לדלג לתוכן

חוק הגנת הפרטיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק הגנת הפרטיות
פרטי החוק
תאריך חקיקה 11 במרץ 1981
תאריך חקיקה עברי ה' באדר ב' תשמ"א
גוף מחוקק הכנסת התשיעית
תומכים 27
מתנגדים 2
חוברת פרסום ספר החוקים 1011, עמ' 128
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה משרד המשפטים
מספר תיקונים 12
נוסח מלא הנוסח המלא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, הוא החוק המרכזי המסדיר את סוגיית הזכות לפרטיות בישראל. החוק מקיף את כל תחומי הגנת הפרטיות, ונוגע לתחומי משפט שונים. הוא מגדיר מהי פגיעה בפרטיות ובאילו מצבים היא מוצדקת. נקבע בו שהפגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית - המאפשרת תביעת פיצוי בנזיקין, וכן עבירה פלילית - שעונשה המקסימלי 5 שנות מאסר. בנוסף, מסדיר החוק גם את פעילותם של מאגרי מידע הכוללים מידע פרטי ורגיש, וכן קובע שראיות שהושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות לא תהיינה קבילות, אלא באישור בית המשפט.

בין השנים 1985–2024 תוקן החוק 13 פעמים. בשנת 2024 דנה הכנסת בתיקון ה-13, ובאותה השנה התיקון התקבל והיה למקיף ביותר שנערך לחוק מאז נחקק[1].

עיקרי החוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון המנחה: איסור הפגיעה בפרטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 1 לחוק נקבע העיקרון המנחה: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".

מהי פגיעה בפרטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחוקק הישראלי בחר להימנע מלהגדיר את המונח "פרטיות", ובמקום זה הוא הגדיר, בסעיף 2 לחוק, מהן הדרכים האסורות לפגיעה בפרטיות:

1. בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;

2. האזנה האסורה על פי חוק[2];

3. צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;

4. פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו[3];

לפי תיקון משנת 2011: 4א. פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות; לעניין זה, "נפגע" – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין;

5. העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו;

6. שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח;

7. הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;

8. הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;

9. שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;[4]

10. פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);

11. פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד[5].

ובנוסף, לפי תיקון משנת 2011:

2א. (א) לעניין חוק זה רואים כפגיעה בפרטיות גם פרסום ברבים של תצלום גופת אדם גלויה באופן שניתן לזהותה, אלא אם כן התקיים אחד מאלה:

(1) אותו אדם הסכים בחייו לפגיעה כאמור;

(2) חלפו 15 שנים ממועד פטירתו של אותו אדם;

(3) התקבלה הסכמה לפגיעה כאמור מאת הראשון מבין המפורטים בפסקאות משנה (א) עד (ד), שעודו בחיים, ובלבד שהנפטר לא התנגד בחייו לפגיעה כאמור וילדו או הורהו לא הודיע למפרסם או לאחר מטעמו כי הוא מתנגד לפרסום:

(א) בן זוגו;

(ב) כל ילדיו;

(ג) הוריו;

(ד) כל אחיו;

(4) לא היו לנפטר קרובי משפחה המנויים בפסקה (3) ובית המשפט אישר את הפרסום.

(ב) בן זוגו של נפטר, ילדו, הורהו או אחיו רשאים להגיש תובענה אזרחית בשל פרסום לפי סעיף זה.

פגיעה בפרטיות - עוולה אזרחית ועבירה פלילית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע (בסעיפים 4 ו-5), כי פגיעה בפרטיות מהווה עוולה אזרחית, אשר פקודת הנזיקין חלה עליה. כמו כן, פגיעה בפרטיות מהווה גם עבירה פלילית, שהעונש המקסימלי בגינה הוא 5 שנות מאסר, בתנאי שהפגיעה בפרטיות נעשתה במזיד. הפרת חובת סודיות מכוח הסכם אינה מהווה עבירה פלילית.

