הסעודה האחרונה (ציור)
_-_The_Last_Supper_(1495-1498).jpg) | |||||
| הסעודה האחרונה מאת לאונרדו דה וינצ'י (1495–1498) | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| צייר | לאונרדו דה וינצ'י | ||||
| תאריך יצירה | 1494–1499 | ||||
| טכניקה וחומרים | טמפרה על ג'סו | ||||
| ממדים בס"מ | |||||
| רוחב |
880 ס״מ  | ||||
| גובה |
700 ס״מ | ||||
| נתונים על היצירה | |||||
| זרם אמנותי |
רנסאנס, הרנסנס הגבוה | ||||
| מיקום |
כנסיית סנטה מריה דלה גרציה מילאנו שב  איטליה | ||||
| קואורדינטות | 45°28′00″N 9°10′15″E / 45.466666666667°N 9.1708333333333°E | ||||
 | |||||
  | |||||
הסעודה האחרונה של ישו, שהייתה הפעם האחרונה בה סעדו יחדיו ישו ותלמידיו, משמשת נושא לציורים רבים של ציירים שונים.
אחת התמונות המפורסמות ביותר של הסעודה האחרונה היא זו של לאונרדו דה וינצ'י, המתארת את הסעודה האחרונה עצמה. התמונה צוירה על קיר הרפקטוריום במנזר הדומיניקני בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה במילאנו.
בציור מתוארים ישו ושנים עשר שליחיו בסעודה שבה אמר ישו לתלמידיו כי יש ביניהם בוגד וכי הוא עצמו ימות. בסעודה זו גם אמר ישו לתלמידיו לאכול מלחם הקודש ולשתות מהגביע הקדוש כי הלחם הוא גופו והיין הוא דמו, אך בציורו של לאונרדו לא נראה גביע.
הכנסייה והמנזר הדומיניקני של סנטה מריה דלה גרציה הוכרזו בשנת 1980 כאתר מורשת עולמית. ההכרזה כללה התייחסות מפורשת לציור.
היצירה, ההרס והשיקום של הסעודה האחרונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]_-_The_Last_Supper_(1495-1498)-golden_section.jpg)
דה וינצ'י לא עבד על היצירה באופן רצוף אלא לפרקים, ועל כן נמשכה העבודה בין 1494 ל-1499. אחד מפרחי הנזירים במקום, מטאו בנדלו שמו, סיפק לימים תיאור של האמן בעת העבודה:
הוא היה מגיע בשעה מוקדמת, מטפס על הפיגומים וניגש לעבודה. לפעמים היה נשאר שם מעלות השמש עד שקיעתה, ולא הניח את המכחול מידו אף לרגע, שכח לאכול ולשתות, וצייר בלא הפוגה. לפעמים היו חולפים יומיים, שלושה או ארבעה בלא שהיה נוגע במכחול, אלא מבלה שעות ארוכות מדי יום בהתבוננות ביצירה, זרועותיו שלובות, והוא בוחן ומבקר את הדמויות בינו לבינו. ראיתי אותו גם נתקף דחף פתאומי, בצהרי היום, כאשר השמש ברום השמים, עוזב את ה"קורטה וקיה", ששם עבד על סוס החמר הנפלא שלו, ובא ישירות לסנטה מריה דלה גרציה, בלא לחפש צל, מטפס על הפיגומים, נוטל מכחול, מושח בו פעם או פעמיים, ומסתלק שוב לדרכו[1].
הסופר ליאו פרוץ מתאר ברומן ההיסטורי שלו "יהודה איש קריות של לאונרדו", כיצד דה וינצ'י, שרצה לסיים את ציורו לאחר 14 שנים, חיפש ברחובות את "האדם המושחת ביותר בעולם" כדי שישמש לו דוגמן לדמות יהודה איש קריות. הוא מצא אותו לבסוף בדמות סוחר גרמני.
