרות פרל קצין, ממנה נולד לו בנו דייוויד בל, לימים היסטוריון ידוע בזכות עצמו.

דעותיו

בל כינה את עצמו "סוציאליסט בענייני כלכלה, ליברל בפוליטיקה ושמרן בענייני תרבות". תרומותיו המרכזיות של בל, אשר נוסחו בספריו, הפכו לאבני דרך בהגות הסוציולוגית. ספריו המרכזיים הם: "קץ האידאולוגיה" (1960), "הסתירות התרבותיות של הקפיטליזם" (1976), ו"ביאת החברה הפוסט תעשייתית" (1973).

הספר שהיקנה לו את עיקר פרסומו – "קץ האידאולוגיה" – מסביר מדוע המרקסיזם, שפעם היה הכוח המניע של השמאל כולו, הפך כיום לבלתי רלוונטי, משום שניתן לדעתו כיום לגשר על הפערים וחוסר השויון בחברה ובכלכלה גם בדרכים שונות מאלה שמציע מרקס^[3].

בספרו "ביאת החברה הפוסט תעשייתית", בל תיאר סוג חדש של חברה. לטענתו, החברות הפוסט-תעשייתיות תהיינה מבוססות על מידע ומוכוונות שירותים. משמע, בניגוד לעבר, כאשר חברות ביססו עושרן על משאבים טבעיים כיהלומים, פחם וכדומה, חברות פוסט-תעשייתיות ייצרו ויפיצו מידע, ויהיו בהן יותר נותני שירותים מאשר נניח, חוואים או כורים. לפי בל, חברות פוסט-תעשייתיות תחלפנה את החברות התעשייתיות כמערכת הדומיננטית^[4].

לפי בל, לחברה פוסט-תעשייתית שלושה מרכיבים:

מעבר מייצור לשירותים;
מרכזיות תעשיות חדשות המבוססות על מדע;
עלייתן של אליטות טכניות והופעתם של חוקי ריבוד חברתי חדשים.

מאז פרסום הספר, רבות מתחזיותיו של בל התאמתו: הוא צדק בתחזיתו אודות צריכה המונית, אך נכשל לחזות את המחיר החברתי לכך, כגון אובדן ביטחון תעסוקתי או אבטלה המונית. למרות זאת, עבודתו של בל מוערכת מאוד בשדה המחקר הסוציולוגי, בין השאר בזכות הבחנתו כי המודרניות הפכה לנרטיב מיושן.

קישורים חיצוניים

דניאל בל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אסף שטול-טראורינג, מת הסוציולוג דניאל בל, מחבר "קץ האידיאולוגיה", באתר הארץ, 27 בינואר 2011
שי זמיר, לעבוד ביום ולבלות בלילה: פרידה מדניאל בל, באתר ynet, 26 בינואר 2011

הערות שוליים

^ דוד גורביץ, דן ערב, חברה פוסט-תעשייתית, באתר “אנציקלופדיה של הרעיונות”
^ אורלנדו פטרסון, הסוציולוגים החדשים, באתר הארץ, 22 במאי 2002
^ ד"ר טלי איכנולד-דביר, על ניהול, מנהיגות ומוסר, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2007
^ ניו יורק טיימס, אמילי איקין, לעיר חדשה דרושים הומואים ובוהמיינים, באתר הארץ, 13 ביוני 2002

[1] דוד גורביץ, דן ערב, חברה פוסט-תעשייתית, באתר “אנציקלופדיה של הרעיונות”

[2] אורלנדו פטרסון, הסוציולוגים החדשים, באתר הארץ, 22 במאי 2002

[3] ד"ר טלי איכנולד-דביר, על ניהול, מנהיגות ומוסר, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2007

[4] ניו יורק טיימס, אמילי איקין, לעיר חדשה דרושים הומואים ובוהמיינים, באתר הארץ, 13 ביוני 2002

[1]

[2]

[3]

[4]