הגנות, פטורים והקלות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מונה שורה של הגנות, פטורים והקלות לעניין הפגיעה בפרטיות:

  • הגנות (סעיף 18 לחוק) - במשפט פלילי או אזרחי בגין פגיעה בפרטיות, תהא זו הגנה טובה אם יוכח שהפרסום הוא "פרסום מותר" או "פרסום מוגן", כהגדרתם בחוק איסור לשון הרע, שהפגיעה בפרטיות נעשתה בתום לב, או שבפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין.
  • פטורים (סעיף 19 לחוק) - החוק מעניק פטור מתחולת החוק למי שביצע מעשה שהוא הוסמך לעשותו על פי דין, וכן לרשויות הביטחון של המדינה ולמי שפועל מטעמן, ובלבד שהפגיעה בפרטיות נעשתה באופן סביר ולשם מילוי תפקידם[6].
  • הקלות (סעיף 22 לחוק) - החוק מאפשר לבית המשפט להתחשב, בבואו לגזור דין או לפסוק פיצויים, במקרים שבהם הפגיעה בפרטיות הייתה חזרה על דברים שכבר נאמרו, במקרים בהם לא הייתה כוונה לפגוע, ובמקרים שבהם הפגיעה הייתה בדרך של פרסום - כאשר הפוגע פרסם התנצלות בלתי מסויגת ונקט אמצעים להפסקת הפרסום המכיל את הפגיעה.

מסירת מידע על ידי גופים ציבוריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרונית, החוק חל גם על המדינה ומוסדותיה (סעיף 24 לחוק). הכלל הוא, כי חל איסור על גופים ציבוריים למסור מידע על ענייניו הפרטיים של אדם, אלא אם כן המידע מפורסם ברבים על פי סמכות כדין, או שהאדם אליו מתייחס המידע נתן את הסכמתו לכך (סעיף 23ב לחוק)[7].

עם זאת, החוק כולל סעיף המאפשר מסירת מידע מגופים ציבוריים לשירות הביטחון הכללי, למוסד, למשטרת ישראל ולאגף המודיעין, לצורך מילוי תפקידם. ביוני 2015 נחשף כי האוניברסיטאות בישראל מעבירות לשירות הביטחון הכללי רשימות של בוגריהן[8].

הגנה על הפרטיות במאגרי מידע ודיוור ישיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1996 תוקן החוק, והתווסף לו פרק העוסק במאגרי מידע ודיוור ישיר. מכוח החוק ממונה רשם מאגרי המידע במשרד המשפטים. החוק מחייב את בעליו של מאגר מידע לרשום את המאגר אצל רשם מאגרי המידע (סעיף 8 לחוק). לגבי כל מאגר יש למנות מנהל שיהיה אחראי עליו ולפרט את המטרות שלשמן הוקם המאגר והמטרות שלהן נועד המידע (סעיף 9 לחוק). החוק אוסר על שימוש במידע שבמאגר, שלא למטרה שלשמה הוקם המאגר, או למטרה שלשמה נועד המידע, ומטיל אחריות - נזיקית ופלילית כאחד - על בעליו של המאגר, על המחזיק בו ועל מנהל המאגר, בכל הנוגע לקיום הוראות החוק בכלל ולאבטחת המידע שמופיע במאגר בפרט (סעיפים 17 ו-31א לחוק). כל אדם זכאי לעיין במידע המתייחס אליו המוחזק במאגר מידע (למעט מאגרי מידע של מערכת הביטחון), ובעל המאגר חייב לאפשר לו לעיין במידע (סעיף 13 לחוק). רשם מאגרי המידע מנהל פנקס מאגרי מידע, המכיל רשימה של כל מאגרי המידע המאושרים ופרטים לגביהם. פנקס[9] זה פתוח לעיונו של הציבור הרחב (סעיף 12 לחוק).

כאשר מאגר מידע משמש לשירותי דיוור ישיר, הדבר חייב להיות מצוין במפורש כאחת ממטרותיו (סעיף 17ד לחוק). כל פנייה בדיוור ישיר חייבת להכיל באופן ברור ובולט את ציון העובדה שמדובר על פנייה בדיוור ישיר, הודעה על זכותו של מקבל הפנייה להימחק מהמאגר ואת פרטיו של בעל מאגר המידע (סעיף 17ו לחוק).

