עבדול חמיד השני
 | |||||||||||
| עבדול חמיד השני, כפי שצולם בשנת 1867 | |||||||||||
| לידה |
21 בספטמבר 1842 איסטנבול, צפון-מערב טורקיה, האימפריה העות'מאנית | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 בפברואר 1918 (בגיל 75) איסטנבול, צפון-מערב טורקיה, האימפריה העות'מאנית | ||||||||||
| מדינה | האימפריה העות'מאנית | ||||||||||
| מקום קבורה | המאוזולאום ע"ש מהמוט השני באיסטנבול | ||||||||||
| בת זוג | בדריפלאק קאדין הגאורגית, ביאדאר קאדין הקווקזית, דילפסאנד קאדין מגאורגיה, מאזידה מסטאן האשקי קאדין האזרית, פייבשטי עוסמאן האשקי קאדין הקווקזית, בהיג'ה מאן האשקי קאדין הגאורגית, סאליחה נג'יה האשקי קאדין העות'מאנית, נאזיקאדה קאדין, אמסלינור קאדין, מוספיקה קאדין, סאזקאר האשקי קאדין | ||||||||||
| שושלת בית עות'מאן | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||
| |||||||||||
| חתימה |
  | ||||||||||
  | |||||||||||
עבד אל-חמיד השני, או עבדול חמיד השני (בטורקית: İkinci Abdülhamit אבדילהמיט השני; בטורקית עות'מאנית: عبد الحميد ثانی, Abdü’l-Ḥamīd-i sânî 21 בספטמבר 1842, איסטנבול, האימפריה העות'מאנית – 10 בפברואר 1918, איסטנבול, האימפריה העות'מאנית), היה סולטאן טורקי ושליטה ה-34 של האימפריה העות'מאנית. עלה לשלטון ב-1 בספטמבר 1876 במקום אחיו, מורט החמישי, והודח בהפיכת הטורקים הצעירים ב-27 באפריל 1909. עבדול חמיד היה בנו של אבדילמג'יט הראשון ונכדו של מהמוט השני. שנות שלטונו היו מכוננות בתולדות האימפריה העות'מאנית וסימנו את סופה. תקופת הטנזימאט, תקופת הרפורמות והארגון מחדש שהחלה בשנת 1839 תחת שלטון אביו, הגיעה לשיאה ולסיומה עם קבלת החוקה הראשונה ב-23 בנובמבר 1876. החוקה שכונתה "החוק הבסיסי" העניקה חירויות פרט ושוויון לכל אזרחי האימפריה אך התקיימה במשך שנתיים בלבד עד 1878, עת הושעתה והפרלמנט פוזר[1]. בתקופתו איבדה האימפריה העות'מאנית שטחים נרחבים בחבל הבלקנים, את מצרים לאימפריה הבריטית, את תוניסיה לצרפת, ובסוף כהונתו רוב שטחה היה ביבשת אסיה ובמזרח התיכון. עבדול חמיד אחראי לרצח העם הארמני הראשון (1894–1896), אם כי נתונה מחלוקת בין היסטוריונים האם אחריותו הייתה שלטונית מכך שידע על המתרחש והתעלם, או שהוביל בעצמו את האירועים[2].
מילדותו ועד עלייתו לשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]עבדול חמיד היה בנו של הסולטאן אבדילמג'יט הראשון וטרימוז'גאן סולטאנה, אשר הייתה צ'רקסית. בגיל עשר התייתם מאמו והחל להתחנך אצל מורה פרטי אשר לימד אותו ערבית, פרסית, צרפתית, היסטוריה ומוזיקה. כיורש השלישי למלך לא היה צפוי לרשת את הכס ולכן חי חיי נהנתנות כמעט ללא מטלות רשמיות. בשנת 1867 יצא למסע באירופה ביחד עם דודו הסולטאן אבדילאזיז, וביקר בין היתר בתערוכה העולמית של פריז בהזמנתו של נפוליאון השלישי. עבדול חמיד התרשם רבות מהערים המרכזיות של אירופה ומהטכנולוגיה המערבית. בנעוריו תואר כאדם צנוע, חרוץ ואינטליגנטי, אך הניסיון שצבר בתוככי החצר העות'מאנית ובמיוחד מאורעות 1876, שהעלו אותו לכס המלוכה, הותירו בו חוסר ביטחון וחשדנות כלפי הסובבים אותו, שהלכו וגברו לאורך שנות שלטונו[3].
