פדהצור בנעטיה
מה קורה כשמתעוררים בארבע לפנות בוקר בדרך לבית הכנסת.
ארבע לפנות בוקר, בחוץ עוד קריר.
אל תוך השקט הזה, אנחנו מתעוררים, אבא, אמא, אחיותי ואני, הקטן במשפחה. יוצאים אל הרחוב, צועדים אל בית הדוד, שם כבר מחכה לנו קבוצה נכבדת, בלי עין הרע, הדודים והאחיינים, וכולנו ממשיכים במסע אל בית הכנסת "ניצנה" שבשכונת עמידר.
שמחת תורה בבית כנסת בבנגאזי, אז (שנות ה־40)
והיום
שם, בבית הכנסת המרכזי של יהודי לוב בבת ים, נאספו כבר לא מעט חוגגים. ההכנות האחרונות נעשות, הקפה הריחני עם העאטר והזהר שהכינו נשים צדקניות מחולק לכל דיכפין, העארק נמזג לכוסיות, מכניס יתר מרץ ושמחה, "מתדלק" את הישנונים לקראת ההקפות המסורתיות שנוהגים יהודי לוב לקיים, לפני תפילת שחרית.
ור' סוּפָה בנעטיה הצנום, ואִתו ר' אברהם ארביב זכרם לברכה, פותחים – אודה ה' בכל לבב, בסוד ישרים ועדה... וכולם, בקול אחד אִתו, ניגשים אל ההיכל ומוציאים שלושה ספרי תורה, מקושטים בפרחים ריחניים מכל עבריהם.
שבע הקפות, בלי לפספס ובלי לפסוח.
והשירים השמחים, במנגינות הקצביות, מושרים בגרונות ניחרים, מלווים במחיאות כפיים ייחודיות ליהודי לוב בעוצמות מחרישות אזניים – אנא ואנא, אנא הושיעה נא... שמחו אהובים, שמחת תורה... הללויה הללויה הללו את שם ה'... יבוא אדיר בימינו, יא אל שא יא אל שא... חזן וקהל, קהל וחזן, והשמחה עולה מעלה מעלה, פורצת מבעד לחלונות. ספרי התורה מוקפצים אל על, בלי פחד ובלי מורא, לקול רשרוש רימוני הכסף.
להאזנה>>
בבתים הקרובים מאוד מסביב, נפתחים החלונות, אנשים ונשים ניצבים, צופים בנו, שמחים אתנו. חלקם זולגים מן הבתים ומצטרפים אלינו.
להאזנה>>
ידיים מושטות אל הספרים, מבקשות, מתפללות, מנשקות, לא שבעות גם בפעם האלף כשהספרים התורנים חולפים לידן, מסדרות וקושרות את המחארמה (מטפחת) שעל הראש, בסגנון המסורתי או את העארקייה (כיפה) הלבנה עם הפונפון היפה.
מנהג הוא אצלנו, יהודי לוב, שבהקפות שמחת תורה, בלילה וביום, הנשים נכנסות אל האולם המרכזי, ניצבות בחלק מהאולם, "קרוב לעניינים", כאחד המתפללים – אין פוצה פה ואין מצפצף, אין מדיר ואין מעיר הערות קיצוניות, היום שמחת תורה והתורה היא של כוווולם.
השחר עולה, אור ראשון מאיר.
בסיום ההקפות, קבוצת חוגגים עם ספר תורה, בראשות הגברות רחל מסיקה ורחל זיגדון, מתוגברות באחד המתפללים יוצאת בתהלוכה שמחה וצוהלת בין רחובות השכונה הישֵׁנה, אל עבר בית הכנסת "יד הגיבורים" לעולי לוב אף הוא בשכונת עמידר בבת-ים.
והחוגגים, כאילו הם לבד בעולם, וכאילו כבר צהריים, שרים ושמחים, מתקדמים אט אט אל בית הכנסת.
מי אנחנו ... ישראל, מי אתם ... ישראל ..., החיילים ... ישראל , כולנו יחד ... ישראל – שרות הנשים, מלהיבות את הקהל, ציונות עם קודש מעורבבים יחד.
רבים יוצאים מהבתים, מי בחלוקי בית, מי בפיג'מות, מניחים יד על הראש ובשנייה מנשקים את הספרים, אמונה חוצת גבולות.
איש לא מתלונן, איש לא קורא קריאות "שקט, תנו לישון" ... איש לא מזעיק משטרה.
ובהגיע התהלוכה אל בית הכנסת "יד הגיבורים" שם הגיע כבר המניין לשלב כלשהו בתפילה, עוצרים הכל ... יוצאים לקראתנו, כמה הקפות סביב התיבה, שמחה גדולה, וחוזרים חזרה לבית הכנסת.
גם היום, במרחק של יותר מארבעים שנה מאותן שנים, אנחנו מקיימים את אותן הקפות שלפני התפילה.
כווולם מוזמנים.
