סמ"ג עשה קמא
כתוב בפ׳ שלח "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳". תניא בספרי [שם] משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמרה כי תבאו והיה כי יביאך לפיכך כולם למדות זו מזו דכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה אף כולן כן. אבל זו נאמרה בבואכם ללמדך שמשנכנסו לארץ נתחייבו. אי בבואכם, יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים? תלמוד לומר בבואכם, בביאת כולכם אמרתי לכם ולא בביאת מקצתכם. שנינו במסכת חלה [פרק שני] פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה. יצאו מכאן לשם, רבי אלעזר מחייב ורבי עקיבא פוטר. ובספרי [דלעיל] דורש כל זה משמה החיוב הוא שמה ורבי אלעזר שמחייב ביצאו מדכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ בין בארץ בין בח״ל.
שנינו במסכת חלה ובמנחות [דף ע׳] ה׳ דברים חייבין בחלה: החטין והשעורין והכוסמין והשבולת שועל והשיפון. הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה. ומה ששנינו במסכת [חלה פרק ד׳] איזהו מין במינו? החיטין אין מצטרפות עם הכל, אלא עם הכוסמים. והשעורין מצטרפין עם הכל, חוץ מן החיטין. בירושלמי מתרץ לה [שם ובפ״ק ומביאו רבינו שמשון בריש כלאים] כאן בנשוך כאן בבלול פירוש בבלול שבלל ועירב כל הקמחים ביחד ועשה מהן עיסה אז מצטרפין כולן זה עם זה אבל בנשוך שעשה עיסה מכל מין לבדו ועירב העיסות והנשיכן זו בזו אז אין מצטרפין אלא כמו שמפרש בפרק הרביעי [דלעיל] ומניין שאלו מינין בלבד חייבין בחלה? דתניא בספרי [דלעיל] ומביאה במנחות [דף ע׳] נאמר כאן לחם ונאמר להלן לחם עוני, מה להלן בחמשת המינין בלבד ששאר מינין אין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון, אף לחם האמור כאן בחמשת המינין בלבד. וצריכה העיסה שתעשה לצורך אכילת אדם שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ ותנן [בחלה] עיסת כלבים בזמן שאין הרועים אוכלין אותה אינה חייבת בחלה.
"ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה". כשתלושו עיסתכם שאתם רגילים ללוש במדבר. וכמה היא? וימדו בעומר עומר לגלגולת תרימו מראשית כלומר קודם שתאכלו ממנה תרימו חלה אחת כתרומת גורן שלא נאמר בו שיעור [בספרי דלעיל] אבל חכמים נתנו בו שיעור [בפרק שני דחלה] לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה ולנחתום אחד מארבעים ושמנה ותניא בספרי [דלעיל] ראשית עריסותיכם משתתערס מכאן אמרו [ברפ״ג דחלה] אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחיטין ותטמטם בשעורין ומשם ואילך האוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב מיתה מפני שהוא טבל. עוד שנינו [בפ״ג] נכרי שנתן לישראל עיסה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור עוד תניא בספרי [דלעיל] הרי שלא הפריש חלה מן העיסה שומע אני שלא יפריש מן הלחם ת״ל כתרומת גורן כשיעור העומר שאמרנו נחלקו במסכת עדיות [פ״ק] ומביאה במסכת שבת [דף ט״ו] שמאי אומר מקב לחלה והילל אומר מקביים לחלה וח״א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבת בחלה שהם ששה רבעים קמח משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים קמח חייבין בחלה ומפרש מחלוקתם בירושלמי [מבואר בפ״י הראב״ד פ״ק דעדיות ומובא בפי׳ ר״ש ספ״ב דחלה] בזה המקרא והעומר עשירית האיפה הוא והאיפה שלש סאין והסאה ששה קבין נמצאת האיפה י״ח קבין נמצא העישור מלבר קביים כדברי ב״ה שיעור שתי סעודות ושמאי תפס שיעורו לסעודה אחת וחכמים תפשו שיעורם לעישור מלגו שהרי כשנכנסו לירושלים שהוסיפו על המדות נכנסו ששה קבין בחמשה נמצאת האיפה חמשה עשר קבין ועישור מלגין קב וחצי ומשנכסו לציפורי הוסיפו על המדות ונכנסו קב וחצי שהם ו׳ רבעים בחמשה רבעים והלכה כחכמים.