שנת 1876 הייתה שנת משבר כלכלי ופוליטי במהלכה פרצה התקוממות בבוסניה והרצגובינה. הסולטאן אבדילאזיז היה מנותק מסביבתו ומרוחק ממוקדי הכוח וכעבור זמן התאבד. מוראט, אחיו של עבדול חמיד ותקוותם של הליברלים, הודח מהשלטון בסוף אוגוסט 1876 בשל אי כשירות נפשית. דרכו של עבדול חמיד לכס הסולטנות נסללה בתמיכתם של הווזיר הגדול מידהט פאשה וחבר הנאמנים, וב-1 בספטמבר 1876 היה לסולטאן השלושים וארבעה של האימפריה העות'מאנית. עבדול חמיד, שהיה אדם מאופק, לא היה מוכר כאשר עלה לכס השלטון. הוא הצטייר כליברל שינקוט במדיניות פרו בריטית. בעת ההיא הייתה נתונה האימפריה בעימות בסרביה ובמונטנגרו שבבלקנים ובהתנגשות אינטרסים מתמשכת עם שאיפת האימפריה הרוסית להגמוניה על מצר הדרדנלים.
על מנת להכריח את העות'מאנים ליישם רפורמות לטובת האוכלוסייה הנוצרית בבלקנים, התכנסה בדצמבר 1876 בעיר איסטנבול, ועידת קונסטנטינופול (אנ'), אשר לא היה בה ייצוג לאימפריה העות'מאנית, עניין המעיד על מעמדה המעורער ורק מעצמות העל דנו בקביעת הגבולות העתידיים של אזורים בבלקן, שנמצאו בתוך שטחי האימפריה. גם התערבותו של שר החוץ העות'מאני, שנאם בפני צירי הוועידה וציין את העובדה, שהאימפריה העות'מאנית אימצה חוקה חדשה, אשר הבטיחה זכויות וחופש עבור כל המיעוטים האתניים וכן שהבולגרים יזכו לזכויות שוות כלשאר אזרחי האימפריה, לא הועילה והעוינות הרוסית גברה. ב-5 בפברואר 1877 עבדול חמיד העביר את מידהט פאשה מתפקידו והגלה אותו. ב-24 באפריל פרצה המלחמה העות'מאנית רוסית בסיומה איבדה האימפריה את מרבית שטחיה באירופה[4].
תקוותו של עבדול חמיד השני הייתה למשול באימפריה באמצעות שלטון אוטוקרטי. מדיניותו הייתה מבוססת על אידאולוגיה אסלאמית ופרשנותו הייתה מנוגדת לזאת של העות'מאנים הצעירים (אנ') אשר הושפעו מערכים ליברליים. הוא ראה באסלאם מכשיר לדיכוי החירויות והייצוגיות. את תביעתו לכוח מוחלט השתית על הטענה העות'מאנית המסורתית לכס החליפות. הוא עודד ערכי רוח פאן אסלאמיים גם סביב הדומיננטיות הפוליטית הדתית שלו עצמו, כממלא מקומו של הנביא[5].
המהלכים המדיניים והצבאיים בתקופת שלטונו
[עריכת קוד מקור | עריכה]חזית הבלקן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878)
בדצמבר 1876 ובינואר 1877 התקיימו הבחירות לפרלמנט העות'מאני והוא נפתח רשמית ב-19 במרץ. להוציא את שכבות האליטה, הממשל והצבא הבכירים, שאר נתיני האימפריה כמעט ולא גילו עניין בעבודת הפרלמנט. חברי הפרלמנט ניסו לייצג את הדעות במחוזות הבחירה שלהם, אך עבדול חמיד נמנע כמעט לחלוטין מלבצע את חובותיו החוקתיים, משום שהחוקה הרשתה לסולטאן ולשריו למשול באמצעות צווים[6]. בחזית הבלקן, היו לרוסים שאיפות להשתלט על אזור הים השחור ומיצרי הדרדנלים ובכך להשיג גם גישה חופשית לים התיכון. כך, החלה רוסיה להתערב לטובת עמי הבלקן, אשר החלו מתמרדים כנגד האימפריה. בתחילה בוסניה והרצגובינה, אחר כך סרביה ומונטנגרו ולבסוף הבולגרים. לאחר המבוי הסתום שנוצר בעקבות "ועידת קונסטנטינופול" בדצמבר 1876, הגבירה רוסיה את מאמציה לחתור תחת ההגמוניה העות'מאנית בבלקן ובהמשך, בתאריך 24 באפריל 1877, היא הכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית.
עבדול חמיד, ציפה לשווא לתמיכה בריטית במהלך המלחמה והרוסים כבשו חלק ממזרח אנטוליה, חדרו עמוק לתוך הבלקן ועצרו רק בשערי איסטנבול. הסיבה היחידה שמנעה את קריסת האימפריה הייתה התעשתותם של הבריטים ושליחתו של צי מלחמה לים מרמריס.
