ראובן לרר

ראובן לרר
ראובן פָּצ'וֹרְניק
לידה	1832; סבינוב, גליציה
פטירה	1917 (בגיל 85 בערך); נס ציונה, ישראל
תאריך עלייה	1882
עיסוק	דבוראות
	1883–1889; (כ־6 שנים)
	אהרן אייזנברג ←

ראובן לֶרֶר (תקצ"ב, 1832 – ט' באייר תרע"ז 1917, נס ציונה) היה ראשון הדבוראים בארץ ישראל וממייסדי נס ציונה.

לרר היה בעליה של אחוזה חקלאית גדולה ליד אודסה, ובהמשך החליף אותה באחוזה חקלאית בארץ ישראל. האחוזה, שנקראה "נחלת ראובן" על שמו, הייתה אחד משלושת היישובים שהתמזגו ויצרו את המושבה נס ציונה^[1] שלימים הפכה לעיר. הברון רוטשילד ובנימין זאב הרצל ביקרו במשקו. הוא עסק בצרכי ציבור וייסד את בית הכנסת של המושבה.

קורות חייו

ראשית דרכו

ראובן נולד בסבינוב (Sabinow) גליציה, למשפחת חסידי קרלין עתיקה בשם פָּצ'וֹרְניק. בילדותו, בשנת 1846 הוריו, ישעיה זנגביל ורחל, הפקידו אותו בדרום אוקראינה, בקרבת חרסון, בידי משפחה גרמנית בשם לרר כדי שלא ייחטף לשירות בצבא הצאר. הנער אימץ את שם משפחתו האומנת. בגיל 18 עבר לאודסה. לרר, שהיה מחסידי חב"ד קאפוסט ותומך של חובבי ציון, עבד כקבלן מספוא לסוסי הצבא הרוסי ועשה חיל בעסקיו. מרווחיו קנה אחוזה חקלאית גדולה בעיירה קריסטו-ינובקה שליד אודסה.

בשנת תרמ"ב (1882) שהה באודסה הטמפלר הגרמני גוסטב רייסלר, שבשנת 1878 רכש חלקה בוואדי חנין, במקום בו נמצאת היום נס ציונה ונטע במקום פרדס. משפחת רייסלר חלתה במלריה וחסכונותיה אזלו ובמצב זה החליט רייסלר לנסוע לרוסיה, כדי לעסוק שם בממכר יינות מארץ הקודש מתוצרת הטמפלרים של שרונה. רייסלר הגיע לאודסה ושם פגש את ראובן לרר. הם עשו עסקת חליפין: נחלתו של לרר על שפת הים השחור עברה לידי רייסלר, ונחלתו של רייסלר בוואדי חנין, הוא "עמק השושנים", "לא הרחק מחוף הים התיכון, אשר הרי ירושלים משם יראו", עברה לידי לרר^[2]^[3].

שנים ראשונות

אשתו של ראובן, לאה (פייגה), שהיו לה ילדים קטנים וטיפלה באביה הערירי, שמואל בר פיינשטין, סירבה להצטרף אליו בנסיעתו לארץ ישראל, וראובן יצא לדרך בלוויית בנו, משה. תיאור הנחלה, כפי ששמע מפי רייסלר, לא תאם את המציאות - במקום הייתה נחלה מוזנחת ובה רק עבד סודני שהיה שייך לבעלים הקודמים. הוא מצא בוואדי חנין מבנה עזוב, באר הרוסה ופרדס מוזנח. במשך כחצי שנה שיקם את האחוזה בעזרת בנו והסודני והכין את המקום לקליטת משפחתו. בתמוז תרמ"ג (1883) חזר לרוסיה עם בנו כדי להביא את משפחתו: אשתו, שלושת ילדיו ואחיו הצעיר. על התנגדותה של רעייתו התגבר בעזרת רבי שלמה זלמן שניאורסון, שנתבקש להכריע איזה מצווה חשובה יותר, להישאר עם האב האלמן או לעלות לארץ הקודש, וקבע ששתי המצוות שוות, אבל נתן להם את ברכת הדרך.

בעקבות תביעה משפטית של ערביי סרפנד אל חרב הסמוך לנחלה, נלקחו מלרר 486 דונם^[4], ונשארו לו רק 1,418 דונם. לנחלה קרא "נחלת ראובן" על שמו. כשהגיעה המשפחה הושיב אותם בתחילה בין יהודים, בראשון לציון ובתום השיקום, התיישבו באחוזה. הייתה זו משפחה עברית בודדה בקרב הערבים שבסביבה. יחסי שלום וידידות שררו בינה ובין שכניה. משה סמילנסקי מספר כי היה מקרה שהמצוקה בבית לרר הגיעה עד למחסור בלחם, ובאחד הלילות הגיע אחד השכנים והניח ליד הבית שק של חיטה^[2].