[בספרי דלעיל] "מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה לדורותיכם". מראשית ולא כל ראשית מכאן אמרו [בחלה] העושה כל עיסתו חלה וכל גורנו תרומה אין בדבריו כלום עריסותיכם להביא לקט ושכחה ופאה והפקר ומעשר ראשון שנטלה תרומתו שחייבין בחלה, תניא בספרי [דלעיל] תתנו לה׳ תרומה עד שיהא בה כדי מתנה לכהן מכאן אמרו [בספ״ב דחלה] שיעור חלה של בעל הבית אחד בעשרים וארבעה ושל נחתום וכו׳ ואסמכתא בעלמא היא כאשר ביארנו למעלה שמן התורה אין לה שיעור.
שנינו במס׳ חלה [והביאה בסמל״ת בסוף ל״ת ע״ט] העושה עיסתו קביים כלומר קב קב שהוא פחות מכשיעור ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו ר׳ אליעזר אומר אף הרודה ונותן לתוך הסל הסל מצרפן לחלה פי׳ אפי׳ בלא שום נשיכה רק שיגיעו יחדיו בסל ואמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בפ׳ אלו עוברין [דף מ״ח] ובנדה [דף ח׳] ואומר רבינו יצחק דווקא כשאין בכל אחת ואחת כשיעור צריך צירוף סל ונגיעה אבל אם יש בכל אחת ואחת כשיעור שאין צריך צירוף רק לפטור מאחת את חבירתה צירוף סל בלא נגיעה מועלת בכל דבר שאין מקפיד על תערובתו כדאמר בירושלמי [דחלה] שכל דבר שמקפיד על תערובתו כגון טהורה וטמאה או חיטין ושעורין וכיוצא בזה אין הסל מצרפן. ומטעם זה מתיישב מה שאמר ר׳ אליעזר במסכת חלה ומביאה בפרק כשם שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע שלא יקבל טומאה מן הטמאה כדי לתרום מן המוקף. משמע שם שלא יועיל צירוף סל וזהו הטעם מפני שמקפיד על תערובתו כאשר ביארנו.
שנינו במסכת חלה [פ״ב ומביאה בקידושין דף מ״ו] המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן פירש הרב רבי אליעזר ממי״ץ דדוקא כשאמר בעודה קמח יחול עליו שם חלה אבל הפריש קמח ואמר כשתעשה עיסה יחול עליו שם חלה דבריו קיימין דק״ל כראב״י דאמר בקידושין [דף ס״ב] פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין. גרסינן בירושלמי [פ״ג דחלה ומביאו ר״ש בפי׳ שם] למדו להיות כהנות מתנות בשעת הפרשת חלה שתהיה חלה על הגוש פי׳ על העיסה ועל השאור ועל הקמח שתוסיף אח״כ על ככר זה כתוב בספר התרומה אגב דבעי לאתנויי משום הגוש שהוא עיסה וטבל קודם שנתערב בככר וטבל לא בטיל מתנה גם על הקמח אבל משום קמח לחודיה אין צריך שהקמח בטל בעיסה קודם שיקלוט לחלוחית העיסה וכן עמא דבר. ואומר שם בירושלמי קמח שעל הככר וככר מצרפין לחלה.
שנינו בפרק ג׳ הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לתוך העיסה שהורמה חלתה הר״ז מביא עיסה שנייה שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה ונותן אותה בצד העיסה שהורמה חלתה ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף ואם אין לו עיסה שנייה נעשית זו כולה טבל ומפריש ממנה חלה על הכל שהטבל במינו אוסר בכל שהו.