הסכסוך הסתיים ב-3 במרץ 1878, עם חתימת חוזה השלום של סן סטפנו, במסגרתו הכירה האימפריה העות'מאנית בעצמאות רומניה, סרביה ומונטנגרו, באוטונומיה של נסיכות בולגריה ואיבדה את דוברוג'ה לטובת בולגריה ורוסיה. (דוברוג'ה הצפונית נמסרה על ידי רוסיה לרומניה תמורת דרום בסרביה) עוד נאלצה האימפריה העות'מאנית, לוותר על שטחי בוסניה הרצגובינה לטובת האימפריה האוסטרו-הונגרית וחויבה לשלם פיצויים כבדים לרוסים. המלחמה יצרה גם בעיית פליטים בבלקן, כאשר בשל טיהור אתני שבוצע בשטחים שנגרעו מהעות'מאנים, הגיעו מאות אלפי פליטים לתוך שטחי האימפריה. חד הצדדיות של ההסכם הובילה את בריטניה לאיים על רוסיה במלחמה וכך ביולי 1878 כונס קונגרס ברלין, אשר בסיומו שונו החלטות חוזה סן סטפנו ולאימפריה העות'מאנית הוחזרו שטחים שהועברו לנסיכות הבולגרית, כשהאימפריה הבריטית קיבלה את השליטה על האי קפריסין[7]. בהמשך, ב-1885 הנסיכות הבולגרית סיפחה אליה את שטחי מחוז רומליה המזרחית, אך עבדול חמיד בחר שלא להגיב צבאית למהלך.
חזית המזרח התיכון ואפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד בקונגרס ברלין ב-1878 הגיעו המעצמות להסכמה כי לצרפת תינתן שליטה בתוניסיה. זו ניצלה את ההזדמנות וב-1881 פלשה למדינה, עקב סכסוך גבולות עם אלג'יריה, שהייתה אז המושבה הצרפתית העיקרית באפריקה. תוניסיה הפכה למדינת חסות של צרפת.[8] במהלך מרד עוראבי במצרים ביולי 1882, כבשו הבריטים את המדינה וסייעו לח'דיו תאופיק לבלום את המרד, בעקבות בקשתו. כך אבד לעות'מאנים גם וילאייט מצריים, שמאז ימי מחמת עלי פאשא, נע בין מדיניות עצמאית עם זיקה עות'מאנית לבין השפעה בריטית הולכת וגוברת[9].
הבעיה המקדונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימיו של עבדול חמיד השני אירעו שני סכסוכים אתניים מורכבים, שכונו הבעיה המקדונית והבעיה הארמנית. אחרי קונגרס ברלין נותרה מקדוניה במסגרת האימפריה. הלאומיות המתהווה במקדוניה גרמה לאי שקט באזור, בשל הרכב האוכלוסייה שכללה בני לאומים רבים. בשל השאיפות הלאומיות המנוגדות של הקבוצות הללו והמאבק בין הבולגרים ליוונים על השליטה בכנסייה האורתודוקסית, יצא המצב במקדוניה מכלל שליטה. המעצמות ניסו להתערב והציעו רפורמות ומידה מסוימת של אוטונומיה תחת שליטה זרה, אבל ההשתהות מצד העות'מאנים והיריבות בין המעצמות עצמן, הכשילו את מאמציהן[10].
הבעיה הארמנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – רצח העם הארמני
הבעיה העדתית הגדולה ביותר הייתה הארמנית. הארמנים היוו מיעוט ניכר בשש מתוך שבע הפרובינציות המזרחיות של אנטוליה העות'מאנית. עד למאה ה-19 כבר היו יישובים ארמניים חשובים ברבות מערי אנטוליה המרכזיות. האידאולוגיה הלאומית החדשה החלה להיות מורגשת והוקמה התנועה הארמנית לשחרור לאומי הארמנים תבעו רפורמות בפרובינציות ואף החלו במתקפות טרור כגון בבשקאלה אשר בנפת ואן ב-1889[11](אנ'). בתגובה גייסה הממשלה מספר שבטים כורדים והקימה יחידות מיוחדות, במתכונת יחידות הקוזאקים הרוסיות. בה בעת, המיליטנטיות הארמנית התחזקה, בשל החוזה שנחתם בברלין ומפעילויות מהפכניות של מפלגות שונות. ב-1894 דכא עבדול חמיד בנוקשות התקוממות ארמנית, באופן שהביא להתמרמרות בקרב המעצמות האירופאיות. באביב 1895 הייתה במזרח אנטוליה סדרת התקפות ופוגרומים כנגד הארמנים.
הסולטאן הואשם בכך, שעמד מנגד ולא עשה מאומה נגד הפוגרומים ולפעמים אף עודד את מרחץ הדמים. המעצמות האירופאיות רוסיה, בריטניה וצרפת הגיבו בזעם, אך המגעים המהוססים ביניהן במטרה להסכים על דרכי פעולה לאילוץ הממשל העות'מאני לחולל רפורמות במזרח, נכשלו בשל היריבות ההדדית. בשנים 1895 ו-1896 התחוללו שוב מעשי טבח נרחבים במזרח וכעת גם באיסטנבול, מבלי שהמעצמות או הסולטאן ינקטו שום פעולה יעילה. בשלהי שנת 1896 השיבה לעצמה הממשלה העות'מאנית בהדרגה את השליטה, והקרבות שככו[12]. מאז אותם אירועים נודע עבדול חמיד השני, בשם "הסולטאן האדום". התסיסה הלאומית התפשטה לכל רחבי האימפריה, החל מכרתים ועד לדרוזים באזור לבנון של ימינו. בשנת 1897 זכה הצבא העות'מאני, בניצחון צבאי כנגד היוונים ושנה לאחר מכן השיג הסולטאן תמיכה פומבית מווילהלם השני, בעת ביקורו באימפריה.
