ארכלאוס (נשיא)
ארכלאוס (ביוונית: Ἀρχέλαος[1]; 23 לפנה"ס – 16 לספירה[דרוש מקור]) היה נשיא העם (אתנארך) מבית הורדוס ביהודה, שומרון ואדום, מחצית ממלכת אביו הורדוס, בין שנת 4 לפנה"ס ועד 6 לספירה.
 | |||||
| איור משנת 1553 | |||||
| לידה |
23 לפנה״ס  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 16 (בגיל 38 בערך) | ||||
| בן או בת זוג |
מרים (בת אריסטובולוס) גלפירה | ||||
| |||||
  | |||||
שמו
עריכהנראה כי שמו המלא היה "הורדוס ארכלאוס", שכן על מטבעות הברונזה שטבע מופיעה הכתובת "הורדוס אתנארכס", ומן התואר הזה ברור כי אין מדובר במטבעות של אביו, המלך הורדוס.[2] יוסף בן מתתיהו לעולם אינו מכנה את ארכלאוס בשם "הורדוס", אולם ההיסטוריון דיו קסיוס מזכיר את השם "הורדוס"[3] וכוונתו שם היא להורדוס ארכלאוס, בנו של הורדוס הגדול, והמטבעות מאשרים את דבריו.[4]
תולדותיו
עריכהארכלאוס היה בנו של המלך הורדוס מאשתו מלתקי השומרונית. אחיו מאמו היו הורדוס אנטיפס ואולימפיאס. כרוב בניו של הורדוס, גדל ארכלאוס והתחנך בחצר הקיסר ברומא, ושב לארץ ישראל רק בבגרותו ולקראת מותו של אביו. על פי צוואתו הרביעית של הורדוס, היה אמור ארכלאוס להיות מלכה של מרבית ממלכת אביו בעוד אחיו קבלו בצוואה מחוזות קטנים יותר של הממלכה.
צוואתו של הורדוס נזקקה לאישורו של אוגוסטוס, קיסר רומא, וארכלאוס התכונן לצאת למסע לרומא לאישור הצוואה מיד עם תום האבל על אביו. אולם לפני שהספיק לצאת למסעו, פנו אליו נציגי העם ובקשו ממנו שיוריד מעול המיסוי הכבד שהטיל אביו וכן שישחרר את האסירים הנמצאים בבית הכלא מימי אביו. לבקשות אלו נענה ארכלאוס בדברי חיוב לעם. אולם כשבקשו העם שיחליף את הכהן הגדול יועזר שמונה בעקבות הריסת נשר הזהב שהורדוס הציב בבית המקדש, ולא היה שומר מצוות, ארכלאוס השיב לעם בתשובה קרה ועוינת, דבר שעורר בקרב העם זעם רב. בערב פסח, יום הקרבת קורבן פסח התפתח עימות בין חייליו של ארכלאוס ובין העם שבו נהרגו 3000 יהודים. החוקרים חלוקים על הפרשנות לגורם שהביא לעימות זה. היו מהחוקרים שטענו שארכלאוס הביא פלוגת צבא לשמור את הסדר בירושלים בגלל התאספות עולי רגל לקראת חג הפסח ושעצם נוכחותם של החיילים העלתה את חמתם של ראשי העם והתגרה שהחלה בינם לבין פלוגת החיילים הפכה עד מהרה להתנגשות בין כוחות הצבא לבין העם. הרב יצחק אייזיק הלוי טוען, לעומת זאת, שארכלאוס בכוונה זימן עליו את תלמידיהם של המוצאים להורג בפרשת הריסת נשר הזהב בעת הקרבת קרבן הפסח, ביודעו שבכך יעורר את זעם העם וכך יוכל להאשים את העם במרדנות[5].
לאחר אירוע זה נסע ארכלאוס לרומא לאישור צוואת אביו, אולם יחד איתו יצאה לרומא משלחת מטעם ראשי העם, שדרשה את ביטול הצוואה ואת סיפוחה של יהודה לנציבות הרומית בסוריה. משלחות דומות נשלחו על ידי השומרונים ועל ידי משלחת של ערי היוונים בארץ ישראל, שדרשה גם היא את סיפוח המחוז לנציבות הסורית. המשלחת מטעם ראשי העם קיבלה גם את תמיכתה של קהילת יהודי רומא. לצידו של ארכלאוס עמדה משלחת מטעם בית הורדוס, שדרשה לחלק את ממלכת הורדוס לפי צוואתו בין שלושה מבניו, או למוסרה בשלמותה לבנו הורדוס אנטיפס.