אדמת ואדי חנין הייתה פורייה מאוד, והתאימה לגידול ירקות ולנטיעות. גם מים היו בשפע, אך הקרבה לביצות נחל רובין גרמה למחלות בקרב בני המשפחה. עקב היעדר בקיאות בתנאי העבודה החקלאית ולמרות חיי הקימוץ והצמצום, המשפחה הפסידה את הכסף אשר הביאה מרוסיה. גם המחשבה כי אינם יכולים לקיים חיים יהודיים שלמים, עקב היעדר מניין לתפילה וחדר לילדים, גרמה לכך ש"האישה מררה בבכי והאיש נשך את שפתו"^[2].

החל משנת 1887 הסתמנה רווחה למשפחה - הגיעו ארצה מתיישבים חדשים, שהתיישבו בוואדי חנין, קנו חלקות אדמה קטנות מראובן לרר ונטעו עליהן כרמי גפנים. רובם עבדו מחוץ למקום: בראשון לציון, בעקרון ואפילו ביפו. הוא גם קרא לבני היישוב הישן ובני העלייה הראשונה לבוא למקום: "מי לחלקת אדמה פורייה ולהקמת מניין ביישוב יבוא אלי", וכך מכר 320 דונם מאדמותיו למתנחלים החדשים. מצבו הכלכלי השתפר, ובשנת תרמ"ח הגיע מספר התושבים למניין. המתיישבת הראשונה במושבה שנענתה לקריאתו של ראובן לרר הייתה גולדה מילוסלבסקי. משה סמילנסקי מתאר בספרו כי ”בראשונה מצא הקול הד בלב אדם שלא יכול היה להצטרף למניין: אישה אחת, אשר רוח הקודש בתוספת של הרפתקנות גרו בשכנות בלבה, גולדה מילוסלבסקי”. לרר ידע שכאישה לא תתרום למניין, אך בעקבותיה בא שלמה יפה. היא עצמה נקשרה למקום מיד: הקפידה לכנות את המקום "נחלת ראובן" ולא בשמו המקורי ואדי אל חנין, אף כי משמעותו, עמק השושנים, הייתה קרובה ללבה שכן אהבה מאוד פרחים אלה. היא קנתה מלרר נחלה בגודל 60 דונם- 47 נתנה לבתה שרה ולחתנה שלמה יפה, ו-13 השאירה לעצמה בהם נטעה במו-ידיה כרם וגרה בצריף בפרדס של לרר.

בגלל הביצות המקום היה מוכה במחלות, בעיקר קדחת, ומתוך 17 ילדים שנולדו לראובן ופייגה לרר, הגיעו לבגרותם רק חמישה.

הקמת נס ציונה

המתיישבים החדשים גרו במרתף מתחת לביתו של לרר. כאשר חלקם עברו לבתי חימר שבנו, בדומה לבתי התושבים הערבים שבסביבה, המרתף הפך לבית ועד ולמרכז לתושבים. בין המתיישבים הראשונים בביתו היה אהרן אייזנברג, שהיה איש רוח, והמרתף הפך למרכז לאנשי רוח מראשון לציון ומיפו^[2]. לידו בנה נפח בשם ילובסקי צריף מחימר. ערביי הסביבה היו באים אליו להשחיז סכינים או לפרזל את פרסות הסוסים, וכך הפך להיות בית ועד לערביי הסביבה. יחסו לערבים לא עזר לו ולילה אחד התפרצו ערבים ורצחו אותו. היה זה הקרבן הראשון בנחלת ראובן^[2].

מספר המתיישבים גדל, שני שלישים מאדמות המקום נמכרו לשנים-עשר המתיישבים הראשונים, ובמקום נבנה בית אבן ראשון, משותף לשלושה איכרים. בתקופת זאב טיומקין, משנת 1890 התיישבו במקום מאות עולים. מיכאל הלפרין קנה שטח אדמה נוסף במטרה להקים מושבה של פועלים בשם גבעת מיכאל.

ראשון הדבוראים היהודים

ראובן לרר ובנו משה היו ראשוני מגדלי הדבורים היהודים בארץ ישראל. ראובן לרר עבד עם הדבורים יום אחד בלבד ואז גילה שהוא אלרגי לדבורים. בנו משה היה זה שהמשיך לטפל בדבורים. חלוצי הדבוראות המודרנית בארץ היו בני משפחת בַּלדֶנספֶּרגר מירושלים, נוצרים פרוטסטנטים, אזרחי צרפת, שהגיעו ארצה בשנת 1848 מהכפר בַּלדנהיים שבאלזס (אב המשפחה, פליקס בלדנספרגר, נמלט במאה ה-17 מצפון שווייץ מפני רדיפות דת). בני המשפחה למדו את מלאכת הבנייה של הכוורות הקלות שביו מתפרקות וניידות, משני מומחים בתחום שביקרו בארץ ב 1880: האמריקאי בֶּנטוֹן והקנדי ג'ונס. הם החלו לעסוק ב"רעיית דבורים" תוך נדידה עם הכוורות וכך הגיעו ל"נחלת ראובן", שם הציבו את הכוורות בתקופת פריחת ההדרים. בכוורת המתפרקת ניתן להוציא את החלות מלאות הדבש, לרדות מהן את הדבש ולהחזיר אותן לכוורת ללא פיזור הנחיל. גידול דבורים מסורתי, באמצעות כדי חרס, נמשך בארץ ישראל, בעיקר בכפרים הערביים, גם לאחר שהגיעו לארץ הכוורות המתפרקות.