שנינו במסכת חלה פ״ק הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת המשרת שהוא חלוט של בעלי בתים שבלילתו רכה והמדומע כולן פטורין מן החלה. [שם] עיסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחילתה עיסה וסופה סופגנין או תחילתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה פירוש סופגנין דבר שבלילתו רכה ובירושלמי [שם] גרסינן אמר ריש לקיש כל שהאור מהלך תחתיו פטור מן החלה אמר רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה פירש רבינו יצחק דווקא בבלילתו רכה אבל בבלילתו עבה אפי׳ על ידי משקה חשובין לחם דתניא בפ׳ כיצד מברכין [דף ל״ז ופי׳ ר״י וכל הסוגיא בתר שם בד״ה לחם וכן בסמל״ת ל״ת כ״ז] הי׳ עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו נטלן לאוכלן מברך המוציא להם מן הארץ קא פסיק ותנא לא שנא מנחת הסולת ולא שנא מנחת מחבת ומרחשת חשובין לחם אע״פ שהאור מהלך תחתיו דאפייתו ע״י משקה ולפיכך רישליי״ש ופארטרי״ש חייבין בחלה ומברכין עליהם המוציא אבל וירמיישיא״ש חייבין בחלה משעת גלגול אבל אין בהם שיעור לברך עליהן המוציא דהא דאמר רב ששת [שם] דאפי׳ פרורין שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא הא אמר רבא עלה והוא דאיכא עליהו תוריתא דנחמא. וחזר רבינו שמשון בסוף ימיו מפסק זה [בפירושו פ״ק דמס׳ חלה במתני׳ דלעיל] וכתב רישליי״ש ופרטר״ש ווירמיישיא״ש פטורים מן החלה ואין מברכין עליהם המוציא וכן כתב רבינו משה [בפ״ו דהלכות בכורים] העושה עיסה לייבשה בחמה ולבשלה בקדירה פטורה מן החלה וראיה מדאמרינן בפרק כיצד מברכין [דף ל״ו] לחם העשוי לכותח כלימודין פטור מן החלה ופי׳ שם רש״י שאותו אופין בחמה ואין זה לחם הרי למדת שאף ע״פ שמשעת גלגול בא חיוב חלה כיון שגילגל על דעת לאפות בחמה פטור כשעשאה כלמודין דלא אתי לאיחלופי בשא׳ לחם פירוש כלמודין שאינו מקפיד אם עגול אם ארוך כאדם הלמד לערוך פת והוא הדין לגלגל עיסה כדי לבשל במים שפטורה והא דאמרינן תחילתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה זהו כשגלגל אותה על דעת לאפותה פת ונמלך לעשותה סופגנין אבל תחילתה עיסה לעשותה סופגנין ולבשל בקדירה פטורה. וראיה עוד מדאמרינן בפרק כל שעה [דף מ״א] דקאמר רבי יוסי דאין יוצא ברקיק מבושל אע״פ שאינו נימוח שהבישול מבטלו מתורת להם כדאמר התם אע״פ שרבי מאיר חולק עליו רבי מאיר ור׳ יוסי הל׳ כר׳ יוסי [דף ל״ז]. והא דתניא בפ׳ כיצד מברכין [כדפסק בערובין דף מ״ו] גבי חטה טחנה אפה ובשלה בזמן שהפרוסו׳ קיימות בתחילה מברך המוציא ההיא דרבי מאיר היא שסובר שאין הבישול מבטל האפייה והא דאמרינן שם גבי מנחות דמברך המוציא זהו במנחת מאפה תנור ומנחת סולת וזה יראה לי דוחק אלא מטוגן במחבת שאין שם כי אם מעט שמן נאמר כפסק הראשון שחשוב לחם בין לעניין חלה בין לענין המוציא. בפרק כל שעה [דף ל״ז] מפרש מאי חלת המסרת חלוט של בעלי בתים ודווקא בלילתן רכה אבל בלילתן עבה חשוב לחם כדאי׳ ביבמות [דף מ׳] לחם עוני פרט לחלוט ואשישה שחשובה מצה עשירה ואינו ממעט אותו מלחם לפי שחשוב לחם.
גרסינן במסכת חלה בפ״ד ר״ג אומר שלש ארצות לחלה:
- מארץ ישראל ועד כזיב: חלה אחת. פי׳ היא הארץ שהחזיקו בה עולי בבל, מפרישין בה חלה אחת בטהרה, נאכלת לכהנים וצריך שיהא בה כשיעור.