הפוליטיקה הפנימית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), חברי פרלמנט רבים מתחו ביקורת על אופן התנהלותם של הצבא, הממשלה והסולטאן עצמו. פורום זה הטריד את הסולטאן צעיר הימים בשלטון וכך, בתאריך ה-14 בפברואר 1878 פיזר עבדול חמיד את הפרלמנט לזמן בלתי מוגבל והשעה את החוקה. מתאריך זה ואילך, הסולטאן עבדול חמיד השני לא רק מלך, אלא גם שלט באימפריה כמונרך אבסולוטי[13]. מיד לאחר השעיית החוקה נעשו שני ניסיונות הפיכה כושלים שמטרתם הדחת עבדול חמיד השני והחלפתו במוראט. בבירת האימפריה נעצרו כל חברי תנועת "הטורקים הצעירים" שהיו מוכרים לשלטונות ואחרי משפט ראווה נשלחו מנהיגיהם לגלות בלוב. אמינותם של רבים אחרים מחברי הטורקים הצעירים נפגמה, כשהוענקו להם משרות קלות ומכניסות בממשלתו של עבדול חמיד השני, או בשירות הדיפלומטי[14]. לתפקיד הווזיר הגדול מינה הסולטן את קוקאק סאדית, שכיהן בתפקיד זה בעבר שבע פעמים והיה איש אמונו. הוא החליף את מידהט פאשה שהוגלה לחצי האי ערב. בתחילת שנת 1890 ניסה עבדול חמיד לחזק את שליטתו על אוכלוסיות המיעוטים השונות ברחבי האימפריה, תוך מגמה לצרף אותם באופן מסודר לאוכלוסייה העירונית משלמת המיסים. בשנה שלאחר מכן הוא הקים את "בית הספר לשבטים", מתוך מטרה להכשיר את בני השבטים הכורדים והערבים לטפל בענייני מינהל. לציון חצי יובל לעלייתו לשלטון בשנת 1901 הוקמו בתחילת העשור הראשון של המאה ה-20 כ-100 מגדלי שעון ברחבי האימפריה העות'מאנית. המגדלים הוקמו ככל הנראה, על מנת להראות שהאימפריה העות'מאנית מתקדמת ומפותחת ולהדגים את שליטתו האבסולוטית של הסולטאן בשטחי האימפריה. בארץ ישראל הוקמו שישה מגדלים, הנמצאים בערים צפת, עכו, חיפה, שכם, יפו, וירושלים[4] (ישנה מחלוקת לגבי מגדל שביעי שהוקם בנצרת, האם הוא חלק מקבוצת מגדלים זאת). כמו כן הוקם בעמק בית שאן כפר ערבי חדש על שמו של הסולטאן, שנקרא "חמידיה" (לאחר שנחרב הכפר הוקם לידו קיבוץ חמדיה).
הסולטאן שם דגש על האופי המסורתי והאסלאמי של שלטונו, תוך שימוש בתואר הח'ליפות ובסמליו. השקפתו זו של הסולטאן שיקפה במדויק את מצבה החדש של האימפריה, אשר לאחר תבוסת 1878 הפכה לאסיאתית יותר במונחי שטח ולמוסלמית יותר במונחים של הרכב האוכלוסייה. האסלאם שבו תמך הסולטאן היה האסלאם של העולמא והשייח'ים הצופיים שבהם הקיף את עצמו. המצבה הגדולה ביותר למדיניות האסלאמיסטית של עבדול חמיד השני הייתה מסילת הרכבת החיג'אזית, שחיברה את דמשק ואל-מדינה ונבנתה בשנים 1901–1908 ברובה הגדול מתרומות, כדי לשרת את עולי הרגל למכה[15].
