לזאר קרנו
 | |||||||||
| לידה |
13 במאי 1753 נולה, ממלכת צרפת   | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2 באוגוסט 1823 (בגיל 70) מגדבורג, ממלכת פרוסיה  | ||||||||
| שם לידה |
Lazare Nicolas Marguérite Carnot | ||||||||
| מדינה |
צרפת | ||||||||
| מקום קבורה |
הפנתאון של פריז | ||||||||
| מפלגה |
The Plain | ||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
לזאר ניקולא מרגריט, רוזן קרנו (צרפתית: Lazare Nicolas Marguerite, Comte Carnot; 13 במאי 1753 – 2 באוגוסט 1823) היה מאדריכלי הניצחון במלחמות צרפת המהפכנית, פוליטיקאי, מהנדס, ומתמטיקאי.
תחילת דרכו
קרנו נולד בעיירה והקומונה נולֶה שבמחוז קוט-ד'אור, ולמד בקולז' ד'אוטן, שהיה בית ספר מכין ללימודי הנדסה וארטילריה. הוא סיים את לימודיו בבית הספר מזייר להנדסה, שם פגש את בנג'מין פרנקלין[1], ובגיל 20 השיג משרה כלוטננט בגדודי ההנדסה של נסיך קונדה. בזמן שירותו הצבאי המשיך בלימודי המתמטיקה. ב-1784 פרסם את עבודתו הראשונה, שנקראה "חיבור על מכונות", ובה חזה את העיקרון של אנרגיה המיושמת למסה נופלת, ואת ההוכחה הראשונה לכך שאנרגיה קינטית אובדת בהתנגשות פלסטית בין גופים אלסטיים למחצה. בעקבות הפרסום הזה צורף קרנו לחברה הספרותית הצרפתית. באותה שנה הוא קודם לדרגת סרן.
קריירה פוליטית
קרנו הצטרף לחיים הפוליטיים בצרפת לאחר מהפכת 1789, והפך לחבר באספה המחוקקת ובוועדת ההוראה הציבורית של האספה. הוא דגל במתן הזדמנות לחינוך לכל האזרחים, וכחבר הוועדה הגה מספר רפורמות עבור מערכות החינוך וההוראה, אך הן לא יושמו בסופו של דבר עקב האקלים הפוליטי והחברתי הבעייתי בצרפת של המאה ה-18.
לאחר פיזור האספה המחוקקת נבחר קרנו לוועידה הלאומית ב-1792. ב-14 באוגוסט 1793 הוא נבחר לוועדה לביטחון הציבור, והתמנה לתפקיד שר המלחמה.
בתפקידו כשר מלחמה השליט קרנו בצבא משטר משמעת חזק ורמת ארגון גבוהה, ובכך סייע לו לנצח במלחמותיו. ההצלחות הללו תרמו להגברת ההתנגדות באזורים שהיו בשליטת תומכי בית בורבון (שהתמרדו חמישה חודשים קודם לכן), אך הממשלה החשיבה את מכלול הפעילויות כהצלחה. בסתיו 1793 נטל קרנו את האחריות על החזית הצפונית, ותרם לניצחונו של ז'אן-בטיסט ז'ורדן בקרב ואטיני. בחודשים האחרונים של 1792 הוא שהה בבאיון, וארגן את צבא צרפת שהתכונן להדיפת התקפות אפשריות מכיוון ספרד. עם חזרתו לפריז, הוא הצביע בעד הוצאתו להורג של המלך לואי ה-16, למרות שנעדר ממשפטו של המלך.
קרנו לא נקט צעדים כלשהם נגד שלטון הטרור, אך יחד עם כמה מחברי הוועידה (כגון רובר לינדה ולואי-ברנאר גטון דה מורוואו) הוא הפנה עורף לרובספייר במהלך הריאקציה התרמידוריאנית.
קרנו התמנה חבר בדירקטורט שהוקמה ב-1795. לאחר שאטיין פרנסואה לטורן הוחלף על ידי פרנסואה דה ברתלמיי, קרנו וברתלמיי הודחו יחד עם חברים נוספים במועצת החמש-מאות לאחר הפיכת פרוקטידור שאורגנה על ידי נפוליאון בונפרטה ופייר אוגריי. קרנו נמלט לז'נבה, ופרסם שם ב-1797 את עבודתו הנקראת Métaphysique du calcul infinitésimal.
בשנת 1800 התמנה קרנו לתפקיד שר המלחמה של נפוליאון בונפרטה. בהצבעה שנערכה ב-1802 התנגד קרנו להענקת סמכויות שלטוניות לנפוליאון לכל חייו.