ראיות שהושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הגנת הפרטיות הוא אחד משני החוקים היחידים (השני הוא חוק האזנת סתר), שבהם אימץ המחוקק הישראלי את דוקטרינת פירות העץ המורעל. החוק קובע, כי ראיות שמושגות תוך כדי פגיעה בפרטיות אינן קבילות בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, אלא אם בית המשפט מתיר את השימוש בראיות מטעמים שיירשמו (סעיף 32 לחוק).

בשנת 1974 מינה שר המשפטים, חיים יוסף צדוק, ועדה בראשות השופט יצחק כהן וחבריה כללו את גבריאל קלינג, אמנון גולדנברג, יצחק-הנס קלינגהופר, נחום רקובר, רות גביזון ואהרן ברק שפרש מהועדה כשהתמנה ליועץ המשפטי לממשלה[10], לגיבוש נוסח חוק להגנה על הפרטיות[11]. בשנת 1980 העלה שמואל תמיר את הצעת החוק בפני הכנסת[10]. בדברי המבוא לחוק הובא כיצד הזכות לפרטיות היוותה חלק מהמשפט העברי הקדום עוד בטרם קליטתו במשפט המודרני והישראלי[12] .

ביוני 1980, לקראת העלאת הצעת החוק לפני הכנסת נענה תמיר לבקשת עורכי העיתונים ודחה את הדיון, כדי לשמוע את הסתייגויותיהם[13]. החוק אושר בקריאה ראשונה ב-30 ביוני 1980, ברוב של 61 מהקואליציה ומספר נספחים נגד 46 קולות של האופוזיציה. אהוד אולמרט מהקואליציה וגדעון האוזנר מהאופוזיציה נמנעו. התומכים הדגישו את ההגנה על הפרטיות מפני השלטון, בעוד המתנגדים העלו את החששות לפגיעה בחופש העיתונות[14]. החוק עבר סופית בכנסת ב-23 בפברואר 1981, ברוב של 27 תומכים נגד שני מתנגדים[15].

העיקרון המנחה של חוק הגנת הפרטיות קיבל מעמד חוקתי בשנת 1992, עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו לחוק היסוד מעניק הגנה חוקתית לזכותו של אדם לפרטיות ולצנעת הפרט.

באוגוסט 2024 אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות[1]. התיקון מציע שינויים נרחבים בנוסח חוק הגנת הפרטיות, ובהם בסמכויות האכיפה של הרשות להגנת הפרטיות, בחובות הנוגעות לפעילות חברות במשק ולאפשרויות האכיפה. במתוכנתו המאושרת, התיקון מקרב את תפיסת דיני הפרטיות בישראל לזו האירופאית, ומתמקד בתהליכי עיבוד המידע, לעומת המצב הקודם, שמיקד את האסדרה במאגרי המידע[16].