תמורות בכלכלה, חינוך משפט ותקשורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימיו של עבדול חמיד השני, חלה התפתחות משמעותית במערכת החינוך והונחה תשתית לחינוך היסודי לבנים ולבנות. גם החינוך התיכוני קיבל דגש, כשלב מכין לקראת בתי הספר הגבוהים. בהמשך, נוסדה האוניברסיטה של איסטנבול. בתי הספר המקצועיים, בתחום הרפואה, משפטים, הנדסה לתחומיה, התפתחו מאוד בתקופה זו. במערכת החינוך הוכשרה האליטה של הדור הבא, זו העתידה לפעול בראשית המאה ה-20 ולהניח את היסודות לרפובליקה הטורקית [16]. ב-1885, החליט הסולטאן לחזק את הקשרים עם גרמניה כמשענת נגד לרוסים והבריטים. הגרמנים שלחו יועצים וציוד צבאי רב, כדי לשפר את הרמה הצבאית של הצבא העות'מאני ולבנק הגרמני ניתן זיכיון לסלילת כבישים ומסילות ברזל בתוך אנטוליה. במטרה לחזק את הלגיטימציה שלו, החל הסולטאן בבנייה מסיבית של פרויקטים כגון: מסגדים, בתי ספר, בתי חולים ובתי הארחה כאשר המפורסם ביניהם הוא ארמון דאר אל עזיז. בשנים הראשונות לשלטון עבדול חמיד הגיעה תנועת הטנזימאט – הרפורמה במשפט, באדמיניסטרציה ובחינוך – לשיאה. החשובה שברפורמות המשפטיות הייתה קבוצה של ארבעה חוקים, שפורסמו במאי וביוני 1879 אשר שנים מהם עסקו בארגון המשפט ובתי הדין ושניים בתהליך המשפטי עצמו[17]. הריכוזיות המנהלית התפתחה רק בתקופתו של עבדול חמיד השני והסתייעה לשם כך בהתפתחות המואצת באמצעי התקשורת באימפריה כשהחשוב מכולם היה הטלגרף.
הטלגרף העניק בראש ובראשונה לממשל המרכזי אמצעי יעיל לשלוט בפרובינציות, בין היתר באמצעות התקשורת עם מושליו ופקידיו שבהן. באותן שנים הוקמו מסילות ברזל ברחבי האימפריה ובכלל זה מסילת הרכבת החיג'אזית וספינות קיטור שלטו בנתיב ההפלגות באגן המזרחי של הים התיכון, משלהי שנות השבעים של המאה ה-19 ואילך. אמצעים טכניים משופרים אלה אפשרו למינהל להתייעל בגביית מיסים, בגיוס צבא ובשמירה על החוק והסדר. בשנות השמונים של המאה ה-19 החלו בתי הספר המודרניים לספק די בוגרים כדי לאייש את הפקידות. השיפור בחינוך הביא להגברת האוריינות ויצר שוק לעיתונות העות'מאנית, שהתרחבה במהירות מבחינת מספר הפרסומים ונתוני התפוצה גם יחד. עיתוני התקופה היו כעת מקצועיים יותר והגיעו לקהל קוראים גדול בהרבה. עם זאת, חופש הביטוי בהם הוגבל מאוד בעיקר מ-1888 ואילך, בידי צנזורה, שאסרה התייחסות לעניינים פוליטיים ובמיוחד בכל מה שקשור בליברליזם, לאומיות או חוקתיות[18]. המצב הכלכלי שירש עבדול חמיד השני היה בעייתי מאוד, אך הוא וממשלתו הקפידו במשך תקופה ארוכה שלא ללוות כספים והעות'מאנים פרעו חלק גדול יותר מחובם הישן. רק בתחילת המאה ה-20 הואץ קצב נטילת ההלוואות החדשות[19].
אחרית שלטונו וימיו של עבדול חמיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-20 החלו נערמים קשיים שלטוניים בתחומים רבים. הסולטאן התעמת מול ראשי התנועה הציונית בקשר לתוכניתם בנושא ארץ ישראל. בה בעת, המהומות במקדוניה החריפו ועבדול חמיד נאלץ להסכים לפריסת כוח בינלאומי באזור. ב-1905 נחלץ הסולטאן מניסיון התנקשות בחייו, אשר אורגן על ידי קיצונים ארמנים ואנרכיסטים עות'מאניים. גם בתימן פרצה התקוממות גלויה כנגד כוחות האימפריה. המתיחות עם בריטניה בנושא עקבה החלה לגאות והיא הייתה בבואה של המאבק להגמוניה בשטחי המזרח התיכון, אשר יגיע לשיאו בימי מלחמת העולם הראשונה. מורת רוח החלה להתפשט גם בקרב הנתינים העות'מאנים במזרח אנטוליה ופרצו הפגנות נגד עול המיסים הכבד והמנגנון האדמיניסטרטיבי המקרטע. גם בקרב הצבא התגברה מורת הרוח מהקיבעון בו הייתה נתונה האימפריה[4]. ב-1908 מונהג היה הצבא העות'מאני על ידי קצינים צעירים, שתמכו בדעותיה של מפלגת הטורקים הצעירים. הקצינים התקוממו נגד הממשל המרכזי ודרשו להשיב את חוקת 1876. עבדול חמיד נאלץ להיכנע ובתאריך 24 ביולי 1908 השיב את החוקה על כנה. הסולטאן הנהיג מחדש בחירות והתיר לפרלמנט להתכנס. דווקא עבדול חמיד, שהתנגד בנחרצות לצמצום סמכויותיו תחת המונרכיה החוקתית, היה זה שפתח את מושב הפרלמנט ב-17 בדצמבר 1908.