- מכזיב ועד הנהר ועד אמנום: שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן. של אור יש לה שיעור, של כהן אין לה שיעור. פירוש הארץ הזאת היא הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל. מפרישין בה שתי חלות, החלה הראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא וקדושה ראשונה בטלה משגלו, והואיל והיא א״י מפרישין אותה בשיעור ושורפין אותה. השנייה אין לה שיעור מפני שהיא מדבריהם ומקשה בירושלמי [שם ור״ש מביא בפירוש שם] ויפריש של אור ולא יפריש של כהן פי׳ רבינו יצחק בר׳ אברהם ויפריש של אור בלבד ויתננה לכהן להסיקה תחת תבשילו כדי שלא תשתכח תורת נתינת חלה ולא יפריש של כהן ומתרץ גזירה שמא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת שהרי נשרפה הראשונה אע״פ שלא נטמאה טומאה ידועה לכל לכך מפרישין חלה שנייה לכהן ועל ידי כן יבינו לחקור את הדבר ודווקא בימי התנאים והאמוראים היו מפרישין שתי חלות מפני גזירה זו שגם בימי האמוראים היו נוהגין בטהרות כדאמרינן במס׳ נדה [דף ז׳] חבריא מדכן בגלילא אבל עכשיו שאין שום תרומה טהורה בא״י ודאי יפריש של אור ולא יפריש של כהן ועל ידי כן מתיישב מה שפי׳ בה״ג שעכשיו אין מפרישין בא״י כי אם חלה אחת ותמה ר״י בר׳ שמואל על דבר זה ואין זו תימה מטעם שביארנו ומקשה עוד בירו׳ ולמה אין מפרישין שתי תרומות ומתרץ חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחריה פי׳ אם יפריש שתי תרומות יגזל את הלוי ומאכיל לכהן תרומה הטבולה למעשר ואם תאמר יפריש תרומה ואח״כ מעשר ואחר כך תרומה דומה לעובר בבל תאחר אבל חלה אין אחריה כלום ואם מפריש שתי חלות אין כאן הפסד לשום אדם.
- מהנהר ומאמנום ולחוץ: ב׳ חלות, אחת לאור ואחת לכהן. של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור. פי׳ זאת הארץ חוצה לארץ ממש, ומסיים בירושלמי [שם] זו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת ולא בנשרפת ומקשה שם ויפריש של כהן ולא יפריש של אור ומתרץ גזירה שמא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ודווקא בסמוך לא״י שיש שם תרומה טמאה ומחלפה בסמוכה לה אבל בבבל ומקומות רחוקים ודאי יפריש של כהן אם ימצא כהן ולא יפריש של אור כדמוכח בבכורות [דף כ״ז] כאשר יתבאר [לקמן]. וטבול יום אוכלה פי׳ לזו של כהן ומיירי בטבול יום דקרי שהרי אין תרומת ח״ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. ומסופק ר״י אם נאמר כן גם בראשונה הנשרפת שטבול יום אוכלה ר׳ יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות ומפרש בירושלמי [דלעיל] ולר׳ יוסי נצרכה פי׳ שבאלו מודה שצריך טבילה. ונאכלת עם הזר על השלחן, גרסינן בירושלמי [שם] הורה רבי אבהו שהיא צריכה רוב לבטלה אמר רבי זעירא אפי׳ אחד באחד ומתניתין אמרה כן ונאכלת עם הזר על השלחן ואין חוששין שמא תתערב בלחם הזר כי אפילו תתערב אין בכך כלום והלכה כרבי זעירא שמביא סייעתא מן המשנה וכן פסק רבינו משה [פ״ה דהלכות בכורים] ונתנן לכל כהן פירוש שאינו בקי בטומאה ובטהרה אבל הוא מחזיק בתורת ה׳ שאין לפרש אפי׳ לשאינו מחזיק בתורה שהרי שונה אח״כ [בדף ע״ח] ואלו נתנין לכל כהן הזרוע והלחיים ואם כן תפרשנו אפילו אינו מחזיק וזה אינו כי בפירוש אומר בפרק הזרוע [דף ק״ל] שמי שאינו מחזיק בתורת ה׳ אין לו מנת. גרסינן בפרק עד כמה [דף כ״ז] אמר שמואל אין תרומת ח״ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וה״מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלתה ואכיל לה כהן קטן שלא ראה קרי מימיו והוא הדין כ״ג שטבל לקריו ואפילו הוא טמא מת שהרי אין הזאה בחוצה לארץ ואי ליכא כהן קטן שתתקיים בו תורת נתינה שקלא ליה בריש מסא פי׳ ראש הדף המרדה ושדיא ליה בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתא כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה כהן ואפילו גדול ואפילו אשתו נדה.