פסקי דין מרכזיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ע"פ 480/85 קורטאם נ' מדינת ישראל (פ"ד מ (3) 673) - מה דינה של ראיה שמתגלה תוך כדי ניתוח בגופו של אדם, שבוצע ללא הסכמתו, אך כדי להציל את חייו? - בית המשפט העליון קבע, כי כאשר מדובר בטיפול רפואי שנעשה בתום לב לשם הצלת חיי אדם, וכאשר הטיפול מצד הרופאים היה מוצדק, סביר ומותר, אז המסקנה היא שסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות לא יהווה מכשול בפני קבילות הראיה שנמצאה (במקרה הנ"ל - חבילות המכילות סמים).
  • ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין (פ"ד מב (3) 837) - הגשתן כראיות של חבילות סמים שהקיא הנאשם לאחר שהושקה בכוח במי מלח - בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים, קבע ברוב דעות כי אכן השקייתו של אדם במי מלח בכוח, כאשר פותחים את פיו ואין מאפשרים לו לפלוט את המים, היה מעשה בלתי חוקי ואסור, שאין להשלים עם ביצועו. עם זאת, אין לראות את המעשה הבלתי חוקי הזה כעניין שחוק הגנת הפרטיות חל עליו. חוק הגנת הפרטיות אינו חל על פרשה כגון זו, והוא אינו מכוון לפרוש את תחולתו על מעשה תקיפה או על מעשה עבירה אחרת, שכרוך בו שימוש באלימות, המבוצע תוך כדי חיפוש בכוח במתקן כליאה. ממילא, לא מתעוררת כאן שאלת תחולתו של סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות.
  • בג"ץ 768/88 אברמוב נ' בית הדין הרבני האזורי (פ"ד מד (4) 330) - בקשה לצו מניעה נגד בית דין רבני, שלא יקבל כראיה סרטים והקלטות שהקליט הבעל ללא ידיעתה של האשה - בג"ץ סירב להוציא צו מניעה, וקבע כי ביה"ד הרבני דן לפי דיני הראיות וסדרי הדין שבמשפט העברי, כשם שהוא דן לפי הוראות החוק המהותיות שבמשפט העברי, פרט למקרה שמצויה הוראת חוק מיוחדת המופנית אל ביה"ד הדתי והקובעת כי עליו לדון לפי הוראת חוק זה.
  • בג"ץ 4402/91 מורדוב נ' ראש עיריית ת"א (פ"ד מו (3) 85) - בג"ץ קבע שחובה על העירייה להראות לחברי מועצת העיר את כל המסמכים הנוגעים לקביעת שכרם של עובדים בכירים, מכוח פקודת העיריות, ואין לקבל את הטענה שחוק הגנת הפרטיות אוסר על קבלת מידע סביר הנוגעת למשכורת או שכר בפועל וכיוצא בכך.
  • ע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה (פ"ד מח (3) 808) - סירוב לרשום מאגר מידע שעניינו הפצת רשימות של בעלי שיקים שלא כובדו - בית המשפט העליון קבע, כי הפצת המידע אותו ביקשו המשיבים לרשום מהווה פגיעה בפרטיות של אדם. אכן, החוק קובע כי ניתן לפגוע בפרטיותו של אדם אם הוא מביע הסכמה לכך, בין במפורש ובין מכללא, אולם העובדה שאדם מוסר שיק אינו מהווה הסכמה מצדו למסירת הפרטים המצויים על השיק לכל מאן דהוא.
  • בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור (פ"ד נ (3) 686) - האיזון בין זכותו של נאשם לעיון והעתקה של חומר החקירה ובין זכות המתלוננות שקלטות שצילמו אותן במצבים מביכים לא יגרמו להן נזק בלתי הפיך - בית המשפט העליון קבע, כי הותרת קלטות הווידאו, שבהן צילם הנאשם את המתלוננות, במרמה ובכחש, במצבים אינטימיים פרטיים, ברשותו של הנאשם, תהווה מתן "פרס" למבצע פשע, והיא "מפקירה" את המתלוננות בידיו של הנאשם, שיוכל לעשות את הקלטות מקור לרווחים ולסחיטה כאחד. כל שימוש שיעשה בקלטות שלא במסגרת הדיון ולצרכיו, יהווה פגיעה בפרטיותן של המתלוננות ויגרום להן לנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לשיפוי. לכן, במקרה זה של זכויות מתנגשות, נוטות המאזניים באופן מוחלט לצדן של המתלוננות.
  • בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים ואחרים, ניתן ב־10 במאי 2004 – העותרת ביקשה לאסור על המדינה לאפשר גישה ישירה למאגר המידע של מרשם התושבים, הנעשית על ידי חיבור מחשב משרד הפנים למחשבי נציבות מס הכנסה, המוסד לביטוח לאומי, רשות השידור, בנק ישראל והבנקים המסחריים, ולהורות כי הדרך היחידה לקבלת מידע תהיה על ידי הגשת בקשות פרטניות - בג"ץ קיבל את העתירה, וקבע כי דרישת המידתיות מחייבת למזער את הפגיעה בזכות לפרטיות, על ידי צמצום מספר עובדי הציבור שלהם גישה למידע, על ידי צמצום היקף המידע שנמסר, כך שיועבר רק המידע הדרוש, ועל ידי קביעת היקף המידע בהתחשב בחשיבות התכלית שלשמה הוא נדרש. האיזון הראוי מחייב להגביל את מסירת המידע באמצעות חקיקה מתאימה, ועד שהדבר ייעשה יש להעביר מידע, הן לעובדי ציבור והן לבנקים, על בסיס פניות אינדיבידואליות בלבד.
  • בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה ואחרים, ניתן ב־14 במאי 2006 – עתירה נגד פסק דין של בית דין רבני, שניתן בהסתמך על תמונות שצולמו על ידי בעל תוך כדי פגיעה בפרטיותה של אשתו בנפרד - בג"ץ קיבל את העתירה וקבע, כי מן הראוי שחוק הגנת הפרטיות יחול בכל ענפי המשפט, ובכל הערכאות השיפוטיות. אין שוני מהותי, לעניין זה, בין הליך המתנהל בבית הדין הרבני בענייני המעמד האישי, לבין הליך פלילי או אזרחי. עוד קבע בית המשפט, כי הנישואין אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זו כלפי זה. הזכות לפרטיות עומדת לכל אחד מבני הזוג כלפי העולם כולו, לרבות כלפי בן זוגו. מעצם הנישואין אין הסכמה משתמעת לפגיעה בפרטיות.
  • רע"א 6902/06 מנשה דרור צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ, ניתן ב־13 באוגוסט 2008 – ערעור הנוגע להגנה על פי סעיף 18(3) המצדיק פרסום תמונה שצולמה במקום ציבורי אך פוגעת בפרטיות, מתוקף האינטרס הציבורי. שופטי בית המשפט העליון קבעו שמשצלם הבטיח שלא יעשה שימוש בתמונה הפוגעת בפרטיות, פרסומו נוגד את סעיף 2(8) ואין אינטרס ציבורי בפרסום התמונה, שכן יש גם אינטרס ציבורי בקיום הבטחות. השופטים לא דנו מפורשות בשאלה האם הופר סעיף 2(4) לחוק, אך הביעו דעות חלוקות לגבי התוצאה המסתברת.
  • ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, ניתן ב־22 במאי 2014 – ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 09/3213 מיום 11.10.2011 שניתן על ידי השופטת גילה כנפי-שטייניץ. בפסק דין פה-אחד של שלושה שופטים ושכתב השופט נועם סולברג, נקבע שהזכות לפרטיות של אישה שניהלה מערכת יחסים אינטימית גוברת על זכותו של מאהבה לפרסם רומן ספרותי המגולל בפירוט רב את קורות הזוג. לדברי השופטים ניתן היה להבין מהרומן בנקל במי מדובר ומשכך הזכות לפרטיות גוברת על חופש הביטוי.
  • במרץ 2017 קבע בית הדין הארצי לעבודה כי בכל הנוגע לאפשרות המעסיק לפקח על עובדיו, אסור למעסיק לחייב עובד בהחתמת שעון נוכחות ביומטרי במקום העבודה, שכן הדבר עלול לפגוע בפרטיותו של העובד[17].
  • בינואר 2022 חויבה חברת "שידורי קשת" לפצות את אדל בספלוב ב-50,000 ש"ח (ועוד 18,500 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין), לאחר שנפסק שאתר "מאקו" פגע בפרטיותה של בספלוב כאשר פרסם את דבר הריונה בניגוד לרצונה[18].