למרות ויתוריו של הסולטאן, התהליך היה בלתי הפיך והמשטר החדש עורר אופוזיציה הן בקרב הליברלים והן בקרב הממסד הדתי, עד לפריצת מרד ב-13 באפריל 1909. אלפי חיילים התקוממו והפגינו מול הפרלמנט, תוך קריאה להחלת השריעה ופירוק הוועדה לאחדות וקדמה. במשך כמה ימים איסטנבול נותרה בידיהם של המורדים. נראה, שלעבדול חמיד לא הייתה מעורבות בליבוי האלימות, אבל העמדה הפייסנית בה נקט עוררה זעם בקרב מנהיגי הטורקים הצעירים, וב-27 באפריל 1909, בחסות ראשי הצבא הודח הסולטאן והוחלף ביורש העצר. למעשה, הכוח במדינה עבר לידיה של כת צבאית, שהקימה ממשלה אזרחית היא ממשלת "הטורקים הצעירים"[20]. עבדול חמיד הוגלה לסלוניקי עם כ־40 מבני משפחתו וסגל הארמון. בעוד שבאיסטנבול בוטל מוסד ההרמון, הורשה עבדול חמיד לקחת איתו שלוש מנשותיו וארבע מפלגשיו[21]. אחיו, יורש העצר מחמד ראס-עד ירש אותו והפך למהמט החמישי. בסלוניקי, התגורר עבדול חמיד ב"וילה הלטינית" תחת פיקוח קפדני. כשהעיר, בירת חבל מקדוניה, הייתה תחת איומם של צבאות יוון ובולגריה, במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, הועבר הסולטאן המודח בחזרה לאיסטנבול, שם נקבע מקום מושבו בארמון ביילרביי ובו הלך לעולמו, מדלקת ריאות ב-10 בפברואר 1918.
הקהילה היהודית ושאלת ארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך תקופתו של עבדול חמיד, תועדו התקפות אנטישמיות על בתי מסחר של יהודים, אך עמדתו המסורתית של הממשל העות'מאני הייתה הגנה על היהודים כמיעוט הנאמן לסולטאן. אחת מהתאוריות האנטישמיות שפשטה בקרב האליטה העות'מאנית, צצה לאחר שהסולטאן דחה את בקשות הרצל להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. לדבריהם הדבר גרר "נקמה" יהודית בסולטאן, על ידי דרבון ומימון תנועת "הטורקים הצעירים" שרוב חבריה היו "יהודים חשאיים ומומרים לאסלאם", להדחת הסולטאן[22]. בשאלת ארץ ישראל, הסתייג הסולטאן ממתיישבי העלייה הראשונה, בעיקר בשל גישתו הפאן אסלאמית, מאחר שמדובר היה בבני דת זרה באימפריה מוסלמית. בנוסף, חשש שהתיישבות יהודים בארץ ישראל עלולה לעורר תסיסה לאומית בקרב הערבים שהיוו רוב מוחלט ובעיניו היו רובם של היהודים שהגיעו לארץ, נתיניה וסוכניה של רוסיה אויבתה של האימפריה. כפועל יוצא מכך, הוטלו הגבלים ואיסורים רבים על העולים, החל מהגבלים בבנייה, רכישת קרקעות וכלה בהטלת מיסים כבדים.
מ-1896, החלה פעילות נמרצת של התנועה הציונית בראשות בנימין זאב הרצל, אשר שם את יהבו על הסולטאן, מתוך תקווה שהוא יאות למכור את ארץ ישראל ליהודים, משתי סיבות: ההון הרב של עשירי היהודים יכסה את כל חובותיה של האימפריה והיהודים בחריצותם ונחישותם יהפכו את ארץ ישראל לגן פורח ובכך יתרמו לאזור כולו. בנימין זאב הרצל נפגש עמו בתקווה להשיג ליהודים צ'ארטר על ארץ ישראל כחלק מפעילות הציונות המדינית. הרצל גם הציע כסף לאימפריה העות'מאנית וגם סכום גדול לסולטאן אולם הסולטאן דחה את בקשתו ואמר: ”לא אוכל לוותר אפילו על חלק קטן מהממלכה הטורקית כי היא לא שייכת לי אלא שייכת לעם הטורקי. כל עוד אני חי, לא אסכים שיחלקו את הגוף שלנו, רק את גוויתנו יוכלו לחלק”[23].