הרי למדנו מכאן ב׳ דברים. למדנו שבמקום שיש כהן אין מפרישין אלא חלה אחת במקומות הרחוקים כאשר ביארנו למעלה. ועוד למדנו קולא אחרת ברחוקה שהרי באותה הסמוכה לא״י אומר למעלה וטבול יום אוכלה שלכל הפחות צריך טבילה בלא הערב שמש ובזו אומר שאין צריך טבילה. ואומר ר״י ברבי אברהם כי עכשיו בגלות אדום ושאר גליות אפי׳ בבבל אין מפרישין אלא חלה אחת אף אם לא ימצא כהן מאחר שבזמן הזה אין מפרישין בא״י כי אם חלה אחת כאשר ביארנו למעלה כי מה שאומר [שם] בבכורות שהיו מפרישין בבבל שתי חלות זהו מפני שבימי האמוראים היו מפרישין שתי חלות בא״י כמו שביארנו למעלה כדאמרינן בנדה [דף ו׳] חבריא מדכן בגלילא שהיה להם עדיין אפר הפרה.
גרסינן בביצה [דף ט׳] ובמקומות אחרים [ומהם בפרק עד כמה דף כ״ז] חלת חוץ לארץ ותרומת ח״ל אוכל והולך ואחר כך מפריש ופירש רבינו שלמה אוכל והולך כל הפת ומשייר כדי חלה ומפרישה באחרונה ולשון מפריש משמע משייר מעט יותר מכדי חלה כדי להפריש עליו החלה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים כדאיתא גבי תרומה בפרק כל מערבין [דף ל״ז] וגבי חלה כתיב נמי ראשית ומיהו מוקף ודאי לא בעינן מדשרי אוכל והולך ואח״כ מפריש. ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בתוך הכלי בשעת הפרשת חלה זהו מפני שנהגו למיפא קפיזא קפיזא בפסח. [כדאמר בפ׳ אלו עוברין דף מ״ח] פי׳ מצות קטנות פחותות מכשיעור ומצרפן להתחייב בחלה. אמנם כתב מורי רבינו יהודא בשם הרב רבי אלחנן דהא דאמרינן אוכל והולך ואחר כך מפריש זהו כשנתחייבה כל העיסה ביחד כשנילושה ביחד אבל במצות שלנו שכל אחת נתחייבה בחלה לבדה סברא הוא שלא יועיל בלא הקפה לפטור את כולם. כשנותנין המצות בכלי צריך שיהו כולן בתוך דופני הכלי שלא יהיה שום עיסה או מצה למעלה משפת הכלי דהא איבעיא להו פרק אלו עוברין [דף מ״ח] טבלא שאין לה לבזבז מהו תוך הכלי בעינן וליכא או דילמא אויר כלי בעינן והא איכא תיקו. אבל אומר רבינו יצחק בר׳ אברהם דעד כאן לא מיבעיא ליה אלא בטבלא שאין לה לבזבז פירוש שפה סביב אבל יש לה לבזבז אפילו בגדושה מצרף אע״פ שבמדות הקדש אמרינן במסכת מנחות דגדושה לא מיקדשא והטעם משום דהוי כאויר בית שמצטרף כדגרסינן בירושלמי דפרק אלו עוברים וישליכנה לאויר בית אויר בית מצרף לחלה ואין קרקע בית מצרף לחלה ומשני דבר שמקפיד על תערובתו אין הבית מצרף דבר שאין מקפיד על תערובתו הבית מצרף וכן בירושלמי דמסכת חלה [פ״ד] גרסינן דבר שמקפיד על תערובתו אין הבית מצרף ורוב העולם מגיהין שם אין הכלי מצרף.