בציור זה ניסה דה וינצ'י להמציא טכניקות חדשות לציורי קיר (מעין פיתוח של שיטת הפרסקו). השיטה לא הצליחה ומצבו של הציור החל להידרדר עוד בימיו. אחד הגורמים העיקריים לכך היא הבחירה לצייר את הפרסקו על קיר צפוני הסובל מבעיות לחות. גורם נוסף להרס הוא השימוש בטכניקת הפרסקו והטמפרה (שמבוססות על מים) עם צבעי השמן, מכיוון ששמן דוחה מים.
הנזק המשמעותי הראשון שנגרם לציור, למעט התפוררותו הטבעית, אירע כ-150 שנים לאחר השלמתו: בשנת 1652 שברו נזירי המנזר חלק מהקיר שעליו צויר הציור לצורך פתיחת דלת. בחלקה של התמונה שהוסר בשל פתח הדלת ניתן להבחין עד ימינו. במהלך המאה ה-18 בוצעו מספר שחזורים לתמונה. מרביתם רק החמירו את מצבה הרעוע. בשנת 1796 הפך המנזר לבית סוהר של הצבא הצרפתי, דבר שהרע עוד יותר את מצבה של התמונה.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19 נמסרה עבודת שחזור התמונה לאמן איטלקי שהתמחה בהזזת פרסקאות ממקומן. הוא הסב לה נזק משמעותי לפני שהבין כי אין מדובר בפרסקו, והעבודה אינה ניתנת להזזה. בתחילת המאה ה-20 החלו מדענים להבין לראשונה את הרכבה הכימי המיוחד של היצירה ובעקבות כך החלו משחזרים חלקים ממנה. ב-15 באוגוסט 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, פגעה פצצה שהוטלה מן האוויר בחדר שבו נמצאת היצירה. שקי חול שהושמו עליה מבעוד מועד הגנו עליה מפגיעה ישירה, אך הרעד שעבר במבנה מעוצמת הפגיעה פגע במצבה ובמאמצי שימורה.
בשנת 1978 החל מבצע שימור לתמונה שבו נעזרו בטכנולוגיה מתקדמת בתחום שימור יצירות אמנות. החדר בו נמצאת התמונה נאטם והלחות והטמפרטורה שבו נשמרו באמצעות מערכות בקרה כדי לשמר את היצירה. צוות של מומחים, שעבד בעזרת ציוד מיקרוסקופי, הצליח להסיר תוספות צבע וחומרים אחרים שהתווספו לציור במהלך יותר מ-475 שנותיו, ושחזר את הצבעים המקוריים של דה וינצ'י. במסגרת השימור האחרון התגלו הבדלים בין התמונה המקורית שהשתמרה מתחת לשכבות הצבע לבין התמונה שהכיר העולם המודרני, שהשתנתה רבות תחת ידיהם של שלל משחזריה. חלקים קטנים מהתמונה לא שוחזרו בשחזור האחרון (שהסתיים ב-28 במאי 1999) והושארו כמו שהם כדי להראות את ההבדל הניכר בין היצירה המקורית לזו ששוחזרה.
סדר היושבים משמאל לימין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ברתולומאוס, יעקב בן חלפי ואנדראס
- יהודה איש קריות, פטרוס ויוחנן בן זבדי
- ישו במרכז התמונה
- תומאס, יעקב בן זבדי, פיליפוס
- מתי, תדי, שמעון הקנאי
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
-
-
ישו -
-
-
-
-
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כנסיית סנטה מריה דלה גרציה
- הסעודה האחרונה (טינטורטו) - ציורו של טינטורטו
- הסעודה האחרונה (תצלום) - צילום מעשה ידי עדי נס
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הסעודה האחרונה- מייקל קימלמן, להתבונן ב"סעודה האחרונה" מבעד לזכוכית האטומה, באתר הארץ, 29 ביולי 2011
- הסעודה האחרונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Matteo Bandello, Novelle (Lucca, 1554), 1.58 מצוטט אצל צ'ארלס ניקול, לאונרדו דה וינצ'י,ספרית אפקים, הוצאת עם עובד. תרגום: כרמית גיא. עמ' 331-332