עבדול חמיד תמך בהתיישבות יהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית ובלבד שתהא מחוץ לארץ ישראל. יצוין, כי ההצעות נכשלו גם משום שלהרצל לא היה הון ממשי. השליט השני אליו פנה הרצל היה הקיסר הגרמני ווילהלם השני. גרמניה הייתה מהמעצמות החשובות באירופה ונודעה לה השפעה על האימפריה העות'מאנית. הרצל הצליח להיפגש עם קרוביו של הקיסר הגרמני ואף פעמיים עם הקיסר עצמו, במסגרת מסעו לארץ ב-1898. בפגישה במקווה ישראל החליפו הקיסר והרצל מספר משפטי נימוסין. לאחר מכן נפגשו פעם נוספת באוהלו של הקיסר בירושלים, שם זכה הרצל להציג את תוכניתו לקיסר ואף קיבל את ברכתו העקרונית. הקיסר לא היה מוכן להתחייב לתמוך בתוכנית, כי לא האמין בה ואף כנראה חשש שפעילות ציונית באישורו תחליש עוד יותר את האימפריה העות'מאנית[24].
בשנת 1901 אף הופצה באירופה גלוית ברכה לשנה טובה, עליה דיוקנאות הסולטאן והרצל.
עבדול חמיד בראי ההיסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת שלטונו נחשבה לעידן הריאקציה בהיסטוריה העות'מאנית. אף על פי שהסולטאן הסתייג נחרצות מרעיונות ליברלים וחוקתיים, הוא לא התנגד לרפורמה ולמגמה המערבית, שיכלו בתמהיל נכון לחזק את מעמדו ומעמד האימפריה[20].
עבדול חמיד הוא אחת מהדמויות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה העות'מאנית. היסטוריונים מסכימים שהייתה לו אישיות דומיננטית, זיכרון יוצא דופן ואינטליגנציה בולטת. אולם, כל המעלות האלה התבטלו בשל נטייתו לחשדנות יתר שהובילה אותו להתבודדות ב'אילדיז' ולהתנהגויות בלתי צפויות. עבור אחדים, הוא נשאר "הסולטאן האדום", אשר הורה או אפשר את טבח אלפי הארמנים, רדף את הליברלים ו"הטורקים הצעירים", וביסס שלטון של אימה ברחבי האימפריה שלו. אחרים מציינים אותו כשליט דגול אשר שקד על מירוק תדמיתה של האימפריה העות'מאנית ושל האסלאם, דבר שהפך את תקופת שלטונו לאחת הגדולות בהיסטוריה של העולם האיסלמי. יש כאלו שמדגישים את מאמציו הגדולים למודרניות, ומציגים אותו כאדם שהתקדם לכיוון הטנזימאט[25].
המחקר בן זמננו, מאשר את קיומה של המערכת "החמידאנית", אשר מתאפיינת בשינוי גדול יותר במדיניות, משהיה בתקופת הטנזימאט. מבחינה פוליטית, מעבר כוח אל הארמון, מבחינה חברתית, המדינה נסמכה על פקידות מקומית שמרנית, במקום פקידים בעלי אוריינטציה מערבית מאיסטנבול. מבחינה טריטוריאלית, אנטוליה והפרובינציה הערבית קיבלו קדימות על אזור הבלקן. אוכלוסיות האימפריה בימי שלטונו של עבדול חמיד השני גדלה מכ-20 מיליון בשלהי שנות השבעים של המאה ה-19, ליותר מ-27 מיליון בסוף המאה, גידול של 35 אחוזים. היסטוריונים טורקים מודרניים, מייחסים לתקופתו את יצירת התשתית שהובילה להקמת טורקיה המודרנית [26].
קיבוץ חמדיה בעמק בית שאן נקרא בעקיפין על שמו, כיוון שבסמוך התקיים כפר ערבי, אל חמידיה, שנקרא ישירות על שם הסולטאן.
דמותו של עבדול חמיד במדיה האמנותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1982 – ברומן ההיסטורי של בארי אנסוורת' The Rage of the Vulture (זעם הנשר) מתוארת הפרנויה של הסולטאן בשלהי שלטונו (מאי 1908)
- 2021 – ברומן הסאטירי של אורהאן פאמוק שולח עבדול חמיד את המפקח הכללי על בריאות הציבור באימפריה ואת אשתו, אחיינית של הסולטאן, אל האי הדמיוני מינגריה, כדי למגר את מגפת הדבר
קומיקס
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בספר הקומיקס The Treasury of Croesus (אוצרו של קרסוס) מאת דון רוזה סקרוג' דאק שולף אישור בחתימת הסולטאן עבודל חמיד השני מ-1905 הנותנת לו יד חופשית לחפור בחורבות אפסוס העתיקה.
קולנוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1935 – הסרט Abdul the Damned (עבדול המקולל) מתאר את הסולטאן בערוב ימיו
- סדרת הטללוויזיה של דרמה היסטורית Payitaht Abdulhamid (תורגמה לאנגלית כ-'The Last Emperor') מתארת את 13 השנים האחרונות של שלטונות של עבודל חמיד השני
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בארי, אליעזר, ראשית הסכסוך ישראל-ערב, תל אביב: ספרית הפועלים, 1985.
- טולידאנו, אהוד, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 1985.