גרסינן בביצה [דף ט׳] אמר רבא שחט ציפור מערב יום טוב אין מכסין דמו ביום טוב, גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש חלתה ביום טוב. ותניא בירושלמי פ׳ אלו עוברין ובביצה פ״ק הלש עיסה ביום טוב מפריש חלתה ביום טוב לשה מערב יום טוב ושכח להפריש ממנה חלתה אסור לטלטלה ואין צ״ל ליטול ממנה ואמרינן בירושלמי [שם] לש אין עירס לא פי׳ דווקא בשלשה לגמרי שאין חסר שום דבר והיה יכול להפריש חלה מערב יום טוב לכך אינו מפריש חלה ביום טוב אבל עירס לא פירוש גלגל לבד שלא עשה רק תערובת מים ומלח וקמח ולא נילושה בטוב כמו שעירסן דמנחות וברכות אז מפריש שפיר חלה ביום טוב ומתרץ בירושלמי [שם] כי מה שאומר שם שאין חיוב חלה עד גמר הלישה זהו בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה כי אם בסופה כשיגמר כל תיקון העיסה ובעיסה טהורה בדין הוא שאל יפריש חלתה כי אם בסופה ומפני מה אמרו יפריש חלתה בתחילתה משעת גילגול תערובת מים וקמח שלא יארע שום אונס טומאה בעיסה לכך מהרו להפריש חלה בטהרה כל זה בירושלמי. אמנם בספרי שהבאתי למעלה שאומר משתתערס משמע שחיוב חלה טהורה בתחילתה מה״ת והא דאמר רבא גלגל עיסה מערב יום טוב שלא הוקבעה לחלה זהו בעיסת ח״ל שהיא טמאה שאין חיובה אלא בסופה וההיא דירושלמי בעיסה טמאה דא״י ולבך אסור לטלטלה כאשר בארנו ודיני הפרשות חלה בפסח ויום טוב ביארנו בהלכות יום טוב בסמל״ת [ל״ת ע״ה].
שנינו במסכת חלה פרק ראשון נחתום שעשה שאור לחלקו חייב בחלה פי׳ אע״פ שדעתו לחלקה ולמוכרה מעט מעט פחות מכשיעור ומסיים בה. וכן נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להם שאור אם אין בשל אחד מהן כשיעור פטורה מן החלה. עוד שנינו בפ״ג העושה עיסתו עם הנכרי אם אין לישראל כשיעור פטור מן החלה [כל הסוגיא עד סוף מספר תרומה סימן פ״ב ופ״ג] משמע הא עם ישראל אחר חייב בחלה ויש לפרש דה״ה שני ישראלים יחד דפטורין והא דנקט נכרי להשמיענו דאם יש בשל ישראל כשיעור שחייבת אע״פ שעירבה בשל נכרי אבל רבינו יצחק ברבי שמואל מפרש דההיא דנשים פטורות מחלה זהו בשנתנו קמח כל אחת לבדה לנחתום והוא עירבן ועשה עיסה יחד שלא מדעתו דאין לו כח לחייב עיסתן בלא רשותן אי נמי מיירי שדעתו לחלקה בסוף ולכך פטורה וכן מוכיח בירושלמי וז״ל הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר׳ יוחנן אומר נטבל ריש לקיש אומר אינו נטבל מתיב ריש לקיש נשים שנתנו קמח לנחתום אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה פירוש שסובר שערבן נחתום שלא מדעתן כאשר ביארנו למעלה ומתרץ רבי יוחנן שניא היא שכן העושה עיסה על מנת לחלקה פטורה מן החלה וכן הנחתום שעשה עיסה כדי לחלקה לבסוף בתמיה והא תנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה נחתום לא בדעתו הדבר תלוי כי אם בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות שיקנו הכל ביחד ולא יצטרך לחלק למדנו מכאן ששני בני אדם שנילושה עיסתם ביחד מדעת שניהם וגם אין דעתם לחלקה וליקח כל אחד ואחד חלקו אלא לאכול יחד חייבת בחלה בין לר׳ יוחנן בין לריש לקיש ואע״פ שאין כשיעור בחלק האחד לבדו אלא בין שניהם ואפילו נילושה ונתערבה שלא מדעתן נטבלת אליבא דרבי יוחנן ומ״מ המפריש החלה צריך ליקח רשות מכל בעלי עיסה גבי תרומה כתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן [בקידושין דף מ״א] לרבות שלוחכם ואמרינן [בב״מ דף כ״ב] מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם.
כל המפריש חלה מברך בא״י אקב״ו להפריש חלה בין בארץ בין בח״ל כך כתב רבינו משה [בפ׳ ה׳ דהל׳ ביכורים] ורבינו ברוך בס׳ התרומה [סימן פ״ד] ויש שמברכין להפריש תרומה כי חלה שם העוגה היא.