פרישה
עמדותיו הרפובליקניות של קרנו היו חריגות באקלים הפוליטי של האימפריה הצרפתית הראשונה, ולפיכך הוא פרש מהפוליטיקה. אולם, מאוחר יותר הוא קיבל את התואר רוזן האימפריה מנפוליאון, ושמו שונה ללזאר ניקולא מרגריט, רוזן קרנו.
קרנו פרסם ב-1803 חיבור בשם Géométrie de position. החיבור עסק בגאומטריה פרויקטיבית, והכיל דיון נרחב במשמעות הגאומטרית של שורשיה השליליים של משוואה אלגברית.
לאחר הפלישה הצרפתית הכושלת לרוסיה, שב קרנו לכהן כשר המלחמה על מנת להגן על נפוליאון; הוא קיבל את משימת ההגנה על אנטוורפן מפני הקואליציה השישית, ונכנע רק בעקבות דרישתו של רוזן ארטואה, אחיו הצעיר של המלך לואי ה-18.
קרנו כיהן בתפקיד שר הפנים של נפוליאון בזמן שלטון מאה הימים, ויצא לגלות בזמן הטרור הלבן לאחר הרסטורציה השנייה בתקופת שלטונו של לואי ה-18. קרנו התגורר בוורשה, היגר לפרוסיה, ונפטר שם בעיר מגדבורג. שרידיו נטמנו בפנתיאון העירוני ב-1889[2].
השפעתו
קרנו שמר על עמדת הכוח שלו לאורך כל תקופת המהפכה הצרפתית. הוא השפיע על החברה והפוליטיקה בכך שהציע רפורמות רבות שלדעתו היו אמורות להועיל לרפובליקה, שאחת מהן הייתה חקיקת חוק חינוך חובה לכל האזרחים. קרנו היה ממנסחי החוקה החדשה שכללה את "ההכרזה על חובות האזרחים", הכרזה שלפיה יחויבו כל האזרחים הצרפתים שגילם בין עשרים לעשרים וחמש בשירות צבאי[1]. הצעותיו של קרנו התאימו לדעות המהפכנים באותה התקופה, שטענו כי גברים ונשים צריכים לזכות לכבוד על סמך כישוריהם ויכולותיהם, ולא על סמך ייחוסם המשפחתי, אם כי קרנו עצמו היה שייך למעמד האצולה. קרנו הוא שקידם את נפוליאון מדרגת קפטן לדרגת גנרל[2], ואלמלא עשה זאת ייתכן שנפוליאון לא היה מגיע לשיא כוחו.
אולם, ייתכן כי הישגיו החשובים ביותר של קרנו היו דווקא בתחום הצבאי. הוא היה אחד ממתווי הדרך של המלחמות המודרניות, שבהן עושים שימוש בחיילים רבים ובתכנון מורכב[1]. כמהנדס צבאי, קרנו נטה לאסטרטגיה הגנתית ובניית ביצורים[2], אך לאור המלחמות החוזרות ונשנות הוא שינה את גישתו והחל לתמוך בטקטיקה התקפית. קרנו היה אחד מההוגים של התמרונים והארגון שסייעו לצרפת לנצח במלחמותיה ב-1793 וב-1794[3]. הרעיון הבסיסי היה להפריד את הצבא הגדול לכמה יחידות קטנות שינועו בצורה חופשית מול האויב ויתקפו את אגפיו, וזאת במקום תקיפה חזיתית, העלולה להוביל לתבוסה מוחצת בקרב ולאבדות קשות. קרנו הוא שהגה את הרעיון של אימון המגויסים החדשים, והצבתם לצד חיילים מנוסים במקום להקים צבא מתנדבים גדול אך חסר ניסיון ממשי בניהול קרב. הוא היה אחד מהוגי האסטרטגיה הפוליטית של הפרעה לתקשורת בין אנגליה ואוסטריה, ובמקביל הוא מיקד את המאמץ ההתקפי נגד אנגליה. השפעתו וסמכותו הצבאית סייעו בהבאת סופו של רובספייר[1].
צאצאים מפורסמים
- סאדי קרנו, בנו הבכור, היה ממייסדי תחום התרמודינמיקה ותאוריית מנוע החום. מנוע קרנו נקרא על שמו.
- איפוליט קרנו, בנו השני, היה מדינאי צרפתי.
- מארי פרנסואה סדי קארנו, נכדו, היה נשיא צרפת שנרצח בזמן כהונתו.
לקריאה נוספת
- W. W. Rouse Ball, A Short Account of the History of Mathematics (4th Edition, 1908)
קישורים חיצוניים
- לזאר קרנו, באתר MacTutor (באנגלית)
- לזאר קרנו, באתר MathPages
- לזאר קרנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- לזאר קרנו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)