בעוד הקיסר שומע את רצונה של כל משלחת, החל המצב ביהודה מתדרדר. החלה להתפתח מרדנות כנגד השלטון הרומי וכנגד בית הורדוס. בין מנהיגי הקבוצות המתקוממות היו יהודה בן חזקיה הגלילי, עבדו של המלך הורדוס שמעון מפראיה, ורועה בשם אתרונגאיוס, שעסק עם ארבעת אחיו בשוד ובביזה. כאשר המרד התפשט לכל חלקי הארץ (פולמוס וארוס), הנציב הרומי בסוריה, פובליוס קווינקטיליוס וארוס, הטיל למערכה את כוחותיו, שהשליטו לבסוף שקט בממלכה. מקרה זה הכריע את דעת הקיסר, אשר קבע לבסוף כי צוואתו של הורדוס בטלה ולפיכך לא יהיה ארכלאוס למלך יהודה לאחר שהאחרון גילה אוזלת יד בטיפול במהומות שם. תחת זאת קבע הקיסר כי ארכלאוס יתמנה ל"אתנארכוס" ("נשיא העם") ושושלתו תמשיך להחזיק בתואר זה עד שתוכיח את עצמה כראויה למלכות. אחיו של ארכלאוס, פיליפוס והורדוס אנטיפס, מונו לטטרארכים הכפופים לאחיהם וקיבלו מחוזות משלהם (הבשן והגולן לפיליפוס, הגליל והפראיה לאנטיפס). ערי היוונים בארץ - עזה, גדר (חמת גדר) וסוסיתא - סופחו על פי דרישתן לנציבות הרומית בסוריה.
לאחר ששב ליהודה, ניצל ארכלאוס את השקט ששרר בממלכה לאחר הדיכוי הברוטלי של המרידות בידי הנציב הרומי ואף הוסיף לדכא את הפלגים הקיצוניים בחברה היהודית. הוא האשים את הכהן הגדול יועזר בן ביתוס בתמיכה במורדים והעביר את משרת הכהונה הגדולה לאחיו, אלעזר.[6] הוא שיפץ את ארמון המלך ביריחו והתקין מערכת מים שהזרימה את מחצית המים של הכפר נערן אל מישור שנטע בו דקלים.[7] מלבד זאת, הקים באזור כפר וקרא לו על שמו, ארכלאיס.[8]
יוסף בן מתתיהו מציין (לאחר הוצאתו להורג של אנטיפטרוס בשנת 4 לפנה"ס) שארכלאוס גירש את אשתו, ששמה "מרים" (ייתכן וזו מרים בת אריסטובולוס), לטובת נישואין לגלפירה, בתו של ארכלאוס מלך קפודקיה.[9] נישואיו לגלפירה, שהייתה אלמנת אחיו, עוררו עליו את זעמם של נתיניו היהודים בגלל שהיוו הפרה של חוקי היהדות, שכן אסור היה לו לשאת אותה הואיל והיו לה ולבעלה ילדים.[2]
בולמוס הבנייה שירש ארכלאוס מאביו לא פייס את העם ביהודה שסבל משלטונו הנוקשה. בשנה העשירית לשלטונו, התלוננו על שלטונו המדכא משלחת יהודית ושומרונית אצל אוגוסטוס.[10] לאחר שקיבל אוגוסטוס את המשלחות, הוא הדיח את ארכלאוס מכיסאו, הגלה אותו לוינה שבגאליה[11] (כיום בצרפת), החרים את רכושו וסיפח את מחוזו לנציבות הסורית.[12] ארכלאוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39.[דרוש מקור]
קישורים חיצוניים
עריכה
- ארכלאוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ הגיית השם ביוונית: ארכלאוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
- ^ 1 2 יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 4 (כתבה: לאה רוט-גרסון), עמ' 21.
- ^ 1 2 דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 55, פרק 27, סעיף 6.
- ^ 1 2 Menahem Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, vol.2, CXXII. Cassius Dio, p. 365
- ^ יצחק אייזיק הלוי, דורות ראשונים, חלק ב', עמוד 689
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק יג, פסקה א, סעיף 339.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק יג, פסקה א, סעיף 340.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק יג, פסקה א, סעיף 341.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב, פרק ז, פסקה ד.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק יג, פסקה א, סעיף 342.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק יג, פסקה א, סעיף 344.
- ^ על פי דיו קסיוס,[3] ארכלאוס הואשם על ידי אחיו על עוול כלשהו וגורש אל מעבר להרי האלפים. יוספוס, לעומת זאת, אינו מתייחס לאיזושהי האשמה על ידי אחיו בנוגע לסיום שלטונו, אלא דווקא למועד תחילתו.[4]
| המלכים והשליטים מבית הורדוס |
|---|
 |
| הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) | ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) | הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39) פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) | אגריפס הראשון (37 - 44) | אגריפס השני (48 - 92) |