- לואיס, ברנרד, צמיחתה של טורקיה המודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 1983.
- צורשר, יאן אריק, טורקיה-היסטוריה מודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 2005.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עבדול חמיד השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- תפילה לשלום עבדול חמיד השני שחיבר הרב שמואל סלנט, לרגל 26 שנים לשלטונו, קיץ 1898
עבד אלחמיד ה-2, (1842-1918), סולטן האימפריה העות'מאנית, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Davidson, R. H. Reform in the Ottoman Empire 1856–1876. New York 1983.
- ^ Quataert, Donald, The Ottoman Empire, 1700–1922. New York: Cambridge University Press, 2000.
- ^ צורשר, יאן אריק, טורקיה-היסטוריה מודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 2005, עמוד 103.
- ^ 1 2 3 Encyclopedia of Islam," Abd Al-Hamid Ii ", < www.brillonline.nl >10/02/2010.
- ^ Shaw, Stanford, and Shaw, Ezel Kural, History of the Ottoman Empire and Modern Turkey, Vol. 2: Reform, Revolution, and Republic, 1808–1975. Cambridge, U.K., 1977.
- ^ צורשר, יאן אריק, עמוד 99.
- ^ לפטן סטאבארוס סטבריאנוס, "ההיסטוריה של הבלקנים מ-1453 ועד 1945", באתר גוגל ספרים (באנגלית).
- ^ Jamil M. Abun-Nasr, A History of the Maghrib, Cambridge Univ, 1971.
- ^ Juan R Cole. Colonialism and Revolution in the Middle East: Social and Cultural Origins of the Urabi Movement. Princeton: Princeton University Press, 1993.
- ^ צורשר, יאן אריק, עמודים 105–106.
- ^ Louise Nalbandian, The Armenian Revolutionary Movement: The Development of Armenian Political Parties Through the Nineteenth Century, University of California Press, 1963, p. 100, באתר גוגל ספרים, אוחזר ב-7 בספטמבר 2014.
- ^ Inalcik, Halil, Quataer t ,Donald, Economic And Social History of the Ottoman Empire 1300–1914, Cambridge University Press, 1994
- ^ צורשר, יאן אריק, עמוד 100.
- ^ צורשר, יאן אריק, עמוד 111.
- ^ צורשר, יאן אריק, עמודים 102–103
- ^ טולידאנו, אהוד, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 1985, עמודים 107–108.
- ^ לואיס, ברנרד, צמיחתה של טורקיה המודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 1983, עמודים 144–147.
- ^ צורשר, יאן אריק, עמודים 100–101.
- ^ צורשר, יאן אריק, עמוד 108
- ^ 1 2 טולידאנו, אהוד, עמוד 111.
- ^ Clifford Bishop, Shahrukh Husain, Piers Vitebsky - The Evolution of Sexual Culture, in Sexualia, Koenemann, Köln 2001 p.162
- ^ בני ציפר, מגעים עם החמאם, באתר הארץ, 6 בפברואר 2009
- ^ את הדברים אמר הסולטאן לשליחו של הרצל (נוולינסקי) ב-19 ביוני 1896. מקור – "עניין היהודים", (יומני הרצל) – הוצאת מוסד ביאליק, כרך א' עמוד 332. הרצל עצמו נפגש עם הסולטאן רק ב-17 במאי 1901, ללא הישגים נוספים.
- ^ אליעזר בארי, ראשית הסכסוך ישראל-ערב, תל אביב: ספרית הפועלים, 1985.
- ^ לואיס, ברנרד, עמודים 148–150.
- ^ צורשר, יאן אריק, עמודים 99–100.
| הסולטאנים העות'מאנים (1299–1922) |
|---|
.svg)
| רכבת העמק | ||
|---|---|---|
| מסילות קשורות | מסילת הרכבת החיג'אזית • מסילת הרכבת דרעא–צמח • מסילת העמק • מסילת השומרון • הרכבת הצבאית העות'מאנית |  |
| אישים | לורנס אוליפנט • עבדול חמיד השני • יהודה לבנוני • יעקב מושלי • היינריך אוגוסט מייסנר • קלוד קונדר • ברוך קטינקא • גוטליב שומאכר | |
| ארגונים ומוסדות | הרכבת המנדטורית • משמר הרכבת • משפחת סורסוק | |
| תחנות | אל חמה • אלרואי • בית שאן • חיפה מזרח • חיפה מרכז • כפר יהושע • עפולה • צמח | |
| גשרים | אל חמה • נהר הירדן • נחל יששכר • נחל קישון • נחל תבור | |
| אירועים | ליל הגשרים • ליל הרכבות • קרב סמח' | |
| הנצחה | חצר גשר הישנה • מוזיאון רכבת ישראל • רכבת האלונים • רכבת העמק (סרט) | |
| הקודם: מורט החמישי |
שליטי האימפריה העות'מאנית 1876–1909 |
הבא: מהמט החמישי |