תקנות מכוח חוק הגנת הפרטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • תקנות הגנת הפרטיות (תנאים לעיון במידע וסדרי הדין בערעור על סירוב לבקשת עיון), תשמ"א-1981
  • תקנות הגנת הפרטיות (תנאי החזקת מידע ושמירתו וסדרי העברת מידע בין גופים ציבוריים), תשמ"ו-1986
  • תקנות הגנת הפרטיות (קביעת מאגרי מידע הכוללים מידע שלא לגילוי), התשמ"ז-1987
  • תקנות הגנת הפרטיות (אגרות), התשס"א-2000
  • תקנות הגנת הפרטיות (העברת מידע אל מאגרי מידע שמחוץ לגבולות המדינה), התשס"א-2001
  • תקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע), התשע"ז-2017

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות, תל אביב: פרלשטיין-גינוסר, 2003.
  • פרופ' נחום רקובר, ההגנה על צנת הפרט, היחס בין "חוק הגנת הפרטיות" למקורות היהודיים, 99. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשס"ו-2006.
  • מיכאל בירנהק מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה (2010)
  • מיכאל בירנהק פרטיות חוקתית (2023)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ויקיטקסט חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים

    [עריכת קוד מקור | עריכה]
    1. ^ 1 2 משרד המשפטים, תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות אושר בכנסת, באתר https://www.gov.il, ‏5 באוגוסט 2024
    2. ^ גדי בר אלי, ‏האזנות: באילו מקרים אסור לכם להקליט שיחות בהשתתפותכם?, באתר גלובס, 3 בספטמבר 2015
    3. ^ חוק הגנת הפרטיות: מתי צילום ברשות הרבים מהווה פגיעה בפרטיות?, באתר דין - עורכי דין ומידע משפטי בישראל, ‏27 בספטמבר 2017
    4. ^ גילוי דעת: מהם "מידע" ו"ידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם" בחוק הגנת הפרטיות, באתר של הרשות להגנת הפרטיות;
      יורם ליכטנשטיין, מה הוא מידע אישי לצורך חוק הגנת הפרטיות?, 25 במאי 2021
    5. ^ יובל מן, הפצתם סרטון דיפ פייק? אולי הפרתם את החוק, באתר ynet, 5 בספטמבר 2022
    6. ^ חוק הגנת הפרטיות והזכות לפרטיות בעידן האינטרנט, באתר המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, ‏14 במאי 2019
    7. ^ ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, פגיעה בפרטיות בהסכמה?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ‏12 בנובמבר 2019
    8. ^ חיים לוינסון, אוניברסיטאות מעבירות לשב"כ רשימות בוגרים עם פרטים מזהים, באתר הארץ, 11 ביוני 2015.
    9. ^ מאגר פנקס מאגרי המידע - Government Data, באתר data.gov.il
    10. ^ 1 2 שמואל תמיר, על חוקים ואנשים, מעריב, 13 ביוני 1980
    11. ^ עמוס לבב, 6 חודשי מאסר למי שיפגע בזדון בפרטיות הזולת, מעריב, 26 באוקטובר 1976
    12. ^ נחום רקובר, לשילובו של המשפט העברי עמ' 22. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, (1999).
    13. ^ יידחה הדיון בהצעת חוק הגנת הפרטיות, מעריב, 3 ביוני 1980
    14. ^ המצביעים בעד החוק יתגאו בכך בעתיד, מעריב, 1 ביולי 1980
      בקריאה ראשונה אישרה הכנסת את חוק הגנת הפרטיות, דבר, 1 ביולי 1980
    15. ^ "חוק הגנת הפרטיות" התקבל בכנסת, דבר, 24 בפברואר 1981
    16. ^ ד"ר אבישי קליין, תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות: שינויים משמעותיים באכיפה ובחובות, באתר barlaw.co.il/he, ‏21 ביולי 2024
    17. ^ חן מענית, ‏ביה"ד הארצי: אין לכפות על עובד להשתמש בשעון נוכחות ביומטרי, באתר גלובס, 15 במרץ 2017
    18. ^ ליטל דוברוביצקי, בימ"ש: "גם לידוענים זכות לצנעת הפרט"; אדל בספלוב תפוצה ב-50 אלף שקל, באתר כלכליסט, 11 בינואר 2022;
      ת"א 41627-02-19 אדל בספלוב נ' שידורי קשת ואחרים, ניתן ב-10 בינואר 2022

    הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.