פיליפ בלדנספרגר, שהציב כוורות בתחומי נחלת ראובן, חלה בהתקף קדחת ונסע בדחיפות לצרפת, כשהוא משאיר את הכוורות אחריו. בני משפחתו, שהגיעו באיחור לנחלת ראובן, שכנעו את ראובן לרר לקנות חלק מהכוורות והתנו את העסקה בכך שהם ילמדו את לרר על מלאכת הכוורנות הדרושה להפעלת הכוורות. בני משפחתו של ראובן ובעיקר בנו משה (ראובן שמר מרחק מהדבורים בגלל היותו אלרגי להן), למדו את המלאכה, התחילו לנדוד על פני הארץ עם הכוורות והצליחו במלאכתם. בעקבות ראובן לרר הקימו מתיישבים נוספים מנס ציונה מכוורות מודרניות, ונס ציונה הייתה למרכז ייצור הדבש בארץ ישראל. המושבה ועמה מישור חוף יהודה והשרון, שכנו בלב אזור פרדסי הדרים, והודות לכך הופק דבש ההדרים, שנודע בצבעו ובניחוח המיוחדים לו והיה לשם דבר.

בשנת 1930, שנת יסוד ארגון מגדלי הדבורים העבריים בארץ ישראל, היו בידי היהודים 4,000 משפחות דבורים: 2,000 במישור חוף יהודה, 1,000 במושבות שומרון - חדרה, זכרון יעקב והסביבה וכ-1,000 בעמק יזרעאל ובגליל. מחוץ למגזר היהודי היו בארץ 25,000 משפחות דבורים בכדי חרס ומאות אחדות בכוורות מודרניות.

בשנים הראשונות לגידול הדבורים הוגשה תביעה על ידי ערבי מיפו נגד ראובן לרר כי "הדבורים מוצצות את לשד פרחי ההדרים ומזיקות לפרי". בית המשפט העות'מאני ביפו חייב את לרר בתשלום פיצויים בסכום גדול. בסיוע הקונסול האוסטרי הוגש ערעור לבית המשפט העליון בקושטא. העניין נדון כשנתיים, והוצאות התהליך המשפטי היו מרובות. לבסוף נפסק כי הדבורים אינן מזיקות לפרי, אלא דווקא מועילות לו.

שלהי חייו

בנס ציונה עסק ראובן לרר בעסקי ציבור. הוא יסד את בית הכנסת במושבה. הוא נשלח כציר לקונגרס הציוני שהתכנס בשנת תרס"ג, והצטער כאשר שמע על ההצעה להקים מדינה יהודית באוגנדה. בסוף ימיו עבר לגור ביפו, אבל עקב הגירוש של היהודים מהעיר במלחמת העולם הראשונה, חזר לנס ציונה, ושם נפטר. הותיר אחריו את רעייתו ו-5 ילדים: משה, צבי, בצלאל, מאשה ופנינה. רעייתו, פייגה, זכתה להאריך ימים באופן יוצא דופן ונפטרה בי"ז בכסלו תרצ"ט (1938) בגיל 115.

נינו אברהם פצ'ורניק היה פרופסור לכימיה אורגנית במכון ויצמן למדע. נינתו חנה שלגי היא מורה לפסנתר שרבים מתלמידיה הפכו לפסנתרנים בעלי שם. הנכד של אחותו הוא שמואל בוקסר שנבחר בשנת 2018 לראשות העיר נס ציונה.

מ"נחלת ראובן" נשאר כיום רק בית הבאר. לידו שופץ בית אריזה הרוס והפך למרכז מבקרים לסיורים מודרכים. ביתו של ראובן לרר ב"נחלת ראובן" נהרס ולא נותר ממנו דבר.

לקריאה נוספת

משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב - חלק א', הוצאת דביר, 1939
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א, פרק נ: ראובן לרר מיסד נס־ציונה, מזכרונות משה סמילנסקי, תרמ"ד (1884) ואילך, עמ' 572–574.
א. בן-נריה, גידול דבורים, הוצאת ארגון מגדלי הדבורים בישראל, תש"י
חיים גורן וריכב רובין, "כך החלה הכוורנות המודרנית בארץ", מדע – עיתון מדעי לכל, כרך כ"ט, חוברת 4–5, ספטמבר 1985
שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998